לכבות את האהבה

א

הכי פחות צפוי היה שאתאהב דווקא בחנה עזרן, המורה השמאלנית ביותר בבר־אילן. ״שמאלנית אפילו יותר מסבא שלך,״ הדגישה אפרת ברשעות, וסיפרה לכל מי שעוד לא ידע, שנעמה היא נכדתו של פרופסור שאול רובין, נשיא האוניברסיטה, וגם ההורים שמאלנים, ורק הילדים יצאו נורמלים.
המידע החיוני הזה פורסם ברבים כבר במפגש ההיכרות של תלמידי החוג ללימודי ארץ־ישראל. ברגע הראשון, ורק בגלל שאני לא מסוגלת לסבול אי־דיוקים, רציתי לעדכן את הציבור ולדווח על הנטיות היוניות של אחי מתן, אבל במחשבה שנייה העדפתי לשתוק. גם כך משפחתי הפכה לתופעה כמעט מיתולוגית בחוגי האוניברסיטה, בזכות עלילותיה הדרמטיות של בתו היפה והסוערת של הפרופסור המכובד, הלוא היא אמי.
הפתיחה הגרועה של יומי הראשון באוניברסיטה דיכאה אותי לחלוטין. במקום להיות עם יאיר בבת־אור ולאחד את נשמתנו, אני תקועה בגלות עם יצורים גשמיים ונידונה לשמוע הרצאות עבשות. עבודה קשה ומאומצת עלולה לרדת לטמיון, רק משום שאמא החליטה שעלי להיכנע לתכתיבים חברתיים נחותים של רכישת מקצוע והבטחת פרנסה.
השיעור הראשון היה נורא. כשראיתי את שם הקורס, ״כיוונים חדשים בארכיאולוגיה המקראית של ימי הממלכה המאוחדת״, הבנתי שברכה גדולה לא תצמח לי מזה, אבל קיוויתי שלכל הפחות אלמד משהו על מלכות ישראל. איזו מלכות ואיזה ישראל! ד״ר גבריאל פרנקל דיבר על התנ״ך כאילו היה טקסט ספרותי מופרך, ובמשך שעה וחצי ניסה להוכיח שאין שום קשר בין מה שמסופר בו לבין הממצאים בשטח. בשלב מסוים החלטתי לאטום את האוזניים ולהרהר בדרשה האחרונה של יאיר על הפסוק ״שובי שובי השולמית״ משיר השירים. ראיתי את השולמית, בת־זוגו האובדת של אלוהים, מסתובבת לבדה בשווקים וברחובות ומחפשת אחר בעלה. השומרים, כוחות־השחור, מכים אותה, פוצעים אותה, לועגים לה, אבל היא ממשיכה לרוץ ולצעוק את שמו של הבעל האובד. צמאה לך נפשי, זועקת השולמית האומללה, והעולם כולו בוכה יחד איתה.
לפתע קטע המרצה המלומד את חזיונותי וביקש שאפסיק לזמזם. אם זה היה קורה לפני שפגשתי את יאיר, הייתי אומרת לו שהזמזומים שלי יותר אמיתיים מהקשקוש הפסאודו־מדעי שלו. אבל יאיר הצליח להחדיר בי דרגה או שתיים של איפוק, או כמו שהוא קורא לזה, ״שמירת אור־השכינה״, ולכן חייכתי במתיקות והתנצלתי.
למרבה המזל, אפילו בעולמם הרדוד של הסטודנטים הגשמיים נחשבו אמרות הבלע של המרצה לבלתי נסבלות, ובכל רגע הפסיק אותו מישהו אחר בזעקות מחאה. במיוחד הרשימה אותי אפרת, שלא נתנה לו לגמור משפט אחד והפריעה בלי־הרף בקריאות מחאה על קדושת התורה ועל כך שבכל זאת אנחנו נמצאים באוניברסיטה דתית, ואי־אפשר להאמין שמרצה חובש כיפה מרשה לעצמו להפיץ כאלה דברי כפירה, הלוא אם התורה ניתנת להפרכה בגלל כמה כלי חרס ועצמות, אפשר להגיד שלום לכל הדת שלנו, ובאותה הזדמנות גם לשכוח מזכותנו על הארץ וללכת לגור באוגנדה.
קריאות המחאה לא הטרידו את ד״ר פרנקל, נראה היה אפילו שהן מסבות לו הנאה. ודאי הרגיש עצמו אינטליגנטי ונאור מול הפנאטים הדוסים שמייצרת מערכת החינוך הדתית. הוא ואמא היו יכולים להתחתן. זה הגבר שסבא היה צריך לדוג למענה כחלופה ראויה יותר מאבא, שכבר למעלה מעשרים שנה אינו מצליח להצית את הלהבה שכובתה, להאיר את הפנים שהוחשכו ולקמר את הפה ששקע. במקום להשתגע משתיקות האוהב של בעלה המיואש, היתה יכולה לשבת מבוקר עד ערב עם ד״ר פרנקל ולקונן איתו על הסטודנטים הסגורים והחשוכים, שמרגישים מאוימים מכל אמת מדעית העומדת בסתירה, ולו הזעירה ביותר, ללוקשים שהאכילו אותם מוריהם בבית־הספר. אף פעם לא נמאס לה לתאר את חוויותיו הטראומטיות של אביה הפרופסור ושל כל חבריו הנאורים, אנשי רוח ומחקר מן המעלה הראשונה, שמצליחים לצרוף את הסטודנטים הפרימיטיביים בכור ההיתוך המדעי, ואחרי שלוש שנים הם יוצאים מן האוניברסיטה נאורים, פלורליסטים, ובעיקר ספקנים.
בשבת האחרונה, כשכבר לא יכולתי לשאת את נאומיה הארסיים, פרשתי מן הסעודה והסתגרתי בחדרי עם הספר גן נעול שכתב סבא של יאיר. אבל לפני שהספקתי לפתוח את השער אל סודותיו הגנוזים של שיר השירים, היא פרצה אל החדר, לקחה מידי את הספר, הציצה בו בחטף והשמיעה צחוק לעגני. ״לא יעזור לך, נעמה,״ אמרה, ״את יותר מדי צינית בשביל להשתלב בעולם המיסטיקה. ההומור הוא האויב הכי גדול של אנשי האמת המוחלטת, ואת, מה לעשות, ירשת את הגנים שלי.״
הדברים שלה חתכו לי את הנשמה בייסורים. את רוב כוחות הנפש אנו מקבלים כבר ברגע ההתעברות, עם חדירת הנשמה, ואולי באמת ההומור הרע שלה דבק בי? הן זו דרכם של כוחות הסיטרא־אחרא להילחם בטוהרה. בידור משמעו פיזור, ההיפך מריכוז. אפשר לעבוד ימים ושבועות, לרקוד לילות שלמים עם השירים של קרליבך, לטבול במעיין שלוש פעמים ביום ולאחד את הנשמה לקראת חווית הדבקות, ואז, בדיחה קטנה אחת מפזרת את כל האנרגיות שנאגרו, וצריך להתחיל מהתחלה.