דלתות התודעה עדן ושאול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דלתות התודעה עדן ושאול
מכר
מאות
עותקים
דלתות התודעה עדן ושאול
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

דלתות התודעה עדן ושאול

3 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

אלדוס לאונרד האקסלי (1963-1894) נולד באנגליה למשפחה ידועה של אנשי מדע והומאניסטים ועשה לעצמו שם כסופר מצליח ופורה במיוחד. ספרו עולם חדש מופלא (1932) נחשב לאחד הספרים החשובים והמשפיעים של המאה ה-20. האקסלי היה מבקר חריף של חברת השפע ו"עריצות הרווחה", של התפיסה המעמדית והדת הממוסדת, וחוקר התנסותי של החוויה המיסטית בעידן המודרני. 

נושאים

תקציר

שתי המסות, 'דלתות התודעה' והמשכה 'עדן ושאול', מתארות חוויה פסיכדלית, ומהוות עד היום את הניתוח הפילוסופי המעמיק ביותר שנעשה על החוויה הטרנסצנדנטית ועל מקומן של התודעה והתפיסה מול עולם התופעות. 
האקסלי כינה את מצבי הנפש והתודעה שאליהם הגיע באמצעות המסקלין "טֶרָה אינקוֹגניטָה" - ארץ לא נודעת. 
את השם דלתות התודעה שאל האקסלי מהמשורר הבריטי ויליאם בלייק שכתב: "כאשר דלתות התודעה נקיות, כל הדברים נראים כפי שהם." גם ג'ים מוריסון בחר את השם הדלתות ללהקתו בהשראת בלייק.

פרק ראשון

דלתות התודעה
 
בשנת 1886 פרסם הפרמקולוג הגרמני, לואיס לֵוין, את המחקר השיטתי הראשון על הקקטוס שלאחר מכן נקרא על שמו. ה־Anhalonium lewinii היה חדש למדע. לדת הפרימיטיבית ולאינדיאנים של מקסיקו ושל דרום־מערב אמריקה הוא היה ידיד מקדמת דנא. לאמיתו של דבר, הוא היה הרבה יותר מידיד. ובמילותיו של אחד הספרדים הראשונים שביקרו בעולם החדש, ״הם אוכלים שורש שהם קוראים לו פֶּיוֹטֶה (peyote) וסוגדים לו כאילו היה אלוה.״
הסיבה לסגידתם התבררה כאשר פסיכולוגים בולטים כדוגמת יֶנש, האוֶלוֹק אליס וּויר מיטשל התחילו לערוך ניסויים במסקלין, היסוד הפעיל בפיוטה. אמנם חוויותיהם אפילו לא קירבו אותם לעמדה של סגידה, אך הם היו כולם תמימי דעים בנוגע למקומו של המסקלין בין הסמים הייחודיים. כאשר הוא נצרך במינון הנכון הוא משנה את אופי התודעה בצורה עמוקה יותר, ובו בזמן רעילה פחות, מכל חומר אחר במצאי הפרמקולוגי.
חקר המסקלין נמשך בצורה לא סדירה מאז ימיהם של לוין והאוולוק אליס. כימאים לא רק בודדו את האלקלואיד; הם למדו גם כיצד לסנתז אותו, כך שאספקת הסם לא היתה תלויה עוד ביבול הזעום והבלתי סדיר של הקקטוס המדברי. פסיכיאטרים נטלו מסקלין במינונים שונים בתקווה להבין טוב יותר, מניסיונם שלהם, את התהליכים הנפשיים המתרחשים בחוליהם. הפסיכיאטרים, שלרוע המזל עבדו עם מעט מדי נשואי מחקר ובטווח נסיבות צר מדי, בחנו וקיטלגו כמה מהשפעותיו המדהימות של הסם. נוירולוגים ופיזיולוגים גילו משהו על מנגנון הפעולה של הסם והשפעתו על מערכת העצבים המרכזית. ולפחות פילוסוף מקצועי אחד נטל מסקלין בתקווה לשפוך אור על חידות עתיקות יומין וחסרות פתרון כמו מקומה של הדעת בטבע והיחסים בין המוח לבין התודעה.
זה היה מצב הדברים עד אשר לפני שנתיים־שלוש נצפתה עובדה חדשה, ככל הנראה בעלת חשיבות רבה. למעשה, עובדה זו הייתה גלויה לעין זה עשורים אחדים; אך הדברים התגלגלו באופן כזה שאיש לא שם לב אליה עד שפסיכיאטר אנגלי צעיר, המתגורר כיום בקנדה, נדהם מהדמיון הרב בין ההרכב הכימי של המסקלין לזה של האדרנלין. מחקר נוסף גילה שהחומצה הליסרגית (אל־אס־די), חומר הלוּצינוגני רב־עוצמה המופק מפטריית השיפונית (אֶרגוֹט), קשורה במבנה הכימי שלה לחומרים האחרים. אז באה התגלית שהאדרנוכרום, חומר כימי הנוצר מהתפרקות של אדרנלין, עשוי לחולל רבים מהתסמינים הנצפים תחת השפעת המסקלין. אך האדרנוכרום מיוצר כנראה עצמונית בגוף האדם. במילים אחרות, ייתכן שכל אחד מאיתנו מסוגל לייצר חומר כימי, שידוע כי כמויות מזעריות שלו מחוללות שינויים עמוקים בתודעה. שינויים אלה דומים בחלקם לשינויים המתרחשים עקב המגפה האופיינית ביותר למאה העשרים — הסכיזופרניה.
האם הליקוי הנפשי נגרם מליקוי כימי? והאם הליקוי הכימי, בתורו, הוא תוצאה של מצוקה פסיכולוגית המשפיעה על בלוטת יותרת הכליה (האדרנל)? תהיה זו פזיזות לענות בחיוב. המרב שנוכל לומר הוא שנמצאו ראיות ראשוניות לכך. בינתיים הולך ונבדק הרמז בדיקה שיטתית; הגששים — ביוכימאים, פסיכיאטרים ופסיכולוגים — כבר מרחרחים בעקבותיו. 
עקב סדרה של נסיבות מוצלחות מאוד מצאתי את עצמי באביב של 1953 על נתיב העקבות הזה. אחד הגששים הגיע לרגל ענייניו לקליפורניה. למרות שבעים שנותיו של חקר המסקלין, החומר הפסיכולוגי שעמד לרשותו היה עדיין מצומצם עד גיחוך, והוא השתוקק להרחיב אותו. אני הייתי זמין ונכון, אפילו להוט, לשמש שפן ניסיונות. כך קרה שבבוקר מאי בהיר אחד בלעתי ארבע עשיריות הגרם של מסקלין מומס בחצי כוס מים וישבתי לחכות לתוצאות.
אנו חיים יחד, אנו פועלים ומגיבים זה לזה, אך תמיד ובכל הנסיבות אנו לבד. הקדושים המעונים יוצאים אל הזירה יד ביד; הם נצלבים כל אחד לבדו. האוהבים הלכודים בחיבוק מנסים נואשות למזג את האקסטזות הנפרדות שלהם לכדי התפשטות־גשמיות אחת; אך לשווא. מעצם טבעה, כל נשמה שלבשה גוף נגזר דינה לסבול וליהנות בבדידות. תחושות, רגשות, תובנות, דמיונות — כולם פרטיים, ולא ניתן לתאר אותם אלא בעזרת סמלים ומתווכים.
 אנו יכולים לאצור מידע על חוויות, אך בשום אופן לא את החוויות עצמן. ממשפחה ועד אומה, כל קבוצה אנושית היא חברה של עולמות דמויי איים. רוב עולמות האיים דומים למדי זה לזה ומאפשרים הבנה מתוך היקש או אפילו מתוך אמפתיה הדדית ו״תחושת הזולת״. על כן, בזוכרנו את צערנו ואת השפלותינו אנו יכולים להשתתף בצערם של אחרים בנסיבות דומות, ויכולים להעמיד את עצמנו (תמיד, כמובן, במובן נדיב ותמים מעט) במקומם. אך במקרים מסוימים התקשורת בין העולמות אינה שלמה או אפילו אינה קיימת. הדעת היא מקום מַשלֶה, והמקומות שמאכלסים הבלתי שפויים הגאונים הם כה שונים מהמקומות שבהם חיים גברים ונשים רגילים, עד שכמעט אין קרקע משותפת של זיכרון שעשויה לשמש בסיס להבנה או להרגשת אחווה. מילים נאמרות, אך אינן מצליחות להסביר. הדברים והאירועים עם הסמלים שמתייחסים אליהם משותפים לתחומי ההתנסות הנבחרים, אך ביניהם עצמם חוצצת חומה. 
לראות את עצמנו כפי שאחרים רואים אותנו זה כישרון. חשובה לא פחות מזה היא היכולת לראות אחרים כפי שהם רואים את עצמם. אך מה אם אחרים אלה שייכים למינים אחרים ומאכלסים עולם זר עד מאוד? לדוגמה, כיצד יכול האדם השפוי לדעת למעשה מה זה להיות בלתי שפוי? או, אלא אם ניוולד מחדש כבעלי חזיונות, מדיומים או גאונים מוזיקליים, כיצד נוכל אי־פעם לבקר בעולמות שבהם ויליאם בלייק, עמנואל סוודנבורג או יוהן סבסטיאן באך הרגישו בני בית? וכיצד יכול אדם אֶקטוֹמוֹרפי או צֶרֶבּרוֹטוֹני להעמיד את עצמו במקומו של אדם אֶנדוֹמוֹרפי או ויסקֶרוֹטוֹני או, מלבד מאשר באזורים מוגבלים מסוימים, כיצד הוא יוכל להשתתף ברגשותיו של מי שהוא מֶסוֹמוֹרפי או סוֹמָטוֹטוֹני? אני משער שבעיני הביהייוויוֹריסט האדוק, שאלות כאלו הן חסרות כל משמעות. אך לאלה המאמינים שיש תוקף תיאורטי לְמה שהם יודעים מניסיונם כי הוא אמת, כלומר, שקיים פְּנים שניתן לחוותו בדיוק כפי שיש חוץ שניתן לחוותו — הבעיות המוצגות כאן הן בעיות אמיתיות, והעובדה שבחלקן הן בלתי פתירות ובחלקן פתירות רק בנסיבות יוצאות דופן, ובשיטות שאינן עומדות לרשותו של כל אחד, עושה אותן קשות עוד יותר. לפיכך נראה שוודאי לא אדע לעולם איך זה להיות סיר ג'ון פאלסטאף או ג'ו לואיס. מצד שני, תמיד נראה לי אפשרי שעל־ידי היפנוזה, לדוגמה, או היפנוזה עצמית, באמצעות מדיטציה שיטתית, או על־ידי נטילת הסם המתאים, אוכל לשנות את אופן התודעה הרגיל שלי כך שאוכל לדעת, מבפנים, על מה דיברו בעל החזיונות, המדיום או אפילו המיסטיקן.
ממה שקראתי על חוויית המסקלין הייתי משוכנע מראש שהסם יכניס אותי, לפחות לכמה שעות, לתוך סוג העולם הפנימי שתואר על־ידי בלייק ועל־ידי AE. אבל מה שציפיתי שיקרה לא קרה. ציפיתי שאשכב בעיניים עצומות ואביט בחזיונות של צורות גיאומטריות צבעוניות, של ארכיטקטורות שופעות חיים, מקושטות באבני חן ונפלאות ביופיין, של מראות נוף שוקקי דמויות הירואיות, של דרמות סמליות הרוטטות בלי הרף על סף ההתגלות העליונה. אך לא הבאתי בחשבון, כפי שהתברר, את מאפייני מבנה הנפש שלי, את כל מה שקשור במזג, בהכשרה ובהרגלים שלי.
 
אלדוס לאונרד האקסלי (1963-1894) נולד באנגליה למשפחה ידועה של אנשי מדע והומאניסטים ועשה לעצמו שם כסופר מצליח ופורה במיוחד. ספרו עולם חדש מופלא (1932) נחשב לאחד הספרים החשובים והמשפיעים של המאה ה-20. האקסלי היה מבקר חריף של חברת השפע ו"עריצות הרווחה", של התפיסה המעמדית והדת הממוסדת, וחוקר התנסותי של החוויה המיסטית בעידן המודרני. 

עוד על הספר

נושאים

דלתות התודעה עדן ושאול אלדוס האקסלי
דלתות התודעה
 
בשנת 1886 פרסם הפרמקולוג הגרמני, לואיס לֵוין, את המחקר השיטתי הראשון על הקקטוס שלאחר מכן נקרא על שמו. ה־Anhalonium lewinii היה חדש למדע. לדת הפרימיטיבית ולאינדיאנים של מקסיקו ושל דרום־מערב אמריקה הוא היה ידיד מקדמת דנא. לאמיתו של דבר, הוא היה הרבה יותר מידיד. ובמילותיו של אחד הספרדים הראשונים שביקרו בעולם החדש, ״הם אוכלים שורש שהם קוראים לו פֶּיוֹטֶה (peyote) וסוגדים לו כאילו היה אלוה.״
הסיבה לסגידתם התבררה כאשר פסיכולוגים בולטים כדוגמת יֶנש, האוֶלוֹק אליס וּויר מיטשל התחילו לערוך ניסויים במסקלין, היסוד הפעיל בפיוטה. אמנם חוויותיהם אפילו לא קירבו אותם לעמדה של סגידה, אך הם היו כולם תמימי דעים בנוגע למקומו של המסקלין בין הסמים הייחודיים. כאשר הוא נצרך במינון הנכון הוא משנה את אופי התודעה בצורה עמוקה יותר, ובו בזמן רעילה פחות, מכל חומר אחר במצאי הפרמקולוגי.
חקר המסקלין נמשך בצורה לא סדירה מאז ימיהם של לוין והאוולוק אליס. כימאים לא רק בודדו את האלקלואיד; הם למדו גם כיצד לסנתז אותו, כך שאספקת הסם לא היתה תלויה עוד ביבול הזעום והבלתי סדיר של הקקטוס המדברי. פסיכיאטרים נטלו מסקלין במינונים שונים בתקווה להבין טוב יותר, מניסיונם שלהם, את התהליכים הנפשיים המתרחשים בחוליהם. הפסיכיאטרים, שלרוע המזל עבדו עם מעט מדי נשואי מחקר ובטווח נסיבות צר מדי, בחנו וקיטלגו כמה מהשפעותיו המדהימות של הסם. נוירולוגים ופיזיולוגים גילו משהו על מנגנון הפעולה של הסם והשפעתו על מערכת העצבים המרכזית. ולפחות פילוסוף מקצועי אחד נטל מסקלין בתקווה לשפוך אור על חידות עתיקות יומין וחסרות פתרון כמו מקומה של הדעת בטבע והיחסים בין המוח לבין התודעה.
זה היה מצב הדברים עד אשר לפני שנתיים־שלוש נצפתה עובדה חדשה, ככל הנראה בעלת חשיבות רבה. למעשה, עובדה זו הייתה גלויה לעין זה עשורים אחדים; אך הדברים התגלגלו באופן כזה שאיש לא שם לב אליה עד שפסיכיאטר אנגלי צעיר, המתגורר כיום בקנדה, נדהם מהדמיון הרב בין ההרכב הכימי של המסקלין לזה של האדרנלין. מחקר נוסף גילה שהחומצה הליסרגית (אל־אס־די), חומר הלוּצינוגני רב־עוצמה המופק מפטריית השיפונית (אֶרגוֹט), קשורה במבנה הכימי שלה לחומרים האחרים. אז באה התגלית שהאדרנוכרום, חומר כימי הנוצר מהתפרקות של אדרנלין, עשוי לחולל רבים מהתסמינים הנצפים תחת השפעת המסקלין. אך האדרנוכרום מיוצר כנראה עצמונית בגוף האדם. במילים אחרות, ייתכן שכל אחד מאיתנו מסוגל לייצר חומר כימי, שידוע כי כמויות מזעריות שלו מחוללות שינויים עמוקים בתודעה. שינויים אלה דומים בחלקם לשינויים המתרחשים עקב המגפה האופיינית ביותר למאה העשרים — הסכיזופרניה.
האם הליקוי הנפשי נגרם מליקוי כימי? והאם הליקוי הכימי, בתורו, הוא תוצאה של מצוקה פסיכולוגית המשפיעה על בלוטת יותרת הכליה (האדרנל)? תהיה זו פזיזות לענות בחיוב. המרב שנוכל לומר הוא שנמצאו ראיות ראשוניות לכך. בינתיים הולך ונבדק הרמז בדיקה שיטתית; הגששים — ביוכימאים, פסיכיאטרים ופסיכולוגים — כבר מרחרחים בעקבותיו. 
עקב סדרה של נסיבות מוצלחות מאוד מצאתי את עצמי באביב של 1953 על נתיב העקבות הזה. אחד הגששים הגיע לרגל ענייניו לקליפורניה. למרות שבעים שנותיו של חקר המסקלין, החומר הפסיכולוגי שעמד לרשותו היה עדיין מצומצם עד גיחוך, והוא השתוקק להרחיב אותו. אני הייתי זמין ונכון, אפילו להוט, לשמש שפן ניסיונות. כך קרה שבבוקר מאי בהיר אחד בלעתי ארבע עשיריות הגרם של מסקלין מומס בחצי כוס מים וישבתי לחכות לתוצאות.
אנו חיים יחד, אנו פועלים ומגיבים זה לזה, אך תמיד ובכל הנסיבות אנו לבד. הקדושים המעונים יוצאים אל הזירה יד ביד; הם נצלבים כל אחד לבדו. האוהבים הלכודים בחיבוק מנסים נואשות למזג את האקסטזות הנפרדות שלהם לכדי התפשטות־גשמיות אחת; אך לשווא. מעצם טבעה, כל נשמה שלבשה גוף נגזר דינה לסבול וליהנות בבדידות. תחושות, רגשות, תובנות, דמיונות — כולם פרטיים, ולא ניתן לתאר אותם אלא בעזרת סמלים ומתווכים.
 אנו יכולים לאצור מידע על חוויות, אך בשום אופן לא את החוויות עצמן. ממשפחה ועד אומה, כל קבוצה אנושית היא חברה של עולמות דמויי איים. רוב עולמות האיים דומים למדי זה לזה ומאפשרים הבנה מתוך היקש או אפילו מתוך אמפתיה הדדית ו״תחושת הזולת״. על כן, בזוכרנו את צערנו ואת השפלותינו אנו יכולים להשתתף בצערם של אחרים בנסיבות דומות, ויכולים להעמיד את עצמנו (תמיד, כמובן, במובן נדיב ותמים מעט) במקומם. אך במקרים מסוימים התקשורת בין העולמות אינה שלמה או אפילו אינה קיימת. הדעת היא מקום מַשלֶה, והמקומות שמאכלסים הבלתי שפויים הגאונים הם כה שונים מהמקומות שבהם חיים גברים ונשים רגילים, עד שכמעט אין קרקע משותפת של זיכרון שעשויה לשמש בסיס להבנה או להרגשת אחווה. מילים נאמרות, אך אינן מצליחות להסביר. הדברים והאירועים עם הסמלים שמתייחסים אליהם משותפים לתחומי ההתנסות הנבחרים, אך ביניהם עצמם חוצצת חומה. 
לראות את עצמנו כפי שאחרים רואים אותנו זה כישרון. חשובה לא פחות מזה היא היכולת לראות אחרים כפי שהם רואים את עצמם. אך מה אם אחרים אלה שייכים למינים אחרים ומאכלסים עולם זר עד מאוד? לדוגמה, כיצד יכול האדם השפוי לדעת למעשה מה זה להיות בלתי שפוי? או, אלא אם ניוולד מחדש כבעלי חזיונות, מדיומים או גאונים מוזיקליים, כיצד נוכל אי־פעם לבקר בעולמות שבהם ויליאם בלייק, עמנואל סוודנבורג או יוהן סבסטיאן באך הרגישו בני בית? וכיצד יכול אדם אֶקטוֹמוֹרפי או צֶרֶבּרוֹטוֹני להעמיד את עצמו במקומו של אדם אֶנדוֹמוֹרפי או ויסקֶרוֹטוֹני או, מלבד מאשר באזורים מוגבלים מסוימים, כיצד הוא יוכל להשתתף ברגשותיו של מי שהוא מֶסוֹמוֹרפי או סוֹמָטוֹטוֹני? אני משער שבעיני הביהייוויוֹריסט האדוק, שאלות כאלו הן חסרות כל משמעות. אך לאלה המאמינים שיש תוקף תיאורטי לְמה שהם יודעים מניסיונם כי הוא אמת, כלומר, שקיים פְּנים שניתן לחוותו בדיוק כפי שיש חוץ שניתן לחוותו — הבעיות המוצגות כאן הן בעיות אמיתיות, והעובדה שבחלקן הן בלתי פתירות ובחלקן פתירות רק בנסיבות יוצאות דופן, ובשיטות שאינן עומדות לרשותו של כל אחד, עושה אותן קשות עוד יותר. לפיכך נראה שוודאי לא אדע לעולם איך זה להיות סיר ג'ון פאלסטאף או ג'ו לואיס. מצד שני, תמיד נראה לי אפשרי שעל־ידי היפנוזה, לדוגמה, או היפנוזה עצמית, באמצעות מדיטציה שיטתית, או על־ידי נטילת הסם המתאים, אוכל לשנות את אופן התודעה הרגיל שלי כך שאוכל לדעת, מבפנים, על מה דיברו בעל החזיונות, המדיום או אפילו המיסטיקן.
ממה שקראתי על חוויית המסקלין הייתי משוכנע מראש שהסם יכניס אותי, לפחות לכמה שעות, לתוך סוג העולם הפנימי שתואר על־ידי בלייק ועל־ידי AE. אבל מה שציפיתי שיקרה לא קרה. ציפיתי שאשכב בעיניים עצומות ואביט בחזיונות של צורות גיאומטריות צבעוניות, של ארכיטקטורות שופעות חיים, מקושטות באבני חן ונפלאות ביופיין, של מראות נוף שוקקי דמויות הירואיות, של דרמות סמליות הרוטטות בלי הרף על סף ההתגלות העליונה. אך לא הבאתי בחשבון, כפי שהתברר, את מאפייני מבנה הנפש שלי, את כל מה שקשור במזג, בהכשרה ובהרגלים שלי.