נערים כמוך

1

מונרו

כשהייתי בת אחת־עשרה סבתא שלי אמרה לי שאני מסוגלת לעשות הכול. היא אמרה כך בזמן שמזגה תה קר באחר צהריים דביק וחם אחד.

אחר צהריים כזה שבו האוויר לוהט ממש והבגדים נצמדים לגוף. אחר צהריים שבו כל הגוף דביק, מזיע ותשוש. אני זוכרת שהציפורים היו שקטות אז אבל החגבים צרצרו בלי הפסקה כמו מסורים קטנים.

זה מאוד מוזר, מה שאנחנו זוכרים ומה שאנחנו לא מצליחים לשכוח, לא משנה כמה ננסה.

ישבנו אז במרפסת הקדמית של הבית שלה כשהגשם ירד. פרחי היקינתון של סבתא כרעו מכובד טיפות המים, והחתולים שלה, מימי ורוג'ר, הצטנפו ליד כפות הרגליים שלנו. אני בטח לבשתי איזה בגד אופנתי מניו יורק שלא התאים בכלל ללואיזיאנה באוגוסט, וסבתא בְּלֵקוול הייתה לבושה כרגיל בסגנון שהיא כינתה “דרומי אלגנטי“, ופירושו, בגדים שעשויים כותנה ולא פשתן או משי.

ישבנו בנחת ופטפטנו על קבוצת הכדורגל. סיפרתי לה כמה אני רוצה להיכנס להרכב, והיא אמרה לי שאם אתאמץ מספיק, אצליח. אני, כמובן, האמנתי לה בהתלהבות של בת אחת־עשרה שמעולם לא נפגעה או התאכזבה.

ובצדק האמנתי. סבתא שלי אף פעם לא טעתה.

ובאמת התאמצתי והצלחתי להיכנס להרכב הפותח.

אבל זה היה לפני מלקולם. לפני השנה האיומה שבדיוק נגמרה עכשיו. לפני שגיליתי שגם החיים הנהדרים שלי יכולים לדמם. שהכאב יכול להפוך לעניין יומיומי, ושהאושר הוא סתם מילה שאין לה משמעות בכלל.

ועכשיו, כשאני זקנה בת שש־עשרה וחצי כבר, אין לי מושג במה אני מאמינה ואם אצליח אי־פעם להתאושש.

וזה לא שלא ניסיתי.

הלכתי לטיפול פרטי. הלכתי לטיפול קבוצתי. קראתי את הספרים שאמרו לי לקרוא. ביצעתי את תרגילי ההרפיה שנראו לי מטופשים ולקחתי את התרופות שרשמו לי.

האמת היא שמאוד אהבתי את הכדורים הקטנים הכחולים האלה, שבזכותם הצלחתי לא להרגיש כלום - מה שלא היה שונה בהרבה מאיך שהרגשתי רוב הזמן - אבל כלום רפואי הוא הרבה יותר טוב מהכלום האמיתי והקשה שמלווה אותי מאז.

נראה שזאת הסיבה שהם רצו שאגמל מהם. אמא שלי ממש פחדה שלרשימת כל הבעיות שלי תתווסף גם התווית “מכורה“. מה שאני רוצה להגיד זה... שבאמת ניסיתי הכול. באמת.

העניין הוא שקשה להצליח במשהו כשלא אכפת לך בכלל, ולמרות שבאמת הייתי רוצה שמצבי ישתפר למען ההורים שלי, אני לא יכולה להכריח את עצמי להרגיש שאכפת לי. אפילו לא למענם. הפסיכולוגית שלי אומרת שלפני הכול צריך שיהיה אכפת לי מעצמי.

וזאת בדיוק הבעיה. מלכוד 22. פשוט כבר לא אכפת לי. לא באמת.

אבל יש רגעים שבהם, אם אני ממש משתדלת, אני יכולה לעצום עיניים ולהריח את הגשם. ולא סתם גשם אלא את הגשם ההוא. מאותו אחר צהריים לפני המון זמן.

הגשם של סבתא.

“מונרו, אני יוצאת העירה בעוד כמה דקות. רוצה להצטרף אליי?“

כשסבתא נכנסה למטבח הסתובבתי אליה. כבר היה כמעט צהריים, ואני עוד ישבתי ליד השולחן וניסיתי להחליט אם לאכול את האגסים שבקערה שהיא הניחה מולי לפני שעה או להחזיר אותם למקרר.

אהבתי אגסים, ממש אהבתי. פשוט לא הייתי כל־כך רעבה.

“אֶה, נראה לי שאני נשארת כאן, בסדר?“

סבתא הניחה את התיק שלה על השולחן, ואני העמדתי פנים שלא הבחנתי במבטה שנח לרגע על השיער שלי. אתמול אספתי אותו לקוקו - או שזה היה שלשום בכלל - כי לא היה לי כוח להסתרק. אני די בטוחה שלא הסתרקתי מאז.

היא הצביעה על הקערה שעמדה לפניי, זקרה את הגבות בשאלה ואחרי שחיכתה חצי שנייה הרימה אותה בזריזות, הניחה על הדלפק, הוציאה עטיפת ניילון מהמגירה, כיסתה את הקערה והחזירה אותה למקרר.

סבתא הסתובבה ונשענה על הדלפק, ולרגע הבטנו זו בזו בדממה.

הגעתי לכאן שבוע קודם לכן ועוד לא ניהלנו שיחה של ממש, אבל הרגשתי שהעניין מתקרב והבטן שלי התהפכה כשחשבתי על כך.

שערה הארוך של סבתא היה אסוף בסיכה מאחורי הראש ונצנץ באור קרני השמש שהסתננו לחדר דרך החלון שמעל לכיור. היא צבעה את השפתיים בשפתון ורוד ולבשה חצאית נוחה בצבע קרם שנגמרה קצת מעל לברך וחולצה בצבע ירוק זית. את ההופעה שלה השלימו סנדלים בעלי עקב נמוך, עגילי פנינה ושרשרת עם תליון תואם. הופעה קלאסית שהייתה מאוד אופיינית לה.

היא הייתה יפהפייה.

לסבתא שלי מלאו שישים בשנה שעברה, והיא, בניגוד לנשים רבות אחרות, נראתה אלגנטית באופן נינוח. בצעירותה היא הייתה ממש חתיכה, ולמרות שאמא שלי אמרה שאני דומה לה בדיוק, אני לא ראיתי שום דמיון. כנראה יופי הוא יותר עניין של מצב־רוח, ומאחר ששלי היה לגמרי קודר ועגמומי, זה היה כל מה שראיתי כשהבטתי במראה.

“בסדר,“ אמרה אחרי זמן־מה והציצה בשעון שמעל לתנור. “בעצם, צריך להגיע לכאן מישהו, ואני רוצה שתראי לו איפה הוא צריך לעבוד.“

יופי, באמת. אני חשבתי על המיטה שלי ועל השינה שתכננתי.

“מי זה?“

לא שהיה אכפת לי, אבל חשבתי שמן הנימוס לשאול.

“שכרתי קבלן מקומי לבצע תיקונים ועבודות תחזוקה בשטח. היום הוא צריך לצבוע את הגדר שמסביב לקְרִיפְּטָה ולחלקת הקבורה המשפחתית.“

המשפחה של סבתא התגוררה בלואיזיאנה במשך דורות, ואחוזת המטעים אוק ראן הייתה שייכת למשפחה מאז ומעולם. לפני שנים הפך אבא של סבתא את בית המשפחה למוזיאון ולאכסניה קטנה, שאותם ירשה סבתא בגלל שדוד ג'ק, אחיה, היה לדברי אבא שלי שתיין לא־יוצלח שלא היה מסוגל למצוא את התחת שלו גם אם היה הולך לו לאיבוד.

סבתא שלי נשארה שם גם אחרי שסבא מת, אבל היא עברה מהבית הגדול למה שהיה פעם בית הכרכרות. וכאן אני מתארחת בקיץ הזה.

כולם - כלומר ההורים שלי והחברה הכי טובה שלי קייט - קיוו שהקיץ החם בלואיזיאנה והאווירה הנינוחה כאן יצליחו איכשהו לרפא אותי. הם חושבים שהעיר והזיכרונות הם עול כבד מדי עבורי, ואני לא מסוגלת להגיד להם שהזיכרונות לא ייעלמו לעולם. אני כבר יודעת בוודאות.

לכן המקום לא משנה. מה שכן, שמחתי להתרחק קצת מאמא שלי, שמביטה בי כל הזמן בעיניים העצובות והגדולות שלה כשנדמה לה שאני לא שמה לב, ואז אני מרגישה כמו הכישלון הכי גדול בעולם.

אני כבר באמת לא יודעת איך להגיב - להעמיד פנים שמצבי השתפר כדי שהיא תרגיש טוב יותר? להתעלם ממנה? להגיד לה שתעוף לי מהעיניים?

אבא שלי, לעומתה, מתנהג לגמרי הפוך. הוא מתנהג כאילו הכול רגיל. כאילו השנה וחצי האחרונות לא היו בכלל, כאילו כולנו בסדר גמור, וזה מכעיס אותי. וגם קצת מעציב.

סבתא לקחה את התיק שלה, רכנה וחיבקה אותי. “אני אוהבת אותך, מונרו.“

“אני יודעת,“ לחשתי.

היא לקחה את המפתחות ונעצרה פתאום. “מתחשק לך ברביקיו לארוחת ערב?“

“בטח,“ משכתי בכתפיי.

“בסדר.“ היא התקדמה לעבר הדלת, אבל שוב עצרה כשידה כבר מונחת על ידית השנהב. “הוא אמור להגיע בשעה הקרובה. אולי תסתרקי קצת בינתיים?“

“בסדר,“ עניתי לה, למרות שהייתי בטוחה למדי ששתינו יודעות שזה לא יקרה.

2

נייתן

כשאסור לך לנהוג, הדבר הגרוע ביותר הוא שאתה צריך לחכות כל הזמן לטרמפים, ואני שונא לחכות. משגע אותי לא לעשות כלום, ונייתן משוגע זה לא בדיוק תענוג בימים אלה.

אבל בעיקר אני שונא לחכות כי ככה יש לי יותר מדי זמן לחשוב על הסיבות לכך שאני מחכה בכלל. ועל איך טעות מטומטמת אחת שינתה הכול. איך הקיץ הזה, זה שלפני השנה האחרונה שלי בתיכון, זה שהייתי אמור לבלות בו עם רייצ'ל וטרוור וכל השאר, יהיה פשוט נורא.

אבל לא נורא כמו הקיץ של טרוור.

אני מנגב את הזיעה מהמצח ולוקח במהירות את התיק מהמרפסת. אני שונא לחכות. אני שונא לחשוב.

כשהיינו בכיתה ד', אלכס קינגסלי שם לטרוור רגל. זה היה במסדרון ממש מחוץ לכיתה שלנו. עמדנו בתור כדי להיכנס לאולם ההתעמלות ואז טרוור נתקל בי. בקיצור, שנינו נפלנו וכל הבנות שעמדו בתור צחקו עלינו בטירוף. וגם אלכס, עד שתפסנו אותו בחצר בהפסקה.

טרוור ואני לימדנו את החרא הזה בדיוק מה קורה לדפוקים כמוהו. מאז אלכס לא נגע באף אחד כמעט, והעונש שאני וטרוור קיבלנו - להישאר כל השבוע בבית הספר אחרי הלימודים - רק חיזק את החברות בינינו.

התחברנו בזכות השנאה שלנו לאלכס קינגסלי והאהבה המשותפת שלנו למוזיקה ולספורט. בסופו של דבר סלחתי לטרוור על החיבה המוגזמת שלו למוזיקת קאנטרי - זאת לא הייתה אשמתו, ההורים שלו היו כפריים אמיתיים - והוא למד לחבב את הרוק המתקדם שלי. הוא היה ממש בעניין של מוזיקת קאנטרי, צלילי מוזיקת־עם אמריקנית (בלוגראס), והייתה לו גם פינה חמה בלב לקבוצת הפוטבול ה"ניו יורק ג'טס“. אני אהבתי קלאסיקות ישנות שאבא שלי אהב, רוק כבד וגיטרות קולניות. גם העדפתי את ה“דאלאס קאובויס“, אבל לטרוור לא היה אכפת.

התגבשנו איכשהו והלהקה שלנו היא, כלומר הייתה, הכי פופולרית באזור.

בגלל טעות אחת. טעות מטומטמת וענקית אחת הרסה לו את החיים.

הייתי מתחלף אִתו מיד אילו רק היה אפשר. אולי כך לא הייתי מרגיש אשם באופן מוחלט. אולי אז הייתי יכול להביט על עצמי במראה, והחור הריק שבבטן שלי לא היה מלא בתיעוב עצמי.

החיים שלי והעתיד שלי, הם היו צריכים להיות עכשיו בזבל. אבל אני הייתי הבן של ג'ק ולינדה אוורטס, עובדה חשובה כאן, במקום שבו אנחנו גרים. כאן, פירוש הדבר יחס מיוחד או הזדמנות נוספת, גם כשלא הגיע לך בכלל.

יצאתי בזול מהעניין, וידעתי את זה. כולם ידעו, רק שהם השתמשו בכל מיני תירוצים כדי לכסות על העובדה שטרוור שכב עכשיו בבית חולים, ואני הייתי אמור להיות בכלא.

נייתן הוא ילד טוב.

הוא לא עשה שום דבר כזה קודם.

אי אפשר לצפות מהם שיהיו מושלמים כל הזמן.

כולם עושים טעויות, גם הילדים הטובים.

בלה. בלה. בלה.

שום דבר מכל הנאמר לא שינה את העובדה שפישלתי בענק, ואני באמת לא יודע מה הפך אותי למריר יותר - העובדה שהייתי אמור להירקב עכשיו במוסד לעבריינים צעירים, או העובדה שאני הייתי צריך להיות הנער ששוכב עכשיו חסר הכרה בבית חולים עם עצמות שבורות שלא ינגנו עוד בחיים בגיטרה, ומוח שאולי נדפק לתמיד.

הנייד שלי זמזם והוצאתי אותו מהכיס. עשיתי פרצוף כשראיתי את השם של הדוד שלי.

שיט. אני יודע מה זה אומר.

אני מתחיל ללכת.

“נייתן, אני מאחר קצת.“

אחוזת אוק ראן הייתה במרחק של כחצי שעה הליכה מהבית שלי, ולמרות שהאוויר היה לח ודביק, היה עדיף ללכת לשם מאשר לשבת במרפסת ולבהות במכונית שאסור לי לנהוג בה ולחשוב על כל מה שהפך אותי רק ליותר מדוכא.

“אני אזוז לשם,“ עניתי.

“חום אימים בחוץ, ילד. רק שלא תתייבש לי. אמא שלך תעשה לי את המוות אם זה יקרה.“

ההורים שלי נסעו צפונה לשבוע בניסיון להתחמק מהחום, כך שכרגע הייתי תקוע בבית, בלי גלגלים ובלי הסעה. הייתי יכול למות ממכת חום והם לא היו יודעים על כך עד שהיו חוזרים בראשון בלילה, כי הם אף פעם לא התקשרו אליי כשנסעו - ואני ידעתי שאני לא אמור להתקשר אליהם אלא אם כן הבית נשרף או משהו כזה.

אני יכול להגיד שזה בגלל שהקליטה הסלולרית לא הייתה משהו, אבל האמת היא שההורים שלי היו ממש בעניין אחד של השני - עדיין - וכשהם נסעו לחופשה הם פשוט שכחו לגמרי מכל השאר.

פעם חשבתי שזה מגעיל - איך שאבא שלי ממזמז את אמא - אבל עכשיו אני מבין שזאת עובדה יוצאת־דופן למדי, ואצל רוב ההורים של החברים שלי הקשר הזוגי כבר לא כמו אצל הוריי.

“אני בסדר,“ הוצאתי בקבוק מים מהתיק שלי ורוקנתי אותו על הראש. המים הרטיבו לי לגמרי את השיער שהגיע כמעט עד לכתפיים וגם את חולצת הטריקו הלבנה שלי. אבא שלי שנא את השיער הארוך שלי, אבל אמא ורייצ'ל, החברה שלי, מתו על זה.

רייצ'ל אמרה לי פעם שאם אעז להסתפר, היא תזרוק אותי - היא צחקה, כמובן, אבל אז כשהיא אמרה לי את זה, לרגע הייתי לא לגמרי בטוח.

זה היה פשוט שיער. אני לא הבנתי מה כל־כך מיוחד בו, אבל רייצ'ל אמרה שאני נראה ככה כמו מישהו בטלוויזיה, ורייצ'ל הייתה מאוד בעניין של מראה חיצוני. לא מפתיע כשמדובר בבלונדינית קטנה וסקסית כמוה.

“תודה, נייט, אתה ילד טוב.“

תספר את זה לטרוור, חשבתי לעצמי.

“הצבע והמברשות כבר שם, אז תתחיל כשתגיע ותגמור בחמש בערך, או קודם לכן אם צריך. יום שישי היום, יש לך תוכניות?“

רייצ'ל נסעה לאגם לפני שעה בערך עם קבוצה של חברים שלנו, כולל אחד שניגן בלהקה שלי. לינק.

עדיין הרגשתי בפה את הטעם של שפתון הגלוס דובדבן שלה. היא עברה אצלי קודם, לבושה בביקיני קטנטן ובמכנסי הג'ינס הכי קצרים שהיו לה. אילו היה אכפת לי הייתי עושה לה בלגנים, אבל מאחר שכבר לא היה אכפת לי, לא אמרתי כלום.

היא קפצה מהמכונית ישר לזרועותיי, כרכה את הרגליים שלה סביב המותניים שלי והתחננה שבכל זאת אבוא אִתם. היא נראתה כמעט נואשת - כאילו ידעה משהו שאני לא ידעתי.

מה כבר יקרה אם תבריז לגברת בלקוול?

העבודה הזאת תחכה לך עד יום שני.

זה לא כאילו שהדוד שלך יפטר אותך.

“נייט,“ היא אמרה כשהפה שלה קרוב לשלי. “בוא איתנו, בייבי, יהיה לנו כיף.“

כשרייצל אמרה כיף היא התכוונה לאלכוהול ולמזמוזים, שני דברים שלא עניינו אותי כרגע. לא אִתה. לא מאז אותו ערב.

“נייתן?“ קולו של הדוד שלי חרק מבעד לטלפון.

“לא, אני לא עושה כלום הערב, אין לי בעיה לעבוד עד חמש,“ עניתי והכנסתי את הטלפון לכיס. וגם לא אחר־כך. בבית לא חיכה לי כלום, ובלי הלהקה או רייצ'ל מה כבר היה לי לעשות?

ההליכה לאוק ראן הייתה מתישה. מזג האוויר היה חם ולח, וכשהגעתי לשם, כבר הורדתי את החולצה. הזעתי ברגליים בדיוק כמו בכל שאר הגוף והתעצבנתי שבאתי עם נעלי עבודה ולא עם משהו הגיוני יותר כמו אולסטאר או סנדלים.

הכניסה לאחוזה הייתה מרשימה - אם אתם מתרשמים מדברים כאלה - דרך שדרה של עצי אלון ענקיים בני כמה דורות. הענפים הארוכים שלהם נפגשו באמצע ויצרו חופה שהצֵלה עליי לכל אורך הדרך עד לבניין המרכזי.

כמה מכוניות חנו לצד אגף קטן של הבניין מצד ימין, ואני נעצרתי רגע לפני שהגעתי אליו כי זכרתי שגברת בלקוול כבר לא גרה בבית הגדול. ראיתי בית קטן יותר בצד השני, כמה מטרים משם. בחזית שלו, מתחת למרפסת הקדמית, היו שתולים פרחים. פטוניות סגולות ולבנות, כמו אצל סבא וסבתא שלי. פרחים של זקנות.

החלטתי לבדוק שם קודם.

הנחתי את התיק שלי על המדרגה הראשונה, טיפסתי עליהן שתיים־שתיים וצלצלתי בפעמון הדלת. אחרי כמה דקות צלצלתי שוב, והפעם לחצתי יותר חזק על הפעמון והחזקתי אותו כמה שניות. שמעתי את הצליל שלו מהדהד בפנים והתרחקתי קצת.

“שיט,“ מלמלתי והבטתי בכעס על הדלת - כאילו אפשר לפתוח אותה ככה. היה לי חם, הזעתי נורא, ולא התחשק לי להתחיל לחפש עכשיו את אתר הקבורה המחורבן בכל רחבי האחוזה הפסיכית הזאת.

אחרי שעברה עוד דקה החלטתי שאין לי בעצם ברֵרה אחרת, אבל אז שמעתי מישהו גורר רגליים בפנים והדלת נפתחה לרווחה.

בדיוק קשרתי לי בנדנה על הראש כדי שהשיער לא ייכנס לעיניים, חייכתי במאמץ והסתובבתי להגיד שלום לגברת בלקוול.

רק שזאת לא הייתה גברת בלקוול שיצאה למרפסת.

זאת הייתה מישהי שלא ידעתי להגיד בת כמה היא בדיוק. ובאותו הרגע לא ידעתי להגיד אפילו אם היא יפה או לא.

הייתי כולי ממוקד בזוג העיניים שהכו לי בחזה כמו פטיש על אבן. הצבע שלהן היה לא רגיל - אפור בהיר וירקרק - וכן, הן היו די מדהימות, אפילו אקזוטיות, אבל מה שהפתיע אותי לא היה הצבע או הצורה שלהן, אלא מה שראיתי בתוכן. משהו לא מוגדר ובו־זמנית כל־כך מוכר, שהיה נדמה לי שאני מסתכל בראי. ומה היה הדבר הראשון שעלה בראשי כשהחזרתי לה מבט, בעוד החיוך שלי הולך ונעלם?

אלוהים, זה ממש גרוע.