האחת שאני אוהב

פרולוג

אני מביטה החוצה מחלון המכונית ובו לסירוגין. הוא מחייך ואדיב. נראה שהוא נהנה, שר לעצמו שיר שאני לא מכירה. מלבד לוח המחוונים הכול כבר חשוך, במכונית ומחוצה לה, ואני תוהה למה אני לא מכירה את הדרך.

"לאן אנחנו נוסעים?" אני שואלת כשאני רואה שעברו כבר ארבעים דקות. הוא ממשיך לזמזם משהו.

"את כבר תראי," הוא עונה בלי להסתכל עליי, אך רוכן קדימה ומביט מחוץ לרכב. אני מזדקפת במושב, מרגישה דריכות שמטפסת במעלה עמוד השדרה שלי, מדגדגת בחוזקה בצווארי. חסרת מנוחה לפתע אני מנסה להתקשר. "זה אזור בלי קליטה." אני מביטה בו מופתעת. הוא עדיין מחויך ורגוע, רגוע מדי. רגוע כל כך ואני מתחילה להילחץ. תחושה מבשרת רעות משתרשת בבטני.

"איפה אנחנו? חשבתי שאתה מקפיץ אותי הביתה." איך הייתי מטומטמת כל כך.

"ככל שתדעי פחות, כך טוב יותר."

שיפסיק לחייך! החיוך שלו מפחיד אותי.

"מה זאת אומרת?" ההבנה נוחתת עליי. "בכלל לא התכוונת להסיע אותי."

"לא סתם הוא התאהב בך. גם יפה וגם חכמה."

אני לא מצליחה להכניס אוויר לריאות. לא מצליחה לנשום.

"למה?" מילה אחת, זה מה שאני מצליחה לפלוט.

"למה?!" החיוך נמחק והבעתו נעשית זועמת, עיניו נראות כאילו עומדות לצאת מחוריהן. "כי נמאס לי שכולם מקבלים מה שהם רוצים!" הוא צועק ומקפיץ אותי. "זה למה!" אני בולעת רוק בכוח ומנסה לחשוב מה לעשות, אבל מוחי ריק. אין קליטה גם בו. אני מקרבת את ידי לאט לדלת. "שלא תחשבי על זה אפילו," הוא אומר בלי להסתכל עליי. "הדלת נעולה."

הוא חשב על הכול.

"הוא אוהב אותך. הוא מעריך אותך כל כך." אני מנסה גישה אחרת. "למה אתה עושה לו את זה? הוא לא עשה לך שום דבר רע."

"תסתמי!" הוא צועק ואני נבהלת, מנסה להתרחק ממנו ככל שהמרחב ברכב מאפשר לי, נצמדת בגבי לדלת, תיקי בחיקי.

אני מתחילה לרעוד, חזי חנוק, אוויר לא נכנס ולא יוצא. תחשבי, תחשבי מהר מה את יכולה לעשות. תחשבי!

אני משתתקת, מעדיפה לא ללבות את עצביו עוד יותר, מנסה לחשוב על פתח מילוט קסום שיעזור לי לצאת מרכבת ההרים שנקלעתי אליה. הדרך נמשכת, כאילו נצחית, אין כלום מימין ומשמאל. אין לי שום אפשרות לחמוק ממנו אלא אם הוא יחטוף מכת ברק.

כעבור נצח אנחנו מגיעים לתחנת דלק ואני חייבת לנסות לברוח. התחנה נראית נטושה. ברור, היא תקועה בשום מקום. בזמן שהוא מתדלק ברוגע אני אומרת בשקט, "אני צריכה להתפנות." אני מתפללת שזה ישכנע אותו. הוא מקיש באצבעותיו על חלוני הפתוח למחצה כשוקל את דבריי.

"אם תעזי לעשות שטויות, תתחרטי על זה."

אני מהנהנת.

הוא פותח את הדלת ומאפשר לי לצאת. עכשיו זה הזמן. קדימה! אני מקפלת אליי את הרגליים, כביכול מתכננת לצאת מהמכונית, אבל במקום מכוונת אותן אל מפשעתו ובועטת בכל הכוח. הוא גונח מכאב ומתקפל. אין לי זמן לבזבז. אני קופצת מהמושב ובורחת אל החנות, מאתרת את השירותים וננעלת שם.

1

מורן

לפני 10 שנים

אני מוצא את המפתח מתחת לעציץ, בדיוק במקום שתומר אמר, ופותח את הדלת. כשיצאתי לחמשוש מהבסיס ושקלתי את האפשרויות שלי הוא קבע לי עובדה. תגיע ישר לפה, הוא אמר. גם ככה נצא כל סוף השבוע. תישן כבר פה.

זה התאים לי. לא התחשק לי לחזור הביתה לריקנות הזאת, והאופנוע שלי היה בתיקון במוסך וממילא לא הייתי נייד. האוטובוס הוריד אותי ברחוב שתומר גר בו ואחרי צעידה קצרה בלבד כבר הייתי מול דלת ביתם.

עכשיו יצאתי, הוא סימס לי כשהייתי בקרבת המקום. תיכנס, תרגיש בנוח, אין אף אחד בבית.

בית. זה גם הבית שלי. כאן גדלתי. כמעט כל יום אחרי בית הספר הייתי מגיע לפה, אוכל איתו צהריים, מעביר פה את היום וחוזר הביתה, או למקום שאני גר בו, רק לקראת הלילה. היינו לומדים למבחנים יחד, משחקים, רואים סרטים ומציקים לאחותו אגם. כשהיא התבגרה גם היינו משגיחים עליה יחד. 'שימי לב שאין כלום במשקה', 'החצאית שלך קצרה מדי', 'אל תסכימי מהר כל כך'. כן, כי אנחנו בכלל לא הסתכלנו על בחורות במיני חושפני, או חיפשנו לפעמים את הסטוץ הכי קליל. ההורים שלו תמיד התייחסו אליי כמו בן בית. גם אגם. היא שנאה אותי בדיוק כמו ששנאה את תומר. ואֵמה, שאהבנו לפנק, אהבה אותי בדיוק כמו את אח שלה.

הם מעולם לא נתנו לי להרגיש לא שייך, תמיד קיבלו אותי בחום ובאהבה. לכן אני מרגיש עכשיו נוח להיכנס לחדרו. אני מוריד את התיק מגבי, חולץ את הנעליים הכבדות ופושט את המדים. בבוקסר בלבד אני צועד יחף למקלחת, מפהק ומשווע לשנת צהריים ארוכה. אני פותח את הדלת וגופה העירום נגלה לעיניי. אני קופא במקומי, רק עיניי מצליחות לזוז ולנדוד מכפות רגליה, דרך מותניה הצרים, שדיה העגולים ועד למבטה ההמום. היא, לעומתי, קפואה פחות ועוטפת במהירות את גופה הרטוב והסקסי. אלוהים ישמור, מה קורה לי אם אני חושב במונחים כאלה על אחותו של החבר הכי טוב שלי. עד לא מזמן היינו מציקים לה ומקניטים אותה.

"מורן! מה, לעזאזל?" היא מחזיקה את המגבת ונראית די זועמת. עוד יותר סקסי בעיניי. מה נסגר איתי? תפסיק לבהות! מתי היא נעשתה נשית כל כך? ויפה? ומושכת? כמה זמן לא ראיתי אותה? היא נכנסה לאיזו מכונת זמן שהאיצה את ההתפתחות שלה? אני ממש מקווה שהיא לא תצטרף אלינו הערב, אבל גם ממש מקווה שכן. אני מחייך אליה, יודע שלא אצליח למחוק את התמונה הזאת מראשי, נשען על הדלת בידיים שלובות, לא מראה שום כוונה לעזוב. שוב אני בוחן את גופה, הפעם בצורה בוטה יותר, מתעכב על כל פרט.

"אגם, מתי הספקת לגדול ככה?" אם זה אפשרי, היא זועמת עוד יותר. פניה אדומות כמו עגבנייה ואני בטוח שהיא יכולה לירוק עליי אש אם היא רק תרצה. אם אני זוכר נכון, ואי אפשר לשכוח, היא מסוכנת כשהיא כועסת, ואי אפשר לצפות כיצד תגיב. לכן אני מרים ידיים, כמו מכריז על דגל לבן, ומפנה לה את גבי. היא לא מבזבזת זמן ומפנה לי את חדר הרחצה, משאירה אותי משועשע.

אחרי שנת צהריים ארוכה אני רענן ומורעב. ברגע שתומר רואה את עיניי פקוחות הוא מנחית עליי מכה נדיבה על הכתף. "יאללה, יפהפייה נרדמת, הגיע הזמן לקום. אנחנו יוצאים." הוא מכיר אותי ולכן מוסיף, "יש שניצלים ופסטה, בוא נאכל ונזוז."

אני מחכה לו בסלון שיסיים להתארגן, יושב על הספה עם הוריו, מתעניין בהם, נהנה מהבדיחות שלהם. אגם פוסעת עם חברה למטבח ומשתלטת על כל תשומת ליבי. אלוהים שיעזור לי. אני רואה את חלק גופה העליון וזה מספיק לי. פיסת בד קטנטנה מסתירה את שדיה ושערה גולש על גבה. היא מחייכת ואני מרגיש מרומה. אני רגיל לאגם אחרת, קטנה, צנומה, לא מפותחת. היא השתנתה, כמו זחל ששינה צורה בתוך הגולם והפך לפרפר מהפנט.

2

אגם

הווה

אני ממתינה מאחורי הדלת, לא מאמינה שאני עושה את זה. תמר, יסמין ובר מחכות לי למטה במכונית. יסמין לא ידעה מה לומר לתומר. מצד אחד היא רצתה שידע איפה היא ומצד שני לא רצתה שהוא יצטרף.

'את יודעת שאת רק צריכה להגיד ואני הולך לפרק אותו, נכון?' תומר אמר לי כשראה שאני מדוכדכת.

'כן, וברור לך שאני אלך איתו', אלמוג הוסיף בסולידריות.

אבל ויתרתי. כמו שלא רציתי שהן יעלו איתי. זו הייתה פשרה גדולה מבחינתן, לחכות לי במכונית.

הלב שלי דופק חזק, אבל מאוחר מדי להתחרט.

אני שומעת צעדים מתקרבים מהצד השני והדלת נפתחת. מולי עומדת בחורה יפהפייה. שערה הבלונדיני החלק גולש אי שם מאחורי גבה. עיניה הירוקות מביטות בי בתהייה ופניה עדינות, מחייכות.

"היי, אני יכולה לעזור לך?" היא שואלת. אפילו קולה נעים.

אני פותחת את פי, מחפשת את המילים. עיניי רצות על פניה, על גופה, ונעצרות על ידה האוחזת בדלת. על אצבעה הרביעית טבעת האירוסין שלה. היהלום הענק מבצבץ ונוצץ. זה הזמן, תתלשי את הפלסטר! תצילי אותה! הקולות בראשי צועקים. היא נראית בחורה ממש נחמדה, אפילו טובה, תצילי אותה!

"טבעת יפה." זה הדבר הראשון שיוצא לי מהפה.

תשומת ליבה נמשכת לאצבעה, היא מרימה אותה ובוחנת אותה לשנייה כאילו זאת הפעם הראשונה שהיא רואה אותה. "תודה." היא מחייכת, ומתחשק לי למות ממה שאני עומדת לעשות. אגם, אף אחד לא אמר שזה קל להציל אנשים מטעות חייהם. "אני מתחתנת בעוד כמה ימים." מתברר שאין לי הרבה זמן להציל אותה.

"אל," אני פולטת בשקט והיא מביטה בי מופתעת.

"סליחה?"

אני נאנחת ותולשת את הפלסטר. "אל תתחתני איתו. אל תעשי את זה לעצמך."

"סליחה?" היא המומה ומתחילה להגיב בכעס. "מי את? אנחנו מכירות?"

אני נושמת נשימה עמוקה. זה ישתלם לה. אל תאכלי את עצמך.

"אני אגם. אני הייתי החברה האחרת של יוני בשנה האחרונה. לא ידעתי עלייך ואת לא ידעת עליי." תלשתי. פניה קופאות. לסתה נופלת ואני מתאפקת לא להרים לה אותה בחזרה. אני נותנת לה כמה רגעים לעכל את הבשורה ואומרת בשקט, מבטי מושפל לרצפה. "גם אני הייתי המומה. הרגשתי שחתכו חתיכה מהלב שלי." אני רוצה, אבל לא מצליחה להביט בפניה. יש גבול לאומץ שלי. "תקראי לזה אחוות נשים, תקראי לזה איך שמתחשק לך, הייתי חייבת לספר לך לפני שאת מתחתנת."

אני מעיזה להרים אליה את מבטי והיא מזועזעת. "אחוות נשים או נקמה?" פניה מתכרכמות בכעס. אני מבינה אותה, הרגע חלום הנישואים נגדע באיבו, רגע לפני ההגשמה.

"שום נקמה." אני מנידה בראשי. "כמו שהוא עשה את זה איתי הוא יכול לעשות לך את זה עם אחרות. אני לא מכירה אותך, אבל לא נראה לי שזה מגיע לך." אני מנסה להרים את שפתיי בניסיון עלוב לחייך חיוך אמפתי, אך הן צונחות בחזרה. אני מסתובבת, מוכנה לעזוב את המקום. ברגע האחרון עולה בי רעיון ואני מסתובבת אליה בחזרה. "רוצה להצטרף אלינו? אנחנו יוצאות לכמה דרינקים. אני אחרי פרידה, בגידה ושיברון לב. אם יש לך שאלות, אני אענה לך על כל מה שתרצי."

היא מביטה בי מופתעת, גבותיה מכווצות. לא נורא, הכוונות שלי היו טובות. האור בחדר המדרגות כבה והשתיקה רועמת. אני מסתובבת למעלית, אבל היא קוראת לי, "חכי, אקח את התיק שלי." היא מכבה את האור, נועלת את הדלת ומצטרפת אליי. הפעם אני זו שהמומה.

"הוא מתקשר אלייך." אני רואה את שמו של יוני על צג הטלפון של נועה ארוסתו.

אנחנו יושבות ליד הבר, הבנות יושבות מרוחקות מעט מאיתנו ונועה ואני מתבודדות, עונות זו לזו על כל השאלות, מצליבות מידע ובעיקר המומות מהעוקץ שלו ומהתמימות שלנו. עכשיו הוא מתקשר אליה והיא מביטה בי בחיוך ועונה לו.

"מאמי, מה קורה?" אני בשוק. או שהיא עובדת עליו או שהיא שחקנית מצוינת כמוהו ולעגה לי עד עכשיו. "חזרת?" היא מקשיבה לתשובתו ועונה. "אני פה, שותה עם חברה. תכף אגיע." שוב שתיקה. "חברה טובה שלי, לא יצא לי להכיר ביניכם." תחמנית. היא מסיימת את השיחה ומתקרבת אליי, כורכת את ידה סביב כתפי ומציבה מולנו את המכשיר בתנוחת סלפי. אני כבר אוהבת אותה. אני מצטרפת לטירוף ומחייכת למצלמה.

היא מקלידה את שמו של יוני ושולחת לו את התמונה. מייד לאחר מכן היא מסירה את הטבעת מאצבעה וזורקת אותה אי שם בתיקה.

"טוב," היא מרימה אליי את מבטה, "נראה שאני צריכה מקום לישון בו הלילה."

***

הן לא ויתרו לי. לא ויתרו עליי. ועכשיו אני לא יכולה לוותר לעצמי. אהבתי אותו מאוד. הייתי מאושרת. בטוחה שהוא האחד, עד כדי כך הייתי מאושרת. לא האמנתי שהייתי תמימה כל כך וטיפשה. גם אף אחד מהחברים לא גילה את זה. הוא הצליח לרמות את כולנו. רק אחרי תקופה ארוכה הסימנים החלו לצוץ. השיחות מאחורי דלת סגורה, הטלפון שתמיד היה מוסתר. והיו אותן פעמים שהייתי בטוחה שהרחתי עליו בושם של אחרת ולא רציתי להאמין. וזהו, הבנות לא בטחו בו יותר. באחד הימים אחרי שנפרד ממני ויצא מהדירה הן עקבו אחריו וראו אותו עם אישה אחרת. אחר כך הן גילו שהוא מאורס. זה מוטט אותי סופית. בכלל לא התעמתי איתו. פשוט העפתי מהחלון את כל הדברים שהשאיר אצלי. אחרי הפרידה, ובייחוד אחרי הגילוי על חייו הכפולים, הייתי שבר כלי, בלשון המעטה. לא יצאתי מהמיטה, לא אכלתי, לא חייתי, כלום. הייתי ממשיכה כך, אבל בר ויסמין לא ויתרו לי, וגם תמר, השותפה החדשה שלי לדירה אחרי ששתי הבוגדות עברו לגור עם בני זוגן. הן גררו אותי בכוח למקלחת, הלבישו אותי והושיבו אותי על הספה לשיחת ריענון קשה. הן נזפו בי, צעקו עליי וגם חיבקו אותי וניגבו את הדמעות שלי. השיחה נגמרה כשעל השולחן כמה בקבוקי יין ריקים וארבעתנו על הספה, חבוקות ורדומות. כך אלמוג ותומר מצאו אותנו.

השיחה המכוננת הובילה אותי לכמה החלטות. הראשונה, והבסיס לכולן, שהחיים קצרים. לכן באומץ רב התחלתי לעשות דברים שאני באמת נהנית מהם. את העבודה עזבתי. מאז ומעולם רציתי לעסוק בציור. למזלי גם לקחתי כמה קורסים בתולדות האומנות במהלך התואר, ולכן במהירות התקבלתי כמורה בחוגי אומנות שונים, בשכר זעום. שיהיה, הרי חסכונות יש לי. חסכתי כל חיי. כבר הרגשתי הבדל במצב הרוח. הפרישה מחיי העבודה האינטנסיביים עזרה לי להגשים חלום נוסף ולהתנדב. כל חיי ההורים שלי טיפלו בי ובאחיי בחום ובאהבה ותמיד הזכירו לי כמה כל זה שברירי, כמה חשוב שנודה על מה שיש ושמשפחה היא לא מובנת מאליה. יש כאלה שאין להם. לכן כבר מגיל צעיר היה לי ברור שארצה להעניק אהבה לאחרים שאין להם. התחלתי להתנדב בפנימיית "בית התקווה" לנוער בסיכון, ואת המתח פרקתי באימוני כושר ובפילאטיס. יום אחד הופיעו אצלי הבנות עם צ'יפ קטן והודיעו לי שעשו לי מינוי לשנה הקרובה.

"עוזרות לך לממש חלומות," הן אמרו ואני הייתי מאושרת. זה יותר ממכון כושר. הן עזרו לי לחזור לחיים והן תמיד יהיו על המשמר, לייצב אותי לפני שאפול ולכוון אותי אם אאבד את הכיוון. היו להן עוד כמה רעיונות, בעיקר בקשר לחיי האהבה, או דרכים להתמודד בלעדיה, אבל אלו לא התאימו לי בעליל. ברגעים כאלו הייתי מגלגלת עיניים ומשמיעה להן את התשובה הקבועה, "לא יקרה."

***

היום מסיבת הרווקים המשותפת של תומר ויסמין. הם החליטו לחגוג יחד. מהבוקר אנחנו בווילה, מארגנים הכול. מורן משחרר את עובדי הניקיון ומנחה את צוות הברמנים היכן להתמקם. בר ואני מארגנות כל עמדה ועמדה, כל אחת צפויה יותר מהאחרת. עמדת צילום, עמדת ממתקים, עמדת פיצוחים, עמדת שתייה קרה. אנחנו מורידות שרשראות מנצנצות מהקירות, ומוסיפות נורות באור רך שיידלקו ברגע שהשמש תשקע. אלמוג נושא פנימה ארגזים וציוד, מסייע לברמנים להקים את עמדתם ומדי פעם עובר לידנו, נוגע בבר בחטף או מגניב לה נשיקה. אני לא יודעת אם מתחשק לי לחייך לנוכח אהבתם, או להקיא. זה נראה יפה כל כך על אחרים, לא פגומים או משומשים כמוני. מורן עובר לידם וקולט אותם בדיוק כמוני. הוא מרים את גבותיו כשותף לדעתי, קורץ לי וממשיך. ככה, כמו מורן. לא מרבה במילים.

מצחיק, כל השנים הוא גדל אצלנו בבית ולא סבלתי אותו. הוא לא סתם את הפה. או שצחק עליי או שצעק עליי, ולפעמים גם נתן עצות, הכול עם תומר. גם אני לא נשארתי פראיירית והייתי מחזירה לו. אם לא בעלבונות, אז במכות. הייתי חזקה. הוא מעולם לא החזיר לי, לעומת תומר שהיה לפעמים מפרק אותי במכות. אהבתי את זה אצלו. היה למורן קו אדום, הוא שמר עליי. לכן כשהתפתח והפך פתאום לגבר מושך היה לי קשה לא להידלק עליו. וכשנדלקתי עליו היה לי קשה להסתכל לו בעיניים כשהיה מגיע, מחשש שאהיה שקופה ואמות מבושה. כשהבנתי את זה הפסקתי לדבר איתו. לא יצאתי איתם, לא ישבתי לאכול איתם בבית, אפילו לא אמרתי לו שלום. אני בטוחה שדעתו עליי השתנתה והוא חשב שהפכתי לסנובית מתנשאת, אבל זה היה הרע במיעוטו ועדיף בהרבה על שאהפוך לבדיחה או שתשרור בינינו מבוכה כשיבין שאני נמשכת אליו. היום אני מגחכת על זה. הייתי ילדה והוא היה ילד. מאז עברו מים בנהר, אבל המרחק בינינו נשאר כשהיה.

בר ואני שוב נשארות לבד, היא לוקחת את לוח המשימות ומתקרבת אליי.

"אוקיי, נראה לי שזהו, לא?" היא פותחת את הטוש בשיניה ומסמנת. "שולחנות, צ'ק. תאורה, צ'ק. אלכוהול, צ'ק. מוזיקה, צ'ק."

אני מגלגלת עיניים. "בר, סיימנו הכול. אני חושבת שמגיע לנו להרים 'לחיים' ולנוח כמה דקות לפני שהולכים." אני מושכת מידה את הלוח ומובילה אותה לספה הלבנה מתחת לסככה.

עוברות שתי דקות בלבד ואלמוג ומורן מצטרפים אלינו. אני מוציאה מהמקרר הקטן ארבעה בקבוקי בירה ופותחת לכולנו.

"חברים," מורן שובר את השתיקה. "תשנו פרצופים. זו מסיבת רווקים, לא לוויה."

"טוב," אלמוג מניח את בקבוקו הריק על השולחן בחבטה ומתרומם. "אם תסלחו לי, וגם אם לא, יש לי פה תוכניות עם אשתי לעתיד." להקיא, בהחלט להקיא. הוא מושיט לה את ידו, היא מתרוממת אחריו והם נעלמים.

השקט נעשה לפתע מורגש מדי, אבל אני לא מובכת. אני מתרווחת על הספה ומרימה רגליי על השולחן. מורן מסב פניו אליי בחיוך. "נו, מתרגשת?"

"בדיוק כמו שאתה מתרגש," אני עונה בציניות ומביטה קדימה אל הנוף.

"אני מתרגש ממש."

ברור. "מורן, אנחנו פה לבד. אין צורך לשקר." אני לא יודעת למה, אבל תגובתי מצחיקה אותו.

"השנים עוברות, אבל הציניות שלך נשארת."

"תכף גם תגיד שאני לא משתנה ונשארתי אותה ילדה קטנה." אני מנקה לכלוכים בלתי נראים מרגליי.

"את זה לא אמרתי. כבר מזמן את לא ילדה ולא קטנה." אני מרימה אליו את מבטי המופתע, אך מבטו מופנה לאופק. "רחוקה מזה, לצערי."

"מה זאת אומרת?"

הוא ניעור לפתע, כאילו נזכר פתאום שאני נמצאת פה. "אמרתי את זה בקול רם?" הוא נדרך, מוריד את רגליו לרצפה ומזדקף.

"כן." זה משעשע אותי. "ועכשיו תסביר."

"התכוונתי," הוא משפשף את קודקוד ראשו, "את יודעת," לא מתאים לו להתפתל, אבל זה מחזה מרהיב. "שהיית... ועכשיו את," אני מהנהנת כדי שימשיך, מחכה למוצא פיו, אך הוא מתעצבן וקם לעמידה. "את צריכה שאני אגיד לך מה שאת כבר יודעת? היה לי קל יותר כשלא נראית כמו שאת נראית, זה הכול." הוא לוקח את חפציו ונעלם לתוך הבית.

אני המומה. כל השנים חשבתי שאני הפדחנית שהייתה דלוקה עליו ומתברר שגם הוא לא אדיש אליי.

***

השעה רק עשר, אבל האלכוהול כבר זורם בנדיבות בדמי. אני בוחנת בערפול את סביבתי. בר ואלמוג, תומר ויסמין, תמר והדייט שלה, מורן, נועה. אני צריכה לשבת. יש אווירה של חופש, של היי, אין חוקים, אין גבולות, האנרגיות בשמיים. אני משעינה את מרפקיי על הבר, מניעה את גופי בקצב המוזיקה, לוגמת שוב מהקוקטייל שבידי, שעל שמו חזר הברמן יותר מפעמיים, אבל לא טרחתי לשנן כי מספיק לומר לו, "עוד אחד כזה."

על הרחבה רוקדים כמעט כל המוזמנים, שני זוגות עומדים בפינת החצר, כל גבר צמוד לבת זוגו, שני גברים יושבים משמאל על הספה, בטח חברי ילדות של תומר כי מורן נמצא איתם. הוא נשען בגבו על שולחן בר גבוה, לבוש מכנסי ברמודה לבנים וחולצה מכופתרת לבנה. היא פתוחה בחלקה העליון וחושפת חזה חלק ומבריק שנראה בבירור גם ממרחק. אני נזכרת בשיחה שלנו מהצהריים. לא יודעת אם זה הווידוי שלו מקודם, אבל הערב הוא נראה לי מושך במיוחד. אני מנצלת את המרחק בינינו וסורקת את כל גופו. יכול להיות שרציתי כל כך להתעלם ממנו ולא הקדשתי לו מספיק תשומת לב? הזרועות שלו תמיד היו כאלה שריריות? והצבע? מאיפה השיזוף הזה? חם לי כל כך! אני מנגבת את עורפי. ידי יורדת לצווארי בלי כל הצלחה לצנן את עצמי. הוא מסיט את ראשו ומבטינו נפגשים. חיוך קל עולה על פניו והוא מחווה מרחוק בבקבוק לברכת 'לחיים'. מה נסגר איתי? אני נזרקת בחזרה לשיחת הריענון עם הבנות לאחר הפרידה, זוכרת אותה פתאום במדויק.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*