דרך ארוכה קצרה - מהדורה מעודכנת ומורחבת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דרך ארוכה קצרה - מהדורה מעודכנת ומורחבת
מכר
מאות
עותקים
דרך ארוכה קצרה - מהדורה מעודכנת ומורחבת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

דרך ארוכה קצרה - מהדורה מעודכנת ומורחבת

4.3 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

משה (בּ‏וֹ‏‏גִי) יַעֲ‏לוֹ‏ן (נולד ב-24 ביוני 1950), הוא שר הביטחון בממשלת ישראל, חבר הקבינט המדיני-ביטחוני וחבר הכנסת מטעם סיעת הליכוד. בעבר כיהן בין היתר כמשנה לראש הממשלה, כשר לנושאים אסטרטגיים וכן כרמטכ"ל ה-17 של צה"ל.

תקציר

משה בוֹגי יעלון לא התהדר מעולם בתואר "מר ביטחון", אבל אין הרבה ישראלים שראויים לתואר הזה כמוהו. קורות חייו מדברים בעד עצמם: מפקד סיירת מטכ"ל, שהוביל את היחידה במבצעים שחלקם נותרו עלומים עד היום; מח"ט הצנחנים ומפקד אוגדת יהודה ושומרון בשלהי האינתיפאדה הראשונה; ראש אגף המודיעין ואלוף פיקוד המרכז לאחר הסכם אוסלו; סגן הרמטכ"ל וראש המטה הכללי בשנים הקשות של מלחמת הטרור. היה זה אך טבעי שעם הצטרפותו לפוליטיקה ימשיך יעלון באותו מסלול — עד לתפקיד שר הביטחון.

במהלך שנותיו הארוכות בשרות צה"ל ובצמרת המדינה גיבש יעלון השקפת עולם ייחודית בנוף של הפוליטיקה הישראלית. הוא מחזיק בעמדות ימניות־ניציות מבחינה מדינית וביטחונית ואינו רואה סיכוי להסדר קבע בעתיד הנראה לעין, אך מתנגד למדינה דו־לאומית, דוגל במדינה יהודית־דמוקרטית המקפידה על זכויות הפרט ונאבק בשחיתות השלטונית. תפיסת עולם זו, המקדשת את שלטון החוק, היא שהביאה בשנת 2016 לסיום כהונתו כשר הביטחון בממשלת נתניהו. תפיסת עולם זו גם משמשת לו מצפן במסעו חזרה אל הנהגת המדינה.

בספר זה, שהוא מהדורה מעודכנת ומורחבת של ספרו דרך ארוכה קצרה, ומשלב פרקים מתוכו לצד פרקים חדשים, פורש יעלון בגילוי לב וביושר אינטלקטואלי את תפיסת עולמו בתחומים המרכזיים שעל סדר היום של מדינת ישראל ומנתח את הגורמים החיצוניים והפנימיים שהשפיעו על קבלת ההחלטות המכריעות שלהן היה שותף. הוא חושף, בין היתר, כיצד נרקמה עסקת הצוללות בניגוד לעמדתה של מערכת הביטחון ומתוך מניעים תמוהים, מותח ביקורת חריפה על התנהלות הקבינט במבצע "צוק איתן" ומתאר את השבר הערכי שהתגלה בפרשת אלאור אזריה. כל זאת עושה יעלון בצורה מרתקת, קולחת ומעוררת השראה.

רב־אלוף (מיל') משה בוֹגי יעלון, יליד קריית חיים, 1950 . ממקימי קיבוץ גרופית שבערבה. כיהן כרמטכ"ל ה־17 , כשר לנושאים אסטרטגיים, כשר הביטחון, כמשנה לראש הממשלה וכחבר סיעת הליכוד בכנסת. נשוי לעדה, אב לשלושה וסב לשמונה, עומד בראש עמותת "מנהיגות אחרת".

פרק ראשון

פרק א
האשליה, הפרדיגמה והקונספציות

גדלתי בבית מפא"יניקי, בית של הגנה ועבודה. עוד בטרם נולדתי, אבותי היו חלק מהזרם המרכזי של תנועת העבודה, שקיבל את הצעת החלוקה של 1937 וקיבל את הצעת החלוקה של 1947 והאמין בפשרה טריטוריאלית. תפיסת העולם שעל ברכיה חונכתי אמרה שאין פיסת אדמה המקודשת עד כדי כך שלא ניתן לוותר עליה. אם לטובת החיים של עם ישראל נכון לוותר על איזשהו חבל ארץ, מוותרים, אך דבקים בצורך וברצון בקיומו של בית לאומי יהודי בארץ ישראל, ועל זה מוכנים להיאבק. לא היתה שום פנאטיות ברקע שלי. היה ריאליזם. וגם אני, כשבגרתי, לא שללתי את זכותו של מאן דהוא לחיות בארץ. לא זכותם של הפלסטינים ולא זכותם של אחרים. בשום פנים ואופן לא. הפלסטינים הערבים הם בני אדם כמוני, יש להם שאיפות, ובמקום ששאיפותיהם מתנגשות בשאיפותי עלי לוודא שלא יפגעו ביכולתי לחיות בארצי. לא יותר מזה. גדלתי בבית ובסביבה אשר סולם הערכים שלהם העדיף "חיי אדם" על "אדמה".
בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים וגם אחרי מלחמת יום כיפור, תוכנית אלון נראתה לי מאוד. לבשתי מדים, ולכן לא עסקתי בפוליטיקה ולא חשפתי את דעותי. אבל המפה של תוכנית אלון נראתה סבירה בעיני. היה לי ברור לכל אורך הדרך שכדי לחזור לגבולות 67' חייבים להיות משוכנעים שבאמת הגענו לסוף הסכסוך. חייבים לדעת שאין בצד השני לא כוונה ולא מחשבה להמשיך בסכסוך, כי גבולות 67' הם גבולות מפתים מאוד, מבחינת אויביה של ישראל. הם מפתים להתקפה, בעצם מזמינים התקפה על ישראל. על כן, באופן היפותטי, חזרה לגבולות האלה יכולה להיעשות רק כאשר ברור לחלוטין שבאמת הסכסוך מאחורינו. אבל באופן עקרוני לא שללתי חזרה לגבולות 67'. לכן, לא התנגדתי להסכם אוסלו. ראיתי בו, בתחילה, הזדמנות. עד שהתפכחתי. אילו הייתי משתכנע שסדר היום הערבי, ובעיקר הפלסטיני, השתנה וכי הוא כעת סדר יום של חיים בצוותא, שלום ופריחה כלכלית משותפת, הייתי מוכן לסגת אפילו לגבולות המאוד קשים הללו. אלא שלדעתי, מעולם לא היינו במצב שכזה, ואיני רואה סיכוי למצב שכזה בעתיד הנראה לעין.
השקפות אלה היו דומיננטיות בשיח הציבורי שהתנהל ביישוב העברי שלפני הקמת המדינה (תקופת "המדינה שבדרך") וגם לאחר הקמת המדינה. אבל השיח הציבורי הישראלי של השנים האחרונות הוא בעיקרו שיח תבוסתני. במידה מסוימת, זהו שיח פוסט-ציוני. הטיעון הבולט בשיח הזה הוא "אפשר לשים קץ למלחמות". ההנחה שביסוד הטיעון הזה היא שמי שקובעת אם תפרוץ כאן מלחמה או לא היא מדינת ישראל, ושסיבת המלחמות היא השליטה של ישראל ביהודה ושומרון ובשטחים אחרים שנכבשו במלחמת ששת הימים.
אבל האמת היא שבין איראן לבינינו אין שאלה של יהודה ושומרון. ובין חיזבאללה לבינינו אין שאלה של יהודה ושומרון. וגם ארגון החמאס מדבר על מדינה פלסטינית מהנהר ועד הים. וגם ערפאת, שאמנם עשה כל מיני מניפולציות, למעשה לא הכיר במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. כך שברור לגמרי שהטענות וההנחות של השיח התבוסתני אינן נובעות מהמציאות עצמה, אלא מאיזושהי עייפות מהסכסוך. עייפות מהמלחמות. ומתוך העייפות הזאת נוצרת אשליה, והאשליה מתרחבת והולכת, כיוון שאין מנהיגות שתאמר שזו אשליה. האשליה משתלטת על האווירה הציבורית, כיוון שיש מי שיש לו עניין להוביל את סדר היום של "סוף המלחמות". יש מי שיש לו עניין להוכיח שאפשר להגיע אל המנוחה והנחלה. עוד כמה ויתורים טריטוריאליים, והכול יהיה בסדר. עוד כניעה ללחץ, ויהיה שקט.
את השיח התבוסתני מקדם משולש כוחות: מנהיגות שאינה מנהיגה, תקשורת שאינה מדווחת אמת וקבוצה של עשירים מאוד, המעוניינים בשקט - גם כשהוא שקט מדומה - על מנת להבטיח רווחים מקסימליים, שהתנאי להם הוא שערי מניות גבוהים בבורסה. זהו הקשר "הון-שלטון-עיתון". בין שלושת הכוחות האלה נוצר מעגל סגור, המעודד אווירה של "אכול ושתה כי מחר נמות". שלושת הכוחות האלה, כל אחד בשל סיבותיו שלו, שותפים ליצירתה של אשליה מסוכנת, אשר אני רואה בה איום אסטרטגי ממדרגה ראשונה. מובן שמאחורי השיח הזה עומדים, לפעמים, גם אנשים ישרי דרך המאמינים באמת ובתמים ביכולתנו להביא לשלום, ועכשיו, ושזה תלוי בעיקר בנו.
האשליה הזו מתייחסת אל שנת 1967 כשנה החשובה ביותר בהיסטוריה של הסכסוך במזרח התיכון, ואל הסכסוך הישראלי-פלסטיני כמקור אי-היציבות באזור. היא רואה בפתרון הסכסוך את האמצעי לייצוב האזור מחדש. לעומת זאת, להערכתי שנת המפתח בהיסטוריה החדשה של המזרח התיכון היא 1979. בשנה זו נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים, הגדולה במדינות ערב, שעד אז הובילה את רעיון הפאן-ערביות. הסכם זה היווה מכה אנושה לרעיון זה. במקביל, וללא כל קשר, התרחשה באותה שנה המהפכה האיראנית, שהצלחתה בביסוס משטר איסלאמי-דתי הפכה למקור של אי-יציבות באזור. מאז אותה מהפכה ובהשראתה, הפך בהדרגה הסכסוך במזרח התיכון מסכסוך לאומי לסכסוך דתי. ומאז אותה מהפכה אנחנו רואים עלייה כמעט קבועה של הכוחות האיסלאמיים, אשר אינם מוכנים לקבל את קיומה של ישראל ורואים בהשמדתה שלב לקראת הכרעת המערב והשלטת האיסלאם באזור ובעולם.
בין 1948 לבין 1979 חיינו במגמה הפוכה. הנצחונות של ישראל במלחמת העצמאות, במבצע סיני ובמלחמת ששת הימים והצלחתה של ישראל בהדיפת המתקפה של מלחמת יום הכיפורים שכנעו בהדרגה את האומות השכנות שאין דרך צבאית להכריע אותנו. המלך חוסיין היה הראשון להבין זאת ועל כן הפך לבעל ברית סמוי שלנו כבר ב-1970. סאדאת הבין זאת מעט מאוחר יותר. הוא ניסה כבר ב-1972 להגיע להידברות עם ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, ונענה בשלילה. בעקבות מלחמת יום הכיפורים הוא הגיע ב-1977 לביקורו ההיסטורי בירושלים, אשר הוביל לחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים במארס 1979. אולם המהפכה החומייניסטית, שהתרחשה רק חודשים אחדים מאוחר יותר, התחילה ליצור ציר-התקדמות נגדי, שאת משמעותו לא הבנו אלא עשרים שנים מאוחר יותר. בעצם, כבר הופעת החיזבאללה בלבנון בראשית שנות ה-80 לא היתה תוצאה של מלחמת לבנון הראשונה - כפי שרבים אצלנו גורסים - אלא תוצאה של המהפכה האיראנית. ישראל לא הבינה את האיום החדש שנשקף לה, והמשיכה לפעול בתוך הֶקשר ישראלי-ערבי וישראלי-פלסטיני שהפך לפחות ופחות רלוונטי.
מבחינה ישראלית פנימית, שנת המפתח היתה 1983. כאשר הציבור הישראלי יצא להפגנות נגד מלחמת לבנון והתחיל לספור הרוגים בראש חוצות, נוצרה תפנית בדימוי העוצמה שלנו ובהערכתם של שכנינו באשר ליכולת העמידה שלנו. השאלה אם המלחמה ההיא היתה מוצדקת או לאו היא שאלה נפרדת, המחייבת דיון מעמיק שלא זה מקומו. אבל אין ספק שהלך הרוח שהמלחמה יצרה בתוך ישראל פנימה הביא אותנו לנקודת תפנית משמעותית ביותר, המקרינה עד היום על מצבנו הביטחוני ועל האופן שבו עמי האזור תופסים אותנו. זאת מפני שהמחאה הפנימית וספירת ההרוגים הובילו לנסיגות מלבנון שנתפסו כנסיגות של חולשה, נסיגות של חברה שסועה שאיננה מקרינה כוח עמידה. וכיוון שכך, בעקבות הנסיגות מלבנון ועסקת ג'יבריל בשנת 1985, באה האינתיפאדה של 1987. האינתיפאדה של 1987 הובילה בסופו של דבר להסכם אוסלו של 1993 שנתפס אף הוא כמעשה של נסיגה. הכשלון של אוסלו בצירוף הנסיגה החד-צדדית מלבנון במאי 2000 הובילו למתקפת הטרור של ערפאת בספטמבר 2000. כאשר החומה שנבנתה אל מול אותה מתקפה קרסה בשל הנסיגה החד-צדדית מעזה בשנת 2005, היא הובילה לנצחון החמאס ולמלחמת לבנון השנייה. כך שבאופן הברור ביותר, אל מול העלייה האיסלאמית שאותה לא ראינו כהלכה, ישראל לא פיתחה אסטרטגיה כוללת, ובמקום להגיב על העלייה האיסלאמית במתקפת נגד שאיננה רק ישראלית ואיננה רק צבאית, פיתחנו דפוס של נסיגות חוזרות ונשנות, נסיגות אשר ניזונות מהאשליה של השיח התבוסתני, ומשרתות את האינטרסים קצרי המועד של שלושת קודקודי הכוח בחברה הישראלית. נסיגות אלה אמורות, לכאורה, לתת מענה לתביעותיהם הטריטוריאליות של הערבים, תוך התעלמות מהעובדה שהבעיה אינה טריטוריאלית אלא אידיאולוגית. נסיגות אלה הן אשר גורמות לכך שישראל מנהלת היום קרב השהייה ונסיגה על המעשה הציוני. זהו קרב שקשה מאוד לנצח בו, והוא מסכן את עתידה של ישראל.
מלחמת יום הכיפורים היתה המלחמה האחרונה שבה תקפו אותנו כוחות צבאיים ערביים, האחרונה שהערבים יזמו נגדנו בשדה הקרב הקונבנציונלי. אולם מאז 1979 פועל באזור כוח דינמי, אשר סדר היום שלו אחר. הנאצריזם איבד את כוחו. הפאן-ערביזם איננו פעיל. אין כוחות משמעותיים של הלאומיות הערבית המתיימרים להשמיד אותנו. בגלל הצלחותיה הצבאיות ב-1956, ב-1967 וב-1973 לא נשקף לישראל איום לאומי בין-מדינתי מהסוג שנשקף לה בשלושים השנים הראשונות לקיומה. אך במקביל לשקיעתו של האיום הישן עלה האיום החדש של האיסלאם הקיצוני. ניתן לומר שבעשורים האחרונים הסכסוך הלאומי-טריטוריאלי הישראלי-ערבי "נחטף" על ידי אותו איסלאם קיצוני. לכן, היום עומדת ישראל במערכה שבה אינה לבדה, אבל היא בחזית. המטרה של האיסלאם הג'יהאדי היא שאפתנית מאוד: להביס את המערב ואת תרבותו. אבל התפיסה היא שיש להביס את המערב בשלבים. ואחד השלבים הראשונים הוא למוטט את ישראל. בעבר היתה "תוכנית שלבים" של פלסטינים וערבים לאומניים לגבי ישראל, ועכשיו הכוונה להשמיד את ישראל היא חלק מ"תוכנית שלבים" איסלאמיסטית שמטרתה גלובלית: לכפות את האיסלאם על כל העולם.
במערב, ולצערי גם בישראל, מתקשים להבין את האיום החדש. מתקשים להבין עד כמה הוא שאפתני ועד כמה הוא מסוכן. מדברים על כך שאיראן אינה חלק מהעולם הערבי, שבתוך איראן עצמה הקיצוניים הם לא הרוב. כל זה נכון, אבל האמת היא שלמרות ההתנגדות הפנימית החזקה באיראן, האיסלאם הקיצוני הולך ומתחזק בשלושת העשורים האחרונים. על אף שהעולם הערבי הוא ברובו סוני, הקיצוניות שמקורה במהפכה האיראנית היא שנותנת היום את הטון ברחבי האזור. הדיקטטורות הערביות חוששות מפני איראן, אבל אין בהן הכוח להתמודד איתה. רבים מאוד משכנינו רוצים במדיניות מתונה, אולי אפילו בדמוקרטיה, אבל מי ששולט בסדר היום הם הקנאים. המשטרים של מצרים וסוריה נמצאים בדעיכה. האידיאולוגיות הלאומיות הולכות ושוקעות. ומנגד, הכוחות הדמוקרטיים והרעיונות הדמוקרטיים עדיין לא התגבשו. הם עדיין לא משדרים די עוצמה וחיוניות. ועל כן סדר היום של האיסלאם הקיצוני הולך ומשתלט על סדר היום של העולם הערבי. בערמומיות, בתִחכוּם ובראייה לטווח ארוך, הכוחות שהופיעו במרחב ב-1979 הולכים וצוברים תאוצה. הם מאיימים על ישראל ועל המערב כולו. הם הבעיה הדורשת היום פתרון במזרח התיכון. לא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לא "הכיבוש של 1967" הם הבעיה. הבעיה היא אותו נחשול של איסלאם קנאי, ההולך ומתעצם בהדרגה מאז סתיו 1979.
יש המשווים היום את אחמדיניג'אד להיטלר. ההבדל בין אחמדיניג'אד להיטלר הוא שאחמדיניג'אד יותר פנאטי מבחינה אידיאולוגית, אבל אין לו עדיין אותה עוצמה פוליטית, כלכלית ואסטרטגית. מדוע אחמדיניג'אד יותר פנאטי מהיטלר? מפני שהתפיסה שלו היא דתית-פנאטית-משיחית-אפוקליפטית. הוא באמת חי בתחושת שליחות עמוקה. הוא משוכנע שהוא "השליח", שיחזיר את האימאם הנסתר (ה"מהדי"), עוד במהלך הקדנציה שלו כנשיא. אחמדיניג'אד מדבר במלוא הרצינות על תפנית משיחית בתוך פרק זמן של שנתיים-שלוש. ואולם על מנת שהתפנית הזאת תתרחש, כל העולם צריך להיות מוסלמי, על פי תפיסתו את האיסלאם. לא רק ישראל, העולם כולו. והתנאי לכך שהעולם יהפוך למוסלמי, על פי תפיסתו של אחמדיניג'אד, הוא שישראל תימחק מהמפה. ישראל צריכה להיעלם לא בגלל יהודה ושומרון ולא בגלל המחסומים ולא בגלל הפלסטינים, אלא משום שזה מה שנדרש כדי לקרב את הגעת האימאם הנסתר. זאת לא משיחיות פאסיבית - זו משיחיות פעילה. זאת אמונה מטורפת של אדם, שכאשר שימש כראש עיריית טהראן השקיע כסף רב בהקמתם של בתי מלון למאמינים שיגיעו ביום הופעת האימאם הנסתר. זה נשיא שבשנת 2006 הקציב 30 מיליון דולר לבנייתו של מסגד מיוחד ליד העיר הקדושה קום, לקראת הופעת האימאם הנסתר, ולאחר נאומו בעצרת האו"ם, דיבר על ה"הילה" שחש מעל ראשו. לכן, מבחינת הכוונות שלו ומבחינת המצב הנפשי שמתוכו הוא פועל, אחמדיניג'אד מסוכן מהיטלר. אם ירכוש יכולות מהסוג שעמדו לרשות היטלר בשנות ה-40, הוא יעשה בהן שימוש רצחני הרבה יותר.
אבל אחמדיניג'אד לא פועל אך ורק מתוך דחף דתי-קנאי. הוא פועל גם בעולם המציאותי, שבו הוא מזהה הזדמנות. וההזדמנות מבחינתו היא מה שהוא מכנה "עץ יבש": ישראל כעץ יבש. זה התיאור שלו למה שחסן נסראללה כינה "קורי העכביש". ישראל כמדינת קורי עכביש.
מאז 1983 ואילך, מאז שישראל התחילה לסגת תחת ספירת הרוגים, הלכה והתחזקה באזור התחושה שנמצאה נקודת התורפה של הישות הציונית. דווקא אחרי שהתברר שאין דרך להכריע את ישראל במלחמה קונבנציונלית נוצר הרושם שאפשר להכות בישראל באמצעות האיום התת-קונבנציונלי: טרור, גרילה, רקטות. הכוחות המעוניינים בחיסולה של ישראל - ובמיוחד האיסלאמיסטים הקיצוניים - הגיעו למסקנה שאין בכוחם לנצח את צה"ל פנים אל פנים, אבל ביכולתם לשבור את רוחה של החברה הישראלית. על כן, נסראללה ועמיתיו הטיפו לניהולה של מלחמת התשה, אשר תִגבה קורבנות באופן מתמשך, תשחוק את כוח העמידה של ישראל ותגרום לה למפולות חוזרות ונשנות. לשיטתם, באמצעות פגיעה באזרחים ובאמצעות מניפולציה על רוחה של החברה הישראלית, ניתן לגרום לכך שישראל תאבד את רצון החיים שלה, את נחישותה לקיים בית לאומי יהודי.
בנקודה זו תפיסותיהם של אחמדיניג'אד ונסראללה חופפות. שניהם רואים את החברה הישראלית כחברת שפע מערבית שאינה מוכנה להילחם עוד. שניהם מאמינים שזו חברה שאינה מוכנה להקריב חיים למען מימוש מטרותיה, ועל כן תובס. לשיטתם של אחמדיניג'אד, נסראללה ודומיהם, המוסלמים המוכנים להתאבד למען אמונתם, ינצחו, ואילו המערביים אשר אינם מוכנים לעשות זאת, יאבדו. ההבדל הוא ברוח, הם מאמינים, והרוח היא שתנצח. הם מאמינים שהרוח האיתנה של האיסלאם תנצח את החברה המערבית הצרכנית-הדמוקרטית, שכוח הרצון שלה הרבה יותר חלש, ונכונותה להקרבה למען מטרותיה פוחתת והולכת.
איני מקבל את הערכתם, אבל אני מציע שלא לזלזל בה. אתגר "קורי העכביש" הוא אתגר של ממש. איום "העץ היבש" הוא איום אמיתי. האיסלאמיסטים מאמינים שהם כבר הביסו מעצמת-על אחת באפגניסטן - ברית המועצות, ועל כן יוכלו להביס גם את מעצמת-העל השנייה - ארצות הברית - בעיראק, בלבנון, במדינות ערב הקשורות לארצות הברית ובישראל. הם מאמינים שאם יכלו לסובייטים, הם בוודאי יוכלו ל"רכיכות האמריקניות" הללו, שרק רוצות מכונית יותר טובה וחיים יותר מענגים. אין להם ספק כלל: קודם הישראלים יישברו, אחר כך האירופים יישברו ולבסוף גם האמריקנים.
ההתפתחות החמורה מבחינתנו היא בכך שהקיצוניים הללו מזהים היום את ישראל כנקודת תורפה. כגורם חלש. כמו שחיות ביער מזהות חיה חלשה, כך הם מזהים את ישראל כמדינה חלשה. אני מאמין שהם טועים, אבל אני גם רואה מדוע הגיעו למסקנה הזאת. הם רואים שהם סילקו את האמריקנים ואת הכוח הרב-לאומי מביירות ב-1984-1983 באמצעות פיגועים קשים. הם רואים שדחקו אותנו מלבנון ב-1983 וב-1985 באמצעות לחימת גרילה, ושהבריחו אותנו מלבנון בשנת 2000 כיוון שלא יכולנו לעמוד בכעשרים חללים בשנה. הם רואים שהוציאו אותנו מעזה ב-2005 כיוון שלא עמדנו בהתשה המתמשכת של טרור הפיגועים, והם רואים שלא הִכּינוּ אותם שוק על ירך במלחמת לבנון השנייה. כל זה מצטרף להצלחה שלהם מול הסובייטים באפגניסטן ומול האמריקנים בעיראק, ולהצלחה של הפיגוע ערב הבחירות בספרד בשנת 2004, אשר השפיע על תוצאות הבחירות והביא להוצאת הכוח הספרדי מעיראק. כך שהמסקנה שלהם היא שהם אכן בעלייה, במגמת נצחון, ואם רק ימשיכו ללחוץ עלינו, אם רק ימשיכו להפיל בנו חללים, הם יצליחו להביא לידי כך שרוחנו תישבר. ואם רוחנו תישבר, כך הם מאמינים, גם קיומנו יישבר. אפשר יהיה להתקרב אל הגשמתה של המטרה המשיחית הגלובלית באמצעות מיטוטה של המדינה היהודית-דמוקרטית אשר אין בה עוד הנכונות להילחם.
לכן אני מייחס חשיבות כה גדולה לשאלת הנרטיב - לאִבחון הנכון של הבעיה ולסיפורו של הסיפור הנכון. לכן אני מאמין שהאשליה שאותה מפיץ השיח התבוסתני הפוסט-ציוני היא כל כך מסוכנת. האשליה הזאת מונעת מאיתנו לראות בבירור את האתגר שאותו מציבים בפנינו אחמדיניג'אד, נסראללה, אוסאמה בן-לאדן, ד"ר איימן אל-זוואהירי וראשי החמאס. היא גורמת לנו לחיות בתוך עולם שִׁקרי של הונאה עצמית, מחלישה אותנו ומשחקת לידיהם של המסוכנים באויבינו. האשליה הזאת גורמת לכך שאיננו מגייסים את כל כוחותינו על מנת לנהל כהלכה את המערכה הנדרשת להגנה על קיומנו.


לעתים קרובות, האשליה הולכת יד ביד עם הקונספציה, וכל אחת מהן מזינה את רעותה. זו תופעה פסיכולוגית ידועה ומוכרת, ולפעמים אי-אפשר להבדיל מה קדם למה - האשליה או הקונספציה. מקרה ידוע בהיסטוריה הצבאית הוא הקונספציה של סטאלין וראשי ההנהגה הסובייטית, לפני ההתקפה הגרמנית על ברה"מ ב-22 ביוני 1941. קונספציה זו קבעה, בין היתר, שלפחות עד שגרמניה תביס את בריטניה, היטלר לא יתקוף את ברה"מ, כדי שלא להסתבך במלחמה בשתי חזיתות בו-זמנית. כתוצאה מכך חייתה ההנהגה הסובייטית באשליה מתוקה, וכאשר הגרמנים תקפו, ברה"מ לא היתה מוכנה וספגה בקרבות מפלות קשות ביותר, שכמעט והביאו להתמוטטותה.
בהיכנסי לתפקידי כראש אמ"ן ב-1995, מה שעמד לנגד עיני היה הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, ליתר דיוק - הטראומה של ה"קונספציה" שהובילה לכשלון המודיעיני שקדם למלחמת יום הכיפורים. כאשר התכוננתי לקראת הכניסה לתפקיד של המעריך הלאומי (כך מוגדר ראש אמ"ן, לפי הנוהג), קראתי לעומקו את דו"ח אגרנט ואף שוחחתי עם אחדים מגיבורי הדו"ח, במגמה ללמוד מהנסיון ולהפיק ממנו לקחים. היה לי ברור שהסכנה הגדולה ביותר הנשקפת למערכת מודיעינית היא הסכנה של הליכה בשבי אחר קונספציה שגויה: סינון המידע והטיית המידע בהתאם לתפיסה מקובעת, על מנת שיתאימו לתבנית מושגית קבועה מראש, אשר מסיבות אלה או אחרות נוח להחזיק בה. על כן, כאשר נכנסתי לתפקידי כראש אמ"ן התחלתי ללמוד בשיטתיות את הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים. הקפדתי על כך שתבניות מוקדמות ומושגים מקובלים לא ישפיעו על תפיסת המציאות שלי. עשיתי מאמץ עליון לא להסתכל על המתרחש מבעד למשקפת אידיאולוגית כזאת או אחרת, אלא במבט ישיר, המנסה בכנות לראות את הדברים כמות שהם.
בהקשר לכך, אני מבקש להבהיר שאני מודע היטב לכך שאי-אפשר לחקור, לבדוק, לאמת או לשלול השערה (היפותזה) כלשהי, מבלי להניח מראש כמה הנחות מוקדמות בסיסיות. זה נכון בכל מחקר מדעי, וזה נכון גם בעבודת המודיעין. מי שעוסק במודיעין לא יוכל להגיע לתובנה כלשהי, מתוך הכמות הכמעט אינסופית של פריטי מידע שמגיעים למודיעין, ללא הנחות מוקדמות. אבל במודיעין, כמו במחקר המדעי, חייבים מפעם לפעם להעמיד הנחות אלה למבחן; חייבים להצליב פרטי מידע שונים, כדי לאמת את ההנחות הבסיסיות; אסור לשלול הערכה כלשהי רק מפני שאיננה עולה בקנה אחד עם הנחה מוקדמת. ותמיד, תמיד, יש להיזהר מללכת שבי אחר "קונספציות", למרות הקסם שיש בהן.
כעבור חודשים ספורים הבנתי שהמערכת הצבאית והמדינית שאני מתפקד בה שבויה בקונספציה. וכאן עלי להבהיר: במקורו, הסכם אוסלו היה בעיני, וכזה נותר עד היום, נסיון אמיתי להגיע לפתרון הסכסוך על בסיס של חלוקת הארץ. בניגוד להתנתקות, את הסכם אוסלו לא ראיתי כ"ספין". לא ראיתי את הסכם אוסלו כעגל זהב, ולא זיהיתי בו יסוד של השחתה. ראיתי בהסכם מעשה מדיני שנעשה בתום לב, מתוך כוונות טהורות ומתוך תקווה אמיתית שיש פרטנר שאיתו אפשר יהיה לייצב פתרון שתי מדינות. אולם כאשר נכנסתי לתפקיד ראש אמ"ן, כמעט שנתיים אחרי שהסכמי אוסלו גובשו, וכשנה לאחר תחילת יישומם, כבר היה ברור שהמציאות שונה מאוד מהתקווה שיצרה את ההסכמים.
אף על פי שעברו שנים עד שהגעתי למסקנה החד-משמעית שערפאת איננו פרטנר, ראיתי כבר בשלב מוקדם שהתנהגותו שלו בפרט, והתנהגות הפלסטינים בכלל אינה עולה בקנה אחד עם ציפיותיה של ההנהגה הישראלית שבחרה בדרך אוסלו. אולם במשך שנים, קונספציית אוסלו מָשְלָה בכיפה. אי-אפשר היה לערער עליה. מי שהתבטא בפומבי נגד תפיסת אוסלו, סומן בשיח הציבורי הישראלי כ"קיצוני", "הזוי", וכמובן, לא לגיטימי. המידע שסתר אותה הודחק. כמעט כל קול שביקר אותה הושתק. בצה"ל, לעומת זאת, התנהל ויכוח חופשי בנושא (אם כי גם המערערים על קונספציית אוסלו ביצעו, כמובן, בקפדנות ובנאמנות את הוראות הדרג המדיני ליישום ההסכמים). קולות בולטים בביקורת על אוסלו בתוך צה"ל היו ראשי חטיבות המחקר באמ"ן: תא"ל (היום אלוף במילואים) יעקב עמידרור, מחליפו - תא"ל (היום אלוף) עמוס גלעד, וכן אל"מ יוסי קופרווסר (היום תא"ל במילואים) - עוזר רח"ט מחקר להערכה, אחר כך קמ"ן פיקוד המרכז תחת פיקודי, ולימים ראש חטיבת המחקר. כאילו לא עברנו את אשר עברנו במלחמת יום הכיפורים, שוב העדפנו תפיסה א-פריורית דוגמטית על פני התבוננות אמפירית במציאות. ובאופן מדהים התפיסה הזאת שולטת עד היום, כפי שהופגן בוועידות אנאפוליס (נובמבר 2007) ופריז (דצמבר 2007).
ב-15 בספטמבר 2000 נכנסתי לתפקיד סגן הרמטכ"ל. שבועיים לאחר מכן פרצה מלחמת הטרור הפלסטינית. אף על פי שגם אני וגם חברי במטכ"ל צפינו את המלחמה מראש והבנו במדויק מה אופיה, בדו-שיח שלנו עם הדרג המדיני שוב מצאנו את עצמנו עומדים בפני קונספציה. הפעם הקונספציה אמרה שהאירועים האלימים אינם מתקפה פלסטינית יזומה אלא "התרחשויות רחוב שיצאו מכלל שליטה"; שערפאת אינו התוקפן היוזם, אלא איזו דמות חסרת ישע שנקלעה ללב הסערה באקראי... ועוד אמרה הקונספציה שבתוך זמן קצר עתידה האלימות לשקוע, ולכן אסור לשבור את הכלים וצריך להתנהל בזהירות ובאיפוק כדי לחזור בהקדם האפשרי אל מסלול אוסלו אשר אין בטרור כדי לערער אותו, או להטיל ספק בהנחות היסוד שלו.
שמונה-עשר חודשים נאלץ הפיקוד הבכיר של צה"ל להיאבק בקונספציה הזאת. בגללה נאבק צה"ל בפלסטינים במשך תקופה ארוכה, כאשר ידו האחת קשורה מאחוריו. על אף שהעובדות היו ברורות לחלוטין, הדרג המדיני, התקשורת וקבוצות מובילות בציבור לא רצו לראות אותן כהווייתן. רק כאשר הגיעו מים עד נפש, במארס 2002, חלה ההתפכחות. רק אחרי שמאות ישראלים שילמו עליה בחייהם, הקונספציה סוף-סוף קרסה. ואולם אפילו אז, אפילו אחרי טבח ליל הסדר במלון "פארק" ואחרי היציאה למבצע "חומת מגן", שרידי הקונספציה לא התפוגגו לחלוטין. הצורך להאמין בתמונת מציאות כוזבת שאיננה אלא מצג שווא המשיך לפעום אצל גורמים בעלי השפעה בחברה הישראלית, ממתין להזדמנות הבאה.
באמצע כהונתי כרמטכ"ל, בראשית 2004, עלה רעיון ההתנתקות. לא חלפו אלא שבועות אחדים מאז שראש הממשלה שרון זרק את המושג החדש לחלל העולם, וכבר היה לעגל הזהב החדש, לקונסנסוס האופנתי החדש, לקונספציה של האליטות הישראליות.
מן הרגע הראשון היה ברור שההתנתקות היא רעיון בוסרי, רעיון שלא "נאפה" עד תום. גם לשיטתו של הימין וגם לשיטתו של השמאל, ההתנתקות היתה חסרת היגיון. היא לא יכולה היתה להוביל לשום מקום. ובכל זאת, הרפלקס פעל. סביב הנסיגה החד-צדדית מעזה נבנתה קונספציה חדשה, שלא סבלה ביקורת ולא סבלה הסתייגות. כמו בפעמים הקודמות כך גם הפעם: מידע שסתר את הקונספציה - הודחק. כל קול לגיטימי שביקר את הקונספציה - הושתק. מראשית 2004 ועד ראשית 2006 - כאשר נצחון חמאס החל לפקוח עיניים - רק אנשי ימין, אשר הלגיטימיות שלהם הועמדה בסימן שאלה, הזהירו שהמלך עירום. וכאשר פעלתי באופן מקצועי, במסגרת המגבלות שהיו מוטלות עלי כלובש מדים, והצגתי בפורומים סגורים את ההשלכות האפשריות של ההתנתקות, הייתי לצנינים בעיני הדרג המדיני. כתוצאה מכך חתרו תחתי, הכפישו אותי, ובסופו של דבר הביאו לסיום תפקידי כרמטכ"ל.


ארבע ההנחות הכוזבות שהכשילו את מדיניות ישראל בשנות ה-90 של המאה ה-20 ובשנות האלפיים קשורות באופן הדוק זו בזו. ארבעתן מהוות חלק מפרדיגמה מחשבתית אחת, אשר השתלטה בעשרים השנים האחרונות על השיח הישראלי והשיח הבינלאומי הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
ההנחה הראשונה היא שאת ארץ ישראל המערבית ניתן לחלק בין שתי מדינות - ישראל ופלסטין - על בסיס קו הגבול של ה-4 ביוני 1967. פתרון שתי מדינות שזה הבסיס שלו - כך קובעת הנחה זו - יכול להיות יציב ולהעניק ביטחון לישראלים וסיפוק לאומי לפלסטינים. אם רק יוסרו המכשולים האידיאולוגיים השונים שאותם מציבים הקיצוניים בכל צד, אפשר יהיה להגיע למצב שבו ישראל בטוחה ופלסטין בת-קיימא חיות זו לצד זו בשלום ובשגשוג, כאשר לישראל הריבונות על כ-78 אחוזים מארץ ישראל שבין הירדן לים התיכון, ולפלסטין הריבונות על 22 האחוזים הנותרים.
ההנחה השנייה היא שיש לישראל פרטנר: קיימת הנהגה פלסטינית אשר פתרון שתי מדינות על בסיס קווי 67' מקובל עליה. על אף עלייתו של חמאס וחרף התבטאויות סותרות המושמעות מזמן לזמן גם על ידי בכירי הפתח, ההנחה היא שהגוף הפוליטי המרכזי אשר עדיין מוביל את העם הפלסטיני השלים עם קיומה של מדינת ישראל. הגוף הפוליטי המרכזי הזה מוכן באמת ובתמים לחיות לצִדה של ישראל, אם רק יינתן לו להקים את מדינת הלאום הפלסטינית ביהודה, שומרון ועזה.
ההנחה השלישית היא שהשלום חייב לבוא עכשיו. "הכיבוש" בלתי נסבל, השעון הדמוגרפי מתקתק, הלגיטימיות של ישראל בסכנה. לכן חייבים לפעול ללא כל שיהוי, כדי לסיים את הסכסוך באופן מיידי. אבל אין זה רק שצריך לסיים את הסכסוך עכשיו - אפשר לסיים את הסכסוך עכשיו. אי-אפשר להמשיך לחיות עם סכסוך מדמם ופתוח, אך גם אין שום צורך בכך. אין סבלנות, אין כוח סבל, אין נכונות להמתין להבשלתם של תהליכים ארוכי טווח. שלום - עכשיו! הסדר קבע - מיד! שהרי לא ייתכן שאין פתרון. לא ייתכן שאין פתרון שאפשר לממשו על פי לוח הזמנים הדחוס של העכשוויזם.
ההנחה הרביעית היא שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא מקור אי-היציבות העיקרי במזרח התיכון. בגרסה הקיצונית שלה טוענת הנחה זאת ש"הכיבוש הישראלי של השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים הוא שורש כל רע המתרחש באזור". בגלל "הכיבוש הישראלי", הפלסטינים עוינים את ישראל. בגלל "הכיבוש הישראלי", הקיצוניים באזור עוינים את ארצות הברית, ובגלל "הכיבוש הישראלי" הפונדמנטליזם מתחזק והכוחות המתונים נמצאים תחת איום. בגרסה היותר מתונה שלה מודה הנחה זאת, שאמנם יש בעיות נוספות במזרח התיכון - האיסלאם הג'יהאדי, הלגיטימיות של המשטרים הערביים המתונים וכיוצא בזה - אבל "הכיבוש הישראלי" גורם להחרפתן של בעיות אלה ויוצר מצב שאינו מאפשר את הפתרון.
ארבע ההנחות השונות הללו מצטרפות לפרדיגמה מחשבתית אשר בעשרים השנים האחרונות הפכה במידה רבה לדוֹגמה, כמעט במשמעות הדתית של מונח זה. על הדוֹגמה הזאת אסור לערער, ואותה אסור לבקר. כפי שכל אחת ואחת מהקונספציות היתה למעין עגל זהב אשר עמד במרכזו של פולחן לא רציונלי, כך הפרדיגמה הכוללת היא עגל זהב ענק, אשר הציבור מתבקש לסגוד לו ולקבל את מרותו ללא עוררין.
אני מרשה לעצמי לערער על ארבע הנחותיה של הפרדיגמה השלטת. ראשית, אני מעריך שבדור הנוכחי ואולי אפילו במאה הנוכחית, אי-אפשר לחלק את ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות לאום - יהודית ופלסטינית - שיחיו בשלום זו עם זו משני צדיו של גבול ה-4 ביוני 1967. אם תתבצע חלוקה שכזאת - ואני בספק אם חלוקה כזאת יכולה לצאת לפועל - היא תוביל להקמת מדינה פלסטינית שאינה בת-קיימא מבחינה כלכלית ואינה שבעת רצון מבחינה לאומית. מדינה מצומקת, מחולקת וממורמרת זו תהיה בהכרח תוקפנית וחתרנית (אירידנטית) ביחס לשכנותיה: מצרים, ירדן, ובעיקר ישראל. תוקפנות זו תוליך במוקדם - ולא במאוחר - למלחמה.
שנית, ברור לי לחלוטין שאין לישראל פרטנר לפתרון חלוקה מסוג זה, גם אילו הפתרון היה אפשרי. האמת היא מרה, אבל חייבים לומר אותה: אין היום הנהגה פלסטינית שמתכוונת באמת ובתמים לפתרון שתי מדינות, אלא להקמת ישות ערבית במקומה ועל חורבותיה של מדינת ישראל. אין הנהגה כזאת - בוודאי לא בחמאס, אבל גם לא בפתח. לצערי, אני מעריך שבעתיד הנראה לעין גם לא תהיה הנהגה פלסטינית אשר רואה בהסדר עם ישראל פתרון של קבע, ולא רק שלב בדרך לסיבוב הבא, שבו ישראל סוף-סוף תוכרע.
שלישית, כפועל יוצא משתי האמירות הקודמות, ברור לי לחלוטין שאין שום אפשרות להגיע לפתרון אמת של הסכסוך בעשור הזה או בעשורים הקרובים. במקום לצפות לפתרון מיידי ("עכשיו"), אשר חייב להיות מזויף - ומסוכן - עלינו לומר לעצמנו, ביושר ובאומץ, שתהליך הפיוס בין ישראלים ופלסטינים לא הבשיל. בכמה וכמה מובנים, התהליך אפילו נסוג לאחור. לכן אין לנסות לדחוק את הקץ ואין להאמין בפתרונות סרק חסרי תוחלת. עַם חפץ חיים חייב לגלות אורך רוח ונחישות ולהיות מוכן לכך שייאלץ להמתין שנים רבות, אולי אף דורות, עד שיימצא לסכסוך בינינו לבין הפלסטינים פתרון מניח את הדעת.
רביעית, אין זה נכון שהשליטה הישראלית ביהודה ושומרון היא מקור אי-היציבות האזורית. לא הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא העומד בשורש אי-היציבות במזרח התיכון. דומיננטי הרבה יותר הוא המאבק של האיסלאם הג'יהאדי נגד המערב. מאבק זה מאיים להפוך למלחמת עולם שלישית. ההתנגשות בין הקנאות האיסלאמית לבין תרבות המערב, מעצמות המערב ועוצמת המערב היא השבר הגדול, החוצה היום את האזור וגורם לרעשים שונים העלולים להפוך כבר בעתיד הקרוב לרעש גדול אשר יטלטל את האזור. כמו כן ניתן למנות סכסוכים נוספים שאינם נובעים מן הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואינם קשורים לו: הסכסוך בין הסונה לשיעה, בין הפרסים לערבים, בין הלאומיים לאיסלאמיסטים (באלג'יריה, סוריה, לבנון, מצרים, ירדן, רש"פ ועוד). סכסוכים אלה ברובם החלו לפני הקמת מדינת ישראל, והם היו קיימים היום גם אם מדינת ישראל לא היתה קיימת. לאלה אפשר להוסיף את חוסר היציבות בעולם הערבי, הנובע בין היתר מן הפער העצום והמתח שבין עשירים מאוד (בעיקר מנפט) ועניים מאוד. גם לזה אין קשר עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני.


מעולם לא זלזלתי במאמינים בזכותנו על ארץ ישראל השלמה. במגעי עם המתנחלים ביו"ש ובעזה, כמפקד צבאי, עשיתי כל מאמץ לשמור על יחסים של כבוד הדדי ושיתוף פעולה, ובעיקר להגן עליהם מפני הטרור הפלסטיני, ודומני שזכיתי להצלחה בכך. יחד עם זאת, כאמור, אינני אידיאולוג של שטחים. בנקודת המוצא שלי, אמונתי היתה שנכון להגיע להסכמי שלום יציבים על בסיס של פשרה טריטוריאלית. חשבתי ש"חיי אדם" קודמים ל"אדמה". הייתי שותף לתפיסה שהניחה שאם נעשה ויתורים מסוימים לפלסטינים, ואם נאפשר להם לחיות ברווחה ולהתפתח כלכלית, הם יהיו לשותף אחראי ורציונלי אשר איתו נוכל לחלוק את הארץ. אולם המציאות שאותה למדתי להכיר בעשר השנים שבהן כיהנתי כראש אמ"ן, כאלוף פיקוד המרכז, כסגן רמטכ"ל וכרמטכ"ל גרמה לי להתפכח. הגעתי למסקנה שהשותף הפלסטיני רוצה לחיות במקומנו ולא לצדנו, ובמצב זה, ויתורים אינם מגבירים את היציבות אלא מערערים אותה. הגעתי למסקנה שביסודו של דבר, אין לנו שותף לפתרון שתי המדינות.
אל המסקנה שהגעתי אליה יכלו להגיע רבים אחרים. ואמנם בפועל, בחדר סגור, חלק ניכר ממקבלי ההחלטות בישראל יודעים את האמת. אלא שהדינמיקה של החיים הפוליטיים מחייבת מנהיגים החותרים אל הצמרת להיענות ללחצים פנימיים וחיצוניים, ובעיקר "להעניק תקווה". והצורך הזה בתקווה, שהוא צורך אנושי ומובן, גורם לכך שפעם אחר פעם ראשי מדינה שונים מתעלמים מהמציאות ובוחרים להציג בפני הציבור איזשהו עגל זהב תורן. עגלי הזהב הללו אינם רלוונטיים לעולם שבו אנו חיים, אבל יש בכוחם להעניק תקווה קצרת מועד, אשר משרתת את הצורך של פוליטיקאים להיבחר או לשרוד, של אנשי עסקים לגרוף הון ושל עיתונאים לקדם את השקפת עולמם המסוימת, או אינטרסים מסוימים. במקום לפתח אסטרטגיה לטווח ארוך, המשדרת עוצמה ויכולת עמידה, אנחנו מקדמים אחת לכמה שנים איזושהי גִרסה חדשה של רעיון הנסיגה, המעוגנת בפרדיגמה מחשבתית כוללת המנותקת לחלוטין מן המציאות.
בדפוס החוזר של יצירת תקוות שווא אני רואה השחתה, המתבטאת בכך שמעלימים מהציבור את האמת ומוליכים אותו שולל. השחתה היא כאשר המנהיגות לא פועלת על פי צו הכרתה ומצפונה, אלא על פי שיקולי רייטינג וספינינג. השחתה היא כאשר ישראל לא מתנהלת על פי המתחייב ממצפן אסטרטגי המורה את הדרך הנכונה, אלא על פי המתחייב מסקרי דעת קהל. במקום שהמנהיגים יובילו, הם מוּבלים - על ידי סקרים, על ידי יועצי תדמית, על ידי "ספינולוגים", אשר הפכו במקרים מסוימים לאדוני השלטון האמיתיים.
הצירוף של השחתת השלטון עם ההתמסרות לפרדיגמה מחשבתית לא רלוונטית גרם לישראל נזק בל ישוער בעשור האחרון. לישראל יש עוצמה רבה ויכולת להשפיע באופן חיובי על המציאות הלא פשוטה שבה היא נתונה. אולם כאשר המנהיגות לוקה באי-הבנה של המציאות, או מתעלמת ממנה ומקבלת החלטות בלתי ענייניות הנגזרות מקונספציה חסרת שחר - עוצמותיה של ישראל לא באות לידי ביטוי, ואילו חולשותיה מועצמות. כתוצאה מכך אויבינו נמצאים במתקפה, ואילו אנחנו מנהלים קרב נסיגה והשהייה. אפילו בינינו לבין הפלסטינים הא-סימטריה היא הפוכה: הם נלחמים על כל פלסטין בשם הצדק, ואילו אנחנו מדברים פחות או יותר על גבולות 67' למען הביטחון. כשאנחנו נאבקים עדיין על חלקים של ירושלים ועל גושי התיישבות ביהודה ושומרון אנחנו בעצם נאבקים על דבר שבתודעה שלנו כבר ויתרנו עליו. בשיח הפוליטי והציבורי - הישראלי והבינלאומי כאחד - התקבעה הבנה שלערבים הזכות לחיות בכל אזור בארץ ישראל, בעוד שיש אזורים שאסורים ליהודים. התוצאה מכך היא שבניגוד לרושם החיצוני שעל פיו אנחנו המתגושש החזק והם המתגושש החלש, הפלסטינים הם אלה החשים די בטוחים בעצמם כדי לתקוף, בעוד שישראל מובלת מנסיגה לנסיגה ומוויתור לוויתור.
בעצם, פרדיגמת "שטחים תמורת שלום", שנוצרה מתוך עמדת כוח ותחושת עוצמה בעקבות הנצחון במלחמת ששת הימים, ומתוך רצון ישראלי כן להביא לסיום הסכסוך עם שכנינו, הפכה בשני העשורים האחרונים לאסטרטגיה של נסיגות מתוך תחושת חולשה (מדומה, לדעתי) ישראלית.
הנזק שישראל גרמה לעצמה בגלל השתעבדותה לפרדיגמה שגויה איננו נוגע אך ורק להתמודדות עם הפלסטינים. מצרים מתגרה בנו ומעלימה עין מהברחות נשק לעזה; סוריה נוקטת לשון תוקפנית ומאיימת; איראן מאיימת להשמיד אותנו; השיח בחלק ניכר מהעולם הערבי והמוסלמי שולל את קיום ישראל ומלבה רגשות נגדה. לכל העובדות הללו, אשר לכאורה אינן קשורות זו בזו באופן ישיר, יש מכנה משותף: ישראל נתפסת על ידי רבים משכניה לא רק כנטע זר וכישות בלתי לגיטימית, אלא גם כמדינה שאפשר להכות בה, מדינה שאינה מגֵנה בנחרצות על האינטרסים הלאומיים שלה, מדינה שהיא תופעה זמנית, מדינה הנמצאת בנסיגה וניתן להביא להיעלמותה.
הדימוי של ישראל-בנסיגה הוא תוצאה ישירה מן האופן שבו התנהלנו בשנים האחרונות ומן ההתעלמות שלנו מההשלכות של ההתנהלות הזאת על מצבנו הגיאו-אסטרטגי. בכל אחת מהחזיתות שבהן אנו עומדים - נסיגות ישראליות חיזקו את הדימוי של ישראל כמדינה חלשה, הנמצאת בתהליך היסטורי של נסיגה. כתוצאה מכך חלו התפתחויות מדאיגות, לעתים אף מסוכנות, בכל חזית וחזית.

משה (בּ‏וֹ‏‏גִי) יַעֲ‏לוֹ‏ן (נולד ב-24 ביוני 1950), הוא שר הביטחון בממשלת ישראל, חבר הקבינט המדיני-ביטחוני וחבר הכנסת מטעם סיעת הליכוד. בעבר כיהן בין היתר כמשנה לראש הממשלה, כשר לנושאים אסטרטגיים וכן כרמטכ"ל ה-17 של צה"ל.

דרך ארוכה קצרה - מהדורה מעודכנת ומורחבת משה (בוגי) יעלון

פרק א
האשליה, הפרדיגמה והקונספציות

גדלתי בבית מפא"יניקי, בית של הגנה ועבודה. עוד בטרם נולדתי, אבותי היו חלק מהזרם המרכזי של תנועת העבודה, שקיבל את הצעת החלוקה של 1937 וקיבל את הצעת החלוקה של 1947 והאמין בפשרה טריטוריאלית. תפיסת העולם שעל ברכיה חונכתי אמרה שאין פיסת אדמה המקודשת עד כדי כך שלא ניתן לוותר עליה. אם לטובת החיים של עם ישראל נכון לוותר על איזשהו חבל ארץ, מוותרים, אך דבקים בצורך וברצון בקיומו של בית לאומי יהודי בארץ ישראל, ועל זה מוכנים להיאבק. לא היתה שום פנאטיות ברקע שלי. היה ריאליזם. וגם אני, כשבגרתי, לא שללתי את זכותו של מאן דהוא לחיות בארץ. לא זכותם של הפלסטינים ולא זכותם של אחרים. בשום פנים ואופן לא. הפלסטינים הערבים הם בני אדם כמוני, יש להם שאיפות, ובמקום ששאיפותיהם מתנגשות בשאיפותי עלי לוודא שלא יפגעו ביכולתי לחיות בארצי. לא יותר מזה. גדלתי בבית ובסביבה אשר סולם הערכים שלהם העדיף "חיי אדם" על "אדמה".
בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים וגם אחרי מלחמת יום כיפור, תוכנית אלון נראתה לי מאוד. לבשתי מדים, ולכן לא עסקתי בפוליטיקה ולא חשפתי את דעותי. אבל המפה של תוכנית אלון נראתה סבירה בעיני. היה לי ברור לכל אורך הדרך שכדי לחזור לגבולות 67' חייבים להיות משוכנעים שבאמת הגענו לסוף הסכסוך. חייבים לדעת שאין בצד השני לא כוונה ולא מחשבה להמשיך בסכסוך, כי גבולות 67' הם גבולות מפתים מאוד, מבחינת אויביה של ישראל. הם מפתים להתקפה, בעצם מזמינים התקפה על ישראל. על כן, באופן היפותטי, חזרה לגבולות האלה יכולה להיעשות רק כאשר ברור לחלוטין שבאמת הסכסוך מאחורינו. אבל באופן עקרוני לא שללתי חזרה לגבולות 67'. לכן, לא התנגדתי להסכם אוסלו. ראיתי בו, בתחילה, הזדמנות. עד שהתפכחתי. אילו הייתי משתכנע שסדר היום הערבי, ובעיקר הפלסטיני, השתנה וכי הוא כעת סדר יום של חיים בצוותא, שלום ופריחה כלכלית משותפת, הייתי מוכן לסגת אפילו לגבולות המאוד קשים הללו. אלא שלדעתי, מעולם לא היינו במצב שכזה, ואיני רואה סיכוי למצב שכזה בעתיד הנראה לעין.
השקפות אלה היו דומיננטיות בשיח הציבורי שהתנהל ביישוב העברי שלפני הקמת המדינה (תקופת "המדינה שבדרך") וגם לאחר הקמת המדינה. אבל השיח הציבורי הישראלי של השנים האחרונות הוא בעיקרו שיח תבוסתני. במידה מסוימת, זהו שיח פוסט-ציוני. הטיעון הבולט בשיח הזה הוא "אפשר לשים קץ למלחמות". ההנחה שביסוד הטיעון הזה היא שמי שקובעת אם תפרוץ כאן מלחמה או לא היא מדינת ישראל, ושסיבת המלחמות היא השליטה של ישראל ביהודה ושומרון ובשטחים אחרים שנכבשו במלחמת ששת הימים.
אבל האמת היא שבין איראן לבינינו אין שאלה של יהודה ושומרון. ובין חיזבאללה לבינינו אין שאלה של יהודה ושומרון. וגם ארגון החמאס מדבר על מדינה פלסטינית מהנהר ועד הים. וגם ערפאת, שאמנם עשה כל מיני מניפולציות, למעשה לא הכיר במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. כך שברור לגמרי שהטענות וההנחות של השיח התבוסתני אינן נובעות מהמציאות עצמה, אלא מאיזושהי עייפות מהסכסוך. עייפות מהמלחמות. ומתוך העייפות הזאת נוצרת אשליה, והאשליה מתרחבת והולכת, כיוון שאין מנהיגות שתאמר שזו אשליה. האשליה משתלטת על האווירה הציבורית, כיוון שיש מי שיש לו עניין להוביל את סדר היום של "סוף המלחמות". יש מי שיש לו עניין להוכיח שאפשר להגיע אל המנוחה והנחלה. עוד כמה ויתורים טריטוריאליים, והכול יהיה בסדר. עוד כניעה ללחץ, ויהיה שקט.
את השיח התבוסתני מקדם משולש כוחות: מנהיגות שאינה מנהיגה, תקשורת שאינה מדווחת אמת וקבוצה של עשירים מאוד, המעוניינים בשקט - גם כשהוא שקט מדומה - על מנת להבטיח רווחים מקסימליים, שהתנאי להם הוא שערי מניות גבוהים בבורסה. זהו הקשר "הון-שלטון-עיתון". בין שלושת הכוחות האלה נוצר מעגל סגור, המעודד אווירה של "אכול ושתה כי מחר נמות". שלושת הכוחות האלה, כל אחד בשל סיבותיו שלו, שותפים ליצירתה של אשליה מסוכנת, אשר אני רואה בה איום אסטרטגי ממדרגה ראשונה. מובן שמאחורי השיח הזה עומדים, לפעמים, גם אנשים ישרי דרך המאמינים באמת ובתמים ביכולתנו להביא לשלום, ועכשיו, ושזה תלוי בעיקר בנו.
האשליה הזו מתייחסת אל שנת 1967 כשנה החשובה ביותר בהיסטוריה של הסכסוך במזרח התיכון, ואל הסכסוך הישראלי-פלסטיני כמקור אי-היציבות באזור. היא רואה בפתרון הסכסוך את האמצעי לייצוב האזור מחדש. לעומת זאת, להערכתי שנת המפתח בהיסטוריה החדשה של המזרח התיכון היא 1979. בשנה זו נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים, הגדולה במדינות ערב, שעד אז הובילה את רעיון הפאן-ערביות. הסכם זה היווה מכה אנושה לרעיון זה. במקביל, וללא כל קשר, התרחשה באותה שנה המהפכה האיראנית, שהצלחתה בביסוס משטר איסלאמי-דתי הפכה למקור של אי-יציבות באזור. מאז אותה מהפכה ובהשראתה, הפך בהדרגה הסכסוך במזרח התיכון מסכסוך לאומי לסכסוך דתי. ומאז אותה מהפכה אנחנו רואים עלייה כמעט קבועה של הכוחות האיסלאמיים, אשר אינם מוכנים לקבל את קיומה של ישראל ורואים בהשמדתה שלב לקראת הכרעת המערב והשלטת האיסלאם באזור ובעולם.
בין 1948 לבין 1979 חיינו במגמה הפוכה. הנצחונות של ישראל במלחמת העצמאות, במבצע סיני ובמלחמת ששת הימים והצלחתה של ישראל בהדיפת המתקפה של מלחמת יום הכיפורים שכנעו בהדרגה את האומות השכנות שאין דרך צבאית להכריע אותנו. המלך חוסיין היה הראשון להבין זאת ועל כן הפך לבעל ברית סמוי שלנו כבר ב-1970. סאדאת הבין זאת מעט מאוחר יותר. הוא ניסה כבר ב-1972 להגיע להידברות עם ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, ונענה בשלילה. בעקבות מלחמת יום הכיפורים הוא הגיע ב-1977 לביקורו ההיסטורי בירושלים, אשר הוביל לחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים במארס 1979. אולם המהפכה החומייניסטית, שהתרחשה רק חודשים אחדים מאוחר יותר, התחילה ליצור ציר-התקדמות נגדי, שאת משמעותו לא הבנו אלא עשרים שנים מאוחר יותר. בעצם, כבר הופעת החיזבאללה בלבנון בראשית שנות ה-80 לא היתה תוצאה של מלחמת לבנון הראשונה - כפי שרבים אצלנו גורסים - אלא תוצאה של המהפכה האיראנית. ישראל לא הבינה את האיום החדש שנשקף לה, והמשיכה לפעול בתוך הֶקשר ישראלי-ערבי וישראלי-פלסטיני שהפך לפחות ופחות רלוונטי.
מבחינה ישראלית פנימית, שנת המפתח היתה 1983. כאשר הציבור הישראלי יצא להפגנות נגד מלחמת לבנון והתחיל לספור הרוגים בראש חוצות, נוצרה תפנית בדימוי העוצמה שלנו ובהערכתם של שכנינו באשר ליכולת העמידה שלנו. השאלה אם המלחמה ההיא היתה מוצדקת או לאו היא שאלה נפרדת, המחייבת דיון מעמיק שלא זה מקומו. אבל אין ספק שהלך הרוח שהמלחמה יצרה בתוך ישראל פנימה הביא אותנו לנקודת תפנית משמעותית ביותר, המקרינה עד היום על מצבנו הביטחוני ועל האופן שבו עמי האזור תופסים אותנו. זאת מפני שהמחאה הפנימית וספירת ההרוגים הובילו לנסיגות מלבנון שנתפסו כנסיגות של חולשה, נסיגות של חברה שסועה שאיננה מקרינה כוח עמידה. וכיוון שכך, בעקבות הנסיגות מלבנון ועסקת ג'יבריל בשנת 1985, באה האינתיפאדה של 1987. האינתיפאדה של 1987 הובילה בסופו של דבר להסכם אוסלו של 1993 שנתפס אף הוא כמעשה של נסיגה. הכשלון של אוסלו בצירוף הנסיגה החד-צדדית מלבנון במאי 2000 הובילו למתקפת הטרור של ערפאת בספטמבר 2000. כאשר החומה שנבנתה אל מול אותה מתקפה קרסה בשל הנסיגה החד-צדדית מעזה בשנת 2005, היא הובילה לנצחון החמאס ולמלחמת לבנון השנייה. כך שבאופן הברור ביותר, אל מול העלייה האיסלאמית שאותה לא ראינו כהלכה, ישראל לא פיתחה אסטרטגיה כוללת, ובמקום להגיב על העלייה האיסלאמית במתקפת נגד שאיננה רק ישראלית ואיננה רק צבאית, פיתחנו דפוס של נסיגות חוזרות ונשנות, נסיגות אשר ניזונות מהאשליה של השיח התבוסתני, ומשרתות את האינטרסים קצרי המועד של שלושת קודקודי הכוח בחברה הישראלית. נסיגות אלה אמורות, לכאורה, לתת מענה לתביעותיהם הטריטוריאליות של הערבים, תוך התעלמות מהעובדה שהבעיה אינה טריטוריאלית אלא אידיאולוגית. נסיגות אלה הן אשר גורמות לכך שישראל מנהלת היום קרב השהייה ונסיגה על המעשה הציוני. זהו קרב שקשה מאוד לנצח בו, והוא מסכן את עתידה של ישראל.
מלחמת יום הכיפורים היתה המלחמה האחרונה שבה תקפו אותנו כוחות צבאיים ערביים, האחרונה שהערבים יזמו נגדנו בשדה הקרב הקונבנציונלי. אולם מאז 1979 פועל באזור כוח דינמי, אשר סדר היום שלו אחר. הנאצריזם איבד את כוחו. הפאן-ערביזם איננו פעיל. אין כוחות משמעותיים של הלאומיות הערבית המתיימרים להשמיד אותנו. בגלל הצלחותיה הצבאיות ב-1956, ב-1967 וב-1973 לא נשקף לישראל איום לאומי בין-מדינתי מהסוג שנשקף לה בשלושים השנים הראשונות לקיומה. אך במקביל לשקיעתו של האיום הישן עלה האיום החדש של האיסלאם הקיצוני. ניתן לומר שבעשורים האחרונים הסכסוך הלאומי-טריטוריאלי הישראלי-ערבי "נחטף" על ידי אותו איסלאם קיצוני. לכן, היום עומדת ישראל במערכה שבה אינה לבדה, אבל היא בחזית. המטרה של האיסלאם הג'יהאדי היא שאפתנית מאוד: להביס את המערב ואת תרבותו. אבל התפיסה היא שיש להביס את המערב בשלבים. ואחד השלבים הראשונים הוא למוטט את ישראל. בעבר היתה "תוכנית שלבים" של פלסטינים וערבים לאומניים לגבי ישראל, ועכשיו הכוונה להשמיד את ישראל היא חלק מ"תוכנית שלבים" איסלאמיסטית שמטרתה גלובלית: לכפות את האיסלאם על כל העולם.
במערב, ולצערי גם בישראל, מתקשים להבין את האיום החדש. מתקשים להבין עד כמה הוא שאפתני ועד כמה הוא מסוכן. מדברים על כך שאיראן אינה חלק מהעולם הערבי, שבתוך איראן עצמה הקיצוניים הם לא הרוב. כל זה נכון, אבל האמת היא שלמרות ההתנגדות הפנימית החזקה באיראן, האיסלאם הקיצוני הולך ומתחזק בשלושת העשורים האחרונים. על אף שהעולם הערבי הוא ברובו סוני, הקיצוניות שמקורה במהפכה האיראנית היא שנותנת היום את הטון ברחבי האזור. הדיקטטורות הערביות חוששות מפני איראן, אבל אין בהן הכוח להתמודד איתה. רבים מאוד משכנינו רוצים במדיניות מתונה, אולי אפילו בדמוקרטיה, אבל מי ששולט בסדר היום הם הקנאים. המשטרים של מצרים וסוריה נמצאים בדעיכה. האידיאולוגיות הלאומיות הולכות ושוקעות. ומנגד, הכוחות הדמוקרטיים והרעיונות הדמוקרטיים עדיין לא התגבשו. הם עדיין לא משדרים די עוצמה וחיוניות. ועל כן סדר היום של האיסלאם הקיצוני הולך ומשתלט על סדר היום של העולם הערבי. בערמומיות, בתִחכוּם ובראייה לטווח ארוך, הכוחות שהופיעו במרחב ב-1979 הולכים וצוברים תאוצה. הם מאיימים על ישראל ועל המערב כולו. הם הבעיה הדורשת היום פתרון במזרח התיכון. לא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לא "הכיבוש של 1967" הם הבעיה. הבעיה היא אותו נחשול של איסלאם קנאי, ההולך ומתעצם בהדרגה מאז סתיו 1979.
יש המשווים היום את אחמדיניג'אד להיטלר. ההבדל בין אחמדיניג'אד להיטלר הוא שאחמדיניג'אד יותר פנאטי מבחינה אידיאולוגית, אבל אין לו עדיין אותה עוצמה פוליטית, כלכלית ואסטרטגית. מדוע אחמדיניג'אד יותר פנאטי מהיטלר? מפני שהתפיסה שלו היא דתית-פנאטית-משיחית-אפוקליפטית. הוא באמת חי בתחושת שליחות עמוקה. הוא משוכנע שהוא "השליח", שיחזיר את האימאם הנסתר (ה"מהדי"), עוד במהלך הקדנציה שלו כנשיא. אחמדיניג'אד מדבר במלוא הרצינות על תפנית משיחית בתוך פרק זמן של שנתיים-שלוש. ואולם על מנת שהתפנית הזאת תתרחש, כל העולם צריך להיות מוסלמי, על פי תפיסתו את האיסלאם. לא רק ישראל, העולם כולו. והתנאי לכך שהעולם יהפוך למוסלמי, על פי תפיסתו של אחמדיניג'אד, הוא שישראל תימחק מהמפה. ישראל צריכה להיעלם לא בגלל יהודה ושומרון ולא בגלל המחסומים ולא בגלל הפלסטינים, אלא משום שזה מה שנדרש כדי לקרב את הגעת האימאם הנסתר. זאת לא משיחיות פאסיבית - זו משיחיות פעילה. זאת אמונה מטורפת של אדם, שכאשר שימש כראש עיריית טהראן השקיע כסף רב בהקמתם של בתי מלון למאמינים שיגיעו ביום הופעת האימאם הנסתר. זה נשיא שבשנת 2006 הקציב 30 מיליון דולר לבנייתו של מסגד מיוחד ליד העיר הקדושה קום, לקראת הופעת האימאם הנסתר, ולאחר נאומו בעצרת האו"ם, דיבר על ה"הילה" שחש מעל ראשו. לכן, מבחינת הכוונות שלו ומבחינת המצב הנפשי שמתוכו הוא פועל, אחמדיניג'אד מסוכן מהיטלר. אם ירכוש יכולות מהסוג שעמדו לרשות היטלר בשנות ה-40, הוא יעשה בהן שימוש רצחני הרבה יותר.
אבל אחמדיניג'אד לא פועל אך ורק מתוך דחף דתי-קנאי. הוא פועל גם בעולם המציאותי, שבו הוא מזהה הזדמנות. וההזדמנות מבחינתו היא מה שהוא מכנה "עץ יבש": ישראל כעץ יבש. זה התיאור שלו למה שחסן נסראללה כינה "קורי העכביש". ישראל כמדינת קורי עכביש.
מאז 1983 ואילך, מאז שישראל התחילה לסגת תחת ספירת הרוגים, הלכה והתחזקה באזור התחושה שנמצאה נקודת התורפה של הישות הציונית. דווקא אחרי שהתברר שאין דרך להכריע את ישראל במלחמה קונבנציונלית נוצר הרושם שאפשר להכות בישראל באמצעות האיום התת-קונבנציונלי: טרור, גרילה, רקטות. הכוחות המעוניינים בחיסולה של ישראל - ובמיוחד האיסלאמיסטים הקיצוניים - הגיעו למסקנה שאין בכוחם לנצח את צה"ל פנים אל פנים, אבל ביכולתם לשבור את רוחה של החברה הישראלית. על כן, נסראללה ועמיתיו הטיפו לניהולה של מלחמת התשה, אשר תִגבה קורבנות באופן מתמשך, תשחוק את כוח העמידה של ישראל ותגרום לה למפולות חוזרות ונשנות. לשיטתם, באמצעות פגיעה באזרחים ובאמצעות מניפולציה על רוחה של החברה הישראלית, ניתן לגרום לכך שישראל תאבד את רצון החיים שלה, את נחישותה לקיים בית לאומי יהודי.
בנקודה זו תפיסותיהם של אחמדיניג'אד ונסראללה חופפות. שניהם רואים את החברה הישראלית כחברת שפע מערבית שאינה מוכנה להילחם עוד. שניהם מאמינים שזו חברה שאינה מוכנה להקריב חיים למען מימוש מטרותיה, ועל כן תובס. לשיטתם של אחמדיניג'אד, נסראללה ודומיהם, המוסלמים המוכנים להתאבד למען אמונתם, ינצחו, ואילו המערביים אשר אינם מוכנים לעשות זאת, יאבדו. ההבדל הוא ברוח, הם מאמינים, והרוח היא שתנצח. הם מאמינים שהרוח האיתנה של האיסלאם תנצח את החברה המערבית הצרכנית-הדמוקרטית, שכוח הרצון שלה הרבה יותר חלש, ונכונותה להקרבה למען מטרותיה פוחתת והולכת.
איני מקבל את הערכתם, אבל אני מציע שלא לזלזל בה. אתגר "קורי העכביש" הוא אתגר של ממש. איום "העץ היבש" הוא איום אמיתי. האיסלאמיסטים מאמינים שהם כבר הביסו מעצמת-על אחת באפגניסטן - ברית המועצות, ועל כן יוכלו להביס גם את מעצמת-העל השנייה - ארצות הברית - בעיראק, בלבנון, במדינות ערב הקשורות לארצות הברית ובישראל. הם מאמינים שאם יכלו לסובייטים, הם בוודאי יוכלו ל"רכיכות האמריקניות" הללו, שרק רוצות מכונית יותר טובה וחיים יותר מענגים. אין להם ספק כלל: קודם הישראלים יישברו, אחר כך האירופים יישברו ולבסוף גם האמריקנים.
ההתפתחות החמורה מבחינתנו היא בכך שהקיצוניים הללו מזהים היום את ישראל כנקודת תורפה. כגורם חלש. כמו שחיות ביער מזהות חיה חלשה, כך הם מזהים את ישראל כמדינה חלשה. אני מאמין שהם טועים, אבל אני גם רואה מדוע הגיעו למסקנה הזאת. הם רואים שהם סילקו את האמריקנים ואת הכוח הרב-לאומי מביירות ב-1984-1983 באמצעות פיגועים קשים. הם רואים שדחקו אותנו מלבנון ב-1983 וב-1985 באמצעות לחימת גרילה, ושהבריחו אותנו מלבנון בשנת 2000 כיוון שלא יכולנו לעמוד בכעשרים חללים בשנה. הם רואים שהוציאו אותנו מעזה ב-2005 כיוון שלא עמדנו בהתשה המתמשכת של טרור הפיגועים, והם רואים שלא הִכּינוּ אותם שוק על ירך במלחמת לבנון השנייה. כל זה מצטרף להצלחה שלהם מול הסובייטים באפגניסטן ומול האמריקנים בעיראק, ולהצלחה של הפיגוע ערב הבחירות בספרד בשנת 2004, אשר השפיע על תוצאות הבחירות והביא להוצאת הכוח הספרדי מעיראק. כך שהמסקנה שלהם היא שהם אכן בעלייה, במגמת נצחון, ואם רק ימשיכו ללחוץ עלינו, אם רק ימשיכו להפיל בנו חללים, הם יצליחו להביא לידי כך שרוחנו תישבר. ואם רוחנו תישבר, כך הם מאמינים, גם קיומנו יישבר. אפשר יהיה להתקרב אל הגשמתה של המטרה המשיחית הגלובלית באמצעות מיטוטה של המדינה היהודית-דמוקרטית אשר אין בה עוד הנכונות להילחם.
לכן אני מייחס חשיבות כה גדולה לשאלת הנרטיב - לאִבחון הנכון של הבעיה ולסיפורו של הסיפור הנכון. לכן אני מאמין שהאשליה שאותה מפיץ השיח התבוסתני הפוסט-ציוני היא כל כך מסוכנת. האשליה הזאת מונעת מאיתנו לראות בבירור את האתגר שאותו מציבים בפנינו אחמדיניג'אד, נסראללה, אוסאמה בן-לאדן, ד"ר איימן אל-זוואהירי וראשי החמאס. היא גורמת לנו לחיות בתוך עולם שִׁקרי של הונאה עצמית, מחלישה אותנו ומשחקת לידיהם של המסוכנים באויבינו. האשליה הזאת גורמת לכך שאיננו מגייסים את כל כוחותינו על מנת לנהל כהלכה את המערכה הנדרשת להגנה על קיומנו.


לעתים קרובות, האשליה הולכת יד ביד עם הקונספציה, וכל אחת מהן מזינה את רעותה. זו תופעה פסיכולוגית ידועה ומוכרת, ולפעמים אי-אפשר להבדיל מה קדם למה - האשליה או הקונספציה. מקרה ידוע בהיסטוריה הצבאית הוא הקונספציה של סטאלין וראשי ההנהגה הסובייטית, לפני ההתקפה הגרמנית על ברה"מ ב-22 ביוני 1941. קונספציה זו קבעה, בין היתר, שלפחות עד שגרמניה תביס את בריטניה, היטלר לא יתקוף את ברה"מ, כדי שלא להסתבך במלחמה בשתי חזיתות בו-זמנית. כתוצאה מכך חייתה ההנהגה הסובייטית באשליה מתוקה, וכאשר הגרמנים תקפו, ברה"מ לא היתה מוכנה וספגה בקרבות מפלות קשות ביותר, שכמעט והביאו להתמוטטותה.
בהיכנסי לתפקידי כראש אמ"ן ב-1995, מה שעמד לנגד עיני היה הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, ליתר דיוק - הטראומה של ה"קונספציה" שהובילה לכשלון המודיעיני שקדם למלחמת יום הכיפורים. כאשר התכוננתי לקראת הכניסה לתפקיד של המעריך הלאומי (כך מוגדר ראש אמ"ן, לפי הנוהג), קראתי לעומקו את דו"ח אגרנט ואף שוחחתי עם אחדים מגיבורי הדו"ח, במגמה ללמוד מהנסיון ולהפיק ממנו לקחים. היה לי ברור שהסכנה הגדולה ביותר הנשקפת למערכת מודיעינית היא הסכנה של הליכה בשבי אחר קונספציה שגויה: סינון המידע והטיית המידע בהתאם לתפיסה מקובעת, על מנת שיתאימו לתבנית מושגית קבועה מראש, אשר מסיבות אלה או אחרות נוח להחזיק בה. על כן, כאשר נכנסתי לתפקידי כראש אמ"ן התחלתי ללמוד בשיטתיות את הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים. הקפדתי על כך שתבניות מוקדמות ומושגים מקובלים לא ישפיעו על תפיסת המציאות שלי. עשיתי מאמץ עליון לא להסתכל על המתרחש מבעד למשקפת אידיאולוגית כזאת או אחרת, אלא במבט ישיר, המנסה בכנות לראות את הדברים כמות שהם.
בהקשר לכך, אני מבקש להבהיר שאני מודע היטב לכך שאי-אפשר לחקור, לבדוק, לאמת או לשלול השערה (היפותזה) כלשהי, מבלי להניח מראש כמה הנחות מוקדמות בסיסיות. זה נכון בכל מחקר מדעי, וזה נכון גם בעבודת המודיעין. מי שעוסק במודיעין לא יוכל להגיע לתובנה כלשהי, מתוך הכמות הכמעט אינסופית של פריטי מידע שמגיעים למודיעין, ללא הנחות מוקדמות. אבל במודיעין, כמו במחקר המדעי, חייבים מפעם לפעם להעמיד הנחות אלה למבחן; חייבים להצליב פרטי מידע שונים, כדי לאמת את ההנחות הבסיסיות; אסור לשלול הערכה כלשהי רק מפני שאיננה עולה בקנה אחד עם הנחה מוקדמת. ותמיד, תמיד, יש להיזהר מללכת שבי אחר "קונספציות", למרות הקסם שיש בהן.
כעבור חודשים ספורים הבנתי שהמערכת הצבאית והמדינית שאני מתפקד בה שבויה בקונספציה. וכאן עלי להבהיר: במקורו, הסכם אוסלו היה בעיני, וכזה נותר עד היום, נסיון אמיתי להגיע לפתרון הסכסוך על בסיס של חלוקת הארץ. בניגוד להתנתקות, את הסכם אוסלו לא ראיתי כ"ספין". לא ראיתי את הסכם אוסלו כעגל זהב, ולא זיהיתי בו יסוד של השחתה. ראיתי בהסכם מעשה מדיני שנעשה בתום לב, מתוך כוונות טהורות ומתוך תקווה אמיתית שיש פרטנר שאיתו אפשר יהיה לייצב פתרון שתי מדינות. אולם כאשר נכנסתי לתפקיד ראש אמ"ן, כמעט שנתיים אחרי שהסכמי אוסלו גובשו, וכשנה לאחר תחילת יישומם, כבר היה ברור שהמציאות שונה מאוד מהתקווה שיצרה את ההסכמים.
אף על פי שעברו שנים עד שהגעתי למסקנה החד-משמעית שערפאת איננו פרטנר, ראיתי כבר בשלב מוקדם שהתנהגותו שלו בפרט, והתנהגות הפלסטינים בכלל אינה עולה בקנה אחד עם ציפיותיה של ההנהגה הישראלית שבחרה בדרך אוסלו. אולם במשך שנים, קונספציית אוסלו מָשְלָה בכיפה. אי-אפשר היה לערער עליה. מי שהתבטא בפומבי נגד תפיסת אוסלו, סומן בשיח הציבורי הישראלי כ"קיצוני", "הזוי", וכמובן, לא לגיטימי. המידע שסתר אותה הודחק. כמעט כל קול שביקר אותה הושתק. בצה"ל, לעומת זאת, התנהל ויכוח חופשי בנושא (אם כי גם המערערים על קונספציית אוסלו ביצעו, כמובן, בקפדנות ובנאמנות את הוראות הדרג המדיני ליישום ההסכמים). קולות בולטים בביקורת על אוסלו בתוך צה"ל היו ראשי חטיבות המחקר באמ"ן: תא"ל (היום אלוף במילואים) יעקב עמידרור, מחליפו - תא"ל (היום אלוף) עמוס גלעד, וכן אל"מ יוסי קופרווסר (היום תא"ל במילואים) - עוזר רח"ט מחקר להערכה, אחר כך קמ"ן פיקוד המרכז תחת פיקודי, ולימים ראש חטיבת המחקר. כאילו לא עברנו את אשר עברנו במלחמת יום הכיפורים, שוב העדפנו תפיסה א-פריורית דוגמטית על פני התבוננות אמפירית במציאות. ובאופן מדהים התפיסה הזאת שולטת עד היום, כפי שהופגן בוועידות אנאפוליס (נובמבר 2007) ופריז (דצמבר 2007).
ב-15 בספטמבר 2000 נכנסתי לתפקיד סגן הרמטכ"ל. שבועיים לאחר מכן פרצה מלחמת הטרור הפלסטינית. אף על פי שגם אני וגם חברי במטכ"ל צפינו את המלחמה מראש והבנו במדויק מה אופיה, בדו-שיח שלנו עם הדרג המדיני שוב מצאנו את עצמנו עומדים בפני קונספציה. הפעם הקונספציה אמרה שהאירועים האלימים אינם מתקפה פלסטינית יזומה אלא "התרחשויות רחוב שיצאו מכלל שליטה"; שערפאת אינו התוקפן היוזם, אלא איזו דמות חסרת ישע שנקלעה ללב הסערה באקראי... ועוד אמרה הקונספציה שבתוך זמן קצר עתידה האלימות לשקוע, ולכן אסור לשבור את הכלים וצריך להתנהל בזהירות ובאיפוק כדי לחזור בהקדם האפשרי אל מסלול אוסלו אשר אין בטרור כדי לערער אותו, או להטיל ספק בהנחות היסוד שלו.
שמונה-עשר חודשים נאלץ הפיקוד הבכיר של צה"ל להיאבק בקונספציה הזאת. בגללה נאבק צה"ל בפלסטינים במשך תקופה ארוכה, כאשר ידו האחת קשורה מאחוריו. על אף שהעובדות היו ברורות לחלוטין, הדרג המדיני, התקשורת וקבוצות מובילות בציבור לא רצו לראות אותן כהווייתן. רק כאשר הגיעו מים עד נפש, במארס 2002, חלה ההתפכחות. רק אחרי שמאות ישראלים שילמו עליה בחייהם, הקונספציה סוף-סוף קרסה. ואולם אפילו אז, אפילו אחרי טבח ליל הסדר במלון "פארק" ואחרי היציאה למבצע "חומת מגן", שרידי הקונספציה לא התפוגגו לחלוטין. הצורך להאמין בתמונת מציאות כוזבת שאיננה אלא מצג שווא המשיך לפעום אצל גורמים בעלי השפעה בחברה הישראלית, ממתין להזדמנות הבאה.
באמצע כהונתי כרמטכ"ל, בראשית 2004, עלה רעיון ההתנתקות. לא חלפו אלא שבועות אחדים מאז שראש הממשלה שרון זרק את המושג החדש לחלל העולם, וכבר היה לעגל הזהב החדש, לקונסנסוס האופנתי החדש, לקונספציה של האליטות הישראליות.
מן הרגע הראשון היה ברור שההתנתקות היא רעיון בוסרי, רעיון שלא "נאפה" עד תום. גם לשיטתו של הימין וגם לשיטתו של השמאל, ההתנתקות היתה חסרת היגיון. היא לא יכולה היתה להוביל לשום מקום. ובכל זאת, הרפלקס פעל. סביב הנסיגה החד-צדדית מעזה נבנתה קונספציה חדשה, שלא סבלה ביקורת ולא סבלה הסתייגות. כמו בפעמים הקודמות כך גם הפעם: מידע שסתר את הקונספציה - הודחק. כל קול לגיטימי שביקר את הקונספציה - הושתק. מראשית 2004 ועד ראשית 2006 - כאשר נצחון חמאס החל לפקוח עיניים - רק אנשי ימין, אשר הלגיטימיות שלהם הועמדה בסימן שאלה, הזהירו שהמלך עירום. וכאשר פעלתי באופן מקצועי, במסגרת המגבלות שהיו מוטלות עלי כלובש מדים, והצגתי בפורומים סגורים את ההשלכות האפשריות של ההתנתקות, הייתי לצנינים בעיני הדרג המדיני. כתוצאה מכך חתרו תחתי, הכפישו אותי, ובסופו של דבר הביאו לסיום תפקידי כרמטכ"ל.


ארבע ההנחות הכוזבות שהכשילו את מדיניות ישראל בשנות ה-90 של המאה ה-20 ובשנות האלפיים קשורות באופן הדוק זו בזו. ארבעתן מהוות חלק מפרדיגמה מחשבתית אחת, אשר השתלטה בעשרים השנים האחרונות על השיח הישראלי והשיח הבינלאומי הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני.
ההנחה הראשונה היא שאת ארץ ישראל המערבית ניתן לחלק בין שתי מדינות - ישראל ופלסטין - על בסיס קו הגבול של ה-4 ביוני 1967. פתרון שתי מדינות שזה הבסיס שלו - כך קובעת הנחה זו - יכול להיות יציב ולהעניק ביטחון לישראלים וסיפוק לאומי לפלסטינים. אם רק יוסרו המכשולים האידיאולוגיים השונים שאותם מציבים הקיצוניים בכל צד, אפשר יהיה להגיע למצב שבו ישראל בטוחה ופלסטין בת-קיימא חיות זו לצד זו בשלום ובשגשוג, כאשר לישראל הריבונות על כ-78 אחוזים מארץ ישראל שבין הירדן לים התיכון, ולפלסטין הריבונות על 22 האחוזים הנותרים.
ההנחה השנייה היא שיש לישראל פרטנר: קיימת הנהגה פלסטינית אשר פתרון שתי מדינות על בסיס קווי 67' מקובל עליה. על אף עלייתו של חמאס וחרף התבטאויות סותרות המושמעות מזמן לזמן גם על ידי בכירי הפתח, ההנחה היא שהגוף הפוליטי המרכזי אשר עדיין מוביל את העם הפלסטיני השלים עם קיומה של מדינת ישראל. הגוף הפוליטי המרכזי הזה מוכן באמת ובתמים לחיות לצִדה של ישראל, אם רק יינתן לו להקים את מדינת הלאום הפלסטינית ביהודה, שומרון ועזה.
ההנחה השלישית היא שהשלום חייב לבוא עכשיו. "הכיבוש" בלתי נסבל, השעון הדמוגרפי מתקתק, הלגיטימיות של ישראל בסכנה. לכן חייבים לפעול ללא כל שיהוי, כדי לסיים את הסכסוך באופן מיידי. אבל אין זה רק שצריך לסיים את הסכסוך עכשיו - אפשר לסיים את הסכסוך עכשיו. אי-אפשר להמשיך לחיות עם סכסוך מדמם ופתוח, אך גם אין שום צורך בכך. אין סבלנות, אין כוח סבל, אין נכונות להמתין להבשלתם של תהליכים ארוכי טווח. שלום - עכשיו! הסדר קבע - מיד! שהרי לא ייתכן שאין פתרון. לא ייתכן שאין פתרון שאפשר לממשו על פי לוח הזמנים הדחוס של העכשוויזם.
ההנחה הרביעית היא שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא מקור אי-היציבות העיקרי במזרח התיכון. בגרסה הקיצונית שלה טוענת הנחה זאת ש"הכיבוש הישראלי של השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים הוא שורש כל רע המתרחש באזור". בגלל "הכיבוש הישראלי", הפלסטינים עוינים את ישראל. בגלל "הכיבוש הישראלי", הקיצוניים באזור עוינים את ארצות הברית, ובגלל "הכיבוש הישראלי" הפונדמנטליזם מתחזק והכוחות המתונים נמצאים תחת איום. בגרסה היותר מתונה שלה מודה הנחה זאת, שאמנם יש בעיות נוספות במזרח התיכון - האיסלאם הג'יהאדי, הלגיטימיות של המשטרים הערביים המתונים וכיוצא בזה - אבל "הכיבוש הישראלי" גורם להחרפתן של בעיות אלה ויוצר מצב שאינו מאפשר את הפתרון.
ארבע ההנחות השונות הללו מצטרפות לפרדיגמה מחשבתית אשר בעשרים השנים האחרונות הפכה במידה רבה לדוֹגמה, כמעט במשמעות הדתית של מונח זה. על הדוֹגמה הזאת אסור לערער, ואותה אסור לבקר. כפי שכל אחת ואחת מהקונספציות היתה למעין עגל זהב אשר עמד במרכזו של פולחן לא רציונלי, כך הפרדיגמה הכוללת היא עגל זהב ענק, אשר הציבור מתבקש לסגוד לו ולקבל את מרותו ללא עוררין.
אני מרשה לעצמי לערער על ארבע הנחותיה של הפרדיגמה השלטת. ראשית, אני מעריך שבדור הנוכחי ואולי אפילו במאה הנוכחית, אי-אפשר לחלק את ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות לאום - יהודית ופלסטינית - שיחיו בשלום זו עם זו משני צדיו של גבול ה-4 ביוני 1967. אם תתבצע חלוקה שכזאת - ואני בספק אם חלוקה כזאת יכולה לצאת לפועל - היא תוביל להקמת מדינה פלסטינית שאינה בת-קיימא מבחינה כלכלית ואינה שבעת רצון מבחינה לאומית. מדינה מצומקת, מחולקת וממורמרת זו תהיה בהכרח תוקפנית וחתרנית (אירידנטית) ביחס לשכנותיה: מצרים, ירדן, ובעיקר ישראל. תוקפנות זו תוליך במוקדם - ולא במאוחר - למלחמה.
שנית, ברור לי לחלוטין שאין לישראל פרטנר לפתרון חלוקה מסוג זה, גם אילו הפתרון היה אפשרי. האמת היא מרה, אבל חייבים לומר אותה: אין היום הנהגה פלסטינית שמתכוונת באמת ובתמים לפתרון שתי מדינות, אלא להקמת ישות ערבית במקומה ועל חורבותיה של מדינת ישראל. אין הנהגה כזאת - בוודאי לא בחמאס, אבל גם לא בפתח. לצערי, אני מעריך שבעתיד הנראה לעין גם לא תהיה הנהגה פלסטינית אשר רואה בהסדר עם ישראל פתרון של קבע, ולא רק שלב בדרך לסיבוב הבא, שבו ישראל סוף-סוף תוכרע.
שלישית, כפועל יוצא משתי האמירות הקודמות, ברור לי לחלוטין שאין שום אפשרות להגיע לפתרון אמת של הסכסוך בעשור הזה או בעשורים הקרובים. במקום לצפות לפתרון מיידי ("עכשיו"), אשר חייב להיות מזויף - ומסוכן - עלינו לומר לעצמנו, ביושר ובאומץ, שתהליך הפיוס בין ישראלים ופלסטינים לא הבשיל. בכמה וכמה מובנים, התהליך אפילו נסוג לאחור. לכן אין לנסות לדחוק את הקץ ואין להאמין בפתרונות סרק חסרי תוחלת. עַם חפץ חיים חייב לגלות אורך רוח ונחישות ולהיות מוכן לכך שייאלץ להמתין שנים רבות, אולי אף דורות, עד שיימצא לסכסוך בינינו לבין הפלסטינים פתרון מניח את הדעת.
רביעית, אין זה נכון שהשליטה הישראלית ביהודה ושומרון היא מקור אי-היציבות האזורית. לא הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא העומד בשורש אי-היציבות במזרח התיכון. דומיננטי הרבה יותר הוא המאבק של האיסלאם הג'יהאדי נגד המערב. מאבק זה מאיים להפוך למלחמת עולם שלישית. ההתנגשות בין הקנאות האיסלאמית לבין תרבות המערב, מעצמות המערב ועוצמת המערב היא השבר הגדול, החוצה היום את האזור וגורם לרעשים שונים העלולים להפוך כבר בעתיד הקרוב לרעש גדול אשר יטלטל את האזור. כמו כן ניתן למנות סכסוכים נוספים שאינם נובעים מן הסכסוך הישראלי-פלסטיני ואינם קשורים לו: הסכסוך בין הסונה לשיעה, בין הפרסים לערבים, בין הלאומיים לאיסלאמיסטים (באלג'יריה, סוריה, לבנון, מצרים, ירדן, רש"פ ועוד). סכסוכים אלה ברובם החלו לפני הקמת מדינת ישראל, והם היו קיימים היום גם אם מדינת ישראל לא היתה קיימת. לאלה אפשר להוסיף את חוסר היציבות בעולם הערבי, הנובע בין היתר מן הפער העצום והמתח שבין עשירים מאוד (בעיקר מנפט) ועניים מאוד. גם לזה אין קשר עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני.


מעולם לא זלזלתי במאמינים בזכותנו על ארץ ישראל השלמה. במגעי עם המתנחלים ביו"ש ובעזה, כמפקד צבאי, עשיתי כל מאמץ לשמור על יחסים של כבוד הדדי ושיתוף פעולה, ובעיקר להגן עליהם מפני הטרור הפלסטיני, ודומני שזכיתי להצלחה בכך. יחד עם זאת, כאמור, אינני אידיאולוג של שטחים. בנקודת המוצא שלי, אמונתי היתה שנכון להגיע להסכמי שלום יציבים על בסיס של פשרה טריטוריאלית. חשבתי ש"חיי אדם" קודמים ל"אדמה". הייתי שותף לתפיסה שהניחה שאם נעשה ויתורים מסוימים לפלסטינים, ואם נאפשר להם לחיות ברווחה ולהתפתח כלכלית, הם יהיו לשותף אחראי ורציונלי אשר איתו נוכל לחלוק את הארץ. אולם המציאות שאותה למדתי להכיר בעשר השנים שבהן כיהנתי כראש אמ"ן, כאלוף פיקוד המרכז, כסגן רמטכ"ל וכרמטכ"ל גרמה לי להתפכח. הגעתי למסקנה שהשותף הפלסטיני רוצה לחיות במקומנו ולא לצדנו, ובמצב זה, ויתורים אינם מגבירים את היציבות אלא מערערים אותה. הגעתי למסקנה שביסודו של דבר, אין לנו שותף לפתרון שתי המדינות.
אל המסקנה שהגעתי אליה יכלו להגיע רבים אחרים. ואמנם בפועל, בחדר סגור, חלק ניכר ממקבלי ההחלטות בישראל יודעים את האמת. אלא שהדינמיקה של החיים הפוליטיים מחייבת מנהיגים החותרים אל הצמרת להיענות ללחצים פנימיים וחיצוניים, ובעיקר "להעניק תקווה". והצורך הזה בתקווה, שהוא צורך אנושי ומובן, גורם לכך שפעם אחר פעם ראשי מדינה שונים מתעלמים מהמציאות ובוחרים להציג בפני הציבור איזשהו עגל זהב תורן. עגלי הזהב הללו אינם רלוונטיים לעולם שבו אנו חיים, אבל יש בכוחם להעניק תקווה קצרת מועד, אשר משרתת את הצורך של פוליטיקאים להיבחר או לשרוד, של אנשי עסקים לגרוף הון ושל עיתונאים לקדם את השקפת עולמם המסוימת, או אינטרסים מסוימים. במקום לפתח אסטרטגיה לטווח ארוך, המשדרת עוצמה ויכולת עמידה, אנחנו מקדמים אחת לכמה שנים איזושהי גִרסה חדשה של רעיון הנסיגה, המעוגנת בפרדיגמה מחשבתית כוללת המנותקת לחלוטין מן המציאות.
בדפוס החוזר של יצירת תקוות שווא אני רואה השחתה, המתבטאת בכך שמעלימים מהציבור את האמת ומוליכים אותו שולל. השחתה היא כאשר המנהיגות לא פועלת על פי צו הכרתה ומצפונה, אלא על פי שיקולי רייטינג וספינינג. השחתה היא כאשר ישראל לא מתנהלת על פי המתחייב ממצפן אסטרטגי המורה את הדרך הנכונה, אלא על פי המתחייב מסקרי דעת קהל. במקום שהמנהיגים יובילו, הם מוּבלים - על ידי סקרים, על ידי יועצי תדמית, על ידי "ספינולוגים", אשר הפכו במקרים מסוימים לאדוני השלטון האמיתיים.
הצירוף של השחתת השלטון עם ההתמסרות לפרדיגמה מחשבתית לא רלוונטית גרם לישראל נזק בל ישוער בעשור האחרון. לישראל יש עוצמה רבה ויכולת להשפיע באופן חיובי על המציאות הלא פשוטה שבה היא נתונה. אולם כאשר המנהיגות לוקה באי-הבנה של המציאות, או מתעלמת ממנה ומקבלת החלטות בלתי ענייניות הנגזרות מקונספציה חסרת שחר - עוצמותיה של ישראל לא באות לידי ביטוי, ואילו חולשותיה מועצמות. כתוצאה מכך אויבינו נמצאים במתקפה, ואילו אנחנו מנהלים קרב נסיגה והשהייה. אפילו בינינו לבין הפלסטינים הא-סימטריה היא הפוכה: הם נלחמים על כל פלסטין בשם הצדק, ואילו אנחנו מדברים פחות או יותר על גבולות 67' למען הביטחון. כשאנחנו נאבקים עדיין על חלקים של ירושלים ועל גושי התיישבות ביהודה ושומרון אנחנו בעצם נאבקים על דבר שבתודעה שלנו כבר ויתרנו עליו. בשיח הפוליטי והציבורי - הישראלי והבינלאומי כאחד - התקבעה הבנה שלערבים הזכות לחיות בכל אזור בארץ ישראל, בעוד שיש אזורים שאסורים ליהודים. התוצאה מכך היא שבניגוד לרושם החיצוני שעל פיו אנחנו המתגושש החזק והם המתגושש החלש, הפלסטינים הם אלה החשים די בטוחים בעצמם כדי לתקוף, בעוד שישראל מובלת מנסיגה לנסיגה ומוויתור לוויתור.
בעצם, פרדיגמת "שטחים תמורת שלום", שנוצרה מתוך עמדת כוח ותחושת עוצמה בעקבות הנצחון במלחמת ששת הימים, ומתוך רצון ישראלי כן להביא לסיום הסכסוך עם שכנינו, הפכה בשני העשורים האחרונים לאסטרטגיה של נסיגות מתוך תחושת חולשה (מדומה, לדעתי) ישראלית.
הנזק שישראל גרמה לעצמה בגלל השתעבדותה לפרדיגמה שגויה איננו נוגע אך ורק להתמודדות עם הפלסטינים. מצרים מתגרה בנו ומעלימה עין מהברחות נשק לעזה; סוריה נוקטת לשון תוקפנית ומאיימת; איראן מאיימת להשמיד אותנו; השיח בחלק ניכר מהעולם הערבי והמוסלמי שולל את קיום ישראל ומלבה רגשות נגדה. לכל העובדות הללו, אשר לכאורה אינן קשורות זו בזו באופן ישיר, יש מכנה משותף: ישראל נתפסת על ידי רבים משכניה לא רק כנטע זר וכישות בלתי לגיטימית, אלא גם כמדינה שאפשר להכות בה, מדינה שאינה מגֵנה בנחרצות על האינטרסים הלאומיים שלה, מדינה שהיא תופעה זמנית, מדינה הנמצאת בנסיגה וניתן להביא להיעלמותה.
הדימוי של ישראל-בנסיגה הוא תוצאה ישירה מן האופן שבו התנהלנו בשנים האחרונות ומן ההתעלמות שלנו מההשלכות של ההתנהלות הזאת על מצבנו הגיאו-אסטרטגי. בכל אחת מהחזיתות שבהן אנו עומדים - נסיגות ישראליות חיזקו את הדימוי של ישראל כמדינה חלשה, הנמצאת בתהליך היסטורי של נסיגה. כתוצאה מכך חלו התפתחויות מדאיגות, לעתים אף מסוכנות, בכל חזית וחזית.