כשהגלים מתחזקים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כשהגלים מתחזקים
מכר
אלפי
עותקים
כשהגלים מתחזקים
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

כשהגלים מתחזקים

4.7 כוכבים (89 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    תקציר

    מהדורת זהב הכוללת פרק בונוס מיוחד! (בגרסה הדיגיטלית)
     
    הוא מפקד במסלול הקשה ביותר בצבא. היא עומדת לעשות היסטוריה ולהיות האישה הראשונה בשייטת.  לילה אחד של שכרון חושים עומד לשנות את הכול.
     
    הראל שי הוא קצין ביחידת העילית של צה״ל- השייטת, שבשם הקדמה והשוויון בין המינים, נאלץ בעל כורחו לקבל ליחידה אישה, ולא סתם אישה- קצינה בדרגתו שהוצנחה מלמעלה בפקודת הרמטכ״ל. היא אולי קצינה, אבל לא כשהיא מוצבת בצוות שלו- כאן היא חוגרת פשוטה, כמו כל החיילים. היחידה הזו התנהלה על טהרת הטסטוסטרון עוד בימים בהם אביו פיקד עליה, והיא תישאר כך גם עכשיו. הוא יעשה הכול כדי להוכיח לה שביחידה הזאת אין מקום לבחורות.
     
    מורן סתיו נלחמה במשך כל שירותה הצבאי עד שהשיגה פריצת דרך וניתנה לה ההזדמנות להצטרף למסלול ההכשרה של הקומנדו הימי. על אף שאינה זוכה לתמיכה מגורמי הצבא או ממשפחתה היא נחושה להצליח במקום בו אף אחד לא נתן לה סיכוי, נחושה להוכיח לסגן הראל שי, למפקד השייטת וגם לאביה, שאישה יכולה לצלוח את המסלול הצבאי הקשה ביותר שיש.
     
    המצב, המורכב מלכתחילה, עומד להסתבך אפילו יותר, ולהציב בפניהם רף חדש של קשיים ושל התמודדויות. ביחידה בה הדגש הוא על קור רוח ועל מקצועיות אין מקום לרגש.
     
    "כשהגלים מתחזקים" הוא ספרה השישי של שרון צוהר. כשהגלים מתחזקים דורג ברשימות רבי המכר כבר בשבועות הראשונים לצאתו לאור.  גם חמשת הספרים הקודמים שכתבה, אהבה בין הגלים, חסר מנוחה, מהלך מסוכן, דד-ליין ועל המסלול, זכו להצלחה רבה ודורגו ברשימות רבי המכר.

    פרק ראשון

    פרולוג
    מורן
     
    עיניי נפקחות לקולות ציוץ הציפורים העליז מחוץ לחלוני, שנותר פתוח במשך הלילה החמים. הרוח הקיצית חודרת מבעד לחלון במשבים קצרים, משחקת בכנפי הווילון הקליל שעליו רקומים פרפרים בוורוד ובסגול, גורמת להם לפזז בריקוד שמח.
     
    זאת עומדת להיות שבת נפלאה, אני חושבת לעצמי באושר, מתמתחת במיטה. שבת שבה אבא בבית, והוא הבטיח לי בפעם האחרונה שהתראינו, שאת השבת הבאה שבה הוא יצא לחופשה מהצבא הוא ייחד אך ורק לנו, למשפחה.
     
    קירותיו הוורודים והעליזים של חדר השינה מחמיאים באופן מושלם לווילון הפרפרים, ולא בפעם הראשונה אני קצת שמחה שאני בת יחידה ואינני צריכה לחלוק את חדרי עם אחות נוספת בעוד שני אחיי הגדולים, אסף וגידי, צריכים לחלוק חדר אחד, שתמיד מבולגן, בדיוק כמוהם.
     
    הפסטורליה המלודית של ציוצי הציפורים מופרעת על ידי קולות עמומים המגיעים לאוזניי, מסתננים מבעד לדלת חדרי, עולים לפרקים לטונים גבוהים יותר במקטעים חדים וקצרים – אני מצליחה להבין שאלו צעקות, אם כי איני מצליחה לשמוע את תוכן הדברים. אני מרגישה היטב את הכעס בחילופי הדברים. הוריי רבים שוב. אני נאנחת עמוקות, מתחפרת במיטה. אבי מגיע מהצבא רק בסופי שבוע, והם קצרים מדי, חולפים מהר כל־כך. בזמן המועט שהוא כאן הם כמעט תמיד רבים.
     
    אני מרחיקה את השמיכה מעליי ויוצאת מהחדר אל המסדרון, מתיישבת על המדרגה הראשונה בראש גרם המדרגות, מטה את אוזני למתרחש בסלון, בקומה מתחתיי.
     
    "אתה הבטחת לילדים, שלמה!" אני שומעת את קולה של אימי, הפעם מעט פחות גבוה, כאילו היא עושה מאמצים שלא לצעוק, חוששת שמא תעיר אותנו. אין לה מושג שכבר מאוחר מדי לדאוג לכך. "אתה בקושי נמצא בבית וגם כשאתה בבית אתה עסוק, טרוד בענייני צבא! יש לך שלושה ילדים, שלמה! גם הם צריכים את היחס שלך!"
     
    "פנינה!" עולה באוזניי קולו חסר הסבלנות של אבא, קר ותקיף. האינטונציה שלו חותכת כפי שהוא בוודאי נשמע כשהוא מדבר עם החיילים שלו בצבא. "אין לי כוח לנהל איתך את אותו הוויכוח שוב ושוב! לא יקרה דבר אם נדחה את הביקור בים לפעם אחרת! יש לי דברים על הראש ואני צריך לנוח, לא בא לי לצאת מהבית, כל השבוע הייתי בדרום בתרגיל חיילי ואכלתי חול ואבק – לא מגיע לבן אדם להירגע קצת?"
     
    "כבר שכחת שיש לך גם משפחה," היא תוקפת אותו, "וילדים שמחכים לך בבית. שום דבר אחר לבד מהגדוד לא חשוב לך– לא ימי ההולדת של הילדים, לא מסיבות כיתה, לא טיולים שנתיים, לא מה קורה איתם בבית הספר, לא מה קורה איתם בחיים. גם אני לא מעניינת אותך! כמה אפשר להתנהל ככה, כשאתה מגיע הביתה פעם בשבועיים?!"
     
    "התחתנת עם איש קבע, פנינה!" קולו עולה, "ידעת מה את מקבלת! אני איש צבא! אני מפקד על גדוד קרבי, לא על חבורה של שקמ"יסטים1! אני לא יכול לעשות מה שבא לי ואני לא יכול לנסוע בכל לילה מהבסיס בדרום עד הבית רק כדי לישון פה!"
     
    "לא משנה," אימי אומרת בתבוסתנות, קולה נרגע, הייאוש המסתנן אליו הופך אותו לאדיש, "חבל על הוויכוח העקר. לך לנוח, אקח את הילדים לים לבד."
     
    אני יכולה לשמוע את האנחה הכבדה של אבא, את הרצינות בקולו כשהוא אומר: "אני מצטער, פנינה. נלך יחד לים. תני לי רק לשתות קפה ולהתעורר. לכי תעירי בינתיים את הילדים."
     
    אני ממהרת לקום ממקומי, מזדרזת במורד במסדרון לחזור אל חדרי, לא רוצה שאימי תתפוס אותי במעלה המדרגות, מצותתת לשיחתם.
     
     
    לאחר מכן, בחוף הים של הרצליה, אני יושבת על החול הרטוב, גלי הים מכים שוב ושוב בכפות רגליי, הורסים את ארמון נטיפי החול שבניתי, שאותו אני טורחת לעצב בכל פעם מחדש. אימי יושבת על מחצלת כמה מטרים מאחוריי, מוגנת על ידי שמשייה גדולה וקוראת ספר. אבא משחק בין הגלים עם אסף וגידי. הם עורכים תחרויות של מי מסוגל לעצור את נשימתו לזמן ממושך יותר במים, מי יכול לעבור את הגלים הגבוהים בצלילה ומי מסוגל לעבור מעליהם בלי להרטיב את הראש.
     
    כשהם לבסוף יוצאים בריצה מהמים, רטובים ומאושרים, אסף וגידי לוקחים מטקות ומתחילים לשחק ביניהם ואבא מתיישב לצידי על שפת המים, גורף בידו חול רטוב ומטפטף, מעביר אותה מעל צריחו של הארמון שלי. החול מטפטף בין אצבעותיו, יוצר מגדלים חדשים של נטיפים.
     
    אני מרימה את מבטי אל הים. הרחק מעבר לגלים אני רואה ספינת מלחמה גדולה ואפורה מפליגה מדרום לצפון ובעקבותיה שטות כמה סירות גומי שחורות, נושאות עליהן דמויות לבושות שחורים.
     
    "מה זה, אבא?" אני מצביעה לעבר כלי השיט במרחק.
     
    "אלו ספינות השייכות לצי של חיל הים," הוא מסביר לי, "זאת ספינת מלחמה שנקראת סטי"ל – ספינה נושאת טילים. סירות הגומי ששטות בעקבותיה שייכות גם הן לחיל הים, ליחידת עילית של הצבא שנקראת השייטת, והן נושאות עליהן חיילי קומנדו."
     
    אני מביטה בים, מקשיבה לאבא, ללהט החם שבקולו בכל פעם שהוא מדבר על הצבא.
     
    כדור המטקות השחור נוחת בחבטה על הארמון, מרסק את המגדלים. "הי, יא חתיכת טיפשים!" אני צועקת על אחיי, "תיזהרו קצת!"
     
    "תפסיקי להתבכיין כמו בת." צוחק עליי אסף, קורס על החול לצידי ואוסף באצבעותיו את הכדור השחור. "אז מה קרה? נהרס לך קצת הארמון? שימי לב:"
     
    הוא רוכן על ברכיו, תופס שתי צדפות באצבעותיו ומתחיל להסביר לי: "הארמון שלך הוא שטח עוין והגדוד שלי יכבוש אותו! הצדפה הזאת..." הוא משרטט עם הקונכייה האחוזה בידו הימנית קו מעוקל אל הארמון, "הצדפה הזאת תאגף את המבצר שלך מימין, בזמן שהצדפה הזאת..." הוא מוביל את הצדפה שאחוזה באצבעות ידו השמאלית על החול לכיוון הארמון, "היא חיל החלוץ, והיא תתקוף את המבצר ותהרוס אותו! בום!" הוא מנחית את אגרופו על הארמון והורס אותו. גלי הים שוטפים את עיי החורבות החוליים.
     
    "עכשיו, אחרי שנפטרנו מהארמון התינוקי שלך, אני אבנה לך מבצר של גברים!" הוא מכריז, משקיע את אצבעותיו בחול ומעלה בהן חול מטפטף, מתחיל בעבודתו. למודת ניסיון, אני לא בוכה או מתעצבנת – זו תהיה התנהגות חסרת טעם שתגרור תגובות מעליבות נוספות על שאני בת מעצבנת, לכן אני נושכת את השפתיים ועושה אותו דבר כמוהו, יחד איתו מגבבת חול בטפיחות לכדורים מהודקים, בונה איתו את המבצר. אני כבר רגילה לכך שאם ברצוני שיהיה לי מישהו לשחק איתו בבית, עליי להתאים את עצמי למשחקי הבנים של אחיי.
     
    "אתה תהיה מפקד מצוין יום אחד," מחמיא לו אבי, פורע את שערו בחיבה. גוש של קנאה נוצר בגרוני.
     
    "גם אני רוצה להיות כמוך, אבא." אני מכריזה, "כשאהיה גדולה, אתגייס לצבא ואהיה מפקדת גדולה כמוך."
     
    "בנות לא יכולות להיות מפקדות, טיפשה," מצהיר אסף וקם במהירות, רץ לים לשטוף את החול מעליו.
     
    "בטח שהן יכולות, אידיוט!" אני מחזירה לו.
     
    אבא רוכן לעברי, מנשק אותי נשיקה קצרה על המצח, מנתר על רגליו והולך לעבר מקום מושבה של אימא, קורס על החול לצידה, נשכב על המחצלת ומכסה על עיניו בזרועו. אני ממשיכה לבנות את המבצר לבדי.
     
    לא הרחק ממני נער יוצא מהמים, אוחז תחת זרועו גלשן גלים. הוא חולף בריצה על החול לפניי, מתיז עליי טיפות מי ים. אני עוקבת אחריו בעיניי. הוא רץ לעבר אישה וילד שיושבים על החוף תחת שמשייה צבעונית, לא הרחק ממקום מושבם של הוריי.
     
    "אימא, יובל!" הוא קורא בקול, גורם לי להרים את מבטי לעברו, מצביע לעבר הים, "תראו! יכול להיות שאבא שם!"
     
    אני מביטה שוב לעבר ספינות חיל הים השטות על פני הגלים ואז קמה, דורכת על המבצר שלי והורסת אותו ונכנסת לים לשטוף מעליי את החול שדבק בי.
     
    1 שק"ם הייתה רשת קנטינות שהופעלה על ידי משרד הביטחון והופעלה בעיקר בתוך בסיסי צה"ל.
     
     
     
    1
    הראל
     
    עמוד השחר רק החל לעלות מעל רכס הרי הכרמל, צובע את השמיים בגוונים הולכים ומתבהרים של אפור, נקרעים לאורכם בפסים דקיקים בכתום ובצהוב של הזריחה המפציעה, כמו מצוירים במכחול דק האחוז ביד אומן, מתפשטים באוויר הקר של אמצע נובמבר.
     
    הראל מגיח בריצה מהים הסוער לאחר שחיית הבוקר, רץ עד לספסלי העץ המקובעים לרחבת הבטון המוקפת בצריפים ובסככות, לוקח את המגבת שהניח שם לפני שיצא לשחות, מנגב את שערו בתנועות מהירות, מוחה את המים המלוחים המטפטפים משרירי השחיין הקשים, הארוכים והחלקים שלו. הוא מקפץ קלות במקום כדי להתחמם, ממהר ללבוש על גופו סווטשרט עבה, חובש על ראשו כובע גרב, אך למרות הקור, הוא לא נכנס בחזרה אל המגורים.
     
    הוא מתיישב על ספסל העץ מול הים הרוגש, פושט את רגליו לפניו ומשלב את ידיו מאחורי ראשו, נושם לעומק ריאותיו את אוויר הים המלוח, נהנה לחוש על פניו את רסס הגלים הנישא עד אליו ברוח הערה, פשוט מתענג על השקט, על הזריחה.
     
    מאז שהגיע לכאן, כמעט מעולם לא פספס את הזריחה מול הים. ביחידה, שחיית הבוקר הפכה למן הרגל שלא שוברים אותו. לא משנה כמה אתה עתיד להתאמן באותו היום, או מהות הפעולה אליה תצא- אם אתה בבסיס, אתה כאן בזריחה.
     
    הוא בוהה במפרץ הנטוש, בחלקת החוף שצורתה כחצי סהר פראי ובלתי נגוע, מביט בים אליו הוא מחובר בגופו ובנשמתו.
     
    המפרץ החולי שהצבא הפקיע לטובת הבסיס הצבאי שהוא נמל הבית של היחידה המובחרת ביותר בצה״ל, השייטת, הוא אחד מהחופים היפים ביותר בארץ, טבע ראשוני ובתולי שיד האדם המודרני טרם הרסה אותו רק משום שהכניסה אליו אסורה לכולם, מלבד למורשים חברי היחידה.
     
    חוף הים של עתלית והמבצר הצלבני שנמצא בחלקו בשטחו, הוא סלע מריבה עתיק יומין בין ארגוני שמירת הטבע לבין הצבא. ארגוני שמירת הטבע לוחמים כבר שנים בצבא בניסיון להשיב לעצמם חזקה על פיסת גן עדן הקטנה הזאת שהצבא הפקיע לעצמו, אבל עבור הראל, פיסת החוף הזאת היא הרבה יותר מפיסה מגן עדן הפרטי שלו, אליו הוא מחובר בנימי נפשו, אלא גם פיסה מהגיהינום הפרטי שלו.
     
    על גרגירי החול האלה נצרבו הוא וחבריו במבחנים הקשים ביותר שנכתבו בסדרי הלחימה בצבא, על החולות האלה צמחו הוא וחבריו למסלול ליחידה אחת מגובשת של לב ונשמה, מהחוף הזה יצאו יחד לאינספור משימות חשאיות שאף אחד מחוץ ליחידה לא יודע עליהן דבר ולעולם לא יידע.
     
    המשימות האלה, החיים האלה, ההתרגשויות והקשיים שדרים אתם בכפיפה אחת, הם משהו שנֹעה מעולם לא הצליחה להבין, והם גבו את המחיר שלהם.
     
    הימים שבין מסלולים הם ימים כה נדירים של רוגע והראל נהנה לנצלם עד תום. מחלקה חדשה של חניכים טריים תתחיל בקרוב את מסלול ההכשרה הארוך והמפרך, ועד אז יש לו מעט שקט ושלווה. זאת כמובן בתנאי שהמצב הביטחוני ימשיך להתנהל על מי מנוחות ולא יתרחשו דברים בלתי צפויים שיצריכו הקפצת לוחמים לפעולה, מצב שכבר קרה פעמים רבות בעבר.
     
    השמש כבר הפציעה לחלוטין מבין ההרים, אך עדיין מסתתרת מאחורי ענני חורף כבדים, המאפשרים לה להאיר את הים הסוער בקרני אור כסופות מפוזרות דרך חורים בעננים, והן נופלות על דמות יחידה שיוצאת מהים, מתקרבת בריצה אל הראל.
     
    אביתר נעמד לצדו, מנער את גופו בקפיצות רחבות, רועד מקור. הראל זורק לעברו את המגבת שלו בחיוך.
     
    ״סססאומו קר היום,״ אביתר מתנגב בתנועות מהירות, ״שנייה, אני מיד חוזר.״ הוא רץ לעבר בניין מגורי הסגל שנמצא כחמישים מטרים מאחוריהם, חוזר לאחר זמן קצר לבוש גם הוא בסווטשרט ובכובע גרב שחור, אוחז בידיו שני ספלי חרסינה שמעלים אדים מהבילים.
     
    הוא מושיט ספל אחד להראל ומתיישב לצדו. שניהם לוגמים מהקפה בניחותא.
     
    ״אכל אותה, איתן.״ אביתר מכריז, מחייך לפני שהוא לוגם שוב מהקפה. ״היום זה היום. אתה בא, נכון?״
     
    הראל מחייך, ממהר לשתות את הקפה לפני שיאבד מחומו במזג האוויר הקר. ״אכל אותה לגמרי. ברור שאני בא, אפשר שלא?״ הוא מגחך. ״אני מקווה שהיא יודעת למה היא נכנסת.״
     
    ״שרדה מסלול.״ אביתר צוחק.
     
    ״שרדה מסלול!״ הראל חוזר אחריו, ושניהם צוחקים.
     
    ״אחי, הישג לא מבוטל, שתדע לך.״ אביתר מעביר את כפות ידיו על רגליו החשופות, מסיר מהן את החול שדבק בהן, ולאחר מכן משפשף אותן זו בזו כדי להתחמם.
     
    ״ספר לי על זה.״ הראל נאנח, אך לא מרחיב. אביתר מבין אותו ללא מילים.
     
    ״נֹעה?״ הוא שואל במילה.
     
    הראל מטה סנטרו מעלה בתנועה שאומרת ׳אין מה לעשות׳, זוויות פיו נמשכות מטה. ״זה נגמר.״
     
    ״היא שרדה מסלול.״ אביתר מציין עובדה. ״אז מה קרה עכשיו?״
     
    ״שרדה מסלול,״ הראל מאשר בחיוך עקום, ״אבל אצלי ואצלך זה לא מסלול, אלא מסלולים. אחד אחרי השני. היא לא החזיקה מעמד.״
     
    ״לא נורא, אחי.״ אביתר שולח את ידו ומחבק את כתפו של הראל אליו בחיבוק גברי מנחם. ״יש עוד הרבה דגים בים.״
     
    ״הרבה.״ הראל חוזר אחריו, מחייך קלות, מנסה לסיים את נושא השיחה. השיחה הזאת, עד כמה שהייתה קצרצרה ושטחית, הייתה משיחות הנפש העמוקות ביותר שניהל עם חבריו. כשאתה חי עם בן אדם עשרים וארבע שעות ביממה במשך שנים, כפי שהוא ואביתר וחבריהם האחרים עושים, אתה מגלה שאתה לא נזקק למילים רבות כדי להבין בדיוק מה עובר עליהם, וגם הם מבינים אותך ממש מצוין.
     
    ״הרבה מאוד. למעשה, אני בטוח שהערב בחתונה יהיו מיליון, מיליון דגים חדשים. דגיגות!״ הוא מכריז והראל פורץ בצחוק. ״דגיגות יפות וסקסיות שרק מחכות שנגיע לדוג אותן!״
     
    ״אני בטוח.״ הראל צוחק ומתרומם לעמידה, מתמתח לכל אורכו מול הים. ״קדימה, בוא נלך להתארגן, אחרי ארוחת הבוקר יתקיים הטקס של איתן על המזח, ומתישהו בהמשך היום מתוכננת לנו ישיבה אצל רוני.״
     
    ״על מה מדובר?״ אביתר שואל כשהוא נעמד גם, ושניהם צועדים לעבר מגורי הסגל.
     
    ״אני לא בטוח.״ הראל עונה. הם מטפסים יחד לחדרם שבקומה השנייה. ״המזכירה של רוני זימנה את הפגישה, אך לא אמרה מה נושא הפגישה. אני רק יודע שגם עמי יהיה נוכח,״ הוא אומר, מתייחס לסגן אלוף עמי, מפל"ג ההדרכה. ״כך שאני מניח שהוא רוצה לשוחח על המסלול החדש שיתחיל בעוד יומיים. כך או אחרת, נדע בצהריים. הם יודיעו לנו בטלפון את השעה המדויקת.״
     
    הם נכנסים לחדר ואביתר צועק: ״אני ראשון במקלחת!״ ממהר לאסוף את בגדיו ולצאת לעבר המלתחות.
     
    ״תהנה!״ הראל טופח על כתפו ומוציא מגבת נקייה מהארון. ״אני הולך לחדר הכושר.״
     
    ״מה שאת מבקשת ממני מגוחך לחלוטין, אורנה.״ תוקף אלוף משנה רוני, מפקד השייטת, את אלוף אורנה, המשמשת כראש אגף כח אדם של הצבא. ״אני לא מוכן לשמוע על כך, ואת לא יכולה להכריח אותי.״
     
    ״אולי אינני יכולה להכריח אותך,״ היא אומרת בתקיפות, ״אבל אני כן יכולה להכריח את מפקד חיל הים, ואת ההסכמה שלו כבר יש לי.״
     
    ״בולשיט!״ הוא נעמד וצועד לעבר החלון, ידיו על מותניו, מביט לשנייה בים הנפרש מול עיניו, לפני שהוא פונה אליה, עיניו לוהטות. ״אל תזבלי לי את השכל, אורנה. אני מריח את הבלוף שלך מקילומטר. אודי אולי הסכים שתשלבי בחורות על ה׳דבורים׳2 או על ה׳צרעות׳, אולי אפילו על ׳סטי״ל׳3, אבל בשייטת?! מי שמע כדבר הזה?! העניין לא מקובל עליי!״
     
    ״אתה אומר שבחורה לא מסוגלת לעשות את המסלול?!״ היא נעמדת, מרגישה לפתע חסרת בטחון כשהוא עומד מולה והיא יושבת.
     
    ״זה בדיוק מה שאני אומר, לעזאזל!״ הוא מתנפח מולה, צווארו מאדים והווריד הרוטט הבולט מבסיסו מאיים להתפקע. ״המסלול שלנו הוא המסלול הקשה ביותר בצה״ל! מאות מועמדים ניגשים לכל גיבוש, רק עשרות עוברים אותו, שלא לדבר על המסלול המפרך שבא אחריו. לכי תדחפי נשים לסיירת מטכ״ל4, נראה אותך.״
     
    ״אני לא צריכה לשמוע את ההערות השוביניסטיות שלך.״ היא נשענת על השולחן לעברו, נראית ששה אלי קרב, נכונה ומזומנה לזנק עליו ולעזור לווריד הזה להתפוצץ. ״נשים משולבות כיום במגוון רחב של תפקידי לחימה- אפילו בקורס טיס…״
     
    ״את משווה אותנו לקורס טיס?!״ סגן אלוף עמי, מפל"ג ההדרכה, שעד כה התמיד בשתיקתו ולא התערב בדיון הטעון, נדחף לשיחה. ״החיילים בקורס טיס זוכים לטירונות בסיסית ולא יותר מכך, ולאחר מכן עוברים שיעורים על שיעורים עיוניים בכיתה! טייסים לא נדרשים לרבע מסרגל המאמצים שנדרש אליו שייט, ולא לרבע מהיכולות…״
     
    ״ומה עם קָרָקָל?״ היא תוקפת אותו, זורקת בפניו כדוגמא את גדוד החי"ר5 שבו נשים משולבות בתפקידי לחימה עם גברים, ומשרתות לצדם כמפקדות וכלוחמות בכל התפקידים.
     
    ״מה עם קרקל?״ שואל רוני, ״אולי את לא עוקבת, אבל אני קראתי את הדוח המפורט מאוד של האלוף רז עופר, על שילוב נשים בתפקידי לחימה. הוא הגיע למסקנה חד משמעית ששילוב נשים ביחידות קרביות בא על חשבון היכולות המבצעיות של הצבא. הוא טוען שהציוד שמקבלות הלוחמות, האוכל וסרגלי המאמצים צריכים להיות מותאמים ליכולות והדרישות הפיזיולוגיות שלהן בכדי שיוכלו לבצע את המשימות בשלמותן ובלי שיצאו עם נזקים גופניים- באמת נראה לך שאנמיך את סרגל המאמצים של הלוחמים שלי, ואפגע במודע ביכולות המבצעיות של חוד החנית של הצבא רק כדי לשלב נשים ביחידה? כל הקונספט מופרך לחלוטין מיסודו, וזה עוד לפני שאני מדבר בכלל על מה שנוכחות של אישה בצוות תגרום ללכידות שלו.״
     
    "אתה טוען שאישה לא יכולה להיות חלק מצוות?" אורנה מתעצבנת, "זאת טענה מופרכת! אני שוב נותנת לך כדוגמא את קרקל! שני שלישים מהגדוד הן נשים, הצוותים מעורבים ויש לכידות נפלאה! יש גאוות יחידה!"
     
    "אני לא יודע איפה את חיה, אורנה," רוני נוחר בבוז, "אבל בואי ואחדש לך משהו, במקרה שלא שמת לב בעצמך עד היום. יש הבדלים בין גברים ונשים, ולא משנה כמה את פמיניסטית. בין קבוצת גברים שעוברת יחד מסלול ארוך ומפרך נוצרת לכידות. בלעדיה לא תיכון יחידה צבאית. בין הגברים ביחידה נוצרת אינטימיות שהיא א-מינית. הם מתקלחים ביחד, הולכים לשירותים ביחד, יושבים במארבים. בין חבורת גברים כזאת לא קיים המתח המיני שעומד במרכז קבוצה של בנים ובנות.אם אני מכניס אישה לתוך צוות של גברים, אני מפורר את הלכידות. לא כי היא לא טובה מספיק, לא כי היא לא אמיצה, אלא מכיוון שהצוות יגיב אליה ויתנהג עכשיו אחרת, ולגבי גאוות היחידה שאת טוענת שיש לחיילים בקרקל, אני חולק עלייך. אני קראתי במחקר של עופר שהחיילות גאות מאוד ביחידה שלהן, אבל כשהחיילים מגיעים לתחנה המרכזית הם מחביאים את תג היחידה שלהם. אני שואל אותך- חייל שמחביא את התג שלו יכול להילחם כראוי? על איזו גאוות יחידה את מדברת בכלל?"
     
    "המצב ישתנה," היא טוענת, עיניה רושפות, "זה עניין של זמן ושל נחישות. האשם אינו בנשים אלא בגברים שאינם מוכנים להשתנות."
     
    "אורנה," רוני נושם עמוק, מנסה לגייס לצדו אורך רוח וסבלנות, מקווה שהיא תבין, "לא תצליחי לשנות מיליוני שנים של טבע האדם, אוקיי? גברים מטבעם מגוננים על נשים. ככה נולדנו. את לא יכולה לשנות אותי בעניין הזה, אז זה לא כי הנשים לא בסדר, זה כי לנו יש לקות, אוקיי? עכשיו, בואי נסגור את הדיון הטיפשי הזה שלא מוביל אותנו לשום מקום. אני חושב כמו שאני חושב, את חושבת כמו שאת חושבת. לא אצליח להסיט אותך מעמדתך, ואת בטח לא תצליחי לשנות את עמדתי. התשובה היא לא. אני לא עושה את זה."
     
    ״אתה תעשה את זה, כי זאת הוראה של הרמטכ״ל.״ היא נועצת בו מבט מצמית. ״אין לך ברירה.״
     
    ״תקשיבי אורנה,״ רוני מתנשף באטיות, מחזיר לעצמו את קור רוחו הידוע, ״אנחנו מכשירים את הלוחמים שלנו להיות הלוחמים הטובים ביותר שיש. השייטת היא יחידה התקפית מאוד, אגרסיבית מאוד. כל משימה שהשייטת תקבל, היא תדע לעמוד ולנצח בה. אנחנו לוחמניים מאוד. כדי לעמוד בסטנדרטים האלה אין פה מקום לפחות מהטוב ביותר.״
     
    ״אתה תקבל את הטוב ביותר.״ אורנה מבטיחה לו, משדלת אותו, ״אם אני לא טועה אמרת בישיבת המטה לא מזמן שלא צריך להיות אלוף אולימפי כדי להתקבל לשייטת? הצהרת שאתם לא מחפשים את אלוף הארץ בריצה או בשחייה ואמרת ששם המשחק הוא חוסן מנטלי וערכים. אלו המילים שלך.״
     
    הוא מקשיב לה בחשדנות והיא מרפה את כתפיה, מנסה לאמץ לעצמה יציבה לוחמנית פחות.
     
    ״תראה, רוני. אנחנו צריכים לעשות מאמץ אמתי לשלב נשים גם בחיילות הקשים. נגן על עצמנו מפני בגצ״ים ותשומת לב ציבורית מיותרת. תמיד נוכל לומר שניסינו והניסיון לא צלח. תתייחס לכך כאל ניסיון.״
     
    ״אני לא מתפשר על האיכות. אני לא מוריד סרגל מאמצים.״ הוא נובח בכעס.
     
    ״כבר בחרתי מועמדת,״ אורנה אומרת בפייסנות, מנסה לדבר אתו בהיגיון. ״לוחמת מקרקל, לקראת סוף השירות שלה. קצינה. סגן מורן סתיו. היא בחורה רצינית.״
     
    רוני מקמט את מצחו. ״הבת של סתיו?״
     
    אורנה מאשרת בניד ראש. ״הבת של האלוף סתיו, סגן הרמטכ״ל הפורש. אני אישית חושבת שהיא תצליח…״
     
    עמי, ממקום מושבו ליד השולחן, מחניק נחירת צחוק. אורנה מביטה בו במבט נוזף וממשיכה. ״אז כמו שאמרתי, היא קשוחה, היא משרתת בצבא כבר תקופה ממושכת, היא עברה מסלול חי"ר, היא מפקדת על גברים ביחידה. יש לה סיכוי טוב להצליח, וגם אם לא- תמיד תוכל לומר שניסית ובכך תשתיק את הפה למטכ״ל לזמן רב.״
     
    ״היא תצטרך לעמוד בכל הדרישות שאנו דורשים מהלוחמים.״ רוני מזהיר. אורנה מבליעה חיוך, מרגישה שהוא מתקפל, לקראת שבירה.
     
    ״מוסכם.״ היא ממהרת לומר.
     
    ״לא אעשה לה שום הנחות. שום דמעות לא יגרמו לי לוותר לה.״ הוא ממשיך.
     
    ״עכשיו אתה סתם שוביניסט.״ היא מחייכת.
     
    ״אני רציני, אורנה.״ הוא מזהיר אותה. ״היא מתנדבת, אני רוצה שהעניין יהיה ברור. אם יקרה לה נזק גופני בגלל האימונים, הוא יהיה על אחריותה. הלוחמים פה רצים עם משקל של ארבעים קילו על הכתפיים, אני רוצה שהיא תדע לקראת מה היא הולכת.״
     
    ״הלכת רחוק.״ מגחך עמי. ״היא לא תגיע עד המסע המדובר. היא לא תשרוד פה יומיים רצופים.״
     
    ״אני מוכנה להתערב אתך על כך,״ מתנצחת אתו אורנה, מושיטה לו יד, ״היא תסיים מסלול.״
     
    ״את לא נורמלית,״ עמי מגחך. ״בואי לא נגזים. אם היא עוברת פה שבוע, אני אהיה בהלם מוחלט.״
     
    הם לוחצים ידיים במהירות. רוני מתיישב בכיסאו, מובס. לא עומדות בפניו ברירות רבות, אם הרמטכ"ל נתן את הסכמתו לניסוי הזה.
     
    ״אני מסכים,״ הוא אומר לבסוף. ״אבל שיהיה ברור שאני מוכן לניסיון חד פעמי. אני חושב שהיא לא תעמוד בניסוי. אין לאישה מה שצריך כדי לשרוד מסלול. לאחר מכן לא אהיה מוכן לשמוע ממך עוד מילה בעניין, אני מקווה שאני ברור. במידה והיא תיכשל, מה שאני צופה שיקרה, לא אסכים לניסיונות עקרים נוספים עם חיילות אחרות, האם זה ברור?״
     
    ״ברור,״ היא ממהרת להסכים, אוספת את תיקה ועושה דרכה אל דלת המשרד. ״היא תתחיל את המסלול הקרוב עם שאר החניכים.״
     
    ״טירוף הדעת שמועד לכישלון מראש.״ עמי ממלמל אחריה כשהיא יוצאת מהמשרד וסוגרת אחריה את הדלת.
     
    ״תקרא להראל ולאביתר לבוא לפה.״ מורה לו רוני בעייפות.
     
    על המזח הארוך הנמתח מהחוף וחודר אל מי הים הקרים והאפורים מצטופפים לוחמי היחידה בפנים רציניות עד מוות. גלי הים העזים רועמים סביבם, מתיזים עליהם, אך הם שותקים ומרוכזים בעצמם כמו לפני יציאה לפעילות מבצעית, רק שעתה אף לא אחד מהם נמצא על מדים. איתן, שעומד במרכז החבורה, לבוש בחליפה שחורה ובחולצה לבנה.
     
    ״אין מה לעשות, איתן.״
     
    הראל ניגש אליו, מניח יד מנחמת על כתפו, מביט בעיניו. ״אנחנו אחים בדם, אחים עד הסוף, אבל עד כאן, איש. אכלת אותה, אין מה לעשות.״
     
    מלמולי הסכמה עולים מבין כל הנוכחים, פניהם רציניות ונטולות חיוכים.
     
    ״אנחנו משתתפים בצערך, אח יקר.״ הראל ממשיך, פותח את תפס העור של הנרתיק הקשור אל שוק רגלו, מוציא את סכין הקומנדו המשוננת, סימן ההיכר של היחידה, מקרב אותה לצווארו של איתן ומבצע את הטקס הוותיק שזוכה לו כל חבר שמתחתן- קורע קרע בצווארון חולצתו לאות אבל.
     
    ״אחי,״ הראל אומר בכובד ראש, עיניו נוצצות במשובה, ״אנחנו משתתפים בצערך.״ הוא עובר מאחד לאחר וקורע קרע בחולצתם לאות השתתפות במר גורלו של החתן לעתיד, ואז מחליק את הסכין בחזרה לנדנה, מרים גבות בחיוך וצועק ״מזל טוב!!!״
     
    ״היי!!!״ צועקים הנוכחים ומרימים את איתן על ידיהם, משליכים אותו עם החליפה לתוך המים הקרים תוך צעקות עידוד, שריקות ומחיאות כפיים סוערות. לאחר שהוא מטפס אל המזח הוא זוכה לחיבוקים עזים וללחיצות ידיים מעודדות.
     
    הסלולרי בכיס של הראל רוטט. הוא מוציא אותו ומחליק את אצבעו על המסך.
     
    ״בוא.״ הוא טופח על כתפו של אביתר ומתחיל לצעוד לעבר החוף. ״רוני ועמי מחכים לנו.״
     
    2 'דבורים' ו'צרעות' הם שמות של כלי שיט בחיל הים.
    3 ספינה נושאת טילים
    4 סיירת מובחרת בצבא, שבינה לבין השייטת ניטשת יריבות רבת שנים על יוקרה ומעמד
    5 חיל רגלים
    כשהגלים מתחזקים שרון צוהר
    פרולוג
    מורן
     
    עיניי נפקחות לקולות ציוץ הציפורים העליז מחוץ לחלוני, שנותר פתוח במשך הלילה החמים. הרוח הקיצית חודרת מבעד לחלון במשבים קצרים, משחקת בכנפי הווילון הקליל שעליו רקומים פרפרים בוורוד ובסגול, גורמת להם לפזז בריקוד שמח.
     
    זאת עומדת להיות שבת נפלאה, אני חושבת לעצמי באושר, מתמתחת במיטה. שבת שבה אבא בבית, והוא הבטיח לי בפעם האחרונה שהתראינו, שאת השבת הבאה שבה הוא יצא לחופשה מהצבא הוא ייחד אך ורק לנו, למשפחה.
     
    קירותיו הוורודים והעליזים של חדר השינה מחמיאים באופן מושלם לווילון הפרפרים, ולא בפעם הראשונה אני קצת שמחה שאני בת יחידה ואינני צריכה לחלוק את חדרי עם אחות נוספת בעוד שני אחיי הגדולים, אסף וגידי, צריכים לחלוק חדר אחד, שתמיד מבולגן, בדיוק כמוהם.
     
    הפסטורליה המלודית של ציוצי הציפורים מופרעת על ידי קולות עמומים המגיעים לאוזניי, מסתננים מבעד לדלת חדרי, עולים לפרקים לטונים גבוהים יותר במקטעים חדים וקצרים – אני מצליחה להבין שאלו צעקות, אם כי איני מצליחה לשמוע את תוכן הדברים. אני מרגישה היטב את הכעס בחילופי הדברים. הוריי רבים שוב. אני נאנחת עמוקות, מתחפרת במיטה. אבי מגיע מהצבא רק בסופי שבוע, והם קצרים מדי, חולפים מהר כל־כך. בזמן המועט שהוא כאן הם כמעט תמיד רבים.
     
    אני מרחיקה את השמיכה מעליי ויוצאת מהחדר אל המסדרון, מתיישבת על המדרגה הראשונה בראש גרם המדרגות, מטה את אוזני למתרחש בסלון, בקומה מתחתיי.
     
    "אתה הבטחת לילדים, שלמה!" אני שומעת את קולה של אימי, הפעם מעט פחות גבוה, כאילו היא עושה מאמצים שלא לצעוק, חוששת שמא תעיר אותנו. אין לה מושג שכבר מאוחר מדי לדאוג לכך. "אתה בקושי נמצא בבית וגם כשאתה בבית אתה עסוק, טרוד בענייני צבא! יש לך שלושה ילדים, שלמה! גם הם צריכים את היחס שלך!"
     
    "פנינה!" עולה באוזניי קולו חסר הסבלנות של אבא, קר ותקיף. האינטונציה שלו חותכת כפי שהוא בוודאי נשמע כשהוא מדבר עם החיילים שלו בצבא. "אין לי כוח לנהל איתך את אותו הוויכוח שוב ושוב! לא יקרה דבר אם נדחה את הביקור בים לפעם אחרת! יש לי דברים על הראש ואני צריך לנוח, לא בא לי לצאת מהבית, כל השבוע הייתי בדרום בתרגיל חיילי ואכלתי חול ואבק – לא מגיע לבן אדם להירגע קצת?"
     
    "כבר שכחת שיש לך גם משפחה," היא תוקפת אותו, "וילדים שמחכים לך בבית. שום דבר אחר לבד מהגדוד לא חשוב לך– לא ימי ההולדת של הילדים, לא מסיבות כיתה, לא טיולים שנתיים, לא מה קורה איתם בבית הספר, לא מה קורה איתם בחיים. גם אני לא מעניינת אותך! כמה אפשר להתנהל ככה, כשאתה מגיע הביתה פעם בשבועיים?!"
     
    "התחתנת עם איש קבע, פנינה!" קולו עולה, "ידעת מה את מקבלת! אני איש צבא! אני מפקד על גדוד קרבי, לא על חבורה של שקמ"יסטים1! אני לא יכול לעשות מה שבא לי ואני לא יכול לנסוע בכל לילה מהבסיס בדרום עד הבית רק כדי לישון פה!"
     
    "לא משנה," אימי אומרת בתבוסתנות, קולה נרגע, הייאוש המסתנן אליו הופך אותו לאדיש, "חבל על הוויכוח העקר. לך לנוח, אקח את הילדים לים לבד."
     
    אני יכולה לשמוע את האנחה הכבדה של אבא, את הרצינות בקולו כשהוא אומר: "אני מצטער, פנינה. נלך יחד לים. תני לי רק לשתות קפה ולהתעורר. לכי תעירי בינתיים את הילדים."
     
    אני ממהרת לקום ממקומי, מזדרזת במורד במסדרון לחזור אל חדרי, לא רוצה שאימי תתפוס אותי במעלה המדרגות, מצותתת לשיחתם.
     
     
    לאחר מכן, בחוף הים של הרצליה, אני יושבת על החול הרטוב, גלי הים מכים שוב ושוב בכפות רגליי, הורסים את ארמון נטיפי החול שבניתי, שאותו אני טורחת לעצב בכל פעם מחדש. אימי יושבת על מחצלת כמה מטרים מאחוריי, מוגנת על ידי שמשייה גדולה וקוראת ספר. אבא משחק בין הגלים עם אסף וגידי. הם עורכים תחרויות של מי מסוגל לעצור את נשימתו לזמן ממושך יותר במים, מי יכול לעבור את הגלים הגבוהים בצלילה ומי מסוגל לעבור מעליהם בלי להרטיב את הראש.
     
    כשהם לבסוף יוצאים בריצה מהמים, רטובים ומאושרים, אסף וגידי לוקחים מטקות ומתחילים לשחק ביניהם ואבא מתיישב לצידי על שפת המים, גורף בידו חול רטוב ומטפטף, מעביר אותה מעל צריחו של הארמון שלי. החול מטפטף בין אצבעותיו, יוצר מגדלים חדשים של נטיפים.
     
    אני מרימה את מבטי אל הים. הרחק מעבר לגלים אני רואה ספינת מלחמה גדולה ואפורה מפליגה מדרום לצפון ובעקבותיה שטות כמה סירות גומי שחורות, נושאות עליהן דמויות לבושות שחורים.
     
    "מה זה, אבא?" אני מצביעה לעבר כלי השיט במרחק.
     
    "אלו ספינות השייכות לצי של חיל הים," הוא מסביר לי, "זאת ספינת מלחמה שנקראת סטי"ל – ספינה נושאת טילים. סירות הגומי ששטות בעקבותיה שייכות גם הן לחיל הים, ליחידת עילית של הצבא שנקראת השייטת, והן נושאות עליהן חיילי קומנדו."
     
    אני מביטה בים, מקשיבה לאבא, ללהט החם שבקולו בכל פעם שהוא מדבר על הצבא.
     
    כדור המטקות השחור נוחת בחבטה על הארמון, מרסק את המגדלים. "הי, יא חתיכת טיפשים!" אני צועקת על אחיי, "תיזהרו קצת!"
     
    "תפסיקי להתבכיין כמו בת." צוחק עליי אסף, קורס על החול לצידי ואוסף באצבעותיו את הכדור השחור. "אז מה קרה? נהרס לך קצת הארמון? שימי לב:"
     
    הוא רוכן על ברכיו, תופס שתי צדפות באצבעותיו ומתחיל להסביר לי: "הארמון שלך הוא שטח עוין והגדוד שלי יכבוש אותו! הצדפה הזאת..." הוא משרטט עם הקונכייה האחוזה בידו הימנית קו מעוקל אל הארמון, "הצדפה הזאת תאגף את המבצר שלך מימין, בזמן שהצדפה הזאת..." הוא מוביל את הצדפה שאחוזה באצבעות ידו השמאלית על החול לכיוון הארמון, "היא חיל החלוץ, והיא תתקוף את המבצר ותהרוס אותו! בום!" הוא מנחית את אגרופו על הארמון והורס אותו. גלי הים שוטפים את עיי החורבות החוליים.
     
    "עכשיו, אחרי שנפטרנו מהארמון התינוקי שלך, אני אבנה לך מבצר של גברים!" הוא מכריז, משקיע את אצבעותיו בחול ומעלה בהן חול מטפטף, מתחיל בעבודתו. למודת ניסיון, אני לא בוכה או מתעצבנת – זו תהיה התנהגות חסרת טעם שתגרור תגובות מעליבות נוספות על שאני בת מעצבנת, לכן אני נושכת את השפתיים ועושה אותו דבר כמוהו, יחד איתו מגבבת חול בטפיחות לכדורים מהודקים, בונה איתו את המבצר. אני כבר רגילה לכך שאם ברצוני שיהיה לי מישהו לשחק איתו בבית, עליי להתאים את עצמי למשחקי הבנים של אחיי.
     
    "אתה תהיה מפקד מצוין יום אחד," מחמיא לו אבי, פורע את שערו בחיבה. גוש של קנאה נוצר בגרוני.
     
    "גם אני רוצה להיות כמוך, אבא." אני מכריזה, "כשאהיה גדולה, אתגייס לצבא ואהיה מפקדת גדולה כמוך."
     
    "בנות לא יכולות להיות מפקדות, טיפשה," מצהיר אסף וקם במהירות, רץ לים לשטוף את החול מעליו.
     
    "בטח שהן יכולות, אידיוט!" אני מחזירה לו.
     
    אבא רוכן לעברי, מנשק אותי נשיקה קצרה על המצח, מנתר על רגליו והולך לעבר מקום מושבה של אימא, קורס על החול לצידה, נשכב על המחצלת ומכסה על עיניו בזרועו. אני ממשיכה לבנות את המבצר לבדי.
     
    לא הרחק ממני נער יוצא מהמים, אוחז תחת זרועו גלשן גלים. הוא חולף בריצה על החול לפניי, מתיז עליי טיפות מי ים. אני עוקבת אחריו בעיניי. הוא רץ לעבר אישה וילד שיושבים על החוף תחת שמשייה צבעונית, לא הרחק ממקום מושבם של הוריי.
     
    "אימא, יובל!" הוא קורא בקול, גורם לי להרים את מבטי לעברו, מצביע לעבר הים, "תראו! יכול להיות שאבא שם!"
     
    אני מביטה שוב לעבר ספינות חיל הים השטות על פני הגלים ואז קמה, דורכת על המבצר שלי והורסת אותו ונכנסת לים לשטוף מעליי את החול שדבק בי.
     
    1 שק"ם הייתה רשת קנטינות שהופעלה על ידי משרד הביטחון והופעלה בעיקר בתוך בסיסי צה"ל.
     
     
     
    1
    הראל
     
    עמוד השחר רק החל לעלות מעל רכס הרי הכרמל, צובע את השמיים בגוונים הולכים ומתבהרים של אפור, נקרעים לאורכם בפסים דקיקים בכתום ובצהוב של הזריחה המפציעה, כמו מצוירים במכחול דק האחוז ביד אומן, מתפשטים באוויר הקר של אמצע נובמבר.
     
    הראל מגיח בריצה מהים הסוער לאחר שחיית הבוקר, רץ עד לספסלי העץ המקובעים לרחבת הבטון המוקפת בצריפים ובסככות, לוקח את המגבת שהניח שם לפני שיצא לשחות, מנגב את שערו בתנועות מהירות, מוחה את המים המלוחים המטפטפים משרירי השחיין הקשים, הארוכים והחלקים שלו. הוא מקפץ קלות במקום כדי להתחמם, ממהר ללבוש על גופו סווטשרט עבה, חובש על ראשו כובע גרב, אך למרות הקור, הוא לא נכנס בחזרה אל המגורים.
     
    הוא מתיישב על ספסל העץ מול הים הרוגש, פושט את רגליו לפניו ומשלב את ידיו מאחורי ראשו, נושם לעומק ריאותיו את אוויר הים המלוח, נהנה לחוש על פניו את רסס הגלים הנישא עד אליו ברוח הערה, פשוט מתענג על השקט, על הזריחה.
     
    מאז שהגיע לכאן, כמעט מעולם לא פספס את הזריחה מול הים. ביחידה, שחיית הבוקר הפכה למן הרגל שלא שוברים אותו. לא משנה כמה אתה עתיד להתאמן באותו היום, או מהות הפעולה אליה תצא- אם אתה בבסיס, אתה כאן בזריחה.
     
    הוא בוהה במפרץ הנטוש, בחלקת החוף שצורתה כחצי סהר פראי ובלתי נגוע, מביט בים אליו הוא מחובר בגופו ובנשמתו.
     
    המפרץ החולי שהצבא הפקיע לטובת הבסיס הצבאי שהוא נמל הבית של היחידה המובחרת ביותר בצה״ל, השייטת, הוא אחד מהחופים היפים ביותר בארץ, טבע ראשוני ובתולי שיד האדם המודרני טרם הרסה אותו רק משום שהכניסה אליו אסורה לכולם, מלבד למורשים חברי היחידה.
     
    חוף הים של עתלית והמבצר הצלבני שנמצא בחלקו בשטחו, הוא סלע מריבה עתיק יומין בין ארגוני שמירת הטבע לבין הצבא. ארגוני שמירת הטבע לוחמים כבר שנים בצבא בניסיון להשיב לעצמם חזקה על פיסת גן עדן הקטנה הזאת שהצבא הפקיע לעצמו, אבל עבור הראל, פיסת החוף הזאת היא הרבה יותר מפיסה מגן עדן הפרטי שלו, אליו הוא מחובר בנימי נפשו, אלא גם פיסה מהגיהינום הפרטי שלו.
     
    על גרגירי החול האלה נצרבו הוא וחבריו במבחנים הקשים ביותר שנכתבו בסדרי הלחימה בצבא, על החולות האלה צמחו הוא וחבריו למסלול ליחידה אחת מגובשת של לב ונשמה, מהחוף הזה יצאו יחד לאינספור משימות חשאיות שאף אחד מחוץ ליחידה לא יודע עליהן דבר ולעולם לא יידע.
     
    המשימות האלה, החיים האלה, ההתרגשויות והקשיים שדרים אתם בכפיפה אחת, הם משהו שנֹעה מעולם לא הצליחה להבין, והם גבו את המחיר שלהם.
     
    הימים שבין מסלולים הם ימים כה נדירים של רוגע והראל נהנה לנצלם עד תום. מחלקה חדשה של חניכים טריים תתחיל בקרוב את מסלול ההכשרה הארוך והמפרך, ועד אז יש לו מעט שקט ושלווה. זאת כמובן בתנאי שהמצב הביטחוני ימשיך להתנהל על מי מנוחות ולא יתרחשו דברים בלתי צפויים שיצריכו הקפצת לוחמים לפעולה, מצב שכבר קרה פעמים רבות בעבר.
     
    השמש כבר הפציעה לחלוטין מבין ההרים, אך עדיין מסתתרת מאחורי ענני חורף כבדים, המאפשרים לה להאיר את הים הסוער בקרני אור כסופות מפוזרות דרך חורים בעננים, והן נופלות על דמות יחידה שיוצאת מהים, מתקרבת בריצה אל הראל.
     
    אביתר נעמד לצדו, מנער את גופו בקפיצות רחבות, רועד מקור. הראל זורק לעברו את המגבת שלו בחיוך.
     
    ״סססאומו קר היום,״ אביתר מתנגב בתנועות מהירות, ״שנייה, אני מיד חוזר.״ הוא רץ לעבר בניין מגורי הסגל שנמצא כחמישים מטרים מאחוריהם, חוזר לאחר זמן קצר לבוש גם הוא בסווטשרט ובכובע גרב שחור, אוחז בידיו שני ספלי חרסינה שמעלים אדים מהבילים.
     
    הוא מושיט ספל אחד להראל ומתיישב לצדו. שניהם לוגמים מהקפה בניחותא.
     
    ״אכל אותה, איתן.״ אביתר מכריז, מחייך לפני שהוא לוגם שוב מהקפה. ״היום זה היום. אתה בא, נכון?״
     
    הראל מחייך, ממהר לשתות את הקפה לפני שיאבד מחומו במזג האוויר הקר. ״אכל אותה לגמרי. ברור שאני בא, אפשר שלא?״ הוא מגחך. ״אני מקווה שהיא יודעת למה היא נכנסת.״
     
    ״שרדה מסלול.״ אביתר צוחק.
     
    ״שרדה מסלול!״ הראל חוזר אחריו, ושניהם צוחקים.
     
    ״אחי, הישג לא מבוטל, שתדע לך.״ אביתר מעביר את כפות ידיו על רגליו החשופות, מסיר מהן את החול שדבק בהן, ולאחר מכן משפשף אותן זו בזו כדי להתחמם.
     
    ״ספר לי על זה.״ הראל נאנח, אך לא מרחיב. אביתר מבין אותו ללא מילים.
     
    ״נֹעה?״ הוא שואל במילה.
     
    הראל מטה סנטרו מעלה בתנועה שאומרת ׳אין מה לעשות׳, זוויות פיו נמשכות מטה. ״זה נגמר.״
     
    ״היא שרדה מסלול.״ אביתר מציין עובדה. ״אז מה קרה עכשיו?״
     
    ״שרדה מסלול,״ הראל מאשר בחיוך עקום, ״אבל אצלי ואצלך זה לא מסלול, אלא מסלולים. אחד אחרי השני. היא לא החזיקה מעמד.״
     
    ״לא נורא, אחי.״ אביתר שולח את ידו ומחבק את כתפו של הראל אליו בחיבוק גברי מנחם. ״יש עוד הרבה דגים בים.״
     
    ״הרבה.״ הראל חוזר אחריו, מחייך קלות, מנסה לסיים את נושא השיחה. השיחה הזאת, עד כמה שהייתה קצרצרה ושטחית, הייתה משיחות הנפש העמוקות ביותר שניהל עם חבריו. כשאתה חי עם בן אדם עשרים וארבע שעות ביממה במשך שנים, כפי שהוא ואביתר וחבריהם האחרים עושים, אתה מגלה שאתה לא נזקק למילים רבות כדי להבין בדיוק מה עובר עליהם, וגם הם מבינים אותך ממש מצוין.
     
    ״הרבה מאוד. למעשה, אני בטוח שהערב בחתונה יהיו מיליון, מיליון דגים חדשים. דגיגות!״ הוא מכריז והראל פורץ בצחוק. ״דגיגות יפות וסקסיות שרק מחכות שנגיע לדוג אותן!״
     
    ״אני בטוח.״ הראל צוחק ומתרומם לעמידה, מתמתח לכל אורכו מול הים. ״קדימה, בוא נלך להתארגן, אחרי ארוחת הבוקר יתקיים הטקס של איתן על המזח, ומתישהו בהמשך היום מתוכננת לנו ישיבה אצל רוני.״
     
    ״על מה מדובר?״ אביתר שואל כשהוא נעמד גם, ושניהם צועדים לעבר מגורי הסגל.
     
    ״אני לא בטוח.״ הראל עונה. הם מטפסים יחד לחדרם שבקומה השנייה. ״המזכירה של רוני זימנה את הפגישה, אך לא אמרה מה נושא הפגישה. אני רק יודע שגם עמי יהיה נוכח,״ הוא אומר, מתייחס לסגן אלוף עמי, מפל"ג ההדרכה. ״כך שאני מניח שהוא רוצה לשוחח על המסלול החדש שיתחיל בעוד יומיים. כך או אחרת, נדע בצהריים. הם יודיעו לנו בטלפון את השעה המדויקת.״
     
    הם נכנסים לחדר ואביתר צועק: ״אני ראשון במקלחת!״ ממהר לאסוף את בגדיו ולצאת לעבר המלתחות.
     
    ״תהנה!״ הראל טופח על כתפו ומוציא מגבת נקייה מהארון. ״אני הולך לחדר הכושר.״
     
    ״מה שאת מבקשת ממני מגוחך לחלוטין, אורנה.״ תוקף אלוף משנה רוני, מפקד השייטת, את אלוף אורנה, המשמשת כראש אגף כח אדם של הצבא. ״אני לא מוכן לשמוע על כך, ואת לא יכולה להכריח אותי.״
     
    ״אולי אינני יכולה להכריח אותך,״ היא אומרת בתקיפות, ״אבל אני כן יכולה להכריח את מפקד חיל הים, ואת ההסכמה שלו כבר יש לי.״
     
    ״בולשיט!״ הוא נעמד וצועד לעבר החלון, ידיו על מותניו, מביט לשנייה בים הנפרש מול עיניו, לפני שהוא פונה אליה, עיניו לוהטות. ״אל תזבלי לי את השכל, אורנה. אני מריח את הבלוף שלך מקילומטר. אודי אולי הסכים שתשלבי בחורות על ה׳דבורים׳2 או על ה׳צרעות׳, אולי אפילו על ׳סטי״ל׳3, אבל בשייטת?! מי שמע כדבר הזה?! העניין לא מקובל עליי!״
     
    ״אתה אומר שבחורה לא מסוגלת לעשות את המסלול?!״ היא נעמדת, מרגישה לפתע חסרת בטחון כשהוא עומד מולה והיא יושבת.
     
    ״זה בדיוק מה שאני אומר, לעזאזל!״ הוא מתנפח מולה, צווארו מאדים והווריד הרוטט הבולט מבסיסו מאיים להתפקע. ״המסלול שלנו הוא המסלול הקשה ביותר בצה״ל! מאות מועמדים ניגשים לכל גיבוש, רק עשרות עוברים אותו, שלא לדבר על המסלול המפרך שבא אחריו. לכי תדחפי נשים לסיירת מטכ״ל4, נראה אותך.״
     
    ״אני לא צריכה לשמוע את ההערות השוביניסטיות שלך.״ היא נשענת על השולחן לעברו, נראית ששה אלי קרב, נכונה ומזומנה לזנק עליו ולעזור לווריד הזה להתפוצץ. ״נשים משולבות כיום במגוון רחב של תפקידי לחימה- אפילו בקורס טיס…״
     
    ״את משווה אותנו לקורס טיס?!״ סגן אלוף עמי, מפל"ג ההדרכה, שעד כה התמיד בשתיקתו ולא התערב בדיון הטעון, נדחף לשיחה. ״החיילים בקורס טיס זוכים לטירונות בסיסית ולא יותר מכך, ולאחר מכן עוברים שיעורים על שיעורים עיוניים בכיתה! טייסים לא נדרשים לרבע מסרגל המאמצים שנדרש אליו שייט, ולא לרבע מהיכולות…״
     
    ״ומה עם קָרָקָל?״ היא תוקפת אותו, זורקת בפניו כדוגמא את גדוד החי"ר5 שבו נשים משולבות בתפקידי לחימה עם גברים, ומשרתות לצדם כמפקדות וכלוחמות בכל התפקידים.
     
    ״מה עם קרקל?״ שואל רוני, ״אולי את לא עוקבת, אבל אני קראתי את הדוח המפורט מאוד של האלוף רז עופר, על שילוב נשים בתפקידי לחימה. הוא הגיע למסקנה חד משמעית ששילוב נשים ביחידות קרביות בא על חשבון היכולות המבצעיות של הצבא. הוא טוען שהציוד שמקבלות הלוחמות, האוכל וסרגלי המאמצים צריכים להיות מותאמים ליכולות והדרישות הפיזיולוגיות שלהן בכדי שיוכלו לבצע את המשימות בשלמותן ובלי שיצאו עם נזקים גופניים- באמת נראה לך שאנמיך את סרגל המאמצים של הלוחמים שלי, ואפגע במודע ביכולות המבצעיות של חוד החנית של הצבא רק כדי לשלב נשים ביחידה? כל הקונספט מופרך לחלוטין מיסודו, וזה עוד לפני שאני מדבר בכלל על מה שנוכחות של אישה בצוות תגרום ללכידות שלו.״
     
    "אתה טוען שאישה לא יכולה להיות חלק מצוות?" אורנה מתעצבנת, "זאת טענה מופרכת! אני שוב נותנת לך כדוגמא את קרקל! שני שלישים מהגדוד הן נשים, הצוותים מעורבים ויש לכידות נפלאה! יש גאוות יחידה!"
     
    "אני לא יודע איפה את חיה, אורנה," רוני נוחר בבוז, "אבל בואי ואחדש לך משהו, במקרה שלא שמת לב בעצמך עד היום. יש הבדלים בין גברים ונשים, ולא משנה כמה את פמיניסטית. בין קבוצת גברים שעוברת יחד מסלול ארוך ומפרך נוצרת לכידות. בלעדיה לא תיכון יחידה צבאית. בין הגברים ביחידה נוצרת אינטימיות שהיא א-מינית. הם מתקלחים ביחד, הולכים לשירותים ביחד, יושבים במארבים. בין חבורת גברים כזאת לא קיים המתח המיני שעומד במרכז קבוצה של בנים ובנות.אם אני מכניס אישה לתוך צוות של גברים, אני מפורר את הלכידות. לא כי היא לא טובה מספיק, לא כי היא לא אמיצה, אלא מכיוון שהצוות יגיב אליה ויתנהג עכשיו אחרת, ולגבי גאוות היחידה שאת טוענת שיש לחיילים בקרקל, אני חולק עלייך. אני קראתי במחקר של עופר שהחיילות גאות מאוד ביחידה שלהן, אבל כשהחיילים מגיעים לתחנה המרכזית הם מחביאים את תג היחידה שלהם. אני שואל אותך- חייל שמחביא את התג שלו יכול להילחם כראוי? על איזו גאוות יחידה את מדברת בכלל?"
     
    "המצב ישתנה," היא טוענת, עיניה רושפות, "זה עניין של זמן ושל נחישות. האשם אינו בנשים אלא בגברים שאינם מוכנים להשתנות."
     
    "אורנה," רוני נושם עמוק, מנסה לגייס לצדו אורך רוח וסבלנות, מקווה שהיא תבין, "לא תצליחי לשנות מיליוני שנים של טבע האדם, אוקיי? גברים מטבעם מגוננים על נשים. ככה נולדנו. את לא יכולה לשנות אותי בעניין הזה, אז זה לא כי הנשים לא בסדר, זה כי לנו יש לקות, אוקיי? עכשיו, בואי נסגור את הדיון הטיפשי הזה שלא מוביל אותנו לשום מקום. אני חושב כמו שאני חושב, את חושבת כמו שאת חושבת. לא אצליח להסיט אותך מעמדתך, ואת בטח לא תצליחי לשנות את עמדתי. התשובה היא לא. אני לא עושה את זה."
     
    ״אתה תעשה את זה, כי זאת הוראה של הרמטכ״ל.״ היא נועצת בו מבט מצמית. ״אין לך ברירה.״
     
    ״תקשיבי אורנה,״ רוני מתנשף באטיות, מחזיר לעצמו את קור רוחו הידוע, ״אנחנו מכשירים את הלוחמים שלנו להיות הלוחמים הטובים ביותר שיש. השייטת היא יחידה התקפית מאוד, אגרסיבית מאוד. כל משימה שהשייטת תקבל, היא תדע לעמוד ולנצח בה. אנחנו לוחמניים מאוד. כדי לעמוד בסטנדרטים האלה אין פה מקום לפחות מהטוב ביותר.״
     
    ״אתה תקבל את הטוב ביותר.״ אורנה מבטיחה לו, משדלת אותו, ״אם אני לא טועה אמרת בישיבת המטה לא מזמן שלא צריך להיות אלוף אולימפי כדי להתקבל לשייטת? הצהרת שאתם לא מחפשים את אלוף הארץ בריצה או בשחייה ואמרת ששם המשחק הוא חוסן מנטלי וערכים. אלו המילים שלך.״
     
    הוא מקשיב לה בחשדנות והיא מרפה את כתפיה, מנסה לאמץ לעצמה יציבה לוחמנית פחות.
     
    ״תראה, רוני. אנחנו צריכים לעשות מאמץ אמתי לשלב נשים גם בחיילות הקשים. נגן על עצמנו מפני בגצ״ים ותשומת לב ציבורית מיותרת. תמיד נוכל לומר שניסינו והניסיון לא צלח. תתייחס לכך כאל ניסיון.״
     
    ״אני לא מתפשר על האיכות. אני לא מוריד סרגל מאמצים.״ הוא נובח בכעס.
     
    ״כבר בחרתי מועמדת,״ אורנה אומרת בפייסנות, מנסה לדבר אתו בהיגיון. ״לוחמת מקרקל, לקראת סוף השירות שלה. קצינה. סגן מורן סתיו. היא בחורה רצינית.״
     
    רוני מקמט את מצחו. ״הבת של סתיו?״
     
    אורנה מאשרת בניד ראש. ״הבת של האלוף סתיו, סגן הרמטכ״ל הפורש. אני אישית חושבת שהיא תצליח…״
     
    עמי, ממקום מושבו ליד השולחן, מחניק נחירת צחוק. אורנה מביטה בו במבט נוזף וממשיכה. ״אז כמו שאמרתי, היא קשוחה, היא משרתת בצבא כבר תקופה ממושכת, היא עברה מסלול חי"ר, היא מפקדת על גברים ביחידה. יש לה סיכוי טוב להצליח, וגם אם לא- תמיד תוכל לומר שניסית ובכך תשתיק את הפה למטכ״ל לזמן רב.״
     
    ״היא תצטרך לעמוד בכל הדרישות שאנו דורשים מהלוחמים.״ רוני מזהיר. אורנה מבליעה חיוך, מרגישה שהוא מתקפל, לקראת שבירה.
     
    ״מוסכם.״ היא ממהרת לומר.
     
    ״לא אעשה לה שום הנחות. שום דמעות לא יגרמו לי לוותר לה.״ הוא ממשיך.
     
    ״עכשיו אתה סתם שוביניסט.״ היא מחייכת.
     
    ״אני רציני, אורנה.״ הוא מזהיר אותה. ״היא מתנדבת, אני רוצה שהעניין יהיה ברור. אם יקרה לה נזק גופני בגלל האימונים, הוא יהיה על אחריותה. הלוחמים פה רצים עם משקל של ארבעים קילו על הכתפיים, אני רוצה שהיא תדע לקראת מה היא הולכת.״
     
    ״הלכת רחוק.״ מגחך עמי. ״היא לא תגיע עד המסע המדובר. היא לא תשרוד פה יומיים רצופים.״
     
    ״אני מוכנה להתערב אתך על כך,״ מתנצחת אתו אורנה, מושיטה לו יד, ״היא תסיים מסלול.״
     
    ״את לא נורמלית,״ עמי מגחך. ״בואי לא נגזים. אם היא עוברת פה שבוע, אני אהיה בהלם מוחלט.״
     
    הם לוחצים ידיים במהירות. רוני מתיישב בכיסאו, מובס. לא עומדות בפניו ברירות רבות, אם הרמטכ"ל נתן את הסכמתו לניסוי הזה.
     
    ״אני מסכים,״ הוא אומר לבסוף. ״אבל שיהיה ברור שאני מוכן לניסיון חד פעמי. אני חושב שהיא לא תעמוד בניסוי. אין לאישה מה שצריך כדי לשרוד מסלול. לאחר מכן לא אהיה מוכן לשמוע ממך עוד מילה בעניין, אני מקווה שאני ברור. במידה והיא תיכשל, מה שאני צופה שיקרה, לא אסכים לניסיונות עקרים נוספים עם חיילות אחרות, האם זה ברור?״
     
    ״ברור,״ היא ממהרת להסכים, אוספת את תיקה ועושה דרכה אל דלת המשרד. ״היא תתחיל את המסלול הקרוב עם שאר החניכים.״
     
    ״טירוף הדעת שמועד לכישלון מראש.״ עמי ממלמל אחריה כשהיא יוצאת מהמשרד וסוגרת אחריה את הדלת.
     
    ״תקרא להראל ולאביתר לבוא לפה.״ מורה לו רוני בעייפות.
     
    על המזח הארוך הנמתח מהחוף וחודר אל מי הים הקרים והאפורים מצטופפים לוחמי היחידה בפנים רציניות עד מוות. גלי הים העזים רועמים סביבם, מתיזים עליהם, אך הם שותקים ומרוכזים בעצמם כמו לפני יציאה לפעילות מבצעית, רק שעתה אף לא אחד מהם נמצא על מדים. איתן, שעומד במרכז החבורה, לבוש בחליפה שחורה ובחולצה לבנה.
     
    ״אין מה לעשות, איתן.״
     
    הראל ניגש אליו, מניח יד מנחמת על כתפו, מביט בעיניו. ״אנחנו אחים בדם, אחים עד הסוף, אבל עד כאן, איש. אכלת אותה, אין מה לעשות.״
     
    מלמולי הסכמה עולים מבין כל הנוכחים, פניהם רציניות ונטולות חיוכים.
     
    ״אנחנו משתתפים בצערך, אח יקר.״ הראל ממשיך, פותח את תפס העור של הנרתיק הקשור אל שוק רגלו, מוציא את סכין הקומנדו המשוננת, סימן ההיכר של היחידה, מקרב אותה לצווארו של איתן ומבצע את הטקס הוותיק שזוכה לו כל חבר שמתחתן- קורע קרע בצווארון חולצתו לאות אבל.
     
    ״אחי,״ הראל אומר בכובד ראש, עיניו נוצצות במשובה, ״אנחנו משתתפים בצערך.״ הוא עובר מאחד לאחר וקורע קרע בחולצתם לאות השתתפות במר גורלו של החתן לעתיד, ואז מחליק את הסכין בחזרה לנדנה, מרים גבות בחיוך וצועק ״מזל טוב!!!״
     
    ״היי!!!״ צועקים הנוכחים ומרימים את איתן על ידיהם, משליכים אותו עם החליפה לתוך המים הקרים תוך צעקות עידוד, שריקות ומחיאות כפיים סוערות. לאחר שהוא מטפס אל המזח הוא זוכה לחיבוקים עזים וללחיצות ידיים מעודדות.
     
    הסלולרי בכיס של הראל רוטט. הוא מוציא אותו ומחליק את אצבעו על המסך.
     
    ״בוא.״ הוא טופח על כתפו של אביתר ומתחיל לצעוד לעבר החוף. ״רוני ועמי מחכים לנו.״
     
    2 'דבורים' ו'צרעות' הם שמות של כלי שיט בחיל הים.
    3 ספינה נושאת טילים
    4 סיירת מובחרת בצבא, שבינה לבין השייטת ניטשת יריבות רבת שנים על יוקרה ומעמד
    5 חיל רגלים