מבצע קציצה

ראשית דבר

 

בשעות המוקדמות של עשרה ביולי 1943 הסתערו כוחות בריטיים, כוחות של חבר העמים הבריטי וכוחות אמריקניים על חוף סיציליה במתקפה הראשונה על ״מצודת אירופה״ של היטלר. במבט לאחור, הפלישה לאי האיטלקי היתה ניצחון, רגע מכריע במלחמה, וקרש קפיצה בדרך לניצחון באירופה כולה. המתקפה — הפלישה האמפיבית הגדולה ביותר שנערכה עד אז — תוכננה במשך חודשים ארוכים, ולמרות הלחימה העזה והמרה, שיעור הנפגעים בקרב בעלות הברית היה קטן. יותר ממאה חמישים ושלושה אלף מבין מאה ושישים אלף החיילים שנטלו חלק בפלישה ובכיבוש סיציליה, שרדו. את האשראי לשיעור ההישרדות הגבוה הזה אפשר להעניק במידה לא מעטה לאדם שמת שבעה חודשים קודם לכן. הצלחת הפלישה לסיציליה היתה תלויה בריכוז כוח עצום וגדול במיוחד, בענייני לוגיסטיקה וחשאיות ובממד ההפתעה. אך היא היתה תלויה גם ברשת רחבה של הולכת שולל, ובמעשה רמייה אחד במיוחד: תעלול מרהיב עין שרקם צוות מרגלים בראשותו של עורך דין אנגלי.

בשמו של יואן מונטגיו המדהים נתקלתי בפעם הראשונה תוך כדי מחקר לכתיבת ספרי הקודם, ״סוכן זיגזג״ (Agent Zigzag), שעסק בסוכן הכפול מתקופת המלחמה, אדי צ'פמן. מונטגיו היה פרקליט בחייו האזרחיים וקצין מודיעין של הצי, אחד ממפעיליו של צ'פמן, אך הוא נודע יותר כמחברו של הספר האיש שלא היה (The Man Who Never Was) משנת 1953, המתאר את תוכנית ההונאה שהוא הגה בשנת 1943, ששם הצופן שלה היה ״מבצע קציצה״. בספר מאוחר יותר, ״מאחורי אולטרה הסודי ביותר״ (Beyond Top Secret Ultra), שנכתב בשנת 1977, התייחס מונטגיו ל״תזכירים מסוימים אשר הורשיתי להחזיק ברשותי בנסיבות מיוחדות מאוד ומסיבה מוגדרת מאוד״.

הערת אגב מוזרה זו נחקקה בזיכרוני. ״הנסיבות המיוחדות״ הללו, כך הנחתי, מתייחסות לכתיבת האיש שלא היה, שאושרה וצונזרה בידי ועדת המודיעין המשותפת. ואולם לא יכולתי לזכור ולו מקרה נוסף אחד שבו קצין מודיעין לשעבר ״הורשה להחזיק ברשותו״ מסמכים מסווגים. ואכן, החזקת חומרים סודיים ביותר היא הדבר שקציני מודיעין אינם אמורים לעשות. ואם יואן מונטגיו החזיק אותם ברשותו שנים כה רבות לאחר המלחמה, היכן הם נמצאים עתה?

מונטגיו מת בשנת 1985. אף לא באחד מן ההספדים שנכתבו עליו לא הוזכרו המסמכים שלו. פניתי אל בנו, ג'רמי מונטגיו, בר־סמכא בענייני כלי נגינה באוניברסיטת אוקספורד. בקריצת עין שקשה היה לטעות בה הוביל אותי ג'רמי לחדר קטן בעליית הגג של ביתו חסר הסדר באוקספורד ושלף מתחת למיטה תיבת עץ גדולה ומאובקת. בתיבה היו צרורות של מסמכים של MI6 ,MI5 ואגף המודיעין של חיל הים, קצתם קשורים בחוט ורבים נושאים את החותמת ״סודי ביותר״. ג'רמי הסביר, שכמה מהמסמכים של אביו הועברו לאחר מותו למוזיאון המלחמה האימפריאלי, ושם הם אמורים להיות מקוטלגים, אך כל השאר פשוט נשארו בתיבה: מכתבים, תזכירים, תצלומים והערות מבצעיות הנוגעים לתוכנית הולכת השולל משנת 1943, ולצדם כתבי היד המקוריים, הלא מצונזרים, של ספריו.1 עוד מצאנו שם את האוטוביוגרפיה בת מאתיים העמודים של יואן מונטגיו, שלא ראתה אור, והחשוב מכול, עותק של הדין וחשבון הרשמי והמסווג של ״מבצע קציצה״ — הולכת השולל הנועזת ביותר, המוזרה ביותר והמצליחה ביותר בכל המלחמה.

אם גילוי המסמכים הללו מצטייר כלקוח מתוך סרט ריגול, ייתכן שלא מדובר רק ביד המקרה: מונטגיו עצמו ניחן בחוש דרמטי מפותח ביותר. הוא בוודאי ידע שהם יתגלו בבוא היום.

יותר מחצי מאה לאחר פרסומו, לא איבד האיש שלא היה ולו שמץ מניחוח התככים המלחמתיים שלו, אך הוא אינו — ולא התכוון להיות — חיבור שלם. הספר נכתב לבקשת הממשלה, כדי להסתיר עובדות מסוימות; פה ושם הוא מטעה בכוונה. עתה, לאחר שהממשלה הרפתה במעט את כללי הסודיות הרשמית, לאחר שהותרו לפרסום תיקים בארכיונים הלאומיים ובעזרת כל המצוי בתיבה הישנה של יואן מונטגיו, אפשר לספר בפעם הראשונה את סיפורו המלא של ״מבצע קציצה״.

התוכנית נולדה במוחו של סופר ועוצבה בידי חבורה מוזרה ביותר: פרקליט מזהיר, משפחת קברנים, פתולוג, מחפש זהב, ממציא, מפקד צוללת, רב־מרגלים אנגלי טרנסווסטיט, נהג מירוצים, מזכירה יפהפייה, נאצי תמים ואדמירל זעפן אוהב דיג בעזרת זבובי פיתיון.

מבצע הולכת השולל הזה — שהיה הבסיס לפלישה לסיציליה וסייע בניצחון במלחמה — נרקם סביב אדם שלא היה. אך בני האדם שבדו אותו ומי שהאמינו בו ומי שחבים את חייהם לו — אלה היו גם היו.

זה סיפורם.

 

בן מקינטייר

לונדון, אוקטובר 2009