פליקס קרול- וידוייו של מאחז-עיניים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פליקס קרול- וידוייו של מאחז-עיניים
מכר
מאות
עותקים
פליקס קרול- וידוייו של מאחז-עיניים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

פליקס קרול- וידוייו של מאחז-עיניים

4.3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    הקורא המכיר את כתביו של תומאס מאן יופתע מן הסתם לגלות, שבניגוד לכובד-הראש המאפיין בדרך כלל את יצירתו, "פליקס קרול: וידוייו של מאחז-עיניים" הוא רומאן קומי, וליתר דיוק פארודי. מאן מטפל כאן על-דרך ההומור בסוגיה שהעסיקה אותו כל ימיו: המתח הטרגי בין החיים (או השגרה הבורגנית המהוגנת) מכאן, לבין האמנות והכמיהה ליופי (המתנערת בהכרח מכל מהוגנות) מכאן – סוגיה נפתלת שהורתה ולידתה ברומנטיקה הגרמנית, ולהתמודדות עמהּ הקדיש הסופר את מיטב אונו וכישרונו. "פליקס קרול", שהוא הרומאן האחרון שיצא מתחת ידיו, הוא מבחינה ידועה גולת-הכותרת של פועלו הספרותי, ולוּ משום שכל מה שהוצג כקונפליקט טרגי ביצירות שכתב עד כה, החל ב"מוות בוונציה" וכלה ב"דוקטור פאוסטוס", נהפך כאן לקומדיה קלילה ומשעשעת להפליא. יתרה מזו, מאן לא הסתפק בפארודיה על הרומנטיקה לבדה: עצם השימוש במילה "וידויים" בשם הספר הוא רמז ברור למסורת עתיקה ומפוארת, שבראשה הווידויים של אוגוסטינוס ושל ז'אן-ז'אק רוסו – והלוא "וידוייו" של מאחז-העיניים הם בגדר סטירת-לחי מצלצלת לָרצינות, לכֵּנוּת ולכובד-הראש שספרות הווידויים חדורה בהם מעצם טבעה.
     
    פליקס, כמוהו כאמן הרומנטי, מתמרד בשם החירות והיופי נגד תפלותם המשמימה, רצופת המגבלות, של החיים בעולם הזה. כמוהו כאמן הרומנטי, כל הווייתו טבועה בחותם הבדידות והחטא. תפיסת הספֵירה האסתטית כפי שהוא מציג אותה ב"וידוייו" עומדת בסימן הוצאתו של האמן אל מחוץ לתחום החיים, אל מעֵבר לטבעי ומעל לאנושי; דוגמא מובהקת לכך ימצא הקורא בקטע היפהפה המתאר את אמנותה של לוליינית-הטרפז אַנדרוֹמָכֶה (ולא בכדי מיוצגת כאן האמנות על-ידי הקרקס דווקא!).
     
    תפיסת-האמנות הטרגית-הרואית של הרומנטיקה הגרמנית מתגלגלת כאן בפארודיה פרועה למדי. פליקס אינו אמן, וגם אין לו שום יומרה ליצור אמנות כלשהי. הוא פשוט נוטל את עצמו ואת חייו ועושה מהם יצירת-אמנות גדולה אחת, מִשחק בלתי פוסק בתחפושות, בחילופי-תפקידים, במעשי-מרמה ואף בפשעים למיניהם: בכל מקום שהוא מופיע נהפך העולם לבימת-תיאטרון, ופליקס עצמו לשחקן-וירטואוז, שכל מעשיו הם התגלמות של אסתטיציזם רדיקאלי, דהיינו מרוקן לחלוטין מערכים מוסריים, אך מלוטש בידיו בקפדנות ובחומרה עילאית. ובמילים אחרות: כל דבר שפליקס עושה, לרבות מעשי זיוף וגניבה, הוא בעצם בחזקת אמנות, שכן בכל פעולה מפעולותיו מתגשם ניצחונו של הרצון, כלומר ניצחונה של הרוח על החומר – ופליקס עצמו מדגיש זאת חזור והדגש; כוח-הדמיון, השאיפה לחירות מוחלטת ויצר-המשחק – אלו מצליחים להכניע שוב ושוב, לשמחת לב הקורא, את עריצותה הדכאנית של המציאות.

    פרק ראשון

    פרק ראשון
     
    בעודי שולח ידי אל הקולמוס, כולי פרוש מן העולם ושרוי בבטלה נינוחה של פנאי — בריא, אמנם, אף כי עייף, עייף מאוד (עד כי לא אוכל להתקדם בסיפורי אלא בצעדים קטנים ובהפסקות תכופות), בעודי מתכונן, אפוא, להעלות על־גבי הנייר הסבלני את וידויַי, בכתב־ידי המובהק, הנקי והנעים לעין — מתגנב ללבי פתאום החשש החמקמק, שמא השׂכָּלָתי וחינוכי אין בהם די להשלמת המשימה הרוחנית הזאת. ואולם, כיוון שכל מה שיש לי לספֵּר נובע במישרין מנסיונותי שלי, ממשוגותי ומיִצרי־לבבי — והרי זה חומר שאני שולט בו שליטה מוחלטת — כיוון שכך, עשוי אותו ספק להתייחס לכל היותר לסוגיות של טאקט ודרך־ארץ בסגנון הביטוי שלי, ובעניינים אלה, לדעתי, לימודים סדירים שהגיעו לידי סיום מוצלח חשובים הרבה פחות מכישרון טבעי וחינוך נאוֹת מבית אבא. בחינוך שכזה לא ידעתי מחסור, שכן מוצאי ממשפחה בורגנית טובה, אף כי מפוקפקת במקצת: חודשים אחדים היינו נתונים, אחותי אולימפיה ואני, להשגחתה של עלמה אחת מוֵוֶה, שנאלצה, אמנם, להסתלק בבושת פנים, משנוצרו יחסים של יריבות נשית בינה לבין אמי, בעטיו של אבי, כמובן; הסנדק שלי שימֶלְפְּריסְטֶר, שנפשי היתה קשורה בנפשו, היה אמן מקובל ומוערך, וכל בני העיירה כינוהו ״האדון הפרופסור״, הגם שאפשר שתואר נאה ונחשק זה נפל בחלקו שלא כדין כלל; ואבי, שעם היותו שמן וכרסתן ניחן בקסם אישי רב והיה מקפיד תמיד להתנסח בלשון צחה וצלולה. מצד סבתו זרם בעורקיו דם צרפתי, הוא עצמו עשה את שנות לימודיו בצרפת, ורחובות פאריס היו נהירים לו, לדבריו, ככיסי מקטורנו. מנהג היה לו, לתבל את שׂיחו — ובהגייה משובחת, אגב — במטבעות לשון כגון ״c'est ça״, ״épatant״ או ״parfaitement״;1 עוד היה מכריז תכופות: ״איש־איש וגוּטוֹ״,2 ועד סוף ימיו לא סרה ממנו חיבתן של הנשים. כאן הקדמתי את המאוחר, שלא לעניין. אך באשר לכישרון הטבעי שלי לנימוסים וגינוני־חן, הרי בו יכולתי לבטוח מאז ומעולם בלא שמץ פקפוק, כפי שיוכיחו בעליל חיֵי הנכלולים שלי, ואני מאמין שאוכל לסמוך עליו בלב שלם גם הפעם, עם הופעתי הראשונה בכתב. ואף זאת, מנוי וגמור עמי לנקוט ברשימותי אלה כנוּת נטולת מעצורים, בלי לחשוש שמא יטְפלו עלי אשמת רהב או חוסר בושה. שהרי איזה ערך ואיזה תוקף מוסרי יהיה לְווידויים שייכָּתבו מתוך כוונה אחרת זולת הדבֵקוּת באמת!
    1 ״זהו זה״, ״מדהים״, ״לחלוטין״ (צרפתית).
    2 מלשון — goût, ״טעם״ בצרפתית.
    מחוז הרַיין הוא שהולידני, אותו חבל מבורך, נעים וחף מכל נוקשות, הן מצד תנאי האקלים והן מצד תכונות הקרקע, אשר בהיותו עתיר ערים וכפרים ושוקק אוכלוסייה עולצת, הוא נמנה עם המקומות היותר מלבבים על־פני האדמה. כאן ישגשגו, מוגנים מפני הרוחות בְּסֵתר רכסי־ההרים ושׂשׂים להשתרע תחת שמש הדרום, כל אותם יישובים מפורסמים שצליל שמם די בו להצהיל את לב חובבי המשקה — כאן ישכנו רָאוּאֶנְטָל, יוֹהַניסְבֶּרג, רוּדֶסְהַיים, ועמם גם העיירה המעטירה שבה ראיתי אור עולם, שנים מעטות בלבד לאחר כינונה לתפארת של הקיסרות הגרמנית. בהיותה שוכנת מעט מערבה מן ה״בֶּרֶך״ שמצייר הרַיין בקרבת מַיינץ, ומפורסמת ביינות התוססים המיוצרים בה, משמשת אותה עיירה מעגן ראשי לספינות הקיטור המשייטות במעלה הנהר ובמורדו, והיא מונה כארבעת־אלפים תושבים. מַיינץ העליזה קרובה מאוד אפוא, וכן גם מרחצאות טָאוּנוּס המהודרים: וִיסְבַּאדֶן, הוֹמְבּוּרג, לַנְגֶנְשְׁוואלְבַּך ושְׁלַנְגֶנְבַּד — לשָם, אגב, אפשר היה להגיע בנסיעה של חצי שעה ברכבת צרת־מסילה. כמה הרבינו, הורי ואחותי אולימפיה ואני, לצאת לטיולים בעונה היפה של השנה, באונייה, בכרכרה וברכבת — אל כל ארבע רוחות השמים, שכן בכל מקום משכו את לבנו פינות חמד ואתרי תיירות למיניהם, יצירי הטבע או מעשה ידי אדם. עודני רואה את אבי, בחליפת קיץ נוחה משובצת, יושב עמנו במסעדת־גן כלשהי — בריחוק מה מן השולחן, שכן כרסו מנעה בעדו מלשבת קרוב יותר — מתענג על מנת סרטנים בלוויית גביע עסיס־גפנים זהוב, וכולו מתמוגג מנחת. תכופות חָבַר אלינו גם הסנדק שלי שִׁימֶלְפְּריסְטֶר; בעין בוחנת היה מתבונן בבריות ובנוף מבעד למשקפי הצַייר העגולים, ושואב כל דבר, כקטן כגדול, לתוך נשמת האמן שלו.
    אבי המסכן היה בעלי הפירמה ״אֶנְגֶלְבֶּרט קְרוּל״, שיִיצרה בשעתה את תַו הזֶקְט3 הנשכח כיום, ״Lorley extra cuvée״. למטה, במורד הרַיין, לא הרחק מגשר הרציף, שכנו מרתפיה, ובעודני נער הייתי מסתובב לא אחת מתחת לקמרונות הצוננים, משוטט לי מהורהר לאורך פרוזדורי האבן המוליכים שתי וערב בין האצטבאות הגבוהות, ומתבונן בגדודי הבקבוקים המונחים שם במשופע, נדבך על גבי נדבך. הנה אתם מוטלים כאן, אמרתי אל נפשי (הגם שעוד לא יכולתי, כמובן, לנסח את מחשבותי במילים קולעות כל כך), הנה אתם מוטלים כאן באור הדמדומים שבבטן האדמה, ובתוככם פנימה מזדכך ומכין עצמו בדממה העסיס הזהוב התוסס, העתיד להאיץ פעימתם של אי־אלה לבבות, להצית זוהר עילאי באי־אלה זוגות עיניים! עדיין עירומים אתם ודלים למראה, אך יום יבוא ותעלו מקושטים ברוב פאר אל עולם של מעלה, ושם, בחגיגות ובנשפי כלולות ובקיטונות נסתרים, תעיפו את פקקיכם אל התקרה בקול נפץ צוהל, ותפיצו שיכרון, קלות ראש ועונג בקרב בני־האדם. כך, או בדומה לכך, דיבר הנער; ועניין אחד, לפחות, היה נכון, לאמור: הפירמה ״אֶנגֶלבֶּרט קְרוּל״ הקפידה הקפדה יתרה על עיצוב בקבוקיה, כלומר על עיטורם, בשלב האחרון, בשלל סלסולים ופטורי ציצים, שבלשון המקצוע נקראים coiffure.4 הפקקים הדחוסים נקשרו בחוט של כסף ובשׂרוך מוזהב והוחתמו בלכּה ארגמנית, ולא זו בלבד אלא שעל הבקבוקים עצמם היה תלוי בפתיל של זהב חותָם עגול חגיגי, כמו זה הנהוג באיגרות מטעם האפיפיור ובמסמכי־מדינה עתיקי יומין. צווארי הבקבוקים נעטפו לתפארת בנייר־כסף מבריק, ועל כרסם העגלולית התנוססה תווית עתירת עיטורים זהובים, שעוצבה במיוחד בידי הסנדק שלי שימֶלְפְּריסְטֶר, ועליה, לבד מכמה כוכבים ושלטי אצולה וחתימת ידו של אבי, וכן הכתובת Lorley extra cuvée בדפוס מוזהב, נראתה גם דמות אישה שכל לבושה רק צמידים לידיה וענקים לצווארה, והיא יושבת ברגליים משׂוכלות על חודו של צוק, ידה מורמת לסרק את שׂערהּ הגלי הגולש.5 בעצם, דומה שאיכותו של היין לא עלתה בקנה אחד עם כל הפאר המסנוור הזה. ״קְרוּל,״ היה הסנדק שלי שימֶלפְּריסְטֶר אומר לאבי, ״עם כל הכבוד הראוי, הגיע הזמן שהמשטרה תטיל איסור על השמפניה שלך. לפני שמונה ימים התפתיתי ללגום ממנה כמחצית הבקבוק, ועד היום לא התאושש גופי מן ההלם. איזו פסולת אתה יוצק בעצם לתוך הבליל הזה? שמא נפט, או יי״ש קלוקל כלשהו? בקיצור, יֵין תרעלה אתה משקה אותנו! גוּר לך מפני החוק!״ אבי המסכן נבוך לשמע הדברים, שכן היה אדם רך מטבעו ולא יכול לשאת מילים חריפות מדי. ״לךָ קל ללגלג, שימֶלפְּריסְטֶר,״ היה אבי משיב מן הסתם, מלטף רכּוֹת את כרסו בקצות אצבעותיו, כמנהגו תמיד, ״ואילו אני חייב לייצר בזול, רק בגלל אותה דעה קדומה הבזה לתוצרת ארצנו — בקיצור, אני נותן לציבור מה שהוא מצפה לקבל. חוץ מזה, ידידי, התַחֲרות חונקת אותי, ואני בקושי מחזיק מעמד.״ עד כאן דברי אבי.
    3 זֶקְט הוא יין דמוי שמפניה המיוצר בגרמניה, להבדיל משמפניה צרפתית.
    4 תסרוקת (צרפתית).
    5 הציור מתאר את בתולת־המים הפתיינית לוֹרֶלַיי, כפי שהיא מופיעה בשירו הנודע של היינריך היינה בשם זה.
    הווילה שלנו נמנתה עם אותם בתי־אדונים מלבבים למראה, שבהישענם על המורדות הרכים הם חולשים על נופי הרַיין. הגן המשתפל והולך היה מקושט ברוחב יד, מלא גמדים ופטריות ושלל חיות אבן למיניהן, כולן מלאכת מחשבת של חיקוי ואחיזת עיניים; על גבי כַּן היה מונח כדור זכוכית שכל בבואה שהשתקפה בו היתה מעוּותת עד כדי גיחוך, ועוד היו שם נֵבל אֵיאוֹלי, כמה נקיקים חצובים בסלע, ומזרקה שהזניקה לאוויר תשלובת מרהיבה של סילוני מים ששבו וצנחו אל אגן שדגים כסופים משייטים בו. אשר לבית פנימה, צביונו הלם את טעמו של אבי ואמר שלוות־נפש ועליצות כאחת. פינות מוצנעות הזמינו לשבת בהן, ובאחת מהן עמד כישוֹר אמיתי. חפצי חן לאינספור: משׂכיות, קונכיות, תיבות־מראָה זעירות ובקבוקוני הרחה היו ערוכים על גבי מדפים ושולחנות רפודי פְּלוּסין; המון כרים של מוך, מצופים משי או רקמה ססגונית עבודת יד, היו פזורים בכל מקום על ספות ומיני מרבצים, שכן אבי העדיף תמיד יצועים רכים למשכב; רמחים שימשו כמוטות לווילונות, ובין הדלתות נתלו אותם מסכים אווריריים עשויים קני סוּף ושרשרות חרוזי צבעונין, שלמראית עין הם כקיר מוצק, אך למעשה אפשר לעבור דרכם אף בלא ניע יד, והם נפערים בקול קשקוש דקיק או רשרוש חרישי, וחוזרים ונסגרים. מעל למאוורר היה מותקן מנגנון קטן, מחוכם להפליא, שבשעה שהדלת נסגרת ותנועתה מושהית בשל לחץ האוויר, הוא משמיע בקול צלצול ענוג את פתיחת השיר ״שׂישׂו בחייכם!״
    פרק שני
     
    זה היה אפוא המעון שבו נולדתי ביום גשום וחמים של חודש מאי המתוק — אגב, היה זה יום ראשון בשבוע — ומכאן ואילך שוב אין בדעתי להקדים את המאוחר, אלא להקפיד כחוט השערה על סדר הזמנים הנכון, דבר דבור על אופניו. לידתי, אם הידיעות שבידי נכונות, התנהלה בכבֵדות, ולא בלי עזרתו הפעילה של רופא־הבית שלנו בימים ההם, הדוקטור מֶקוּם; וזאת בעיקר משום שאני עצמי — אם מותר לי לקרוא לאותו יצור בראשיתי וזר בשם ״אני״ — הייתי אדיש ונרפה עד להפליא באותו מעמד, לא סייעתי כמעט כלל למאמציה של אמי, ולא גיליתי שום חשק לצאת אל העולם, שלימים עתיד הייתי לאהוב אותו בלהט שכזה. ואף על פי כן הייתי ילד בריא, צח ואדום, שעורר את מיטב התקוות והפליא לשגשג על שדיה של מינקת משובחת. ואולם, לאחר שחזרתי ועיינתי בדברים לעומקם, איני יכול שלא לקשר בין העצלות והסרבנות שגיליתי בעת הולדתי — אותו אי־רצון מובהק לנטוש את חשכת הרחם ולהמירהּ באור היום הבהיר — לבין נטייתי העזה וכישרוני היוצא דופן לשינה, אשר היו טבועים בי מילדוּת. סיפרו לי שהייתי ילד שקט, לא צווחן ולא פורע סדר, אלא מסור לתנומה ולנמנום במידה שהקלה על מלאכתן של אוֹמְנוֹת ומטפלות; ואף על פי שלימים גברה בי התשוקה אל העולם ואל בני־האדם עד כדי כך שנזקקתי לשמות שונים על־מנת להתערב ביניהם, ואף פעלתי רבות להטות את לבם אלי — אף על פי כן מצאה לה נפשי מעון של אמת רק בנבכי השינה והלילה; הייתי נרדם בקלות ובחפץ לב גם בלא עייפות הגוף, צולל עמוק בְּשכחה נטולת־חלומות ומקיץ בתום תרדמה ארוכה — של עשר או שתים־עשרה ואפילו ארבע־עשרה שעות — ואני מלא רעננות וקורת־רוח העולות על כל מה שעשוי היה להעניק לי היום על הנאותיו והצלחותיו. אפשר היה לראות בצימאון השינה הזה כמין ניגוד ליִצרי החיים והאהבה שפיעמו בי, ואשר עוד ידובר בהם בהמשך. ואולם, כבר רמזתי לעיל שהקדשתי לעניין זה מאמצי מחשבה לא מעטים, ולא פעם דימיתי לגלות שלא בסתירה מדובר כאן, אלא בתוֹאַם פנימי דווקא, בזיקה נסתרת. ועובדה היא שעתה, משזקנתי ועייפתי (אף שמלאו לי רק ארבעים), ושום תאווה או רגש לא דוחפים אותי עוד לעֵבר בני־האדם, וחיי עוברים עלי בפרישות גמורה — רק עתה עזבוני גם כוחות השינה, רק עתה החלה השינה מתנכרת אלי, אפשר לומר, ותנומתי נהייתה קצרה, חטופה, מרפרפת, בעוד שבעבר, בכלא, ששם היה לי לשם כך פנאי למכביר, ערבה לי שנתי אף יותר מאשר במיטות הרכות של מלונות הפאר. — אך שוב נכשלתי, כהרגלי, בהקדמת המאוחר.
    מפי קרובַי שמעתי תכופות, שמאחר שבאתי לעולם ביום ראשון בשבוע הריני בר־מזל מלידה, והגם שגודלתי וחונכתי הרחק מכל אמונה תפלה, ייחסתי תמיד איזה פשר טמיר לעובדה זו, ומה עוד שהיא מתווספת לשמי הפרטי פֶליקְס6 (כך נקראתי על שם הסנדק שלי שימֶלפְּריסְטֶר) ולנועם החֵן שהיה משוך על כל דמותי. כן, האמונה במזלי הטוב ובהיותי בן יקיר לַהשגחה התקיימה תמיד בנפשי פנימה, ואני רשאי לומר שבכללו של דבר לא הופרכה אמונה זו מעולם. שהרי זה טבעם הייחודי של חיי, שכל צער ותלאה שידעתי הופיעו תמיד כמשהו זר, לא רצוי לשמים מלכתחילה, משהו שייעודי האמיתי, הסגולי, מפציע וזוהר בעדו כאור החמה. — ועתה, לאחר שהפלגתי כך בדיבורים כלליים, אמשיך ואתווה את קווי המתאר של תמונת נעורי.
    6 פֶליקְס בלטינית: ״מאושר״.
    כילד רך הרביתי לשגות בדמיונות, ושלל ההמצאות והרעיונות שהגיתי נתנו לבני הבית שפע חומר לשעשועים. אני זוכר, כמדומני — והדבר אף סופר לי תכופות — שבימים שעוד לבשתי שִׂמלונת של פעוטות אהבתי להעמיד פנים, דרך משחק, שאני הקיסר,7 ואף הייתי חוזר וטוען כך שעות על שעות בעקשנות יתרה. אוֹמנתי היתה מוליכה אותי הלוך ושוב בשבילי הגן או בפרוזדור הבית כשאני ישוב בעגלה קטנה, ואני, מסיבה כלשהי, הייתי מושך בכל כוחי את פי כלפי מטה עד ששפתי העליונה נתארכה מעֵבר לכל מידה, ובו־בזמן מצמצתי אט־אט בעיני, אשר האדימו ודמעו לא רק בשל אותה העוויה, אלא גם בשל איזו רִגשה פנימית. דוּמם ישבתי בעגלתי הקטנה, נסער מרוּם מעמדי ומקשישותי המופלגת; ואומנתי היתה מחויבת להודיע על גדולתי לכל מי שנקרה לנו בדרך, שכן התעלמות מן הגחמה שלי עלולה היתה לעורר בי רוגזה עצומה. ״הנה אני מסיעה את הקיסר לטיול,״ היתה מכריזה ומקרבת את כף ידה אל רקתה במין ניסיון גמלוני להצדיע, וכל עובר ושב החווה קידה של כבוד. על כולם עלה סנדקי שימֶלפְּריסְטֶר, שקפץ תמיד על כל הזדמנות להשתטות, ובכל פגישה שכזאת עשה כל מאמץ לרצותני ולחזק בי את תחושת הגדלוּת. ״הביטו וראו, הנה נוסע ובא גיבורנו הישיש!״ היה אומר, וכמעט נופל אפיים ארצה לרגלי. אחר כך היה מתייצב בדרכי בדמות המון־העם, כביכול, קורא הידד ומעיף באוויר את כובעו ואת מקל־ההליכה שלו ואפילו את משקפיו, והיה מתפקע מצחוק למראה דמעות ההתרגשות שזלגו על שפתי העליונה המתוחה לכל אורכה.
    7 הכוונה לקיסר הגרמני וילהלם הראשון.
    למשחקים מסוג זה התמכרתי גם אחר כך, כלומר בשנות נעורי, כשכבר לא יכולתי לתבוע תמיכה ועידוד מן המבוגרים. אלא ששוב לא נזקקתי להם, אדרבא, התענגתי על עצמאותו של כוח־הדמיון שלי ועל היותו מספיק לעצמו. כך, לדוגמא, התעוררתי בוקר אחד נחוש בדעתי להיות היום נסיך בן שמונה־עשרה ושמו קארְל, ודבקתי בהזיה זו כל אותו היום, ואפילו ימים אחדים; שכן יתרונו של המשחק הזה, שלא יסולא בפז, היה בכך שלא הצטרכתי לחדול ממנו ולוּ לרגע, אף לא בשעות הלימודים בבית־הספר ששיעממוני עד מוות. התהלכתי לי כה וכה עוטה רוממות נעימת־סבר, וניהלתי שיחה ערנית ועולצת עם אחד המושלים או השָלישים הבדויים שנלוו אלי, ואיש לא יוכל לתאר את הגאווה ואת האושר שנסך בי סוד חיֵי הזוהַר הנסיכיים שלי. מה נפלאה היא מתת הדמיון, מה רב ועצום העונג שהיא עשויה להעניק! כמה טיפשים ועלובים נראו לי שאר נערי העיירה, שלא זכו מן הסתם במתת־אל זו, ולפיכך נשללו מהם כל אותן שמחות נסתרות שהשכלתי להפיק ממנה בלא יגע וטורח ובלא עזרה חיצונית כלשהי, רק באמצעות החלטה פשוטה של כוח הרצון! ואכן, כל אותם נערים המוניים, ששׂערם נוקשה וידיהם אדומות, היו שמים עצמם ללעג ולקלס אילו ביקשו לדַמות בנפשם שנסיכים הם. ואילו אני, שערי הבלונדיני היה רך ומִשיי במידה שאך בדוחק תמצאו כמותה אצל בני המין הגברי, ויחד עם עיני הכחולות־אפרפרות הציב ניגוד מצוֹדד לשיזפון העמוק הזהוב של עורי; וכך קשה היה להחליט, לכאורה, אם לראות בי בלונדיני או ברונטי, וניתן היה בהחלט להתייחס אלי גם כך וגם כך. ידַי, שאותן טיפחתי מגיל רך, היו נעימות למראה, לא צרות מדי, לעולם לא מיוזעות אלא תמיד חמימות במידה, יבשות, ואצבעותיהן מתנאות בציפורניים שצורתן כשלעצמה די בה לשמח את הלב; וקולי, עוד בטרם יתחלף, היה בעל גוון מלטף ומתוק לאוזן, שעל כן אהבתי להתענג עליו, בהיותי שרוי לבדי, כשהוא מצטלצל בשלל שיחות ופטפוטים עֵרים, עתירי נפנופי ידיים, שניהלתי תכופות — אגב, במין עגה חסרת־פשר פרי המצאתי — עם שָלישי הסמוי מן העין. יתרונות אישיים מסוג זה נמנים בדרך כלל עם הדברים שאין להם שיעור — אין הם נמדדים אלא לפי תוצאות פעולתם, ואפילו בעלי כישרון יוצא דופן יתקשו להגדירם במילים. מכל מקום לא נסתר מעיני שניחנתי בסגולות נדירות באיכותן, או כלשון המליצה השגורה, קורצתי מחומר משובח יותר משאר בני מיני — ובתוך כך איני חושש כלל שמא יאשימוני בזחיחות־הדעת. כשלעצמי לא אכפת לי אם יקום פלוני או אלמוני ויטען שחטאתי בזחיחות, שהרי צריך הייתי להיות אוויל או צבוע כדי להציג את עצמי כמין סחורה שווה לכל נפש, ועל כן בשם האמת אין לי אלא לחזור ולומר שקורצתי מחומר משובח לעילא ולעילא.
    מאחר שגדלתי בבדידות (שכן אחותי אולימפיה היתה גדולה ממני בשנים אחדות), נטיתי למיני עיסוקים משונים ופתלתלים, ואביא מיד שתי דוגמאות לכך. ראשית, נתפסתי לאיזה שיגיון מוזר, לחקור ולהתעמק בתוך עצמי פנימה כדי לגלות את רזי הרצון האנושי — אותו כוח טמיר שיש בו כדי לחולל מעשים שכמעט מחוץ לגדר הטבע. בידוע הוא שתנועת האישונים שלנו, דהיינו הצטמצמותם והתרחבותם, תלויה בעוצמת האור הפוגש בהם. והנה נתקע בראשי הרעיון, להשתלט על תנועה מוּכנית זו של שרירים הפועלים על דעת עצמם, ולהכניעה לרצוני. נעמדתי מול המראה, ובעודי מתאמץ לסלק מעלי כל מחשבה אחרת, אזרתי את כל כוחותי הנפשיים ופקדתי על אישונַי להתכווץ או להתרחב לפי מה שאגזור עליהם — ויאמין לי הקורא כי האימונים ששקדתי עליהם בעקשנות שכזאת הוכתרו בהצלחה. אמנם בתחילה, למרות המאמץ הפנימי העצום, שבעטיו הוצפתי זיעה ופני חוורו והאדימו חליפות, לא הגיעו אישונַי אלא לידי ריצוד מקוטע; אך לאחר זמן סיגלתי לי באמת את היכולת לצמצם אותם לנקודה זעירה או להרחיבם לידי עיגולים שחורים גדולים ששיקפו את בבואתי; ובקורת־הרוח שהפקתי מן ההצלחה הזאת היתה גם איזו אימה, איזו חלחלה לנוכח מסתרי הטבע האנושי.
    עוד תעתועי מחשבה שנתפסתי להם בעת ההיא, ואני מוצא בהם טעם וקסם עד היום, היו כדלקמן: ״מה כדאי ורצוי יותר,״ שאלתי את עצמי, ״שהעולם יהיה קטן בעינינו — או גדול דווקא?״ וכך התגלגלו הרהורי: בעינֵי אנשים גדולים, אמרתי בלבי, כגון מצביאים, מדינאים מורמים־מעם, כובשי ארצות ושאר בעלי שררה, שכוחם ועוצם ידם מרוממים אותם מעל להמון — בעינֵי כל אלה נראה העולם מן הסתם קטן כלוח שחמט, שאם לא כן היתה ניטלת מהם אותה אכזריות קרה הנחוצה כדי להשליט בַּכּול את חזונם המרקיע־שחקים תוך התעלמות שאננה מרווחתם וממצוקותיהם של הבריות. אך מן הצד האחר, דרך־הסתכלות מצמצמת זו עלולה להביא אותך לידי כך שלא תשיג בחייך מאומה; שכן מי שתופס את העולם ואת בני־האדם כעניין מבוטל או זניח, מי שהקל בהם ראש מנעוריו, עלול למצוא עצמו שקוע באדישות ובעצלות, עד שמרוב זלזול יעדיף את השלווה המוחלטת על־פני כל ניסיון להשפיע על נפשם של הבריות, ולא זו אף זו — עקב אטימותו וצינתו המתנכרת סופו שייתנגש בכל אשר סביבו ויִפגע על כל צעד ושעל בכבודם של אנשים, עד שייחָסמו בפניו גם הנתיבים אל הצלחות שבאקראי. ״כלום אין זה רצוי יותר,״ שאלתי את עצמי אפוא, ״לראות בעולם ובבני־האדם משהו גדול וחשוב ונהדר, הראוי שנתאמץ למענו בכל מאודנו ולהט לבבנו, על־מנת שנגיע בו למידה כלשהי של כבוד ויוקרה?״ כנגד זה אפשר לטעון שמי שמשקיף ככה על העולם, דהיינו בדרך של העצמה ויראה, עלול להיתפס על נקלה להססנות ולשפלות־רוח, עד שתבל כולה תחלוף בחיוך על־פני הנער הנפחד, הפתי, ותתרחק ממנו על־מנת לחפש לה מאהבים גבריים יותר. ואולם מאידך גיסא, מידות שכאלה, כגון תום לב וחרדת קודש לנוכח העולם, יש בהן כדי להבטיח גם יתרונות גדולים. שהרי מי שמייחס חשיבות וערך לכל דבר ולכל אדם, נמצא מיניה וביה מושך את לבם אחריו ומבטיח לעצמו מידה של התקדמות, ולא זו אף זו — כל מחשבותיו והליכותיו נמלאות רצינות ולהט ותחושת אחריות, שיש בהן כדי לתת חינו בעיני הבריות ולהעלות את קרנו בחברה, ובכך לסלול את דרכו אל פסגת ההצלחה. — ככה הרהרתי לי ביני לביני ושקלתי את הטיעונים בעד ונגד. ועוד אומַר שבבלי דעת ועל־פי טבעי דבקתי תמיד באפשרות השנייה: שכן העולם היה בעיני תופעה כבירה ומפתה עד בלי די, העשויה להעניק ריגושי חמדה שאין כמותם למתיקות, ואין כמוה כדאית וראויה לכל מאמץ והשתדלות מצדי.
    פרק שלישי
     
    כל אותם פלפולים וניסויים הזויים שלי די היה בהם להביא לידי פירוד לבבות ביני לבין בני גילי וחברי לספסל הלימודים, שנטו לעיסוקים מקובלים יותר; והנה נוסף על כך התברר לי במהרה כי הנערים הללו, בניהם של בעלי כרמים ופקידי ממשל, הוזהרו מפנַי על־ידי הוריהם ואף נצטווּ להתרחק ממני, ולא זו בלבד אלא שאחד מהם, שהזמנתיו אלי דרך־ניסיון, אפילו אמר לי ישר בפנַי, במילים מפורשות, שנאסר עליו להתרועע עמי ולבקרני, הואיל וביתנו אינו מהוגן דיו. הדבר הכאיב לי ועוררני לחשוק פתאום בקשרי רעוּת שכשלעצמם לא היו עשויים למשוך את לבי כל עיקר. מכל מקום אין לכחד כי דעת העיירה על הנעשה בביתנו לא היתה משוללת יסוד.
    כבר רמזתי לעיל על השיבושים שהתחוללו בביתנו בגלל אותה אומנת מוֵוֶה. ואמנם שקד אבי להקיפהּ בחיזורי אהבהבים עד שהשיג מן הסתם את התכלית המיוחלת, מה שעורר חילוקי דעות בינו ובין אמי, שבגינם נסע אבי לשבועות אחדים לעיר מַיינץ, לחיות שם חיי רווקוּת, כפי שנהג לעשות מפעם לפעם כדי להתרענן מעט. יֵיאמר אגב־אורחא שאמי — אישה שלא תואר לה ולא הדר, שגם לא חוננה בסגולות שכליות יוצאות דופן — לא צדקה כלל כשנהגה קשיחות שכזאת באבי המסכן, שכן גם היא עצמה, גם אחותי אולימפיה (ברייה בריאת־בשר, חשקנית ותאוותנית, שלימים עלתה לא בלי הצלחה על במת האופרטה) לא נפלו ממנו אף כהוא־זה בכל הנוגע לחולשות־אנוש; אלא שעל הליכותיו הפוחזות של אבי היה משוך תמיד איזה חוט של חן וקלילות — סגולות שנעדרו כליל מרדיפת־התענוגות המגושמת של השתיים. בין האם והבת שררה קרבת נפש נדירה, ואני זוכר, למשל, איך התבוננתי יום אחד וראיתי את האישה הבוגרת מודדת בסרט־מדידה את היקף ירכהּ של הצעירה, מה שעורר בי מיני הרהורים שהעסיקוני במשך שעות. פעם אחרת, בזמן שכבר היתה לי איזו הבנה־שבחוש לגבי הדברים הללו, אף שעדיין חסרתי מילים לנסחהּ, צפיתי בהן בחשאי בעודן נטפלות יחדיו לשוליית צַבּעים שעבד בביתנו, בחור שחור עיניים בכותונת לבנה; הן חזרו והתגרו בו דרך־פיתוי, וסופן שהלהיטוהו כל כך עד שאחז בו כמין טירוף, ובשׂפם ירוק מן הצבע שמרחו עליו השתיים, פתח במרדף אחרי הנשים המצווחות ודלק בעקבותיהן אל תוך המזווה.
    הואיל והורי השתעממו זה עם זה עד כדי מרירות ומפח־נפש, פקדו את ביתנו תכופות אורחים ממַיינץ ומוויסְבַּאדֶן: או־אז התנהל אצלנו הכול בעליצות רועשת וברוחב יד. היו אלה חבורות ססגוניות ביותר, שנתקבצו בהן כמה תעשיינים צעירים, אמני תיאטרון משני המינים, לוֹיטְנָנט8 של חיל הרגלים, חולני למראה — שלימים הרחיק לכת ונטל חירות לעצמו לבקש את ידה של אחותי — בנקאי יהודי עם רעייתו, שמשמניה המרשימים פרצו מתוך שמלתה הזרועה פניני זכוכית שחורה, עיתונאי במותנייה של קטיפה ובתלתל גולש על המצח, שנהג להביא עמו בת־זוג חדשה בכל פעם, ועוד כיוצא באלה. על־פי רוב התכנסו בשבע בערב לסעודה, ולאחריה היתה ההילולה נמשכת והולכת כל הלילה כולו — בצלילי פסנתר, בשאון ריקודים, בפרצי צחוק, במצהלות ובצווחות. עוד ביתר שאת גאו נחשולי התענוג בימי הקרנבל ובציר הענבים. אז היה אבי יוצא אל הגן ומדליק שם במו ידיו זיקוקין די־נור לתפארת, מלאכה שהפליא לעשות בה ברוב מומחיות וזריזות; גמדי האבן טבלו אז בנוגה כשפים, והמסֵכות המשונות שעטו עליהם הנאספים עוד העצימו את המשובה הפרועה. בימים הכריחוני ללמוד בבית־הספר הריאלי שבעיירה, ובהיכנסי בשבע או בשבע וחצי בבוקר לחדר האוכל, פני רחוצות למשעי ואני מוכן ומזומן לסעוד את לבי בפת שחרית, עוד הייתי מוצא שם את קהל החוגגים, פניהם חיוורות ומעוכות ועיניהם מתקשות להיפקח אל אור היום, והם מסבים בצוותא אל הקפה ומיני הליקרים, מקבלים את פני בקול תרועה גדולה.
    8 סגֶן.
    משהגעתי לבחרוּת הורשיתי לקחת חלק באותן ארוחות ובשעשועים שלאחריהן, כמוני כאחותי אולימפיה. יום־יום ערכו אצלנו שולחן מלא כל טוב, ולצהריים נהג אבי לשתות שמפניה מהולה במי סודה. אך לסעודות הקרואים הוגשה תמיד שורה ארוכה של תבשילים, שטבּח מומחה מוויסבַּאדֶן התקינם ביד אמן בעזרת המבשלת שלנו, וביניהם שולבו לסירוגין מנות קפואות או חריפות, לרענון החך ולגירוי התיאבון. ״Loreley extra cuvée״ נשפך כמים, אך גם יינות מעולים עלו על השולחן, כגון ״Berncastler Doktor״, למשל, שניחוחו ערב לי במיוחד. לימים התוודעתי ליינות משובחים נוספים, ולמדתי גם להזמינם אל שולחני בסֵבר נינוח לחלוטין — למשל ״Grand vin Château Margaux״ או ״Grand crû Château Mouton Rothschild״ — משקאות אנינים למהדרין.
    בגעגועים אני משווה לנגדי את דיוקן אבי בשבתו בראש השולחן, על זקנו הלבן המחודד ועל כרסו העוטה מותניית משי צחורה. קולו היה רפה והוא נהג להשפיל תכופות את עיניו בארשת נכלמת, אך ההנאה ניכרה יפה בפניו המבהיקות הסמוקות. ״C'est ça,״ היה אומר, ״épatant״, ״parfaitement״, ובתנועות ענוגות של ידיו, שקצות אצבעותיהן כפופים כלפי מעלה, היה מתעסק בכוסות ובמפיות ובסכו״ם. בתוך כך היו אמי ואחותי זוללות עד להתפקע ומצחקקות מפעם לפעם עם שכניהן מאחורי המניפות הפרושׂות.
    כתום הסעודה, כשהיה עשן הסיגרים מתאבך סביב מנורות הגז בנברשותיהן, החלו הריקודים ומשחקי־המַשכּוֹנוֹת. משנתאחרה השעה הייתי נשלח לעלות על משכבי, אך כיוון שהנגינה וההמולה מנעו שינה מעיני, הייתי חוזר וקם על רגלי, מתעטף בשמיכת הצמר האדומה שלי, ובתחפושת נחמדת זו שב אל החבורה לקול מצהלות הנשים. הפרפראות ומיני התרגימא, קערות הפונש, סלטי המליחים, הקינוחים ומִקפָּאי היין רדפו זה את זה עד שהגיע זמן הקפה של שחרית. הריקוד היה חושני, משולח רסן, כל משכון שנפדה שימש עילה לנשיקות ולגיפופים. הנשים, במחשופיהן העמוקים, היו נרכנות בצהלה מעל מסעדי הכיסאות, מציגות לראווה את שדיהן למען יַטו אליהן את לב הגברים, וכגולת הכותרת של החינגה בוצע לא אחת תעלול כגון כיבוי פתאומי של האורות, שלאחריו השתררו תמיד מהומה והפקרות שלא יתוארו.
    שעשועי חברה אלה, בעיקר, הם שהוציאו שם רע לנעשה בביתנו, ושמועה גונבה לאוזני שבראש וראשונה כיוונו בכך הבריות לצד הכלכלי של העניין, שכן ריננו (ובצדק ריננו) שעסקיו של אבי המסכן הם בכל רע, וכי כל אותן סעודות־קרואים בזבזניות וזיקוקין די־נור הם שינחיתו על ראשו את המהלומה האחרונה. חשדנות כללית זו, שחושי הדקים קלטוה חיש־קל, חָברה אל אותן מוזרויות שהיו טבועות, כאמור, באופיי, וכל אלה גזרו עלי בדידות שמילאה את לבי דאגה וצער. שעל כן שימחני שבעתיים מאורע אחד, שאת תיאורו אשלב כאן בהנאה יתרה.
    בן שמונה הייתי כשביליתי עם משפחתי שבועות אחדים של קיץ בלַנגֶנשְׁוואלְבַּך הסמוכה, עיירת מרפא שיצאו לה מוניטין. אבי, שהתייסר לעתים בהתקפי פודגרה, טבל שם במרחצאות של בוץ, ואילו אמי ואחותי היו לשיחה בפי כול בטיילת, בשל מגבעותיהן המנקרות עיניים. חוגי החברה שהיו פתוחים בפנינו שם, כמו בכל מקום, בעצם, לא היה בהם כדי להנחיל לנו כבוד גדול. תושבי הסביבה התחמקו מפנינו, כרגיל; המיוחסים שבקרב הזרים קימצו בהופעות בציבור ולא הסבירו פנים לאיש, כיאה למי שהם יחסנים מטבע ברייתם, ומה שנשתייר לנו אפוא לבילוי בצוותא ובחברותא לא היה מן המין המשובח דווקא. ואף על פי כן נעמו לי ימֵי לַנגֶנשְׁוואלְבַּך, שכן תמיד נמשכתי אחר נאות־מרפא באשר הם, ולימים אף בחרתי בהם שוב ושוב לשמש זירה לפועלי. השלווה, החיים השאננים המתנהלים על־פי סדר קבוע, המראה המלבב של אנשים נשואי פנים, מטופחים, הממלאים את מגרשי הספורט ואת גני המרחצאות — כל אלה הולמים את מאוויַי העמוקים ביותר. אך בעיקר שובבו את נפשי הקונצרטים, שנוגנו לפני קהל הנופשים מדי יום ביומו בידי תזמורת משובחת. המוזיקה מהלכת עלי קסם, כן, ואף על פי שמעולם לא באה הזדמנות לידי ללומדהּ ולשקוד עליה כראוי, הריני נמנה עם אוהביה היותר קנאים של אותה אמנות אפופת־חלום. עוד בילדותי התקשיתי להינתק מן הביתן הנחמד־למראה, שלהקת נגנים במדי שׂרד ביצעה בו, תחת שרביטו של מנצח קטן קומה בעל פרצוף צועני, את מחרוזות הלחנים וקטעי האופרות שלה. שעות על שעות רבצתי על מדרגותיו של היכל האמנות הזעיר, מפקיר את לבי למֶתֶק כישופיו של מחול הצלילים הסדור, ובה־בעֵת עוקב במבט משתתף ונלהב אחר תנועותיהם של הנגנים הטורחים על כליהם השונים. יותר מכול קסם לי הכינור, ובבית, כלומר במלון, שיעשעתי את עצמי ואת משפחתי בנסותי לחקות בדייקנות כל ניע וזיע של הכנר הראשי בעזרת שני מקלות, האחד קצר והאחר ארוך יותר. הרטט המכונף של יד שמאל בעודה מפיקה מן המיתר את מלוא הרגש, הַגלישה הרכה מעלה־מטה מתנוחת־אחיזה אחת לבאה אחריה, זריזות האצבעות בְּקָדֶנצות ובְמעברים וירטואוזיים, הכיפוף הדק הגמיש של פרק יד ימין בהוליכה את הקשת, ארשת ההתעמקות והקֶשב אגב הפקת הצליל בעוד הלחי מתרפקת על הכלי — את כל אלה ביצעתי במידה כזאת של שלמות, עד שכל הצופים בי, ואבי בראשם, גמלו לי בתשואות־חן עולצות מאין כמותן. והנה עומד אבי יום אחד, לבו טוב עליו בהשפעתם המיטיבה של המרחצאות, מושך הצדה את המנצח ארך־השיער, החרישי עד אֵלם, ובעצה אחת עמו הוגה את הקומדיה דלהלן: כינור קטן נרכש בזול וקשתו נמשחת יפה־יפה בוַוזלין. בעוד שבדרך כלל אין נותנים את הדעת על לבושי, הנה הפעם טורחים לקנות לי חליפת מלחים נאה עם פתיל־קשירה וכפתורי זהב, ומוסיפים עליה גרבי משי ונעלי לכּה מבהיקות. ויום ראשון אחד אחרי הצהריים, בשעת־הטיול החביבה על קהל הנופשים, אני נעמד במחלצותי אלה על בימת היכל המוזיקה לצדו של המנצח הקטן, ומשתתף בנגינת מחול הונגרי, בעשותי בכינורי הקטן ובקֶשת המשוחה בוַוזלין מה שעשיתי לפני כן בשני המקלות שלי. אני מרשה לעצמי לומר שהצלחתי היתה שלמה.
    הקהל, יחסנים ופחוּתים כאחד, צבא כולו על הביתן; מכל עבר נהרו ובאו המונים לחזות בילד הפלא. דבֵקוּתי, חיוורון פני המכוּוצות ממאמץ, בלוריתי הצונחת על אחת מעיני, ידַי הקטנות, ידֵי ילד שפרקיהן נתונים בשרוולים כחולים, תפוחים במעלה הזרוע והולכים וצרים כלפי מטה — בקיצור, כל הופעתי הנפלֵית, הנוגעת ללב, שבתה את הלבבות. וכשסיימתי את נגינתי במשיכה עֱזוּזית אחת של הקשת על־פני המיתרים כולם, רעמו מחיאות הכפיים, מעורבות בקולות ״בראבוֹ״ גבוהים ונמוכים, ומילאו את גני המרחצאות מקצה אל קצה. ומשלקח לו המנצח הקטן למשמרת את כינורי ואת קשתי, הניפוני ידיים רבות באוויר והורידוני ארצה אגב הרעפת דברי שבח וחנופה, חיבובים וליבובים. גבירות ואדונים מן האצולה נדחקים סביבי, מלטפים את שערי ואת לחיי ואת ידי, ומכנים אותי שֵד משחת ומלאך אלוהים. נסיכה רוסייה זקנה, תלתלי שיבה ענקיים תלויים לה על אוזניה והיא עוטה כולה אריגי משי שצבעם כעין הסיגלית, לופתת את ראשי בידיה העדויות טבעות ונושקת לי על מצחי הלח. אחר כך, בפרץ של התלהבות, היא מסירה מעל צווארה סיכת־יהלום גדולה מנצנצת, עשויה בדמות נֵבל, ופורפת אותה אל חולצתי בעוד פיה פולט שטף בלתי פוסק של מילים בצרפתית. בני משפחתי ניגשים; אבי מציג את עצמו, מתנצל על נגינתי הפגומה ומתרץ אותה בגילי הרך. מושכים אותי אל המגדנייה. ליד שלושה שולחנות שונים מכבדים אותי בשוקולד ובפחזניות בקצפת. זאטוטים רמי יחס, יפים ועשירים, הגְראפים הקטנים לבית זִיבֶּנְקְלינְגֶן, ששוב ושוב הייתי נושא אליהם עיניים כמֵהות, ואשר עד כה לא החזירו לי אלא מבטים צוננים, פונים אלי בנימוס ומזמינים אותי לשחק עמם מערכה של קרוקט; ובעוד הורינו שותים קפה בצוותא אני נענה להזמנתם, סיכת היהלום מתנוצצת על חזי וכולי שיכור ומלוהט משמחה. זה היה אחד הימים היפים בחיי, אולי בעצם היפה מכולם. קולות רבים עלו מכל צד, מבקשים שאחזור על נגינתי, וגם הנהלת נווה־המרפא פנתה אל אבי בבקשה זו עצמה. אולם אבי הכריז כי לא הרשה לי לנגן אלא באורח חד־פעמי, וכי הופעה שנייה לפני קהל אינה הולמת את מעמדי החברתי. ולא זו אף זו — שהייתנו במרחצאות לַנְגֶנְשְׁוואלְבַּך כבר הלכה וקרבה אל קצהּ...
    פרק רביעי
     
    עתה רצוני לדבר על הסנדק שלי שימֶלפְּריסְטֶר, איש יוצא דופן לכל הדעות. אפתח בתיאור מראהו ואומַר כי היה בעל מבנה גוף גוּצי, וכי שערותיו הדלילות, שהאפירו בטרם עת, היו מפוסקות קרוב כל כך לאוזנו, עד שנמצאו רובן ככולן מסורקות לצד אחד, לרוחב הגולגולת. קלסתרו המגולח, עם החוטם המתעקל כעֵין וָו ועם השפתיים הקפוצות ומשקפי הענק העגולים במסגרת הצלולואיד, התייחד בעוד סימן־היכר מובהק — הוא היה עירום מעל לעיניים, כלומר נטול גבינים, וכל כולו העיד על הלך נפש מריר ועוקצני; הנה, למשל, הפרשנות המוזרה, הרווּיה מרה שחורה, שהקפיד סנדקי להעניק לשמו: ״הטבע,״ היה אומר, ״אינו אלא עובש ומְסוֹס, ואני נועדתי לשמש לו כוהן, שעל כן נקרא שמי שימֶלפְּריסְטֶר.9 אבל מדוע נקרא שמי פֶליקְס — זאת יודע רק אלוהים לבדו.״ מוצאו היה מן העיר קֶלן, שם היה יוצא ובא בבתיהם של אנשי־מעלה ואף נמנה עם המופקדים על טקסי הקרנבל. אך בשל אי־אלה נסיבות או אירועים שטיבם לא התברר מעולם, אנוס היה להסתלק משם; הוא פרש אל עירנו הקטנה, ועד מהרה, שנים לפני שנולדתי, נהיה ידיד ורע להורי ויקיר ביתנו. בהיותו שותף הכרחי וקבוע במסיבות־הקרואים שלנו, חלקו לו כל אורחינו כבוד ויקר. הגברות צווחו וגוננו על עצמן בזרועות פשוטות לפנים כשהיה עומד בשפתיים קפוצות ובוחן אותן במבט נוקב אך אדיש, כדרך שבוחנים חפצים, מבעד למשקפי הינשוף שלו. ״הו, הצייר הזה!״ היו קוראות, ״איך הוא מביט! את הכול הוא רואה עכשיו, ישר לתוך הלב! חוס ורחם, פרופסור, סלק מבטך!״ אבל ככל שהעריצו אותו, כן נטה הוא עצמו לפקפק במשלח ידו, ולא אחת אף השמיע הערות אפיקורסיות למדי על טבע האמן. ״פִידיאַס,״ היה אומר, ״המכוּנה גם פַיידיאַס, ניחן בכישרון למעלה מבינוני, ועצם הדבר שהואשם בגנֵבה והושלך לכלא האתונאי, די בו להעיד על כך; הוא הורשע ששלח ידו בזהב ובשנהבים שניתנו לו על־מנת שיפסל בהם את פסל אתינה שלו.פּריקלס, שהיה הראשון לגַלוֹתו, הניח לו להימלט מבית־האסורים (ובכך הוכיח אותו בר־סמכא שהוא מבין לא רק באמנות, אלא גם במה שחשוב יותר, כלומר בטבעם של אמנים), ופידיאס, או פיידיאס, שׂם פניו לאולימפיה, שׁם הוטל עליו לפסל בזהב ובשנהבים את זאוס הכביר. ומה עשה האיש? קם וגנב שוב. ובכלא שבאולימפיה הלך לעולמו. אכן, מִרקחת יוצאת דופן. אך זו דרכם של הבריות. את הכישרון, שהוא דבר חריג כשלעצמו, הם מקדמים בחפץ לב, ואילו חריגוֹת אחרות הכרוכות בו — ואולי אף כרוכות בו בהכרח — הם דוחים מכול וכול, וממאנים לגלות כלפיהן הבנה כלשהי.״ ככה דיבר סנדקי. ואת דבריו אלה שמרתי בלבי, מילה במילה, לפי שהיה חוזר עליהם תכופות, ותמיד באותם ביטויים עצמם.
    9 ״שימֶל״ בגרמנית הוא עובש. ״פְּריסְטֶר״ פירושו כוהן־דת בכלל, או כומר (קתולי) בפרט; ״פֶליקְס״, כזכור, פירושו ״מאושר״.
    כמסופר לעיל, רחשנו זה לזה חיבה נלבבת, ואני אף רשאי לומר שזכיתי להיות בן־חסותו ממש, ועם התבגרותי שימשתי לו תכופות דוגמן לתמונותיו, מה שהיה לי למקור חדווה ושעשועים, בעיקר משום שנהג להעטות עלי שלל תלבושות ותחפושות מן האוסף העשיר שברשותו. הסדנה שלו, כמין מחסן גרוטאות עם חלון גדול, שכנה בעליית הגג של בית קטן ומבודד, על שפת הרַיין ממש, שבו התגורר בשכירות ועמו משרתת זקנה; שם הייתי ״יושב״ לפניו, כלשונו, שעות על גבי שעות, על ספסל קרשים לא מהוקצע, בעוד הוא עצמו מוליך את המכחול על הבד, מגרד, יוצר. אוסיף ואומר שפעמים אחדות ניצבתי לפניו גם בעירום, כדוגמן לתמונה גדולה מן המיתולוגיה היוונית, שנועדה לקשט את חדר האוכל של איזה סוחר יינות ממַיינְץ. אגב כך זכיתי לשפעת תשבחות מפי האמן, שכן הייתי יפה להלל, כבן־אֵלים ממש, קומתי תמירה, איברי דקים ורכים ועם זאת רבי כוח, עורי זהוב, וכל גופי אין כמוהו לתואַם. — מכל מקום שמורה בלבי פינה חמה לאותן ״ישיבות״. ואולם יותר מכול שבעתי נחת כשנתנו לי להשתעשע בכל מיני תחפושות, ולא בסדנה של סנדקי דווקא, שכן תכופות, בערבים שעמד לסעוד על שולחננו, היה מקדים ושולח אלינו צרור גדול של מלבושים ססגוניים, פאות וכלי נשק למיניהם, על־מנת לנסותם עלי כתום הסעודה לשם הנאה בלבד, ואחר כך לשרטט את דמותי, בתלבושת שיָאתה בעיניו יותר מכולן, על גבי מכסה של קרטון.
    ״יש לו פרצוף־תחפושׂת, לילד הזה,״ נהג סנדקי לומר, וכוונתו שכל בגד מתאים יפה לקלסתר פני, כל תחפושת נראית עלי טבעית והולמת. שכן תהיה הדמות שאלבש מה שתהיה — חלילן רומאי בבגד קצר וזר ורדים עטור לתלתליו השחורים, או נער אנגלי בן־אצילים עטוי אטלס מתוח היטב, בצווארון תחרים ובכובע עם נוצה, או לוחם־שוורים ספרדי במקטורן קטן מנצנץ ובמגבעת נוסח קלבריה, או כומר צעיר מעידן השיער המפודר, חבוש כיפה וענוב עניבה, בגלימה ובנעלי אבזמים, או קצין אוסטרי צחור מדים, עם אבנט ופגיון, או איכר גרמני בן הרים, בגרבי ברך ובנעליים מסומרות, וזְקַן־יעל נעוץ בכובעו הירוק — כל פעם דומה היה, וגם המראָה חזרה ואישרה זאת בפני, שתלבושת זו, היא ולא אחרת, נועדה לי מלידה ומבטן; וכל פעם היו הכול תמימי דעים שהצגתי דוגמא מופתית של אותו סוג אדם שבדמותו הופעתי; ולא עוד אלא שלטענת סנדקי, בעזרת הבגד והפאה מסַגל עצמו פרצופי לא רק לכל מעמד חברתי ולכל ארץ שבעולם, אלא אפילו לתקופות ולזמנים שונים — שכל אחד מהם, כך הסביר לנו, טובע את חותמו המיוחד על דיוקן בניו ומשווה להם איזה צביון כללי משותף; אם נאמין לדבריו של ידידנו, הרי בהיותי לבוש כגנדרן בן פירנצֶה של שלהי ימי־הביניים נראיתי ממש כמי שקפץ היישר מתוך תמונה בת הזמן, וכך בדיוק היה גם כשהתנוססה על ראשי אותה עננת תלתלים מפוארת, שעידן מאוחר יותר זיכה בה את בני המעמד הגבוה. אה, אילו שעות נפלאות! אך בתום השעשוע, כשחזרתי ולבשתי את בגדי החולין שלי, התפלים והעלובים, הייתי נתקף עצבות וגעגועים קשים מנשוא, ועמם גם שעמום שאין לו תוחלת ואין מילים לתארו, אשר בעטיו עשיתי את שארית הערב כשעינַי בוהות בָּרִיק ורוחי נכאה ואילמת.
    עד כאן על־אודות שימֶלפְּריסְטֶר, לפי שעה על כל פנים. לימים, בהגיעי אל סוף דרכי המתישה, עוד יכריע האיש המצוין הזה את גורלי ויהיה לי למושיע...
    פרק חמישי
     
    כיוון שאני מוסיף לתור את נבכי נפשי בחיפוש אחר רשמי נעורים נוספים, מן הדין שאעלה עתה את זכר היום שהורשיתי לראשונה להתלוות אל הורי בלכתם אל התיאטרון בוויסְבַּאדֶן. עלי להעיר כאן דרך אגב, שבתיאור ימי נעורי אין בדעתי לדבוק באדיקות בסדר הזמנים, אלא להעמיד את תקופת החיים הזאת כחטיבה אחת, שאני נע בה קדימה ואחורה כטוב בעינַי. הייתי בן שש־עשרה כשדיגמנתי לראשונה אֵל יווני אל מול סנדקי שימֶלפְּריסְטֶר, והמשכתי בכך עד מלֹאת לי שמונה־עשרה שנים, משמע כבר הייתי עלם כמעט, אף שבבית־הספר פיגרתי בלימודַי כהוגן. ואולם ביקורי הראשון בתיאטרון אירע עוד קודם לכן, בהיותי כבן ארבע־עשרה, תקופה שמכל מקום כבר הגעתי בה לידי מידה לא מבוטלת של בשלות גופנית ורוחנית (כפי שעוד יפורט בהמשך), וניתן אף לומר שהייתי נוח־להתרשם במידה בלתי מצויה. ואמנם, כל מה שראו עיני בערב ההוא הטביע את חותמו העמוק בנשמתי, ועורר בי הרהורים שאין להם סוף.
    תחילה נכנסנו אל בית־קפה בנוסח וינאי; ישבנו ולגמנו פונש מתוק בעוד אבי מוצץ אַבְּסינת בקשית, וכבר בדברים האלה די היה להעביר רעד בבשׂרי. אך מי יתאר את הקדחת שאחזה בכל יצורי גווי כשהביאה אותנו הכרכרה אל המטרה הנכספת, והאולם המוקף יציעים, המואר באור יקרות, פתח לפנינו את שעריו! הנשים בתאי היציע, המשיבות רוח על שדיהן במניפות; האדונים הגוחנים אליהן אגב שיחה קלילה; הקהל ההומה ומזמזם, שעמו נמנינו גם אנו; הניחוחות הנודפים משׂערות ומשׂמלות ומתערבבים בריח מנורות הגז; השאון המסוכסך־העמום של התזמורת המכוונת את כליה; הציורים הדשֵׁנים, עמוסי הפאר, שעל־גבי התקרה ועל המסך, המציגים נימפות מעורטלות בהמוניהן, מַפּלים־מַפּלים של הַקְצָרוֹת10 ורדרדות: הה, עד כמה היו כל אלה עשויים לפקוח את החושים הצעירים ולהכין את הנפש לקראת שלל רשמים מופלאים! התכנסות כזאת של בני־אדם בהיכל רם ונישא ראיתי עד כה רק בכנסייה, ואכן נראָה לי התיאטרון, אותו אולם בנוי לתלפיות שעל במתו המוגבהת, שכולה זוֹך וזוהר, מתקבצים אלה שזה ייעודם, לבושים בגדי צבעונין, טובלים בצלילי נגינה, ומבצעים כל מה שהוטל עליהם: פוסעים ומרקדים ומדברים ושרים ועושים מיני מעשים — אכן, אני אומר, התיאטרון נראה לי ככנסייה של עונג, אתר שנועדים בו בני־אדם המבקשים להתחזק ברוחם, מכונסים בַּצֵל לנוכח ספֵירה שכולה אור ושלמוּת ונושאים עיניהם בפה פעור אל האידיאלים משׂאת־נפשם, הקורמים עור ובשר לנגד עיניהם.
    10 הַקְצָרָה (בציור): טכניקה המשמשת ליצירת פרספקטיבה ולפיה מקצר הצייר את גופן של דמויות מסוימות בתמונה.
    היצירה שהועלתה אותו ערב היתה מן הסוג הנטול יומרות, פרי השראתה של המוּזה הקלה, כמו שאומרים, דהיינו אופרטה, אשר שמהּ, למרבה הצער, פרח מזיכרוני. מקום ההתרחשות היה פאריס (מה שרומם מיד את רוחו של אבי המסכן), וגיבור העלילה היה ספק צעיר בטלן, ספק נספח באיזו שגרירות, הולל שובה־לבבות ורודף שמלות, שאת דמותו גילם כוכב התיאטרון, הזמר חביב הקהל מילֶר־רוֹזֶה. שמו נודע לי מפי אבי, שזכה להכירו אישית, ודיוקנו יוסיף לחיות בלבי לעד. יש להניח שכיום הוא זקן ומרופט לא פחות ממני; אבל אז הפליא כל כך לסנוור את הצופים בזוהרו ולהלך קסם על כולנו, עד שהופעתו נמנית עד היום עם מראות־השתייה של חיי. אמרתי ״לסנוור״, ובהמשך אסביר מה פשר המילה הזו כאן. אך עתה אנסה לצייר את דמותו הבימתית של מילֶר־רוֹזֶה כפי שהיא שמורה בזיכרוני במלוא חיוּתהּ.
    בצאתו לראשונה אל הבמה היה לבוש שחורים כולו, ועם זאת הקרין על סביבותיו איזה זוהר זהוב. על־פי העלילה חזר זה עתה ממפגש הוללים והוא שתוי קמעא, ואת מצבו זה השכיל להמחיש לקהל בתנועות רבות אצילוּת ויופי ובלי לפרוץ את גדרות הנימוס. הוא הופיע באדרת שחורה עם בטנה של אטלס ובמכנסי פראק שחורים, נעלי לכּה לרגליו, כסיות 11glacés צחורות לידיו, ועל ראשו המסורק למשעי, עם הפסוקת הנמתחת מן המצח עד העורף, לפי האופנה הצבאית של הימים ההם, מתנוסס כובע צילינדר. הכול בדמותו היה מושלם בתכלית, מגוהץ ומהודק בקפידה שאין למעלה ממנה, בשלמות שבחיי הממש אינה עשויה להתקיים יותר מרבע שעה — שלמות שלא מן העולם הזה, כביכול — ובעיקר הצילינדר, שהיה מוסט באלכסון על מצחו כמנהגם של מבַלי־עולם וכולו דוגמא ומופת לשאר בני מינו, בלי גרגיר של אבק ובלי שמץ חספוס, מתנוצץ בשלל זהרורים כמו בתמונה מעשה־אמן, והוא תואֵם תואַם גמור את קלסתר פניו של אותו יצור נעלה, קלסתר שנדמָה כמפוסל בשעווה מן המין המובחר: גון עורו עדין כוֶורד, עיניו דמויות שקד, מוקפות בקו שחור, חוטמו הקט קצר וישר, פיו אדום כעין האלמוג ומעוצב יפה, ומעל שפתו העליונה, המקושתת, מתעגל בדייקנות, כמשורטט במחוגה, שפמפם דקיק שנראה כמצויר במכחול. מתנודד בגמישות שאין רואים כמותה אצל שיכורים במציאות העלובה, הניח את כובעו ואת מקלו בידי משרת, פשט את אדרתו ונשאר בפראק ובכותונת עתירת קפלים וכיווצים שכפתורי יהלום מתנוצצים עליה. בעודו מדבר וצוחק, קולו מתרונן כגולות של כסף, הסיר גם את כסיותיו, וניתן לראות שידיו לבנות מבחוץ כעין הקמח וענודות יהלומים גם הן, ואילו כפיו ורדרדות מבפנים, כמוהן כעוֹר פניו.
    11 סוג של עור רך (צרפתית).
    בגשתו אל הקצה האחד של הבמה עמד וסילסל בקולו את פתיחת השיר המספר על חייו הקלים, העליזים מאין כמותם, חיים של נספח־שגרירות ורודף־נשים; אחר כך פצח במחול, פורשׂ זרועותיו בחדווה ומכה באצבע צרדה, ומוסיף ורוקד אל הקצה האחר של הבמה; שם נעמד ושר את הבית השני של השיר, שעם סיומו הסתלק אל מאחורי הקלעים, רק על־מנת לחזור לבמה לבקשת הקהל המריע, ולשיר אל מול אשנב הלחשן את הבית השלישי. אחר כך התחיל מתערב במהלך האירועים, כולו אומר שאננות נעימה. על־פי תפקידו במחזה הוא עשיר גדול, והדבר הוסיף לדמותו איזה נופך שיגיוני ומקסים. עם התקדמות העלילה החליף תלבושות שוב ושוב: פעם נראָה בחליפת ספורט צחורה כשלג עם חגורה אדומה, פעם במדי פאר של קרנבל, ופעם, עקב איזו הסתבכות מביכה, אך מצחיקה עד להתפקע — אפילו בתחתוני משי שצבעם כתְכוֹל הרקיע. הוא הופיע במצבים שונים ומשונים, מפגין עוז־רוח, משובה, ואף הרפתקנות שובת־לב: פעם לרגליה של דוכסית, פעם ב־12souper מפואר עם שמפניה בחברת שתי נערות־שעשועים שאפתניות, פעם עם אקדח בידו המורמת, מוכן ומזומן לדו־קרב עם איזה יריב טיפש. ואף לא אחת מן הטרחות האלגנטיות האלה לא פגמה כהוא־זה בחזותו המושלמת, לא מעכה את הקפל המגוהץ למשעי של מכנסיו, לא עימעמה את זהרורי הצילינדר שלו ולא שילחה סומק מביך בקלסתרו הוורדרד. כבוּל ומרומם כאחד על־ידי תכתיבי המוזיקה ומוסכמות התיאטרון, השכיל לתמרן בחופשיות, בתעוזה ובנועם בתוך המגבלות הללו, מתנועע בחן שלא דבק בו ולוּ אבק תִפלות של חולין. על כל גופו, עד האחרון בפרקי אצבעותיו, היה נסוך איזה קסם, שאין להגדירו אלא במונח המעורפל ״כישרון״, ואשר ניכר בעליל שהסב לו הנאה ממש כשם שהסב לכולנו. לראותו אוחז בידו את הגולה הכסופה של מקלו, או מניח לשתי ידיו לגלוש לתוך כיסי מכנסיו, היתה חוויה שעינגה את הנפש. דרכו לקום מן הכיסא, לקוד קידה, לצאת מן הבמה ולחזור אליה — אלה היו רוויים איזו זחיחות נינוחה, שהפיחה חדוות חיים בלבו של כל צופה. כן, זה בדיוק העניין: מילֶר־רוֹזֶה הפיץ סביבו חדוות חיים, שהרי אין ביטוי אחר לציין בו את תחושת הכאב המתוק של קנאה וגעגוע ותקווה וכמיהה לאהבה, הניעורה בנפשו של אדם למראה היופי וזיו השלמות.
    12 סעודת־ערב (צרפתית).
    בקהל שמילא את האולם נראו בורגנים עם נשותיהם, זבנים, חיילים בשירות חד־שנתי ותופרות צעירות, ואף על פי שהייתי נפעם כולי, עד כלות ממש, בכל זאת הייתי ערני וסקרן דיי להתבונן סביבי ולבחון את רישומו של המתרחש במחזה על שותפַי להנאה, ולפרש בעזרת תחושותי שלי את פרצופיהם של שכנַי. הארשת הנסוכה על אותם פרצופים היתה של טמטום ושל עונג. חיוך אחיד של שִׁכחה עצמית מטופשת ריחף על כל שפתיים, ואם אצל התופרות הקטנות היו בו יתר מתיקות וריגוש, ואצל הנשים היה בו כדי לבטא איזו התמסרות לֵאה, מנומנמת, הרי חיוכם של הגברים היתה בו אותה רִגשה נכמרת של הערצה רוחשת־טוב, המיוחדת לאבות פשוטי־עם בהביטם על בנם המחונן שעלה לגדולה והותירם הרחק מאחור, והם רואים בו את התגשמות חלומות נעוריהם שלהם. אשר לזבנים ולחיילים, כל הפתחים בפניהם הנשואות כלפי מעלה היו פעורים לרווחה — העיניים, הנחיריים, הפה — ובתוך כך ריחפה בת־צחוק על שפתיהם: אילו עמדנו אנחנו שם למעלה בתחתונים, תהו מן הסתם, איך היינו נראים? ואילו הוא — כמה קלילוֹת וחופשיות היו הליכותיו עם שתי נערות־השעשועים האלה שאין קֵצֶה לחמדנותן! כל אימת שירד מילֶר־רוֹזֶה מן הבמה השתוחחו כל הכתפיים, ונדמָה שכוחו של הקהל תש פתאום. אך כשהיה מגיח מאחור ופוסע בסערת־ניצחון אל קדמת הבמה, מניף אל על את זרועו ומושך בקולו צליל גבוה אחד, הלוך ומשוך — או־אז תפח כל חזה לעומתו, עד שפקעו התפרים במותניות האטלס של הגברות. אכן, כל ההתכנסות הזאת השרויה בצֵל נדמתה לנחיל עצום של פרפרי־לילה המשליך עצמו, אילם ועיוור ושְׁכוּר־חמדה, אל תוך הלהבה הזוהרת.
    אבי התענג כמלך במְסיבּוֹ. כמנהג הצרפתים הכניס עמו לאולם את כובעו ואת מקלו, וברֶדֶת המסך חבש מיד את הכובע לראשו ומיהר לקחת חלק בתשואות הגועשות בעזרת המקל, נוקש בו ברצפה נקישות עזות ורצופות. ״c'est épatant!״13 חזר ופלט חלושות, כמי שאינו יודע את נפשו. ואולם לאחר ההצגה, בצאתנו אל הפרוזדור, כשהכול כבר תם ונשלם, בעוד חבורת הזבנים הנלהבים, שְׁכוּרי־הרִגשה, מנסים לחקות את גיבור הערב בהילוכם ובדיבורם ובדרכם להציץ בידיהם האדומות ולטלטל את מקלותיהם, פנה אלי אבי ואמר: ״בוא, נלך ללחוץ לו את היד. אלי הטוב, הרי אנו מכרים ותיקים, מילֶר ואני! הוא יהיה ממש 14enchanté לראות אותי שוב.״ ומשהורה לגברות שלנו להמתין במבואה, שמנו פנינו לברך לשלום את מילֶר־רוֹזֶה.
    13 זה נפלא! (צרפתית).
    14 מוקסם (צרפתית).
    פילסנו דרכנו אל תאו של מנהל התיאטרון, שהיה קרוב לבמה וכבר שקוע בעלטה, ומשם נכנסנו בדלת ברזל צרה אל מאחורי הקלעים. על הבמה האפלולית התרוצצו כה וכה הפועלים המפַנים אותה, ומראיהם כרוחות רפאים. דמות קטנה במדי שירות אדומים, שהופיעה במחזה בתפקיד של נער־מעלית, עמדה שעוּנה בכתפה אל הקיר, שקועה בהרהורים כלשהם; אבי המסכן צבט את הדמות דרך־לצון במקום הכי רחב בגופה ושאל היכן חדר־ההלבשה של האמן, וזו הצביעה בזעף על הכיוון המבוקש. עברנו דרך פרוזדור מסויד, שבאווירו הדחוס דלקו שלהבות גז חשופות. קולות מגדפים ומפטפטים וצוחקים בקעו מבעד לכמה דלתות לאורך הפרוזדור, ואבי, בתנועת בוהן ובחיוך עליז, הסב את שימת לבי לקולות החיים התוססים הללו. הוספנו ללכת והגענו לדלת האחרונה, הצמודה לקיר־הרוחב שבקצה הפרוזדור, ואבי התדפק עליה, מקרב את אוזנו אל פרק אצבעו המקיש. מבפנים השיבו: ״מי שם?״ או ״מה זה, לכל הרוחות!״ איני זוכר בדיוק מה קרא אלינו הקול, צלול אך בוטה. ״אפשר להיכנס?״ שאל אבי; ועל כך נענה שכדאי יותר לעשות דבר אחר לגמרי דווקא, שאני מנוע מלחזור עליו פה. אבי חייך נכלם ושותק, ואחר כך אמר: ״מילֶר, זה אני, קרוּל, אֶנגֶלבֶּרט קרוּל. אני מקווה שעדיין מותר ללחוץ את ידך!״ קול צחוק נשמע מבפנים: ״אח, זה אתה, צפרדע זקן שכמותך! אדרבא, היכנס! — אין לי אלא לקוות,״ הוסיף בעודנו עומדים על הסף, ״שמערומַי לא יפריעו לכם.״ נכנסנו פנימה, ולנגד עיניו של הנער נגלה מראה מזעזע בתיעובו.
    אל שולחן מזוהם, מול מראה מאובקת ומוכתמת, ישב מילֶר־רוֹזֶה ולגופו העירום תחתוני טריקו אפורים ותו לא. פלוני בשרוולים מופשלים עמד ועיסה במגבת את גבו שטוף הזיעה של הזמר, בעוד הוא עצמו מחזיק מגבת אחרת, נוקשה כבר מרוב שומן צבעוני, ומשפשף בשקידה את פניו ואת צווארו, ששכבה עבה של משחה נוצצת מרוחה עליהם. מחצית אחת של פניו היתה מכוסה עדיין באותו מעטה ורדרד, שאך לפני שעה קלה עוד שיווה לקלסתרו את מראית השעווה המושלמת, ואילו כעת נבדלה בגונה הצהוב־אדמדם המגוחך, הדֵהה כעין הגבינה, מן המחצית האחרת שהאיפור כבר נמחה מעליה. מאחר שכבר הסיר את הפאה החומה־הערמונית היפה, החצויה בפסוקת לכל אורכה, שכיסתה את ראשו בהיותו נספח־שגרירות, ראיתי שהיה אדום שיער. עינו האחת עדיין היתה מוקפת פס שחור, ואבקה מתכתית שחורה מתנוצצת על ריסיה, בעוד האחרת מיצמצה לקראת האורחים, עירומה, מימית, מחוצפת, דלוקה מחמת השפשוף. מכל אלה עוד ניתן היה להתעלם איכשהו, אילולא היו חזהו וכתפיו וגבו וזרועותיו של מילֶר־רוֹזֶה זרועים פצעונים מבחילים למראה, מוקפים אדמומית ובקצותיהם ראשי מוגלה קטנים, קצתם אף מדממים; גם היום עוברת חלחלה בבשרי בהיזכרי בהם. יכולתנו לחוש גועל, עלי להעיר כאן, גדֵלה ככל שמתעצמת בנו התאווה — כלומר ככל שגוברת להיטותנו להיצמד אל העולם ומנעמיו. אדם קר מזג, שאינו יודע אהבה מהי, לעולם לא יצטמרר מרוב גועל כפי שהצטמררתי אני באותו מעמד. שכן בחדר הזה, שתנור הברזל הסיק אותו יתר על המידה, עמד נוסף לכול אוויר בלתי נסבל, תמהיל של ריח זיעה ושל הנֶדֶף המעופש העולה מן הצנצנות ומן הקעריות ומגלילי השומן הצבעוניים המכסים את השולחן, עד שבתחילה אף לא האמנתי שאצליח לנשום שם יותר מדקה בלי להתעלף.
    ואף על פי כן עמדתי והסתכלתי — ושוב אין לי דבר להוסיף על ביקורנו בחדר־ההלבשה של מילֶר־רוֹזֶה. אכן, צריך הייתי לנזוף בעצמי על שבתיאור ביקורי הראשון בתיאטרון הרחבתי כל כך את הדיבור, בלא שום סיבה וטעם, על פרטים טפלים למיניהם — אילולא כתבתי את הזיכרונות האלה קודם כול לשעשועי שלי, ופחות מזה לשעשועו של הקהל. איני נותן דעתי כל עיקר על מתח עלילתי או על פרופורציות נאותות: את השיקולים האלה אני מניח למחברים הנוהגים לשאוב את סיפוריהם מעולם הדמיון, ושוקדים ליצור יצירות־אמנות כלילות יופי ותואַם מן הבדיות שהָגו ברוחם; אני, לעומת זאת, מגולל את פרשת חיי שלי, המיוחדת לי לבדי, ולפיכך כל מה שחקוק בזיכרוני הוא לדידי כחומר ביד היוצר, ואני עושה בו כטוב בעיני. כאשר אני מספר על התנסויות ופגישות שהפקתי מהן לקח טוב, ובזכותן נגלו לי תובנות חשובות על עצמי ועל העולם, אני נוהג להשתהות הרבה ולצייר כל פרט ופרט במכחול דקיק, בעוד שעל עניינים יקרים לי פחות אני נוטה לעבור וברפרוף.
    שיחת־החולין שהתגלגלה אז בין מילֶר־רוֹזֶה לאבי המסכן נמחתה מזיכרוני כמעט כליל, מן הסתם משום שדעתי לא היתה פנויה דיה להקשיב לה. שהרי הריגוש שמעוררים בלבבנו החושים חזק לאין שיעור מזה שמחוללת המילה. זכורני שהזמר, אף שהתשואות הנלהבות של הקהל עשויות היו להבטיחו נאמנה שנחל ניצחון גדול, התעקש לשאול חזור ושָׁאוֹל אם נשאה הופעתו חן, ובאיזו מידה נשאה חן — אהה, כמה היטבתי להבין לחרדת לבו! כן זכורים לי במעורפל מיני חידודים תפלים וסרי טעם ששילב בשיחתו, כגון שהשיב על איזו עקיצה שהפריח אבי, ״סתום את הלוע״, רק על־מנת להוסיף מיד: ״כי תכף תבלע זבוב.״ אבל את כל גילויי שאר־הרוח האלה שמעתי כאמור בחצי אוזן בלבד, כיוון ששקעתי עמוק בתוך נפשי פנימה, מתאמץ לפענח ולפרש לעצמי את שלל הרשמים שקלטו חושי.
    האיש הזה, אפוא — כך בערך התגלגלו הרהורי — האיש המגואל, המצורע הזה, הוא ולא אחר, הנו שובר הלבבות הנודע, שהמון אפרורי נשא אליו זה עתה עיניים מלאות ערגה וחלום! תולעת רומשׂת זו היא דמותו האמיתית של אותו פרפר שְׁכוּר־חמדה, שאלף עיניים מרוּמות דימו לראות בו, אך זה עתה, את התגלמות כיסופיהן הכמוסים ליופי, לקלילות, לשלמות! כלום אין הוא דומה לאותן רכיכות זערוריות, מאוסות, שעם רדת הערב נוגהות לפתע בנוגה פלאי? ואולם כל אותם אנשים בוגרים, בעלי ניסיון חיים סביר, שהולכים שולל אחריו בשמחה כזאת, ואפילו בשקיקה — כלום אין הם יודעים שמרמים אותם? או שמא, מתוך הסכמה שבשתיקה, אין הם רואים את התרמית כתרמית? הנחה זו מתקבלת על הדעת בהחלט; שהרי מתי מופיעה הגחלילית בדמותה האמיתית — בעודה מעופפת לה כניצוץ של יפעה בליל קיץ, או בשעה שהיא מתפתלת בכפֵּנו כמין יצור נחות ועלוב למראה? הישמר לך מלפסוק בעניין זה! מוטב שתעלה בזיכרונך את התמונה שדימית לראות קודם לכן: אותו נחיל כביר של עָשים ויבחושים מסכנים, המסתער, חרישי ומוּטרף, אל תוך הלהבה המפתה! כמה שותפות־גורל יש בנכונות הזאת, ללכת שבי אחרי התעתוע! נראה שפועל כאן איזה צורך כללי, שאלוהים עצמו נטעוֹ בטבע האדם, וכל סגולותיו של מילֶר־רוֹזֶה לא נבראו אלא בשביל לספקוֹ. אין ספק שמדובר במנגנון שבלעדיו אין לנהל את משק־הבית של החיים, מנגנון שאותו האיש נועד לשָׁרתוֹ ועל כך הוא מקבל את שכרו. כמה ראוי הוא להערצה על כל מה שעלה בידו לבצע היום, ועולה בידו מן הסתם מדי יום ביומו! כְּבוֹש בחילתך אפוא והרהר בכך שהאיש הזה, שמן הסתם יודע, ולוּ בסתר לבו, שעורו נגוע באותם פצעונים נתעבים, מסוגל אף על פי כן להתנועע לעיני הקהל מתוך זחיחות מרהיבה כל כך — אמנם בחסות האור והאיפור והמוזיקה והמרחק — ויתרה מזו, אף עולה בידו לשכנע את הצופים כי בדמותו שלו הוא מציג לפניהם את האידיאל הצפוּן בלבבם פנימה, וכך לרומם את רוחם ולהחיות את נפשם!
    ואף בזאת עליך להרהר: שאל את עצמך, מה מניע את הלץ סר הטעם להתפשט ערב־ערב מגשמיותו ולעטות עליו אצטלה של אור! נסה להתחקות אחר שורשיו הטמירים של הקסם הזה, שאך לפני שעה קלה היה כל גופו חדוּר בו, עד קצות אצבעותיו ממש! כדי להשיב לעצמך אין לך אלא להיזכר (שהרי מי כמוך יודע!), מה כביר ועצום הכוח ששֵׁם אין לו, ואין מילה בעולם שתביע את מלוא אימת מתיקותו, המניע את הגחלילית לנגוֹהַּ. ועוד עליך לתת דעתך, שלעולם לא ישׂבע אדם מלשמוע כי מצא חן באמת, מצא חן לעילא ולעילא! כן, רק בזכות נטיית הלב ולהט היֵצר, שדחקוהו אל עֵבר הקהל הכמֵהַּ, רק בזכותם נהייתה אמנותו מושלמת כל כך; ואם הוא מעניק שמחת חיים לצופיו, והם, בתמורה, משׂביעים אותו תשואות־חן — כלום אין כאן משום התענגות הדדית, פגישת כלולות המזווגת את מאווייו עם מאווייהם שלהם?
    פרק שישי
     
    השורות דלעיל משרטטות בקווים כלליים את ההרהורים שריגשו והלהיטו את רוחי בעודני יושב בחדר־ההלבשה של מילֶר־רוֹזֶה, ואין תֵמה שחזרתי והתעמקתי בהם עוד ועוד במשך הימים ואפילו השבועות הבאים, אפוף כמיהה וחלום. יגיעות פנימיות אלה הולידו תמיד סערת־נפש עצומה, וערגה, ותוחלת, ושיכרון, וחדווה — וכל אלה עזים כל כך, שעד היום, חרף עייפותי הרבה, די בעצם ההיזכרות בהם להאיץ את פעימות לבי. ואולם בעת ההיא התחולל אותו ריגוש בעוצמה כזאת עד שחזי חישב להתפוצץ ואף נפלתי למשכב, מה שסיפק לי לא פעם אמתלה נאה להשתמט מבית־הספר.
    איני רואה כל טעם לנמק בהרחבה את סלידתי הגוברת מן המוסד העוין הזה. מאחר שבלי חירות גמורה של הרוח ושל הדמיון חיי אינם חיים, הרי זיכְרון ישיבתי רבת השנים בכלא מרתיע אותי פחות מזֵכר כבלי העבדוּת והיִראה שדיכאו את נפשו הרכה של הנער בשם אותה משמעת מכובדת יותר, כביכול, השׂוררת בין כתליו המסוידים לָבָן של המבנה ההוא דמוי הקופסה, שם למטה בעיירה. ואם מביאים בחשבון גם את הבדידות שהייתי שרוי בה, ואשר את מקורותיה חשפתי באחד הדפים הקודמים, הרי לא ייפלא שכבר במוקדם התחלתי לבקש לי תחבולות איך לפטור עצמי מבית־הספר, לא רק בימי ראשון וחגים אלא גם בימות החול.
    בכך היה לי לעזר תִרגול ממושך שעסקתי בו לשם שעשוע — חיקוי כתב־ידו של אבי. הן האב הוא תמיד הדוגמא הזמינה והטבעית לילד המתבגר, השואף למצוא את מקומו בעולמם של הבריות. בהסתמכו על איזו קִרבה טמירה ביניהם, ועל הדמיון במבנה גופם, מוצא לו הנער מקור גאווה בחיקוי דרכיו ואורחותיו של אביו — אלה שקוצר־ידו שלו מעורר בו הערצה אליהן, או ליתר דיוק: הערצה זו עצמה היא שמוליכה אותנו, כמעט שלא מדעת, לסגל לנו ואף לשכלל בתוכנו את מה שטמנה בנו התורשה מלכתחילה. בימים שעוד חרטתי מיני שרבוטים של דרדק על לוח הצפחה, כבר חלמתי על היום שאזכה להוליך את ציפורן הפלדה על הנייר ממש כמו אבי, במהירות ובקלילות עניינית של איש עסקים; וכמה ניירות השחרתי לימים בנסותי לחקות מן הזיכרון את משיכות הקולמוס שלו בעוד אצבעותי אוחזות בקנה הציפורן באותה גמישות חיננית שלמדתי ממנו! מלאכת החיקוי לא היתה קשה כלל, שכן כתב־ידו של אבי המסכן נראה בעצם כמין כתיבה תמה במחברתו של זאטוט, ולא נבדל ממנה אלא בכך שאותיותיו שלו זעירות היו, ועם זאת מתפשטות לרוחב ומרוחקות מאוד זו מזו בשל קווי־החיבור הארוכים ביניהן (אכן, ארוכים כמותם לא ראיתי מעודי) — כתב־יד שסיגלתי לי חיש קל, בדייקנות מאחזת־עיניים ממש. אשר לחתימתו של אבי, ״E. Krull״ (שבניגוד לאותיות הגוֹתיות המחודדות של שאר הטקסט שורבטה באותיות לטיניות15) — זו היתה אפופה ענן של תגים וסלסולים, שבמבט ראשון נדמו כקשים מאוד לזיוף; אך למעשה היתה החתימה כולה מבוססת על רעיון פשוט ותמים כל כך, שדווקא היא צלחה בידי כמעט תמיד באורח מושלם.
    15 בגרמניה נהג בעת ההיא הכתיב הגוֹתי, הנבדל מן האותיות הלטיניות הנהוגות היום.
    ואמנם, החלק התחתון של האות E התמשך ימינה בפיתול רב תנופה וחן, שבחֵיקו הפתוח הונחה לה בנחת ההברה הקצרה של שם המשפחה. ואילו מלמעלה, בצאתו מן התג של ה־U ובחובקו את כל היתר מלפנים, נמשך והשתלשל פיתול נוסף, אשר מִשֶחָתַך פעמיים את קו־התנופה של ה־E ועוּטר כמוהו בנקודות של נוי, צנח והסתלסל לו כלפי מטה בצורת האות S. החתימה בכללותה השתרעה לַגובה יותר מִלָרוחב, ודווקא בהיותה פרי דמיון בארוקי, ילדותי, היתה נוחה מאין כמוה לחיקוי — עד כדי כך, שאפילו בעליה ומחוֹללהּ לא היה מבדיל בין מעשה ידַי למעשה ידיו שלו. כלום לא התבקש מאליו הרעיון להידרש למומחיות זו, שקניתיה לי רק כדי להתבדר מעט, ולרתום אותה לשירות חירותי הרוחנית? ״ב־7 currentis,״16 כתבתי, ״אנוס היה בני פליקס להיעדר מבית־הספר מחמת עוויתות מעיים קשות — זאת נאלץ להודיע בצער רב א' קרול.״ או בערך כך: ״בשל מורסה מוגלתית בחניכיים, וכמו כן בשל נקע בזרועו השמאלית, נאלץ פליקס, לדאבון הלב, להיות מרותק למיטתו מן ה־10 ועד ה־14 hujus,17 ועקב כך אף להיעדר מן הלימודים. ובאתי על החתום, בהוקרה וברגשי כבוד, א' קרול.״ מאחר שהצלחתי בכך, שוב לא היה מה שיפריע לי לבלות את שעות הלימודים, יום או ימים אחדים, בשוטטות שאננה בסביבות העיירה, או בהתמכרות להרהורי לבי הצעיר, שרוע על העשב באחו ירוק, בצֵל עלווה מרשרשת, או לחלום בהקיץ שעות על שעות, נחבא בין חומותיה הציוריות של טירת הארכיהגמון העתיקה, הסמוכה לחוף הרַיין, ולעתים, בימים של סגריר חורפי, אף לבקש לי מקלט בסדנת הציור של סנדקי שימֶלפְּריסְטֶר, שאמנם חירף וגידף אותי על התנהגותי, אך נעימת קולו ענתה בו שהוא מכבד את מניעיה.
    16 בחודש זה (לטינית).
    17 בחודש הנוכחי (לטינית).
    עם זאת, לא אחת אירע גם שנשארתי בבית בימי הלימודים, שוכב במיטה כאחד החולים, וכמו שכבר רמזתי, לא בלי תחושה פנימית של צידוק. לפי השקפתי, כל הונאה שאינה מיוסדת על איזו אמת נעלה יותר ואינה אלא שקר סתם — אחת דינה להיחשף במהרה לעין כול. סיכוי ממשי להצלחה ולהשפעה על הבריות יש אך ורק לתרמית שאינה ראויה במלואה לשם תרמית, כיוון שאין מטרתה אלא לתמוך באיזו אמת חיה שטרם נהפכה למציאות ממש, ולצייד אותה בסממנים החומריים שבלעדיהם לא יוכל העולם להכיר בה ולהוקירה כערכה. הגם שהייתי ילד חסון, אשר להוציא מחלות־ילדים קלות לא לקה בגופו מעולם, בכל זאת לא נמצאתי חוטא בהתחזות גסה כשהחלטתי בוקר אחד להעמיד פני חולה על־מנת שאוכל לבלות במיטתי את יום הלימודים, שלא נכונו לי בו אלא מועקה ופחד. וכי למה הייתי צריך לסבול את כל התלאה הזאת בשעה שידעתי שיש בידי תחבולה בדוקה למוטט בה את שלטון הדיכוי הרומס את נשמתי? לא, כל אותם ריגושים ומאמצי־נפש מועצמים עד כאב, שהיו משׂתררים עלי לעתים קרובות כל כך כתוצאה מפיתולי־מחשבה ידועים, כמתואר לעיל — כל אלה, משחברו לתיעוב שתיעבתי את פֶּרֶך היומיום, הביאוני לידי מצב ששיווה להתחזויות שלי מראית־עין של אמת צרופה, ונתן בידי אמצעים לעורר דאגה וחמלה בלב הרופא ובלבם של בני משפחתי.
    משעה שהחלטתי להקדיש את היום לעצמי ולַחירות בלבד, והחלטה זו אף נהפכה, בשל מרוצת הרגעים החולפים, לכורח שאין ממנו מנוס עוד — משעה זו התחלתי מציג ביני לביני, בלי להזדקק לצופים כלשהם, את תסמיני החולי.
    הרגע האחרון שעוד ניתן היה לקום בו עבר בהרהורי סרק, בחדר־האוכל הצטננה לה ארוחת הבוקר שהכינה המשרתת, בני־הנוער המטומטמים השתרכו להם לבית־הספר, יום החולין החל — וכבר היה ברור שרק אני לבדי, ובתחבולותי שלי, אמלט את נפשי משלטונו העריץ. התעוזה שבמעשה הִרעידה את לבי ואת מֵעַי במין ריגוש של חרדה. פתאום ראיתי שציפורנַי עטו גוון כחלחל. הבוקר היה קר מן הסתם, ודי היה שאסיר מעלי את השמיכה לכמה דקות ואפקיר את גופי לצינת החדר — כן, די היה אפילו בהפגת המתח ובהרפיית האיברים בלבד כדי לחולל התקף מרשים מאין כמותו של צמרמורת ונקישת שיניים. מה שאמרתי פה הולם יפה את טבעי, שמאז ומעולם היה פגיע וצמא לטיפול — עד כדי כך שאין להעריך כערכה את הפעלתנות שהוכחתי תמיד בחיי־המעשה אם אין רואים בה מעלל־גבורה של כיבוש עצמי, ואפילו הישג מוסרי מן המעלה הראשונה. שאלמלא כן, הרי אותה הרפיה רצונית של הגוף והנפש לא היה בה כדי לשוות לי מראה חולני במובהק, ולהטות את לב קרובַי לנהוג בי מידה של אנושיות ורוך. ברנש בעל־גוף לעולם לא יוכל להתחזות לחולה אמיתי. אך מי שקורץ מחומר מעודן יותר, אם יורשה לי להידרש שוב לאותו ביטוי ציורי, ישכיל תמיד, גם בלי לחלות במובן הפשטני של המילה, לקיים יחסי קִרבה עם הסבל ואף לשלוט בתסמיניו מכוח איזה חוש פנימי. עצמתי את עיני ומיד פקחתין לרווחה, שוקד לשוות למבטי ארשת הזויה, מיוסרת. גם בלי להיזקק למראָה ידעתי שלאחר שנת הלילה שׂערי פזור על מצחי, מדובלל ופרוע, ושמחמת ההתרגשות והמתח כבר נהיו פני חיוורות כסיד — וכך, כדי שייראו גם נפולות ממש, נקטתי אמצעי בדוק, פרי המצאתי, דהיינו משכתי את פְּנים הלחיים משיכה קלה, לא מורגשת כמעט, פנימה, אל בין השיניים, עד שהלחיים שקעו והסנטר התארך, וכך נדמָה כאילו שוּלח בי רזון בן־לילה. רעד רגיש של הנחיריים ופרכוס תדיר, כמתוך כאב, של השרירים בזוויות העיניים, השלימו את התמונה. את ידַי, על ציפורניהן הכחלחלות, שילבתי על חזי, וכך, כשקערת הרחצה מונחת לידי על כיסא, ואני עצמי נוקש מפעם לפעם בשיני, חיכיתי לרגע שיבואו לחפשני.
    הדבר קרה מאוחר, שכן הורי אהבו להאריך בתנומת הבוקר, ועד שגילו שלא יצאתי כלל מן הבית כבר הסתיימו מן הסתם שניים־שלושה שיעורים. אז עלתה אמי במדרגות ונכנסה לחדרי ובפיה השאלה אם אני חולה. בהיתי בה בעיניים פעורות ותוהות, כמתקשה להכירהּ, או כאילו המצב אינו נהיר לי דיו. ואז עניתי: ״כן, נדמה לי שכן... אני בטח חולה...״ אמי שאלה מה אני מרגיש. ״הראש... כואב... גם הגוף... ולמה קר לי כל כך?״ אמרתי בקול נטול גוון, בשפתיים קפואות, מטיל עצמי, חסר־מנוחה, מצד אל צד. רחמיה של אמי נכמרו. איני סבור שהאמינה לי באמת, אך הואיל וכוח הרגישות היה גדול אצלה פי כמה מכוח התבונה, לא ערבה את לבה לקלקל את המשחק; היא חברה אלי אפוא, כמו בתיאטרון, מקבלת עליה תפקיד במחזה שביימתי. ״ילד מסכן!״ אמרה במנוד־ראש מלא צער והניחה את אצבעה על לחיה, ״אולי תטעם בכל זאת משהו?״ גופי מיטלטל בצמרמורת, סנטרי לחוץ אל חזי, השבתי בשלילה. עקביות בלתי מעורערת זו בהתנהגותי הביאה את אמי לידי התפכחות, עוררה בה ספק פתאומי וכמו עקרה אותה מתוך העונג שבאשליה המוסכמת, שכן האפשרות שלמען אשליה מעין זו עשוי אדם לוותר על מאכל ומשקה היתה מעֵבר להשגתה. היא בחנה אותי שוב בעיניה כדרך שבוחן אדם את המציאות כהווייתה. ואז, משהגיע מבטה לדרגה זו של מעשיות וערנות, נדרשתי לצעד שיכפה עליה הכרעה, ובחרתי בתעלול הכי קשה והכי מרשים שבכל אוצר תעלולי. הזדקפתי על משכבי באחת, משכתי אלי, בתנועות מסוכסכות ורועדות, את קערת הרחצה והטלתי עצמי עליה כשכל איברי מתפתלים ומפרפרים ומפרכסים כל כך, שרק לב של אבן לא היה מזדעזע לנוכח עֱנוּת שכזאת. ״אין שם כלום בפנים,״ גנחתי אגב כך, מגביה מעל לקערה את פרצופי החמוץ, המיוסר, ״בלילה הוצאתי הכול...״ או־אז גמרתי בדעתי להגיע אל גולת הכותרת של מאמצי — התקף ממושך של עוויתות בחילה־וחנק איומות כל כך, שדומה היה שלעולם לא אוכל לנשום עוד. אמי לפתה את ראשי בשתי ידיה, ובקול נפחד, מפציר, קראה בשמי שוב ושוב בתקווה להשיב לי את רוחי. ״אני שולחת לקרוא לדוּזינג!״ צעקה בגבור עליה חרדתה, ובעוד איברי מתרפים והולכים יצאה סוף־סוף במרוצה מן החדר. באפיסת כוחות, אך מלא שמחה וסיפוק שלא יתוארו, צנחתי ושקעתי בחזרה בין הכרים.
    הו, כמה פעמים ציירתי לי בנפשי סצינה כגון זו, כמה פעמים חזרתי ותירגלתי אותה במחשבותי עד שאזרתי עוז להוציאה אל הפועל! אני תוהה אם יבינו ללבי, אך משהצגתיה לראשונה הלכה למעשה ובהצלחה מלאה, הייתי בעינַי כחולם מרוב אושר. לא כל אחד מסוגל למעפל שכזה. יש אמנם מי שחולמים על כך, אבל גם הם לא עושים דבר. אילו קרה לי עכשיו משהו מזעזע, חושב לו אדם בינו לבינו. אילו נפלת ארצה מתעלף, אילו פרץ סילון של דם מפיך, אילו תקפוך עוויתות — באיזו מהירות היו קשיחות לבו ואדישותו של העולם נהפכים על פיהם ומתגלגלים לדאגה ובהלה וחרטה מאוחרת! אבל הגוף, עיקש ואטום שכמותו, מבקש להחזיק מעמד גם כשהנפש נכספת לחמלה ולליטוף, הוא מסרב להפיק מקרבו את אותות המצוקה שנועדו לעורר בקולם הנורא את מצפונם של הבריות ולהמחיש לכל בן־תמותה כי גם הוא מועד לפורענות. והנה באתי אני והפקתי מעצמי את אותות האזעקה הללו, ובדרגה כזאת של שלמות, שהרושם שעשו לא נפל מזה שהיו עושים גם אילו הופיעו בלי שום סיוע מצדי. עשיתי תיקון לטבע, הגשמתי חלום; ורק מי שזכה אי־פעם ליצור יש מאין, לחולל מציאות בת־תוקף, משכנעת, רק מתוך ידיעתו הפנימית וחוש ההתבוננות שלו, בקיצור — מתוך דמיונו בלבד, בעודו מפעיל במלוא התעוזה את כל כוחות הגוף והנפש — רק הוא יכיר את נחת־הרוח המופלאה, האפופה חלום, שהציפתני בעודי נח מעמלי, עמל הבריאה.
    כעבור שעה בא יועץ־הגֵהוּת דוּזינג (רופא־המשפחה שלנו מאז מותו של דוקטור מֶקוּם הזקן, שיִילד אותי בשעתו), איש גבה קומה ושחוח גֵו, שערו האפור כעוֹרו של חמוֹר סָמוּר תמיד וידיו עסוקות בלי הפוגה — רגע היה צובט־מושך בין אגודל לאצבע את חוטמו הארוך, ורגע משפשף זו בזו את כפיו הגדולות הגרומות. אדם זה עלול היה לסכל את מזימתי, לא בזכות כישוריו הרפואיים, שהיו כמדומני דלים למדי (והרי דווקא את הרופא הבקי, המשרת את המדע לשמו מתוך מסירות וכובד־ראש, כמלומד אמיתי — דווקא אותו נקל להוליך שולל), אלא בשל חוכמת־החיים המגושמת שלו, שאותה הוא חולק עם בריות נחותות כמוהו, ובה התמצתה כל אוּמנותו. בהיותו טיפש ושאפתן, כבש לו תלמיד נקלֶה זה של אֶסְקוּלַפּיוּס18 את התואר ״יועץ־גֵהוּת״ בעזרת קשרים אישיים, היכרויות של בתי־יין וסתם פרוטקציה, והיה נוסע תכופות לוִויסְבּאדֶן, להשתדל אצל השלטונות למען שיפור מעמדו וקבלת תוארי כבוד חדשים. מנהג היה לו, כפי שנוכחתי במו עיני, להתעלם, בחדר־ההמתנה שלו, מן התור ומן הסֵדר הטוב, ולהכניס ראשונים — בגלוי ובלא בושה — את העשירים ונשואי־הפנים, לפני ה״פשוטים״ שהקדימו לבוא והמתינו שעה ארוכה; כמו כן היה מטפל בדאגה מופרזת וברוב חמלה בחולים בעלי מעמד ובעלי השפעה, ואילו בעניים ובעלובי החיים נהג גסות ואי־אמון, ואף דחה על־פי רוב את תלונותיהם כחסרות הצדקה. ברי היה לי שהאיש נכון לכל רמאות, לכל עדות שקר, לכל סיאוב וקלקול, ובלבד שיתחבב על הרשויות ויהיה מקובל על בעלי־השׂררה כעושה דברם.
    18 אֵל הרפואה במיתולוגיה היוונית, בנו של אַפּוֹלוֹ.
    מנהגים אלה הלמו את תפיסת־המציאות הנחוּתה שלו, שבאמצעותה קיווה לעשות חיל בהיעדר סגולות נעלות יותר. וכיוון שאבי המסכן, בהיותו תעשיין ומשלם־מסים, עדיין נמנה, למרות מצבו הרעוע, עם נכבדי העיירה, וכיוון שיועץ־הגֵהוּת היה תלוי בנו במידה ידועה בשמשו רופא־משפחה בביתנו, ואולי סתם מפני שקפץ כמוצא שלל רב על כל הזדמנות שנקרתה לו ללמוד תעלולים חדשים של שחיתות — מכל מקום סבור היה אותו עלוב־נפש שכדאי לו לעשות יד אחת עמי.
    כל פעם שהיה ניגש אל מיטתי ובפיו, כמנהג הרופאים, גינוני לשון של דוד חביב, כגון: ״אַיי־אַיי, מה קורה לנו היום?״ או: ״מה זה השטויות האלה?״, והיה מתיישב אצל המיטה ומתבונן בי קצרות ומתחיל לשאול שאלות — כל פעם, אני אומר, היה מגיע הרגע שבו אי־אלה סימנים מצדו — איזו שתיקה, איזה חיוך, איזה מצמוץ — היו כמו תובעים ממני שאשיב לו בחשאי באותו מטבע ואתוודה לפניו שלקיתי ב״מחלת ההשתמטות״, כפי שכינה זאת מן הסתם בקטנות־המוחין שלו. מעולם לא עשיתי לקראתו ולוּ צעד זערורי אחד. ולא מתוך זהירות דווקא (שכן יש להניח שיכולתי לבטוח בו), אלא בעיקר מתוך גאווה ובוז. נוכח ניסיונותיו לבוא עמי לכלל הסכמה נהיו עיני רק עכורות ותועות יותר, לחיי שקועות יותר, שפתַי שמוטות יותר, נשימותי חטופות וחנוקות יותר; אף הייתי מוכן, אם אמצא זאת לנכון ורצוי, לכבד גם אותו בהתקף של עוויתות־הקאה; בעקשנות רבה כל כך המשכתי להעמיד פנים שאיני מבין את רמזיו, עד שנאלץ לבסוף להודות במפלתו, לזנוח את חוכמת־החיים שלו ולפנות לעזרת המדע.
    אלא שדווקא בכך התקשה, ראשית מחמת הטיפשות, ושנית משום שתסמיני המחלה שהצגתי היו סתמיים וכלליים מדי. שוב ושוב האזין במַסכֵּת ונקש על גופי מכל צדדיו, שוב ושוב קדח בגרוני בידית של כף־מרק והטריח עלי במדחום, וסופו שלא נותרה לו ברירה אלא לפסוק את פסוקו: ״מיגרנה,״ הכריז. ״אין כל סיבה לדאגה. הלוא אנו מכירים את הנטייה הזאת אצל ידידנו הצעיר. החולי פגע למרבה הצער גם בקיבה. אני ממליץ על מנוחה גמורה: לא לקבל אורחים, להמעיט בדיבור, רצוי מאוד להאפיל את החדר. חוץ מזה, הרי הקפאין בחומצת־לימון כבר חולל פלאים. מיד אתן גם מרשם...״ אבל אם רצה המקרה ובעיירה צצו דווקא אז אי־אלה מקרים של שפעת, כי אז היה הדוקטור אומר: ״שפעת, מרת קְרוּל הנכבדה, שפעת עם סיבוך גַסטרולוגי. כן, ידידנו הצעיר נפגע גם הוא! הדַלקת בדרכי הנשימה לא התפתחה עדיין, אבל כבר הופיעה למעשה. אתה משתעל, ידידי היקר, נכון?... כמו כן אני קובע שחומו של ידידנו עלה, ועוד יוסיף ויעלה במשך היום, וגם הדופק שלו מהיר מאוד ובלתי סדיר.״ ומאחר שהיה משולל כל כוח־דמיון, רשם לי יין מריר־מתוק לחיזוק, מאלה המצויים בבתי־המרקחת — משקה שערב מאוד לחכי, אגב, ואף נסך בי, לאחר כל תלאות המאבק, איזו תחושה של שביעות־רצון חמימה ושלֵווה.
    למותר לומר כי מקצוע הרפואה אינו שונה משאר המקצועות, דהיינו גם העוסקים בו הם רובם ככולם בריות אפורים, נטולי שאר־רוח, מוכנים ומזומנים תמיד לראות את הבלתי קיים ולהכחיש את הקיים בעליל. כל בּוּר שמכיר את הגוף האנושי ואוהב אותו יעלה עליהם בידיעת רזיו הנסתרים, ולא יתקשה לתעתע ברופאים כאוות נפשו. דלקת דרכי הנשימה שיוחסה לי לא נכללה בתוכניתי כלל, ותסמיניה לא הופיעו בהצגתי ולוּ ברמז. אך מאחר שכבר אילצתי את יועץ־הגֵהוּת לזנוח את השערתו הנלוזה בדבר ״מחלת ההשתמטות״, לא נותר לו אלא לטעון שחליתי בשפעת, ועל־מנת שיוכל להוסיף ולהחזיק בקביעתו זו תבע ממני שאחוש צורך דחוף להשתעל, ואף מצא אצלי נפיחות בשקדים, מה שלא היה ולא נברא. אשר לעליית החום, הוא דווקא צדק באבחנתו, אף שעמדה בסתירה גמורה לכל מה שלמד מפי מוריו על תופעה קלינית זו, שהרי מדע הרפואה גורס חד־משמעית כי חום הגוף לא יעלה אלא עקב הרעלת הדם שגרם מחוֹלל החולי, וכי לעולם אין חומו של אדם עולה מסיבות שאינן גופניות גרידא. אלא שזו קביעה מגוחכת. הקורא ודאי כבר הבין מדעתו, ואני נותן לו גם את מילת הכבוד שלי, שלא הייתי חולה במובן הפשטני של המילה כשנבדקתי על־ידי יועץ־הגֵהות דוּזינג; אולם הריגוש של הרגע ומעפל־הגבורה של הרצון שקיבלתי עלי; שיכרון מיוחד במינו, פרי הזדהותי הנלהבת עם תפקיד החולה בעודי מגייס לַמשחק את ישותי כולה, בביצוע שהיה חייב להיות מעשה־אמן מושלם בכל רגע ורגע כדי שלא להידרדר לגיחוך; סוג ידוע של השראה שיש בה משום הקשחת הנפש והרפייתה כאחת, שנדרשה בשביל להפוך את הבלתי־מציאותי למציאותי בעינַי ובעינֵי זולתי — כל אלה הביאוני לידי התעלות כזאת, לידי העצמה כזאת של הווייתי, של פעילותי האורגנית כולה, עד שיועץ־הגֵהוּת יכול היה למדוד את תוצאתן בפועל בעזרת המדחום. האצת הדופק מתפרשׁת בנקל מתוך אותן סיבות עצמן; יתר על כן, בעוד ראשו של יועץ־הגֵהוּת מונח על חזי ואני שואף אל קרבי את ריח הבהמה העולה משׂערו היבשושי, האפור כשׂער החמוֹר, עלה בידי לקנות לי שליטה גמורה על פעימות לבי, ולשַווֹת להן קצב מגומגם או מתגעש באמצעות זיע של ריגוש פתאומי. ולבסוף, באשר לקיבתי, שהדוקטור דוּזינג היה פוסק תמיד — תהיה אבחנתו מה שתהיה — שהיא נגועה, יש לציין שאיבר זה התייחד אצלי מאז ומעולם ברגישות יתר, והיה נוח לגירוי במידה כזאת, שכל ניע בנפש גרם לו לפעום ולהלום, והגיעו דברים לידי כך שבבואי לדבר על רגעי משבר בחיים, אני נמצא מדבר לא על הלמוּת־הלב, כמו שאר הבריות, אלא על הלמוּת־הקיבה. יועץ־הגֵהוּת השגיח בתופעה זו ואף נטה להתרשם ממנה.
    הוא רשם לי אפוא את הגלולות החמצמצות שלו, או את היין המריר־מתוק, ונשאר יושב עוד איזה זמן אצל מיטתי, מפטפט עם אמי ומגלגל עמה בדברי רכילות, בשעה שאני הוספתי לשכב לי, נושם נשימות חטופות דרך שפתי השמוטות ונושא לתקרה את מבטי הכבוי, היגע. אחר כך חבר אליהם גם אבי, ולאחר שהעיף לעברי מבט נבוך בעודו נזהר מלפגוש את עיני, ניצל את שעת הכושר להיוועץ ביועץ־הגֵהוּת בדבר השיגרון שלו. משנעזבתי לנפשי, העברתי את היום — ומן הסתם עוד כמה ימים אחר כך — בחלומות מתוקים על העולם ועל העתיד; אמנם נאלצתי להסתפק בתזונה מצומצמת, אך זו ערבה לחכי שבעתיים בהיותי אפוף כולי אווירה של חירות ורוגע. עם זאת, בשעה שהמרק המימי והצנימים לא השׂביעו עוד את תאבוני הצעיר, הייתי יורד בזהירות ממיטתי, פותח חרש־חרש את מכסה מכתבתי הקטנה, ומפצה עצמי בזלילת שוקולד מן המלאי השופע שהיה שמור שם כמעט תמיד.
    פרק שביעי
     
    איך השגתי אותו? הוא הגיע לידי בדרך מוזרה, דמיונית כמעט. למטה, בקרן אחד מרחובות המסחר היותר שוקקים בעיירה, היתה חנות מעדנים נחמדה למראה, מלאה וגדושה פיתויים — סניף של איזו פירמה בוִויסבַּאדֶן, אם איני טועה — ששימשה מרכז קניות לחוגים רמי היחס במקומותינו. בדרכי אל בית־הספר הייתי עובר יום־יום על־פני אותו אתר מצודד, ופעמים אחדות כבר נכנסתי לשם ומטבע ניקֶל בידי, לקנות קצת דברי מתיקה זולים, סוכריות־לֶתֶת או ממתקי פירות, ככל שיתירו לי אמצעַי. והנה יום אחד, בשעת צהריים, מצאתי את החנות ריקה מאדם, דהיינו ריקה לא רק מלקוחות אלא גם מכל צוות הזבנים. הפעמון שמעל דלת הכניסה — מין מצילה פשוטה, שעם כל פתיחה וסגירה של הדלת נתפסה וטולטלה על־ידי וַו מתכת קטן — השמיע קול צלצול; ואולם, בין שקולו לא נשמע בקיטון האחורי, מעֵבר לדלת הזכוכית שזגוגיותיה מחופות אריג־קפלים ירוק, ובין שגם שם לא היה איש — הייתי ונשארתי לבדי. מופתע, נרעש, וכמו שרוי בחלום בשל הדממה והבדידות שאפפוני לפתע, התחלתי מביט על סביבותי. מעולם לא ניתן לי עד כה להתבונן בחופשיות ובאין מפריע בקרן־השפע הנפלאה הזאת. החלל היה לאו דווקא מרווח, ואפילו צר, אך התנשא לגובה רב, והיה מלא מִמַסד עד טפחות מעדנים למיניהם. שורות־שורות צפופות של קותלי חזיר ושל נקניקים מכל הצורות והצבעים — לבנים, צהבהבים, אדומים ושחורים, מקצתם עגולים ודחוסים ככדורים, מקצתם מוארכים, ועוד אחרים קלועים, או מפותלים כחבלים — השרו אפלולית על כיפת החנות. קופסאות פח ושימורים, קקאו ותה, צנצנות צבעוניות של ריבות, דבש ופירות כבושים, בקבוקים דקי גזרה וכרסתניים של ליקרים ותמציות פונש, כל אלה גדשו את מדפי הקירות עד אפס מקום. בדוכני־הראווה הקטנים שמתחת לדלפק, עמוסים בקערות ופרושׂים על צלחות, שובבו את העין מיני דגים מעושנים, קוֹלְיאסים, חמורי־ים וצלופחים. בסמוך להם הונחו טסים עם סלט איטלקי. סרטן־הים פשט את צבתותיו לראווה על־גבי גוש של קרח; סוּלתניות, צפופות ודחוקות זו אל זו, הבהיקו בשמנוניתן הזהובה מתוך תיבות פתוחות; פירות מובחרים, תות־גינה וענבים שכמו הובאו מן הארץ המובטחת, הוצגו בינות למגדלים קטנים של קופסאות סרדינים וצלוחיות לבנות משובבות חֵך, מלאות קוויאר וממרח כבד־אווז. ממרומי המדף העליון שילשלו פטמי עופות את צוואריהם המרוטים. מיני בשר מוכנים לחיתוך, כמו שהעידו הסכינים הארוכות, הצרות והמשומנות המונחות בסמוך להם, וכן פרוסות צלי בקר, קותל חזיר, לשון, אלתית מעושנת וחזה־אווז — כל אלה נערכו שם למעלה ערימות־ערימות. פעמוני זכוכית גדולים התקמרו מעל לשלל חריצי־הגבינה, אלה האדומים כלבֵנה ואלה הלבנים כחלב, אלה שצבעם כעין השַׁיש ואלה הגולשים וניגרים מתוך עטיפותיהם הכסופות, גלים־גלים של זהב. חרשפים, צרורות אספרגוס ירוק, תלוליות זעירות של כמהין, ובין כל אלה פזורים, כמתוך בזבזנות מתרברבת, נקניקי־כבד קטנים, מעדן מלכים עטוף סְטַאניוֹל.19 בצד, על שולחנות קטנים, עמדו קופסאות פח פתוחות, מלאות רקיקים משובחים, דובשניות חומות בוהקות היו ערוכות נדבכים־נדבכים, שתי וערב, ועוד התנוססו שם פנכות זכוכית שצורת כד להן, מלאות עד גדותיהן ממתקים ופירות מסוכרים.
    19 עטיפה של בדיל מרוקע.
    כשבוי בחבלי קסם עמדתי ושאפתי אל קרבי, מהוסס וקשוב, את נועם אווירתו של המקום, שניחוחות השוקולד והבשר המעושן מתמזגים בו עם נְדיפַת הרקבובית המענגת של הכמהין.
    חזיונות מסיפורי־אגדה הסתחררו לנגד עיני, זיכרונות על גן־עדן של מטה, על אוצרות גנוזים מתחת לאדמה, שילדים בני־מזל ממלאים שם את כיסיהם ואת מגפיהם אבני־יקר באין מפריע. כן, זה היה סיפור־אגדה, ואולי חלום! ראיתי את סדרי היומיום וחוקיו הנוקשים והנה הם בטלים ומבוטלים, ראיתי את התלאות והמכשולים הנערמים כחומה לפני התאווה והנה הם מסולקים מן הדרך בקלילות מרחפת, עליזת ניצחון. שמחת־פתאום קפצה עלי בראותי את פינת־החמד השופעת הזאת, העולה על גדותיה, והנה היא מסורה רק לי לבדי — שמחה גדולה כל כך, עד שחשתי כמין גירוד ועקצוץ בכל איברי. בכל הכוח ממש נאלצתי לכבוש את יצרי ולא לתת קולי בתרועת צהלה על כל החידוש הזה והחירות שאין לה קץ. ״בוקר טוב!״ אמרתי אל החלל הריק, ועדיין אני שומע את קולי, חנוק ומאולץ, מתפוגג אט־אט ואובד בַּדממה. אין קול ואין עונה. ובו־ברגע ממש פרץ נחשול של ריר והציף את פי, פשוטו כמשמעו. בלאט מיהרתי אל אחד השולחנות הצדדיים העמוסים דברי תרגימא, תחבתי את אצבעותי לתוך קערת בדולח מלאה סוכריות, חפנתי מכל הבא ליד, טמנתי את המלקוח הנפלא בכיס המעיל וזינקתי אל הדלת, וכעבור שנייה כבר פניתי אל הרחוב שמעֵבר לפינה.
    אין ספק שיטענו כנגדי כי מה שעשיתי בחנות לא היה אלא גנֵבה סתם. לנוכח טענה שכזאת אני נאלם דום ומתכנס בתוך עצמי; שהרי למותר לומר כי לא אמְנע בעד שום אדם מלהידרש למילה עלובה זו, אם יש לו מזה נחת. ואולם, לא הרי המילה (שמטבעה היא דלה ושחוקה וחומקת על־פני החיים בלי לגעת בהם באמת) כהרי המעשה החי, שהוא ראשוני תמיד וצעיר לָנצח — לָנצח זוהֵר בחידושו, בחד־פעמיותו, במקוריותו שאין דומה לה. העצלות וההרגל לבדם הם שמַטים את לבנו לחשוב ששניים אלה חד הם, בעוד שלאמיתו של דבר המילה, בבוֹאה לציין מעשה זה או אחר, כמוה כאותו מחבט־זבובים המחטיא את מטרתו תמיד. ואף זאת, כל אימת שהדברים אמורים במעשה כלשהו, יש להתבונן בו לא מצד ה״מה״ או ה״איך״ (אף שזה האחרון חשוב יותר), אלא רק מצד ה״מי״ לבדו. כל מה שפעלתי אי־פעם היה תמיד פעולתי שלי במובהק, ולא של פלוני־אלמוני; והגם שנאלצתי (בעיקר אל מול הדין האזרחי) להסכים שידביקו עליה אותה תווית עצמה כמו על ריבוא אחרות, אף על פי כן התקוממתי בלבי נגד אותה הַאֲחָדָה בלתי טבעית, ומכל מקום התחזקתי בהרגשתי הטמירה, הבלתי מעורערת, שבן־יקיר אני לכוחות הבריאה, ושבשרי ודמי מיוחסים יותר מאלה של שאר הבריות. יסלח לי הקורא המזדמן על סטייה זו אל התחום העיוני המופשט, שמן הסתם אינה הולמת אותי כלל, שכן לימודי היו מעטים ואף לא הוסמכתי מטעם הרשויות לעסוק בחשיבה פילוסופית. אלא שאני רואה חובה לעצמי לרַצות את הקורא ולקרב אותו כמיטב יכולתי אל המוזרויות שבחיי, ואם לא יתאפשר הדבר — להניא אותו בעוד מועד מלעלעל בדפים האלה.
    משהגעתי הביתה נכנסתי אל חדרי בלי לפשוט את המעיל, כדי שאוכל לערוך את שללי על השולחן ולבחון אותו מקרוב. כמעט שלא האמנתי כי אמצאנו שוב, שהרי לעתים קרובות כל כך מתגלגלות לידינו בחלום־הלילה שכיות־חמדה למיניהן, וסופנו שאנו מקיצים בידיים ריקות. רק מי שידַמה בנפשו כי אוצרות הפז שהעניק לו חלומו המתוק יימָצאו עם בוקר מונחים על שמיכתו, ממשיים וניתנים למישוש, משל השאיר אותם החלום אחריו — רק הוא יוכל לתאר לו מה עזה היתה שמחתי. הסוכריות היו מאיכות משובחת לעילא, עטופות בסְטאניוֹל צבעוני וממולאות ליקר מתוק וקרֶם מבושׂם קלות; אך לא טיבן הנדיר הוא ששיכר את חושי, אלא עצם הדבר שראיתי בהן אוצר ממחוזות־החלום שעלה בידי למלט ולהעביר אל עולם המציאות, והשמחה שהציפה אותי עקב כך היתה עמוקה מכדי שלא אמצא עצמי משתעשע ברעיון לשוב ולחוות אותה לכשתזדמן לי שעת־כושר הולמת. יפָרשו את הדבר כפי שיפָרשו — אני כשלעצמי לא מצאתי טעם להפוך בו עוד. העניין היה פשוט: אירע לפרקים, לעת צהריים, שאותה חנות עמדה ריקה ובלא שמירה — אמנם לא לעתים קרובות, לא באורח סדיר; ואולם מעת לעת, ברווחי זמן ארוכים או קצרים, אמנם כן היה, וזאת יכולתי לראות בעוברי על־פני דלת הזכוכית של החנות וילקוטי על שכמי. אז־אז הייתי נכנס פנימה, פותח את הדלת וסוגר אותה אחרַי בזהירות מדוקדקת כל כך, שהפעמון אפילו לא צילצל: וַו המתכת רק התחכך בו קלות, בלי להשמיע קול ובלי לחולל בו תנועה כלשהי; ליתר ביטחון הייתי אומר ״בוקר טוב!״ — ומיד מזדרז לחטוף מכל הבא אל היד: לעולם בלי הפרזה ובלי עזות פנים, אלא מתוך הקפדה על מבחר מדוד: חופן תופינים, פרוסה של דובשנית, טבלת שוקולד — וכך אף לא השגיחו מעולם שחסר דבר־מה; אך בהתרחבות המופלאה הזאת של ישותי, שנתלוותה אל אותן פשיטות חלומיות על אוצרותיהם המתוקים של החיים, דימיתי לזהות בבירור את התחושה ההיא שאין לה שם, אשר היתה כה מוכרת לי בהיותה פרי של חקירות פנימיות וימים רבים של חשיבה מאומצת.
    פרק שמיני
     
    קורא אלמוני! לאחר שהנחתי מידי את קולמוסי המהיר והתכנסתי בתוך עצמי לצורך הרהורים, הריני מוכן עתה להיכנס לתחום שאמנם כבר נגעתי בו קלות פה ושם במהלך הווידויים הללו, אך צו המצפון מחייבני להתעכב עליו קצת יותר. אקדים ואומר כי מי שמצפה כאן לנימה מופקרת ולהלצות מפולפלות נכונה לו אכזבה. אדרבא, מנוי וגמור עמי, בשורות דלהלן, להקפיד ולמזג את הכנוּת הגמורה, שהובטחה בפתח הרשימות הללו, עם המתינות וכובד־הראש שאנו מצוּוים עליהם מטעם המוסר והמידות הטובות. מעולם לא הבנתי את התענוג שמתענגים הבריות על ניבול־פה למינהו, שכן מכל סוגי הפריצות, זו הלשונית נראית לי הנתעבת ביותר, בהיותה הזולה מכולן, מה גם שאין בה להט יצרים שיוכל לשמש לה צידוק. לשמע הבדיחות והחידודים המופרחים מכל עבר אפשר היה לחשוב שמדובר בעניין הקליל והמגוחך ביותר בעולם — והרי אין לך מחשבה מופרכת מזו, שהרי לדבר על הדברים הללו מתוך קלות־דעת, בנימה נלוזה של זלזול, פירושו להפקיר למצהלות האספסוף את העניין הכי חשוב והכי מסתורי בחיים ובטבע כולו. אך הבה נחזור לווידויים שלי!
    כאן עלי לציין ראשית כול שאותו עניין הקדים לתפוס מקום בחיי, להעסיק את מחשבותי ולעמוד במרכז שעשועי הילדותיים והחלומות שחלמתי בהקיץ — זמן רב בטרם אדע לקרוא לו בשם או לצייר לי מושג כלשהו בדבר פשרו הרחב, הכולל יותר, וזו הסיבה שאת נטייתי העזה לתמונות־דמיון מסוימות, ואת העונג החריף שטעמתי בהן, חשבתי ימים רבים למין גחמה פרטית, מיוחדת רק לי ובלתי מובנת לזולתי, אשר מפאת מוזרותה מוטב לי שלא אדבר בה כלל. כיוון שלא נמצא לי כינוי מיוחד לכנותה בו, צררתי יחדיו את כל התחושות ורחשי־הלב הללו וכיניתי אותם ביני לביני בשם ״הטוב מכול״ או ״שמחה עילאית״, ונצרתי אותם בנפשי כמין סוד מתוק. אולם בשל אותה הסתגרות קנאית שלי, וכן בשל בדידותי, ועוד בשל גורם שלישי שאשוב אליו בהמשך, נשארתי ימים רבים במצב זה של תום בתולי, שלא הלם כלל וכלל את עוצמת יצרַי. שכן עד כמה שזיכרוני מגיע, עניין זה שכיניתיו ״שמחה עילאית״ היה לו תמיד מעמד־בכורה בחיי הנפש שלי, ולא זו בלבד, אלא שהשפעתו מקורה כנראה עוד בימים שבטרם הֱיוֹת הזיכרון. אומרים שילדים קטנים, שעוד אין בהם דעת, חפּים מכל חטא מבחינה זו; ואולם המחשבה שחפּוּת זו פירושה טוהר מושלם וקדוּשה של מלאכים, אינה אלא אמונת הבל רגשנית, שלא תעמוד במבחן השכל הישר. אני, על כל פנים, יודע ממקור שאין לפקפק בו (ומיד אף אוסיף ואפרט בעניינו), כי בעודני יונק משדי מיניקתי כבר גיליתי סימני ריגוש שאין לטעות בהם — מסורת ביתית שנראתה לי תמיד אמינה בלא עוררין, לפי שהיא מיטיבה לאפיין את הלהט הטבוע בי מלידה.
    ואכן, כישרוני לִרווֹת אהבה בַּתענוגים גבל במופלא ממש, ועד היום נראֶה לי שהיה גדול הרבה מן הממוצע. כבר במוקדם היו לי סיבות להניח שכך הוא, אך מי שנועדה להפוך את ההנחה לידיעה ממש היתה אותה גברת עצמה שגם סיפרה לי על העוֹררוּת היתרה שנגלתה בי אצל שדֵי מיניקתי, ואשר בנעורי קיימתי עמה יחסֵי־חשאין במשך שנים אחדות. זו היתה החדרנית שלנו, גֶנוֹפֵיפָה שמה, שהחלה לשרת בביתנו בעודה נערה רכה, וכשמלאו לי שש־עשרה עמדה בתחילת שנות השלושים לחייה. בתו של סמל גדודי, מאורסת זה כבר למנהל בית־הנתיבות של תחנה קטנה בקַו פרנקפוּרט־נידֶרְלאנְשְׁטַיין, ניחנה אותה עלמה בחוש דק לגינונים נאים ולכל עידון טרקליני, ואף על פי שעשתה כל מלאכה בזויה בבית, הנה מצד חזותה והליכותיה ניתן היה לייחס לה בנקל מעמד שבין משרתת ובת־לוויה. בשל מחסור בנדוניה דומה היה אז שנישואיה עדיין רחוקים, מעֵבר לאופק, והציפייה המתמשכת, שסופה מי ישורנו, ודאי העיקה כהוגן על הבלונדינית הגבוהה, הדשנה, בעלת העיניים הירוקות השוקקות והתנועות המתחנחנות. עם כל זאת מעולם לא מחלה על כבודה — ואפילו על־מנת שלא תִכלֶנה מיטב שנותיה בפרישות — ומעולם לא נעתרה למיני בריות נחותים כגון חיילים ופועלים ובעלי־מלאכה שצבאו על עלומיה הבשלים, שכן מעודה לא מנתה עצמה עם פשוטי־העם, ואף רחשה בוז לשפתם וסלדה מריחם. עניין אחר לגמרי היה כמובן בנם של המעסיקים, אשר ככל שהלך והתבגר לו בנעימים, כן היה שקוד להעיר ולעורר את נשיותה, ואשר סיפוק חשקיו לא זו בלבד שהיה לה, במידה ידועה, בגדר חובה ביתית, אלא גם איפשר לה להתערבב עם המעמד הגבוה יותר. כך קרה אפוא שמאוויַי לא נתקלו בהתנגדות של ממש.
    לא ארחיב כאן את הדיבור על פרשה שגרתית ונדושה מעצם טיבה, שפרטיה אין בהם כדי למשוך את לב הקורא המשכיל. בקיצור, ערב אחד, כשסנדקי שימֶלפְּריסטֶר הסב אל שולחננו לסעודה, ולאחריה ניסה עלי שלל תלבושות חדשות, אירע המקרה, לא בלי סיועה של גֶנוֹפֵיפָה, ובפרוזדור החשוך לפני דלת חדרי שבעליית־הגג התקיימה פגישה, שנמשכה והלכה צעד־צעד, עקב בצד אגודל, אל תוך החדר פנימה, וסופה שנתגלגלה במעשה של כיבוש הדדי מלא. אני זוכר שבערב ההוא, לאחר ש״פרצוף־התחפושת״ שלי שוב הקסים את רואיו, חזרה ולפתה את נפשי — והפעם אף ביתר שאת — אותה תוגת נכאים, רגש זה של התפכחות ועצב ושיממון אין קץ, שהיה יורד עלי תמיד בתום משחקי המסֵכות. בגדי החולין שלי, שבסוף נאלצתי לשוב וללובשם אחרי שהחלפתי זו אחר זו תחפושות־צבעונין רבות, עוררו בי גועל; חשק עז תקפני לקרוע אותם מעל בשרי, אך הפעם, שלא כדרכי, לא רק כדי למצוא לי מפלט בשינה. לא, מפלט אמיתי, כך הרגשתי, לא אמצא אלא בזרועותיה של גֶנוֹפֵיפָה, ולא זו אף זו — הנה אומַר הכול — דמה עלי שקִרבה עד־כלות עמה תהיה בגדר המשך והשלמה לשעשועים הססגוניים של הערב, ובסופו של דבר אף תכלית נדודַי במלתחת התחפושות של סנדקי שימֶלפְּריסְטֶר. כך או כך, מכל מקום עובדה היא שאותו עינוג בלתי נתפס, החודר ומוצץ את לשד העצמות, אשר הרווּני שדיה הצחורים הדשנים של גֶנופֵיפָה, נעלה הוא על כל תיאור. צעקה נפלטה מגרוני והרגשתי שאני עולה בסערה השמיימה. אבל תשוקתי, מעצם היותה נטועה עמוק כל כך בטבעי, היתה חַפּה מכל אנוכיות, שכן מה שהצית בה אש אמיתית היה רטט־החמדה שעבר בבשרה של גֶנוֹפֵיפָה בעודה הולכת ומתוודעת אלַי עוד ועוד. מובן מאליו שאין כאן מקום להשוואות כלשהן, ואף על פי כן הגעתי אז לידי אותה הכרה נחרצת, שאינה ניתנת לא להוכחה ולא להפרכה, והיא, שתענוגי האהבה שלי חריפים שבעתיים ומתוקים שבעתיים מאלה של שאר בני־האדם.
    ואולם, עוול יעשה לי מי שיבוא לידי מסקנה כי בשל מַתָת טבעית ומיוחדת זו נהייתי בעל־תאווה ושטוף בזימה. הדבר נמנע ממני מן הטעם הפשוט, שחיי הקשים ומלאי הסכנות הציבו לפנַי שפע תביעות שלא הייתי עומד בהן אילו נתתי את כל חֵילי לנשים. בעוד שלגבי בריות מסוימים, כפי שנוכחתי, הפעילות האמורה אינה אלא עניין של מה־בכך שהם מבצעים כלאחר יד, דרך שגרה, ואחר כך אצים־רצים להם לעסקיהם כאילו לא קרה דבר, הנה אני, לעומת זאת, הייתי נתבע תוך כדי כך לקורבנות עצומים, ולאחר מעשה הייתי נשאר ריק ומרוקן כולי, ואף משולל כל דחף לקחת חלק במלאכת החיים. אמנם אירע לא פעם שנתפסתי להוללות, הן מחמת רפיון־הבשר והן משום שנוכחתי כי העולם שׂשׂ לחלות את פנַי בשלל פיתויי עגבים. אך בכללו של דבר התאפיינו מערכי רוחי בצביון גברי ומרצין, ועם שוךְ סערת התשוקה היה ניעור בי מיד הצורך לשוב אל נוהג של חומרה ודריכות־הנפש. הלוא מעשה האהבה הבהמי אינו אלא הדרך היותר גולמית להתענג על מה שכיניתי פעם, מתוך נבואת־הלב, ״שמחה עילאית״. הוא גורם לנו חולשת עצבים בהשׂביעו את היֵצר יתר על המידה, והוא מערער בנו את האהבה אל העולם, כיוון שמצד אחד הוא מפשיט את העולם מקסמו ומזוהרו, ומצד שני מפקיע מאתנו את מאור־הפנים, שהרי לא השָׂבֵע יאיר פניו, אלא המשתוקק לבדו. כשלעצמי, אני מכיר לא מעט דרכים לסיפוק היֵצר שהן אנינות יותר, מעודנות וענוגות יותר מאותו מעשה מגושם, שבסופו של דבר אינו אלא מזון דל ומתעתע להלעיט בו את התאווה, ומי שכל מעייניו מכוּונים להשגת מטרה זו לבדה, לא יֵדע, הייתי אומר, אושר של ממש מהו. מעיינַי שלי היו נתונים תמיד לשלמוּת, לרחבוּת, לגדוּלה, וכך מצאתי לי עינוגים אנינים ועזי טעם במקום שאיש לא טרח לחפשם בו; הרי מלכתחילה לא היו מאוויי מקובעים או מצומצמים בתחום מוגדר כלשהו, וזו אחת הסיבות לכך שלמרות דמַי הגועשים בי נותרתי חף מחטא וחף מִדַעת ימים רבים כל כך, או אם לדייק, נשארתי ילד ובעל־חלומות כל ימי חיי.
    פרק תשיעי
     
    ובכך אניח לעניין זה, שבמהלך העיסוק בו לא פרצתי כמדומה אף לרגע את גדרות הנימוס הראוי, ואמהר להרחיב צעד לעֵבר אותו מפנה שהתחולל בחיי — כלפי חוץ, על כל פנים — ושׂם קץ טרגי לימי שבתי בבית אבי. ראשית עלי להזכיר את אירוסיה של אחותי אולימפיה ללוֹיטְנַנט אוּבֶּל מגדוד הרגלים השני של נַסַאוּ מס' 88 שבמַיינץ, אשר נחוגו ברוב פאר אך לא הניבו תוצאות של ממש כיוון שנתבטלו מתוקף הנסיבות, ומשחרב עלינו הבית קמה הכלה והחליטה לעלות על בימת האופרטה. אוּבֶּל, צעיר חולני, תועה בדרכי החיים, היה משתתף של קבע בהילולות שלנו. מלוהט כולו מן הריקודים וממשחקי המשכונות, מיֵין ה״בֶּרְנְקַסְטְלֶר דוֹקטוֹר״ ומשלל החמוקים שחשפו הגבירות ברוחב לב ובכוונה תחילה, נתלקחה בו גם אש האהבה לאולימפיה; ומאחר שהשתוקק לקנות בעלות עליה מתוך אותה שקיקה המיוחדת לאנשים חלושי־ריאה, ובהיותו צעיר ותמים מכדי להעריך נכונה את חוסן מעמדנו הכלכלי, נפל ערב אחד על ברכיו וביקש את ידה כשהוא כמעט מתייפח מקוצר־רוח. פליאה היא בעיני היום, כיצד יכלה אחותי אולימפיה, שבעצם לא השיבה אהבה אל חיקו, לנהוג עזות מצח שכזאת ולהיענות לאותו חיזור נואל, שהרי מפי אמנו ידעה טוב ממני מה מצבנו. אך היא ביקשה מן הסתם להבטיח לעצמה קורת־גג, ולוּ רעועה, בעוד מועד, ואולי השתכנעה איכשהו, שנישואים למי שנושא את מדי־הכבוד כפולי הצבע, יהיו סיכוייו בחיים אשר יהיו, עשויים לחזק את מעמדנו כלפי חוץ ולתת לנו ארכה כלשהי. אבי המסכן, שהתבקש לתת את הסכמתו בו־במקום, אמר אמן לא בלי מידה של מבוכה, ומיד התבשרו כל הנוכחים על המאורע המשפחתי, פצחו בקריאות ״מזל־טוב״ והזדרזו ״לשטוף את הבשורה״, כלשונם, בשפע של Lorley extra cuvée. מכאן ואילך נהג הלוֹיטְנַנט אוּבֶּל להגיע אלינו ממַיינץ כמעט מדי יום, ופגישותיו עם מושׂא חשקנותו החולנית רופפו את בריאותו לא מעט. כל אימת שנכנסתי לחדר שהתירו לחתן־כלה לשהות בו שעה קלה ביחידות, היה מראהו סתור ורצוץ, דומה לגווייה של מת, ואין ספק שאותו מִפנה, שהפך במהרה את הקערה על פיה, היה לו אך לברכה.
    אבל אם לשוב ולדבר על־אודותי, הרי כל מעיינַי בשבועות ההם היו נתונים בעיקר לשינוי השם שתזכה בו אחותי עם נישואיה, ואשר בגינו התקנאתי בה, כזכור לי היטב, קִנאה עזה עד כדי צרות־עין ממש. היא, שימים רבים כל כך נקראה אולימפיה קְרוּל, עתידה עוד מעט לחתום את שמה ״אולימפיה אוּבֶּל״ — עניין שנסוך עליו כל קסמו וחין־ערכו של החידוש. כמה משעמם ומייגע לשרבט כל החיים אותה חתימה עצמה, שתחזור שוב ושוב ולאין מנוס בשולי כל מכתב וכל מסמך! הרי היד נתקפת שיתוק מרוב מיאוס וגועל! איזה אושר, איזה ריגוש, איזה רענון של כל הווייתך תחוש מן הסתם כשתציג את עצמך בשמך החדש ותשמע אותו מפי זולתך בפנותו אליך! האפשרות הזאת, להחליף את השם לפחות פעם אחת באמצע החיים, נראתה לי כיתרון גדול שזוכות בו בנות המין הנשי לעומת הגברים, שהחוק וסדרי המשטר שוללים מהם למעשה את הצֳרי המלבב הזה. אני, שמלכתחילה לא נועדתי לנהל חיים נרפים ובטוחים בחסות הסֵדר הבורגני כדרך רוב הבריות, פרצתי לימים, לא בלי כישרון־המצאה מובהק, את גדרותיו של אותו איסור, שאיים הן על ביטחוני והן על צורכי פרנסתי, וארשה לעצמי להקדים את המאוחר ולהצביע כאן על יופיו הקליל, המיוחד במינו, של אותו קטע ברשימותי שבו אני מסתלק לראשונה משמי הרשמי, משל פשטתי מעלי בגד מרופט וספוג זיעה, כדי לאמץ לעצמי — ואפילו מתוקף סמכות ידועה — שם חדש, שבהידורו ובנועם צלילו עולה בהרבה, אגב, על שמו של הלוֹיטנַנט אוּבֶּל.
    אולם בעצם תקופת האירוסים של אחותי כבר החל הגורל לנוע במסלולו, או בלשון ציורית יותר, החורבן נקש על דלתנו באצבעו השלדית. השמועות הזדוניות שהתהלכו בעיירה על מצבו הכלכלי של אבי המסכן, האיפוק החשדני שנקטו הבריות במגעם ומשאם עמנו, הנבואות הרעות שהופרחו לעברנו מכל עבר — כל אלה אושרו והוצדקו ואף התגשמו באכזריות שאין למעלה ממנה במאורעות שפקדו אותנו לשביעות רצונם של השמחים לאיד. התברר שקהל הצרכנים התחיל פונה עורף ליין הנתזים שלנו. לא הוזלה נוספת במחיר (שלא תרמה כמובן לשיפור האיכות), ולא ציורי הפרסומת הפתייניים שסיפק לנו סנדקי שימֶלפְּריסְטֶר בניגוד למיטב הכרתו, רק משאיפתו לרַצות — לא זו ולא אלה לא משכו עוד את לב ציבור הנהנתנים אל התוצרת שלנו; ההזמנות פחתו והלכו וסופן שעמדו על אפס, ויום אחד, באביב, במלֹאת לי שמונה־עשרה שנים, ניחתה הפורענות על ראשו של אבי המסכן.
    בימים ההם, ימי עלומי הרכים, הייתי משולל כמובן כל תבונה עסקית, וגם כעבור שנים, כאשר יָסַדתי את חיי על כוח־הדמיון ועל שליטה עצמית, כמעט שלא נזדמן לי לרכוש בקיאות בענייני מסחר. לפיכך אני נמנע מלהטריח את קולמוסי בכתיבה על נושא שאיני בקי בו, ולא אלאה את הקורא בפרטים המקצועיים הנוגעים לפשיטת־הרגל של בית־החרושת ליין נתזים Lorley. אולם יש עם לבי לתת ביטוי לרגשי החמלה שעורר בי אז אבי המסכן. מיום ליום היה צולל עמוק יותר בתוגה חרישית, יושב לו על כיסא באיזו פינה בבית וראשו נטוי הצדה, בעוד אצבעות ימינו שקצותיהן כפופים כלפי מעלה מלטפות ברכּות את כרסו, ועפעפיו ממצמצים במהירות ובלי הפוגה. תכופות היה נוסע למַיינץ — טיולים עגומים שנועדו לגיוס ממון, לגילוי מקורות סיוע חדשים, ושמהם היה חוזר רצוץ ושפל־רוח, מקנח את מצחו ואת עיניו במטפחת של בַּטיסט. רק בעת מסיבות הקרואים שנערכו בביתנו כמימים ימימה, רק בשבתו בראש אורחיו המיטיבים לבם במאכל ומשקה, מפית לצווארו וכוס יין בידו — רק אז חזרה אליו לעתים נחת־הרוח השאננה של ימי העבר. ואולם באחד הערבים הללו פרצו חילופי דברים קשים, רווּיי זדון ופוקחי עיניים, בין אבי המסכן לבין הבנקאי היהודי, בעלה של אותה ברייה עם פניני הזכוכית השחורות, אשר כפי שנודע לי היה אחד מפושטי העור היותר קשוחים שפרשׂו אי־פעם את רשתם לצוד בה אנשי־עסקים פזיזים שנקלעו לקשיים; וכעבור זמן לא רב הגיע אותו יום מר ונמהר, אשר מבחינתי הביא עמו בכל זאת גם שלל תמורות מעוררות — היום שבית־החרושת והלשכה נותרו נעולים, וחבורת אדונים קרי מבט וקפוצי שפתיים נכנסה אל הווילה שלנו והטביעה בכל מקום את החותמת ״מעוקל״. בלשון נמלצת ובחתימתו התמימה, המסתלסלת, שידעתי לחקותה במומחיות שכזאת, הצהיר אבי המסכן בבית־הדין על היותו חדל פירעון, וכך נפתח חגיגית ההליך המשפטי של פשיטת־הרגל.
    בשל חרפתנו, שהשמועה עליה כבר עשתה לה כנפיים בעיירה, נעדרתי ביום ההוא מבית־הספר — אותו ״בית־ספר ריאלי גבוה״ שהזכרתיו לעיל — וכאן רצוני להעיר אגב־אורחא שמעולם לא זכיתי לסיימו: ראשית משום שלא טרחתי אף כהוא־זה להסתיר את סלידתי מן האטימות העריצה ששלטה במוסד הזה, וכן משום שהשם הרע שיצא לביתנו, וחורבנו הסופי לימים, הטו כנגדי את כל צוות המורים והפיחו בו שנאה ובוז כלפי. בחג הפסחא שלאחר פשיטת־הרגל של אבי המסכן החליטו לשלול ממני את תעודת סוף השנה, ובכך העמידוני לפני הברירה, להוסיף ולשאת בהכנעה את שבט־מוּסרם של המורים, מה שלא הלם עוד את גילי, או לעזוב את בית־הספר ולוותר על זכויות היתר שמעניק סיום חוק־לימודים כהלכתו; והואיל והייתי חדור כולי בַּוודאות העליזה, שאישיותי וסגולותי יש בהן כדי לפצות, ואף למעלה מזה, על אובדנם של היתרונות העלובים הללו, בחרתי בדרך השנייה.
    הקריסה היתה מוחלטת, והיה ברור שאבי המסכן דחה אותה ימים רבים כל כך והעמיק כל כך להסתבך ברשתותיהם של נושכי הנשך, רק משום שידע שפשיטת־הרגל תהפוך אותו לקבצן גמור. כל רכושנו הועמד למכירה פומבית: גם תכולת המחסן (אבל מי היה נותן פרוטה שחוקה בעד תוצרת ידועה לשמצה כמו יֵין הנתזים שלנו!), גם נכסי דלא ניידי, כלומר מבנֵי היקב והווילה, שהיו משועבדים למשכנתא בסך יותר משני שלישים מערכם, ואשר את הריבית עליה לא הצליחו לשלם זה שנים; הגמדים, הפטריות ושאר יצורי האבן שבגננו, ואפילו כדורי הזכוכית והנבל האֵיאוֹלי לא ניצלו גם הם מאותו גורל עגום; פְּנים הבית עורטל מכל דבר־מותרות ומכל מה שהיה בו משום נועם: הכישוֹר, כרי המוֹך, תיבות־המראָה הזעירות ובקבוקוני ההרחה הוצאו למכירה לכל המרבה במחיר, ואפילו על הרמחים התלויים מעל לחלונות ועל המסכים העליזים העשויים קני סוף צבעוניים לא חסו; ואם יצא המנגנון הקטן שמעל למאוורר שלם בלא פגע מן הביזה, והוסיף להשמיע בקול צלצול ענוג את פתיחת המזמור ״שׂישׂו בחייכם״, לא היה זה אלא מפני שהאדונים מטעם בית־הדין לא השגיחו בו כלל.
    בתחילה לא נראָה אבי המסכן כמי שחרב עליו עולמו. אדרבא, מפניו נשקפה קורת־רוח מסוימת מעצם העובדה שעסקיו, שידו קצרה מלהתיר את התסבוכת שנקלעו אליה, מופקדים מכאן ואילך בידיים אמונות כל כך; והואיל והבנק שכל רכושנו עבר לידיו נתן לנו, בחסדו וברחמיו, היתר זמני להתגורר בין כתליה העירומים של הווילה, הרי עדיין היתה לו קורת־גג לראשו. כמי שחייו היו קלים תמיד ומזגו נוח, לא היה מסוגל אף להעלות בדעתו שעלולים להחמיר עמו ולהתאכזר אליו עד כדי נידוי ממש; תמימותו אף הגיעה לידי כך שהלך והציע עצמו למשׂרת מנהל של חברת מניות מקומית שעסקה בייצור יין נתזים. משהושבו פניו ריקם בזלזול, חזר וניסה פעמים אחדות לקנות לו אחיזה בחיים — ואילו צלח הדבר בידו, אין ספק שהיה מחדש מיד את כל חינגאות הזיקוקין שלו. אך משעלו כל מאמציו בתוהו, רפו ידיו. וכיוון שמלבד זאת האמין בוודאי שהוא עלול להיות לנו למכשול, ובלעדיו נוכל למצוא את מקומנו בעולם ביתר קלות, החליט לשים קץ לחייו.
    עברו חמישה חודשים מאז פשיטת־הרגל, הסתיו הגיע. אחרי הפסחא לא חזרתי עוד אל בית־הספר, ולפי שעה נהניתי מן החירות הארעית שנפלה בחלקי, בלי כל ציפיות מוגדרות לעתיד. יום אחד התכנסנו יחדיו, אמי, אחותי אולימפיה ואני, לסעודת־האביונים שלנו בחדר־האוכל שרוּקן ממרבית רהיטיו, וחיכינו לראש המשפחה; אך כיוון שבושש לבוא גם אחרי שכילינו את המרק, שלחנו את אחותי אולימפיה, שאבי המסכן רחש לה תמיד חיבה ענוגה, אל חדר־העבודה שלו, לקרוא לו שיאכל עמנו. אולם בטרם תחלופנה שלוש דקות שמענו אותה מצווחת לפתע בקולי־קולות ומתרוצצת בלא מטרה מעלה־מטה במדרגות ובכל רחבי הבית. אחוז צמרמורת ומוכן לרע מכול, חשתי כל עוד נפשי בי אל חדרו של אבי. הוא שכב שם על הרצפה בבגדים פרומים, כפו מונחת על פסגת כרסו העגולה ולצדו החפץ המבהיק, הקטלני, שבו ירה לתוך לבו הרך. המשרתת שלנו גֶנוֹפֵיפָה ואני השכבנו אותו על הספה. ובעוד הנערה רצה להזעיק את הרופא, ואחותי אולימפיה מוסיפה להתרוצץ ולהרעיש את חלל הבית בצווחותיה, ואמי לא מרהיבה עוז לצאת מחדר האוכל — עמדתי אני ליד גווייתו המצטננת של אבי־מולידי, מליט עיני בכפי ומשלם את מס האֵבל בפלגים של דמעות.

    סקירות וביקורות

    בשבחי הנרקיסיזם ספרו הנפלא של תומאס מאן, 'פליקס קרול: וידוייו של מאחז-עיניים ‭ ,'‬ ידביק אתכם בתאוות חיים ובאהבת אדם 'פליקס קרול: וידוייו של מאחז-עיניים' הוא הרומן האחרון שפירסם תומאס מאן בחייו. הוא יצא ‭ ,1954-ב‬ שנה לפני מותו בגיל ‭ .80‬ והנה, למרבה הפלא, זה גם הרומן הקליל ביותר של מאן; רומן שקלילותו עקרונית, אם ל... אריק גלסנר 7 לילות 11/11/2016 לקריאת הסקירה המלאה> 7 לילות מה הקשר בין טראמפ לפליקס קרול של תומאס מאן אריאנה מלמד הארץ ספרים 18/11/2016 לקריאת הסקירה המלאה>

    עוד על הספר

    סקירות וביקורות

    בשבחי הנרקיסיזם ספרו הנפלא של תומאס מאן, 'פליקס קרול: וידוייו של מאחז-עיניים ‭ ,'‬ ידביק אתכם בתאוות חיים ובאהבת אדם 'פליקס קרול: וידוייו של מאחז-עיניים' הוא הרומן האחרון שפירסם תומאס מאן בחייו. הוא יצא ‭ ,1954-ב‬ שנה לפני מותו בגיל ‭ .80‬ והנה, למרבה הפלא, זה גם הרומן הקליל ביותר של מאן; רומן שקלילותו עקרונית, אם ל... אריק גלסנר 7 לילות 11/11/2016 לקריאת הסקירה המלאה> 7 לילות מה הקשר בין טראמפ לפליקס קרול של תומאס מאן אריאנה מלמד הארץ ספרים 18/11/2016 לקריאת הסקירה המלאה>
    פליקס קרול- וידוייו של מאחז-עיניים תומאס מאן
    פרק ראשון
     
    בעודי שולח ידי אל הקולמוס, כולי פרוש מן העולם ושרוי בבטלה נינוחה של פנאי — בריא, אמנם, אף כי עייף, עייף מאוד (עד כי לא אוכל להתקדם בסיפורי אלא בצעדים קטנים ובהפסקות תכופות), בעודי מתכונן, אפוא, להעלות על־גבי הנייר הסבלני את וידויַי, בכתב־ידי המובהק, הנקי והנעים לעין — מתגנב ללבי פתאום החשש החמקמק, שמא השׂכָּלָתי וחינוכי אין בהם די להשלמת המשימה הרוחנית הזאת. ואולם, כיוון שכל מה שיש לי לספֵּר נובע במישרין מנסיונותי שלי, ממשוגותי ומיִצרי־לבבי — והרי זה חומר שאני שולט בו שליטה מוחלטת — כיוון שכך, עשוי אותו ספק להתייחס לכל היותר לסוגיות של טאקט ודרך־ארץ בסגנון הביטוי שלי, ובעניינים אלה, לדעתי, לימודים סדירים שהגיעו לידי סיום מוצלח חשובים הרבה פחות מכישרון טבעי וחינוך נאוֹת מבית אבא. בחינוך שכזה לא ידעתי מחסור, שכן מוצאי ממשפחה בורגנית טובה, אף כי מפוקפקת במקצת: חודשים אחדים היינו נתונים, אחותי אולימפיה ואני, להשגחתה של עלמה אחת מוֵוֶה, שנאלצה, אמנם, להסתלק בבושת פנים, משנוצרו יחסים של יריבות נשית בינה לבין אמי, בעטיו של אבי, כמובן; הסנדק שלי שימֶלְפְּריסְטֶר, שנפשי היתה קשורה בנפשו, היה אמן מקובל ומוערך, וכל בני העיירה כינוהו ״האדון הפרופסור״, הגם שאפשר שתואר נאה ונחשק זה נפל בחלקו שלא כדין כלל; ואבי, שעם היותו שמן וכרסתן ניחן בקסם אישי רב והיה מקפיד תמיד להתנסח בלשון צחה וצלולה. מצד סבתו זרם בעורקיו דם צרפתי, הוא עצמו עשה את שנות לימודיו בצרפת, ורחובות פאריס היו נהירים לו, לדבריו, ככיסי מקטורנו. מנהג היה לו, לתבל את שׂיחו — ובהגייה משובחת, אגב — במטבעות לשון כגון ״c'est ça״, ״épatant״ או ״parfaitement״;1 עוד היה מכריז תכופות: ״איש־איש וגוּטוֹ״,2 ועד סוף ימיו לא סרה ממנו חיבתן של הנשים. כאן הקדמתי את המאוחר, שלא לעניין. אך באשר לכישרון הטבעי שלי לנימוסים וגינוני־חן, הרי בו יכולתי לבטוח מאז ומעולם בלא שמץ פקפוק, כפי שיוכיחו בעליל חיֵי הנכלולים שלי, ואני מאמין שאוכל לסמוך עליו בלב שלם גם הפעם, עם הופעתי הראשונה בכתב. ואף זאת, מנוי וגמור עמי לנקוט ברשימותי אלה כנוּת נטולת מעצורים, בלי לחשוש שמא יטְפלו עלי אשמת רהב או חוסר בושה. שהרי איזה ערך ואיזה תוקף מוסרי יהיה לְווידויים שייכָּתבו מתוך כוונה אחרת זולת הדבֵקוּת באמת!
    1 ״זהו זה״, ״מדהים״, ״לחלוטין״ (צרפתית).
    2 מלשון — goût, ״טעם״ בצרפתית.
    מחוז הרַיין הוא שהולידני, אותו חבל מבורך, נעים וחף מכל נוקשות, הן מצד תנאי האקלים והן מצד תכונות הקרקע, אשר בהיותו עתיר ערים וכפרים ושוקק אוכלוסייה עולצת, הוא נמנה עם המקומות היותר מלבבים על־פני האדמה. כאן ישגשגו, מוגנים מפני הרוחות בְּסֵתר רכסי־ההרים ושׂשׂים להשתרע תחת שמש הדרום, כל אותם יישובים מפורסמים שצליל שמם די בו להצהיל את לב חובבי המשקה — כאן ישכנו רָאוּאֶנְטָל, יוֹהַניסְבֶּרג, רוּדֶסְהַיים, ועמם גם העיירה המעטירה שבה ראיתי אור עולם, שנים מעטות בלבד לאחר כינונה לתפארת של הקיסרות הגרמנית. בהיותה שוכנת מעט מערבה מן ה״בֶּרֶך״ שמצייר הרַיין בקרבת מַיינץ, ומפורסמת ביינות התוססים המיוצרים בה, משמשת אותה עיירה מעגן ראשי לספינות הקיטור המשייטות במעלה הנהר ובמורדו, והיא מונה כארבעת־אלפים תושבים. מַיינץ העליזה קרובה מאוד אפוא, וכן גם מרחצאות טָאוּנוּס המהודרים: וִיסְבַּאדֶן, הוֹמְבּוּרג, לַנְגֶנְשְׁוואלְבַּך ושְׁלַנְגֶנְבַּד — לשָם, אגב, אפשר היה להגיע בנסיעה של חצי שעה ברכבת צרת־מסילה. כמה הרבינו, הורי ואחותי אולימפיה ואני, לצאת לטיולים בעונה היפה של השנה, באונייה, בכרכרה וברכבת — אל כל ארבע רוחות השמים, שכן בכל מקום משכו את לבנו פינות חמד ואתרי תיירות למיניהם, יצירי הטבע או מעשה ידי אדם. עודני רואה את אבי, בחליפת קיץ נוחה משובצת, יושב עמנו במסעדת־גן כלשהי — בריחוק מה מן השולחן, שכן כרסו מנעה בעדו מלשבת קרוב יותר — מתענג על מנת סרטנים בלוויית גביע עסיס־גפנים זהוב, וכולו מתמוגג מנחת. תכופות חָבַר אלינו גם הסנדק שלי שִׁימֶלְפְּריסְטֶר; בעין בוחנת היה מתבונן בבריות ובנוף מבעד למשקפי הצַייר העגולים, ושואב כל דבר, כקטן כגדול, לתוך נשמת האמן שלו.
    אבי המסכן היה בעלי הפירמה ״אֶנְגֶלְבֶּרט קְרוּל״, שיִיצרה בשעתה את תַו הזֶקְט3 הנשכח כיום, ״Lorley extra cuvée״. למטה, במורד הרַיין, לא הרחק מגשר הרציף, שכנו מרתפיה, ובעודני נער הייתי מסתובב לא אחת מתחת לקמרונות הצוננים, משוטט לי מהורהר לאורך פרוזדורי האבן המוליכים שתי וערב בין האצטבאות הגבוהות, ומתבונן בגדודי הבקבוקים המונחים שם במשופע, נדבך על גבי נדבך. הנה אתם מוטלים כאן, אמרתי אל נפשי (הגם שעוד לא יכולתי, כמובן, לנסח את מחשבותי במילים קולעות כל כך), הנה אתם מוטלים כאן באור הדמדומים שבבטן האדמה, ובתוככם פנימה מזדכך ומכין עצמו בדממה העסיס הזהוב התוסס, העתיד להאיץ פעימתם של אי־אלה לבבות, להצית זוהר עילאי באי־אלה זוגות עיניים! עדיין עירומים אתם ודלים למראה, אך יום יבוא ותעלו מקושטים ברוב פאר אל עולם של מעלה, ושם, בחגיגות ובנשפי כלולות ובקיטונות נסתרים, תעיפו את פקקיכם אל התקרה בקול נפץ צוהל, ותפיצו שיכרון, קלות ראש ועונג בקרב בני־האדם. כך, או בדומה לכך, דיבר הנער; ועניין אחד, לפחות, היה נכון, לאמור: הפירמה ״אֶנגֶלבֶּרט קְרוּל״ הקפידה הקפדה יתרה על עיצוב בקבוקיה, כלומר על עיטורם, בשלב האחרון, בשלל סלסולים ופטורי ציצים, שבלשון המקצוע נקראים coiffure.4 הפקקים הדחוסים נקשרו בחוט של כסף ובשׂרוך מוזהב והוחתמו בלכּה ארגמנית, ולא זו בלבד אלא שעל הבקבוקים עצמם היה תלוי בפתיל של זהב חותָם עגול חגיגי, כמו זה הנהוג באיגרות מטעם האפיפיור ובמסמכי־מדינה עתיקי יומין. צווארי הבקבוקים נעטפו לתפארת בנייר־כסף מבריק, ועל כרסם העגלולית התנוססה תווית עתירת עיטורים זהובים, שעוצבה במיוחד בידי הסנדק שלי שימֶלְפְּריסְטֶר, ועליה, לבד מכמה כוכבים ושלטי אצולה וחתימת ידו של אבי, וכן הכתובת Lorley extra cuvée בדפוס מוזהב, נראתה גם דמות אישה שכל לבושה רק צמידים לידיה וענקים לצווארה, והיא יושבת ברגליים משׂוכלות על חודו של צוק, ידה מורמת לסרק את שׂערהּ הגלי הגולש.5 בעצם, דומה שאיכותו של היין לא עלתה בקנה אחד עם כל הפאר המסנוור הזה. ״קְרוּל,״ היה הסנדק שלי שימֶלפְּריסְטֶר אומר לאבי, ״עם כל הכבוד הראוי, הגיע הזמן שהמשטרה תטיל איסור על השמפניה שלך. לפני שמונה ימים התפתיתי ללגום ממנה כמחצית הבקבוק, ועד היום לא התאושש גופי מן ההלם. איזו פסולת אתה יוצק בעצם לתוך הבליל הזה? שמא נפט, או יי״ש קלוקל כלשהו? בקיצור, יֵין תרעלה אתה משקה אותנו! גוּר לך מפני החוק!״ אבי המסכן נבוך לשמע הדברים, שכן היה אדם רך מטבעו ולא יכול לשאת מילים חריפות מדי. ״לךָ קל ללגלג, שימֶלפְּריסְטֶר,״ היה אבי משיב מן הסתם, מלטף רכּוֹת את כרסו בקצות אצבעותיו, כמנהגו תמיד, ״ואילו אני חייב לייצר בזול, רק בגלל אותה דעה קדומה הבזה לתוצרת ארצנו — בקיצור, אני נותן לציבור מה שהוא מצפה לקבל. חוץ מזה, ידידי, התַחֲרות חונקת אותי, ואני בקושי מחזיק מעמד.״ עד כאן דברי אבי.
    3 זֶקְט הוא יין דמוי שמפניה המיוצר בגרמניה, להבדיל משמפניה צרפתית.
    4 תסרוקת (צרפתית).
    5 הציור מתאר את בתולת־המים הפתיינית לוֹרֶלַיי, כפי שהיא מופיעה בשירו הנודע של היינריך היינה בשם זה.
    הווילה שלנו נמנתה עם אותם בתי־אדונים מלבבים למראה, שבהישענם על המורדות הרכים הם חולשים על נופי הרַיין. הגן המשתפל והולך היה מקושט ברוחב יד, מלא גמדים ופטריות ושלל חיות אבן למיניהן, כולן מלאכת מחשבת של חיקוי ואחיזת עיניים; על גבי כַּן היה מונח כדור זכוכית שכל בבואה שהשתקפה בו היתה מעוּותת עד כדי גיחוך, ועוד היו שם נֵבל אֵיאוֹלי, כמה נקיקים חצובים בסלע, ומזרקה שהזניקה לאוויר תשלובת מרהיבה של סילוני מים ששבו וצנחו אל אגן שדגים כסופים משייטים בו. אשר לבית פנימה, צביונו הלם את טעמו של אבי ואמר שלוות־נפש ועליצות כאחת. פינות מוצנעות הזמינו לשבת בהן, ובאחת מהן עמד כישוֹר אמיתי. חפצי חן לאינספור: משׂכיות, קונכיות, תיבות־מראָה זעירות ובקבוקוני הרחה היו ערוכים על גבי מדפים ושולחנות רפודי פְּלוּסין; המון כרים של מוך, מצופים משי או רקמה ססגונית עבודת יד, היו פזורים בכל מקום על ספות ומיני מרבצים, שכן אבי העדיף תמיד יצועים רכים למשכב; רמחים שימשו כמוטות לווילונות, ובין הדלתות נתלו אותם מסכים אווריריים עשויים קני סוּף ושרשרות חרוזי צבעונין, שלמראית עין הם כקיר מוצק, אך למעשה אפשר לעבור דרכם אף בלא ניע יד, והם נפערים בקול קשקוש דקיק או רשרוש חרישי, וחוזרים ונסגרים. מעל למאוורר היה מותקן מנגנון קטן, מחוכם להפליא, שבשעה שהדלת נסגרת ותנועתה מושהית בשל לחץ האוויר, הוא משמיע בקול צלצול ענוג את פתיחת השיר ״שׂישׂו בחייכם!״
    פרק שני
     
    זה היה אפוא המעון שבו נולדתי ביום גשום וחמים של חודש מאי המתוק — אגב, היה זה יום ראשון בשבוע — ומכאן ואילך שוב אין בדעתי להקדים את המאוחר, אלא להקפיד כחוט השערה על סדר הזמנים הנכון, דבר דבור על אופניו. לידתי, אם הידיעות שבידי נכונות, התנהלה בכבֵדות, ולא בלי עזרתו הפעילה של רופא־הבית שלנו בימים ההם, הדוקטור מֶקוּם; וזאת בעיקר משום שאני עצמי — אם מותר לי לקרוא לאותו יצור בראשיתי וזר בשם ״אני״ — הייתי אדיש ונרפה עד להפליא באותו מעמד, לא סייעתי כמעט כלל למאמציה של אמי, ולא גיליתי שום חשק לצאת אל העולם, שלימים עתיד הייתי לאהוב אותו בלהט שכזה. ואף על פי כן הייתי ילד בריא, צח ואדום, שעורר את מיטב התקוות והפליא לשגשג על שדיה של מינקת משובחת. ואולם, לאחר שחזרתי ועיינתי בדברים לעומקם, איני יכול שלא לקשר בין העצלות והסרבנות שגיליתי בעת הולדתי — אותו אי־רצון מובהק לנטוש את חשכת הרחם ולהמירהּ באור היום הבהיר — לבין נטייתי העזה וכישרוני היוצא דופן לשינה, אשר היו טבועים בי מילדוּת. סיפרו לי שהייתי ילד שקט, לא צווחן ולא פורע סדר, אלא מסור לתנומה ולנמנום במידה שהקלה על מלאכתן של אוֹמְנוֹת ומטפלות; ואף על פי שלימים גברה בי התשוקה אל העולם ואל בני־האדם עד כדי כך שנזקקתי לשמות שונים על־מנת להתערב ביניהם, ואף פעלתי רבות להטות את לבם אלי — אף על פי כן מצאה לה נפשי מעון של אמת רק בנבכי השינה והלילה; הייתי נרדם בקלות ובחפץ לב גם בלא עייפות הגוף, צולל עמוק בְּשכחה נטולת־חלומות ומקיץ בתום תרדמה ארוכה — של עשר או שתים־עשרה ואפילו ארבע־עשרה שעות — ואני מלא רעננות וקורת־רוח העולות על כל מה שעשוי היה להעניק לי היום על הנאותיו והצלחותיו. אפשר היה לראות בצימאון השינה הזה כמין ניגוד ליִצרי החיים והאהבה שפיעמו בי, ואשר עוד ידובר בהם בהמשך. ואולם, כבר רמזתי לעיל שהקדשתי לעניין זה מאמצי מחשבה לא מעטים, ולא פעם דימיתי לגלות שלא בסתירה מדובר כאן, אלא בתוֹאַם פנימי דווקא, בזיקה נסתרת. ועובדה היא שעתה, משזקנתי ועייפתי (אף שמלאו לי רק ארבעים), ושום תאווה או רגש לא דוחפים אותי עוד לעֵבר בני־האדם, וחיי עוברים עלי בפרישות גמורה — רק עתה עזבוני גם כוחות השינה, רק עתה החלה השינה מתנכרת אלי, אפשר לומר, ותנומתי נהייתה קצרה, חטופה, מרפרפת, בעוד שבעבר, בכלא, ששם היה לי לשם כך פנאי למכביר, ערבה לי שנתי אף יותר מאשר במיטות הרכות של מלונות הפאר. — אך שוב נכשלתי, כהרגלי, בהקדמת המאוחר.
    מפי קרובַי שמעתי תכופות, שמאחר שבאתי לעולם ביום ראשון בשבוע הריני בר־מזל מלידה, והגם שגודלתי וחונכתי הרחק מכל אמונה תפלה, ייחסתי תמיד איזה פשר טמיר לעובדה זו, ומה עוד שהיא מתווספת לשמי הפרטי פֶליקְס6 (כך נקראתי על שם הסנדק שלי שימֶלפְּריסְטֶר) ולנועם החֵן שהיה משוך על כל דמותי. כן, האמונה במזלי הטוב ובהיותי בן יקיר לַהשגחה התקיימה תמיד בנפשי פנימה, ואני רשאי לומר שבכללו של דבר לא הופרכה אמונה זו מעולם. שהרי זה טבעם הייחודי של חיי, שכל צער ותלאה שידעתי הופיעו תמיד כמשהו זר, לא רצוי לשמים מלכתחילה, משהו שייעודי האמיתי, הסגולי, מפציע וזוהר בעדו כאור החמה. — ועתה, לאחר שהפלגתי כך בדיבורים כלליים, אמשיך ואתווה את קווי המתאר של תמונת נעורי.
    6 פֶליקְס בלטינית: ״מאושר״.
    כילד רך הרביתי לשגות בדמיונות, ושלל ההמצאות והרעיונות שהגיתי נתנו לבני הבית שפע חומר לשעשועים. אני זוכר, כמדומני — והדבר אף סופר לי תכופות — שבימים שעוד לבשתי שִׂמלונת של פעוטות אהבתי להעמיד פנים, דרך משחק, שאני הקיסר,7 ואף הייתי חוזר וטוען כך שעות על שעות בעקשנות יתרה. אוֹמנתי היתה מוליכה אותי הלוך ושוב בשבילי הגן או בפרוזדור הבית כשאני ישוב בעגלה קטנה, ואני, מסיבה כלשהי, הייתי מושך בכל כוחי את פי כלפי מטה עד ששפתי העליונה נתארכה מעֵבר לכל מידה, ובו־בזמן מצמצתי אט־אט בעיני, אשר האדימו ודמעו לא רק בשל אותה העוויה, אלא גם בשל איזו רִגשה פנימית. דוּמם ישבתי בעגלתי הקטנה, נסער מרוּם מעמדי ומקשישותי המופלגת; ואומנתי היתה מחויבת להודיע על גדולתי לכל מי שנקרה לנו בדרך, שכן התעלמות מן הגחמה שלי עלולה היתה לעורר בי רוגזה עצומה. ״הנה אני מסיעה את הקיסר לטיול,״ היתה מכריזה ומקרבת את כף ידה אל רקתה במין ניסיון גמלוני להצדיע, וכל עובר ושב החווה קידה של כבוד. על כולם עלה סנדקי שימֶלפְּריסְטֶר, שקפץ תמיד על כל הזדמנות להשתטות, ובכל פגישה שכזאת עשה כל מאמץ לרצותני ולחזק בי את תחושת הגדלוּת. ״הביטו וראו, הנה נוסע ובא גיבורנו הישיש!״ היה אומר, וכמעט נופל אפיים ארצה לרגלי. אחר כך היה מתייצב בדרכי בדמות המון־העם, כביכול, קורא הידד ומעיף באוויר את כובעו ואת מקל־ההליכה שלו ואפילו את משקפיו, והיה מתפקע מצחוק למראה דמעות ההתרגשות שזלגו על שפתי העליונה המתוחה לכל אורכה.
    7 הכוונה לקיסר הגרמני וילהלם הראשון.
    למשחקים מסוג זה התמכרתי גם אחר כך, כלומר בשנות נעורי, כשכבר לא יכולתי לתבוע תמיכה ועידוד מן המבוגרים. אלא ששוב לא נזקקתי להם, אדרבא, התענגתי על עצמאותו של כוח־הדמיון שלי ועל היותו מספיק לעצמו. כך, לדוגמא, התעוררתי בוקר אחד נחוש בדעתי להיות היום נסיך בן שמונה־עשרה ושמו קארְל, ודבקתי בהזיה זו כל אותו היום, ואפילו ימים אחדים; שכן יתרונו של המשחק הזה, שלא יסולא בפז, היה בכך שלא הצטרכתי לחדול ממנו ולוּ לרגע, אף לא בשעות הלימודים בבית־הספר ששיעממוני עד מוות. התהלכתי לי כה וכה עוטה רוממות נעימת־סבר, וניהלתי שיחה ערנית ועולצת עם אחד המושלים או השָלישים הבדויים שנלוו אלי, ואיש לא יוכל לתאר את הגאווה ואת האושר שנסך בי סוד חיֵי הזוהַר הנסיכיים שלי. מה נפלאה היא מתת הדמיון, מה רב ועצום העונג שהיא עשויה להעניק! כמה טיפשים ועלובים נראו לי שאר נערי העיירה, שלא זכו מן הסתם במתת־אל זו, ולפיכך נשללו מהם כל אותן שמחות נסתרות שהשכלתי להפיק ממנה בלא יגע וטורח ובלא עזרה חיצונית כלשהי, רק באמצעות החלטה פשוטה של כוח הרצון! ואכן, כל אותם נערים המוניים, ששׂערם נוקשה וידיהם אדומות, היו שמים עצמם ללעג ולקלס אילו ביקשו לדַמות בנפשם שנסיכים הם. ואילו אני, שערי הבלונדיני היה רך ומִשיי במידה שאך בדוחק תמצאו כמותה אצל בני המין הגברי, ויחד עם עיני הכחולות־אפרפרות הציב ניגוד מצוֹדד לשיזפון העמוק הזהוב של עורי; וכך קשה היה להחליט, לכאורה, אם לראות בי בלונדיני או ברונטי, וניתן היה בהחלט להתייחס אלי גם כך וגם כך. ידַי, שאותן טיפחתי מגיל רך, היו נעימות למראה, לא צרות מדי, לעולם לא מיוזעות אלא תמיד חמימות במידה, יבשות, ואצבעותיהן מתנאות בציפורניים שצורתן כשלעצמה די בה לשמח את הלב; וקולי, עוד בטרם יתחלף, היה בעל גוון מלטף ומתוק לאוזן, שעל כן אהבתי להתענג עליו, בהיותי שרוי לבדי, כשהוא מצטלצל בשלל שיחות ופטפוטים עֵרים, עתירי נפנופי ידיים, שניהלתי תכופות — אגב, במין עגה חסרת־פשר פרי המצאתי — עם שָלישי הסמוי מן העין. יתרונות אישיים מסוג זה נמנים בדרך כלל עם הדברים שאין להם שיעור — אין הם נמדדים אלא לפי תוצאות פעולתם, ואפילו בעלי כישרון יוצא דופן יתקשו להגדירם במילים. מכל מקום לא נסתר מעיני שניחנתי בסגולות נדירות באיכותן, או כלשון המליצה השגורה, קורצתי מחומר משובח יותר משאר בני מיני — ובתוך כך איני חושש כלל שמא יאשימוני בזחיחות־הדעת. כשלעצמי לא אכפת לי אם יקום פלוני או אלמוני ויטען שחטאתי בזחיחות, שהרי צריך הייתי להיות אוויל או צבוע כדי להציג את עצמי כמין סחורה שווה לכל נפש, ועל כן בשם האמת אין לי אלא לחזור ולומר שקורצתי מחומר משובח לעילא ולעילא.
    מאחר שגדלתי בבדידות (שכן אחותי אולימפיה היתה גדולה ממני בשנים אחדות), נטיתי למיני עיסוקים משונים ופתלתלים, ואביא מיד שתי דוגמאות לכך. ראשית, נתפסתי לאיזה שיגיון מוזר, לחקור ולהתעמק בתוך עצמי פנימה כדי לגלות את רזי הרצון האנושי — אותו כוח טמיר שיש בו כדי לחולל מעשים שכמעט מחוץ לגדר הטבע. בידוע הוא שתנועת האישונים שלנו, דהיינו הצטמצמותם והתרחבותם, תלויה בעוצמת האור הפוגש בהם. והנה נתקע בראשי הרעיון, להשתלט על תנועה מוּכנית זו של שרירים הפועלים על דעת עצמם, ולהכניעה לרצוני. נעמדתי מול המראה, ובעודי מתאמץ לסלק מעלי כל מחשבה אחרת, אזרתי את כל כוחותי הנפשיים ופקדתי על אישונַי להתכווץ או להתרחב לפי מה שאגזור עליהם — ויאמין לי הקורא כי האימונים ששקדתי עליהם בעקשנות שכזאת הוכתרו בהצלחה. אמנם בתחילה, למרות המאמץ הפנימי העצום, שבעטיו הוצפתי זיעה ופני חוורו והאדימו חליפות, לא הגיעו אישונַי אלא לידי ריצוד מקוטע; אך לאחר זמן סיגלתי לי באמת את היכולת לצמצם אותם לנקודה זעירה או להרחיבם לידי עיגולים שחורים גדולים ששיקפו את בבואתי; ובקורת־הרוח שהפקתי מן ההצלחה הזאת היתה גם איזו אימה, איזו חלחלה לנוכח מסתרי הטבע האנושי.
    עוד תעתועי מחשבה שנתפסתי להם בעת ההיא, ואני מוצא בהם טעם וקסם עד היום, היו כדלקמן: ״מה כדאי ורצוי יותר,״ שאלתי את עצמי, ״שהעולם יהיה קטן בעינינו — או גדול דווקא?״ וכך התגלגלו הרהורי: בעינֵי אנשים גדולים, אמרתי בלבי, כגון מצביאים, מדינאים מורמים־מעם, כובשי ארצות ושאר בעלי שררה, שכוחם ועוצם ידם מרוממים אותם מעל להמון — בעינֵי כל אלה נראה העולם מן הסתם קטן כלוח שחמט, שאם לא כן היתה ניטלת מהם אותה אכזריות קרה הנחוצה כדי להשליט בַּכּול את חזונם המרקיע־שחקים תוך התעלמות שאננה מרווחתם וממצוקותיהם של הבריות. אך מן הצד האחר, דרך־הסתכלות מצמצמת זו עלולה להביא אותך לידי כך שלא תשיג בחייך מאומה; שכן מי שתופס את העולם ואת בני־האדם כעניין מבוטל או זניח, מי שהקל בהם ראש מנעוריו, עלול למצוא עצמו שקוע באדישות ובעצלות, עד שמרוב זלזול יעדיף את השלווה המוחלטת על־פני כל ניסיון להשפיע על נפשם של הבריות, ולא זו אף זו — עקב אטימותו וצינתו המתנכרת סופו שייתנגש בכל אשר סביבו ויִפגע על כל צעד ושעל בכבודם של אנשים, עד שייחָסמו בפניו גם הנתיבים אל הצלחות שבאקראי. ״כלום אין זה רצוי יותר,״ שאלתי את עצמי אפוא, ״לראות בעולם ובבני־האדם משהו גדול וחשוב ונהדר, הראוי שנתאמץ למענו בכל מאודנו ולהט לבבנו, על־מנת שנגיע בו למידה כלשהי של כבוד ויוקרה?״ כנגד זה אפשר לטעון שמי שמשקיף ככה על העולם, דהיינו בדרך של העצמה ויראה, עלול להיתפס על נקלה להססנות ולשפלות־רוח, עד שתבל כולה תחלוף בחיוך על־פני הנער הנפחד, הפתי, ותתרחק ממנו על־מנת לחפש לה מאהבים גבריים יותר. ואולם מאידך גיסא, מידות שכאלה, כגון תום לב וחרדת קודש לנוכח העולם, יש בהן כדי להבטיח גם יתרונות גדולים. שהרי מי שמייחס חשיבות וערך לכל דבר ולכל אדם, נמצא מיניה וביה מושך את לבם אחריו ומבטיח לעצמו מידה של התקדמות, ולא זו אף זו — כל מחשבותיו והליכותיו נמלאות רצינות ולהט ותחושת אחריות, שיש בהן כדי לתת חינו בעיני הבריות ולהעלות את קרנו בחברה, ובכך לסלול את דרכו אל פסגת ההצלחה. — ככה הרהרתי לי ביני לביני ושקלתי את הטיעונים בעד ונגד. ועוד אומַר שבבלי דעת ועל־פי טבעי דבקתי תמיד באפשרות השנייה: שכן העולם היה בעיני תופעה כבירה ומפתה עד בלי די, העשויה להעניק ריגושי חמדה שאין כמותם למתיקות, ואין כמוה כדאית וראויה לכל מאמץ והשתדלות מצדי.
    פרק שלישי
     
    כל אותם פלפולים וניסויים הזויים שלי די היה בהם להביא לידי פירוד לבבות ביני לבין בני גילי וחברי לספסל הלימודים, שנטו לעיסוקים מקובלים יותר; והנה נוסף על כך התברר לי במהרה כי הנערים הללו, בניהם של בעלי כרמים ופקידי ממשל, הוזהרו מפנַי על־ידי הוריהם ואף נצטווּ להתרחק ממני, ולא זו בלבד אלא שאחד מהם, שהזמנתיו אלי דרך־ניסיון, אפילו אמר לי ישר בפנַי, במילים מפורשות, שנאסר עליו להתרועע עמי ולבקרני, הואיל וביתנו אינו מהוגן דיו. הדבר הכאיב לי ועוררני לחשוק פתאום בקשרי רעוּת שכשלעצמם לא היו עשויים למשוך את לבי כל עיקר. מכל מקום אין לכחד כי דעת העיירה על הנעשה בביתנו לא היתה משוללת יסוד.
    כבר רמזתי לעיל על השיבושים שהתחוללו בביתנו בגלל אותה אומנת מוֵוֶה. ואמנם שקד אבי להקיפהּ בחיזורי אהבהבים עד שהשיג מן הסתם את התכלית המיוחלת, מה שעורר חילוקי דעות בינו ובין אמי, שבגינם נסע אבי לשבועות אחדים לעיר מַיינץ, לחיות שם חיי רווקוּת, כפי שנהג לעשות מפעם לפעם כדי להתרענן מעט. יֵיאמר אגב־אורחא שאמי — אישה שלא תואר לה ולא הדר, שגם לא חוננה בסגולות שכליות יוצאות דופן — לא צדקה כלל כשנהגה קשיחות שכזאת באבי המסכן, שכן גם היא עצמה, גם אחותי אולימפיה (ברייה בריאת־בשר, חשקנית ותאוותנית, שלימים עלתה לא בלי הצלחה על במת האופרטה) לא נפלו ממנו אף כהוא־זה בכל הנוגע לחולשות־אנוש; אלא שעל הליכותיו הפוחזות של אבי היה משוך תמיד איזה חוט של חן וקלילות — סגולות שנעדרו כליל מרדיפת־התענוגות המגושמת של השתיים. בין האם והבת שררה קרבת נפש נדירה, ואני זוכר, למשל, איך התבוננתי יום אחד וראיתי את האישה הבוגרת מודדת בסרט־מדידה את היקף ירכהּ של הצעירה, מה שעורר בי מיני הרהורים שהעסיקוני במשך שעות. פעם אחרת, בזמן שכבר היתה לי איזו הבנה־שבחוש לגבי הדברים הללו, אף שעדיין חסרתי מילים לנסחהּ, צפיתי בהן בחשאי בעודן נטפלות יחדיו לשוליית צַבּעים שעבד בביתנו, בחור שחור עיניים בכותונת לבנה; הן חזרו והתגרו בו דרך־פיתוי, וסופן שהלהיטוהו כל כך עד שאחז בו כמין טירוף, ובשׂפם ירוק מן הצבע שמרחו עליו השתיים, פתח במרדף אחרי הנשים המצווחות ודלק בעקבותיהן אל תוך המזווה.
    הואיל והורי השתעממו זה עם זה עד כדי מרירות ומפח־נפש, פקדו את ביתנו תכופות אורחים ממַיינץ ומוויסְבַּאדֶן: או־אז התנהל אצלנו הכול בעליצות רועשת וברוחב יד. היו אלה חבורות ססגוניות ביותר, שנתקבצו בהן כמה תעשיינים צעירים, אמני תיאטרון משני המינים, לוֹיטְנָנט8 של חיל הרגלים, חולני למראה — שלימים הרחיק לכת ונטל חירות לעצמו לבקש את ידה של אחותי — בנקאי יהודי עם רעייתו, שמשמניה המרשימים פרצו מתוך שמלתה הזרועה פניני זכוכית שחורה, עיתונאי במותנייה של קטיפה ובתלתל גולש על המצח, שנהג להביא עמו בת־זוג חדשה בכל פעם, ועוד כיוצא באלה. על־פי רוב התכנסו בשבע בערב לסעודה, ולאחריה היתה ההילולה נמשכת והולכת כל הלילה כולו — בצלילי פסנתר, בשאון ריקודים, בפרצי צחוק, במצהלות ובצווחות. עוד ביתר שאת גאו נחשולי התענוג בימי הקרנבל ובציר הענבים. אז היה אבי יוצא אל הגן ומדליק שם במו ידיו זיקוקין די־נור לתפארת, מלאכה שהפליא לעשות בה ברוב מומחיות וזריזות; גמדי האבן טבלו אז בנוגה כשפים, והמסֵכות המשונות שעטו עליהם הנאספים עוד העצימו את המשובה הפרועה. בימים הכריחוני ללמוד בבית־הספר הריאלי שבעיירה, ובהיכנסי בשבע או בשבע וחצי בבוקר לחדר האוכל, פני רחוצות למשעי ואני מוכן ומזומן לסעוד את לבי בפת שחרית, עוד הייתי מוצא שם את קהל החוגגים, פניהם חיוורות ומעוכות ועיניהם מתקשות להיפקח אל אור היום, והם מסבים בצוותא אל הקפה ומיני הליקרים, מקבלים את פני בקול תרועה גדולה.
    8 סגֶן.
    משהגעתי לבחרוּת הורשיתי לקחת חלק באותן ארוחות ובשעשועים שלאחריהן, כמוני כאחותי אולימפיה. יום־יום ערכו אצלנו שולחן מלא כל טוב, ולצהריים נהג אבי לשתות שמפניה מהולה במי סודה. אך לסעודות הקרואים הוגשה תמיד שורה ארוכה של תבשילים, שטבּח מומחה מוויסבַּאדֶן התקינם ביד אמן בעזרת המבשלת שלנו, וביניהם שולבו לסירוגין מנות קפואות או חריפות, לרענון החך ולגירוי התיאבון. ״Loreley extra cuvée״ נשפך כמים, אך גם יינות מעולים עלו על השולחן, כגון ״Berncastler Doktor״, למשל, שניחוחו ערב לי במיוחד. לימים התוודעתי ליינות משובחים נוספים, ולמדתי גם להזמינם אל שולחני בסֵבר נינוח לחלוטין — למשל ״Grand vin Château Margaux״ או ״Grand crû Château Mouton Rothschild״ — משקאות אנינים למהדרין.
    בגעגועים אני משווה לנגדי את דיוקן אבי בשבתו בראש השולחן, על זקנו הלבן המחודד ועל כרסו העוטה מותניית משי צחורה. קולו היה רפה והוא נהג להשפיל תכופות את עיניו בארשת נכלמת, אך ההנאה ניכרה יפה בפניו המבהיקות הסמוקות. ״C'est ça,״ היה אומר, ״épatant״, ״parfaitement״, ובתנועות ענוגות של ידיו, שקצות אצבעותיהן כפופים כלפי מעלה, היה מתעסק בכוסות ובמפיות ובסכו״ם. בתוך כך היו אמי ואחותי זוללות עד להתפקע ומצחקקות מפעם לפעם עם שכניהן מאחורי המניפות הפרושׂות.
    כתום הסעודה, כשהיה עשן הסיגרים מתאבך סביב מנורות הגז בנברשותיהן, החלו הריקודים ומשחקי־המַשכּוֹנוֹת. משנתאחרה השעה הייתי נשלח לעלות על משכבי, אך כיוון שהנגינה וההמולה מנעו שינה מעיני, הייתי חוזר וקם על רגלי, מתעטף בשמיכת הצמר האדומה שלי, ובתחפושת נחמדת זו שב אל החבורה לקול מצהלות הנשים. הפרפראות ומיני התרגימא, קערות הפונש, סלטי המליחים, הקינוחים ומִקפָּאי היין רדפו זה את זה עד שהגיע זמן הקפה של שחרית. הריקוד היה חושני, משולח רסן, כל משכון שנפדה שימש עילה לנשיקות ולגיפופים. הנשים, במחשופיהן העמוקים, היו נרכנות בצהלה מעל מסעדי הכיסאות, מציגות לראווה את שדיהן למען יַטו אליהן את לב הגברים, וכגולת הכותרת של החינגה בוצע לא אחת תעלול כגון כיבוי פתאומי של האורות, שלאחריו השתררו תמיד מהומה והפקרות שלא יתוארו.
    שעשועי חברה אלה, בעיקר, הם שהוציאו שם רע לנעשה בביתנו, ושמועה גונבה לאוזני שבראש וראשונה כיוונו בכך הבריות לצד הכלכלי של העניין, שכן ריננו (ובצדק ריננו) שעסקיו של אבי המסכן הם בכל רע, וכי כל אותן סעודות־קרואים בזבזניות וזיקוקין די־נור הם שינחיתו על ראשו את המהלומה האחרונה. חשדנות כללית זו, שחושי הדקים קלטוה חיש־קל, חָברה אל אותן מוזרויות שהיו טבועות, כאמור, באופיי, וכל אלה גזרו עלי בדידות שמילאה את לבי דאגה וצער. שעל כן שימחני שבעתיים מאורע אחד, שאת תיאורו אשלב כאן בהנאה יתרה.
    בן שמונה הייתי כשביליתי עם משפחתי שבועות אחדים של קיץ בלַנגֶנשְׁוואלְבַּך הסמוכה, עיירת מרפא שיצאו לה מוניטין. אבי, שהתייסר לעתים בהתקפי פודגרה, טבל שם במרחצאות של בוץ, ואילו אמי ואחותי היו לשיחה בפי כול בטיילת, בשל מגבעותיהן המנקרות עיניים. חוגי החברה שהיו פתוחים בפנינו שם, כמו בכל מקום, בעצם, לא היה בהם כדי להנחיל לנו כבוד גדול. תושבי הסביבה התחמקו מפנינו, כרגיל; המיוחסים שבקרב הזרים קימצו בהופעות בציבור ולא הסבירו פנים לאיש, כיאה למי שהם יחסנים מטבע ברייתם, ומה שנשתייר לנו אפוא לבילוי בצוותא ובחברותא לא היה מן המין המשובח דווקא. ואף על פי כן נעמו לי ימֵי לַנגֶנשְׁוואלְבַּך, שכן תמיד נמשכתי אחר נאות־מרפא באשר הם, ולימים אף בחרתי בהם שוב ושוב לשמש זירה לפועלי. השלווה, החיים השאננים המתנהלים על־פי סדר קבוע, המראה המלבב של אנשים נשואי פנים, מטופחים, הממלאים את מגרשי הספורט ואת גני המרחצאות — כל אלה הולמים את מאוויַי העמוקים ביותר. אך בעיקר שובבו את נפשי הקונצרטים, שנוגנו לפני קהל הנופשים מדי יום ביומו בידי תזמורת משובחת. המוזיקה מהלכת עלי קסם, כן, ואף על פי שמעולם לא באה הזדמנות לידי ללומדהּ ולשקוד עליה כראוי, הריני נמנה עם אוהביה היותר קנאים של אותה אמנות אפופת־חלום. עוד בילדותי התקשיתי להינתק מן הביתן הנחמד־למראה, שלהקת נגנים במדי שׂרד ביצעה בו, תחת שרביטו של מנצח קטן קומה בעל פרצוף צועני, את מחרוזות הלחנים וקטעי האופרות שלה. שעות על שעות רבצתי על מדרגותיו של היכל האמנות הזעיר, מפקיר את לבי למֶתֶק כישופיו של מחול הצלילים הסדור, ובה־בעֵת עוקב במבט משתתף ונלהב אחר תנועותיהם של הנגנים הטורחים על כליהם השונים. יותר מכול קסם לי הכינור, ובבית, כלומר במלון, שיעשעתי את עצמי ואת משפחתי בנסותי לחקות בדייקנות כל ניע וזיע של הכנר הראשי בעזרת שני מקלות, האחד קצר והאחר ארוך יותר. הרטט המכונף של יד שמאל בעודה מפיקה מן המיתר את מלוא הרגש, הַגלישה הרכה מעלה־מטה מתנוחת־אחיזה אחת לבאה אחריה, זריזות האצבעות בְּקָדֶנצות ובְמעברים וירטואוזיים, הכיפוף הדק הגמיש של פרק יד ימין בהוליכה את הקשת, ארשת ההתעמקות והקֶשב אגב הפקת הצליל בעוד הלחי מתרפקת על הכלי — את כל אלה ביצעתי במידה כזאת של שלמות, עד שכל הצופים בי, ואבי בראשם, גמלו לי בתשואות־חן עולצות מאין כמותן. והנה עומד אבי יום אחד, לבו טוב עליו בהשפעתם המיטיבה של המרחצאות, מושך הצדה את המנצח ארך־השיער, החרישי עד אֵלם, ובעצה אחת עמו הוגה את הקומדיה דלהלן: כינור קטן נרכש בזול וקשתו נמשחת יפה־יפה בוַוזלין. בעוד שבדרך כלל אין נותנים את הדעת על לבושי, הנה הפעם טורחים לקנות לי חליפת מלחים נאה עם פתיל־קשירה וכפתורי זהב, ומוסיפים עליה גרבי משי ונעלי לכּה מבהיקות. ויום ראשון אחד אחרי הצהריים, בשעת־הטיול החביבה על קהל הנופשים, אני נעמד במחלצותי אלה על בימת היכל המוזיקה לצדו של המנצח הקטן, ומשתתף בנגינת מחול הונגרי, בעשותי בכינורי הקטן ובקֶשת המשוחה בוַוזלין מה שעשיתי לפני כן בשני המקלות שלי. אני מרשה לעצמי לומר שהצלחתי היתה שלמה.
    הקהל, יחסנים ופחוּתים כאחד, צבא כולו על הביתן; מכל עבר נהרו ובאו המונים לחזות בילד הפלא. דבֵקוּתי, חיוורון פני המכוּוצות ממאמץ, בלוריתי הצונחת על אחת מעיני, ידַי הקטנות, ידֵי ילד שפרקיהן נתונים בשרוולים כחולים, תפוחים במעלה הזרוע והולכים וצרים כלפי מטה — בקיצור, כל הופעתי הנפלֵית, הנוגעת ללב, שבתה את הלבבות. וכשסיימתי את נגינתי במשיכה עֱזוּזית אחת של הקשת על־פני המיתרים כולם, רעמו מחיאות הכפיים, מעורבות בקולות ״בראבוֹ״ גבוהים ונמוכים, ומילאו את גני המרחצאות מקצה אל קצה. ומשלקח לו המנצח הקטן למשמרת את כינורי ואת קשתי, הניפוני ידיים רבות באוויר והורידוני ארצה אגב הרעפת דברי שבח וחנופה, חיבובים וליבובים. גבירות ואדונים מן האצולה נדחקים סביבי, מלטפים את שערי ואת לחיי ואת ידי, ומכנים אותי שֵד משחת ומלאך אלוהים. נסיכה רוסייה זקנה, תלתלי שיבה ענקיים תלויים לה על אוזניה והיא עוטה כולה אריגי משי שצבעם כעין הסיגלית, לופתת את ראשי בידיה העדויות טבעות ונושקת לי על מצחי הלח. אחר כך, בפרץ של התלהבות, היא מסירה מעל צווארה סיכת־יהלום גדולה מנצנצת, עשויה בדמות נֵבל, ופורפת אותה אל חולצתי בעוד פיה פולט שטף בלתי פוסק של מילים בצרפתית. בני משפחתי ניגשים; אבי מציג את עצמו, מתנצל על נגינתי הפגומה ומתרץ אותה בגילי הרך. מושכים אותי אל המגדנייה. ליד שלושה שולחנות שונים מכבדים אותי בשוקולד ובפחזניות בקצפת. זאטוטים רמי יחס, יפים ועשירים, הגְראפים הקטנים לבית זִיבֶּנְקְלינְגֶן, ששוב ושוב הייתי נושא אליהם עיניים כמֵהות, ואשר עד כה לא החזירו לי אלא מבטים צוננים, פונים אלי בנימוס ומזמינים אותי לשחק עמם מערכה של קרוקט; ובעוד הורינו שותים קפה בצוותא אני נענה להזמנתם, סיכת היהלום מתנוצצת על חזי וכולי שיכור ומלוהט משמחה. זה היה אחד הימים היפים בחיי, אולי בעצם היפה מכולם. קולות רבים עלו מכל צד, מבקשים שאחזור על נגינתי, וגם הנהלת נווה־המרפא פנתה אל אבי בבקשה זו עצמה. אולם אבי הכריז כי לא הרשה לי לנגן אלא באורח חד־פעמי, וכי הופעה שנייה לפני קהל אינה הולמת את מעמדי החברתי. ולא זו אף זו — שהייתנו במרחצאות לַנְגֶנְשְׁוואלְבַּך כבר הלכה וקרבה אל קצהּ...
    פרק רביעי
     
    עתה רצוני לדבר על הסנדק שלי שימֶלפְּריסְטֶר, איש יוצא דופן לכל הדעות. אפתח בתיאור מראהו ואומַר כי היה בעל מבנה גוף גוּצי, וכי שערותיו הדלילות, שהאפירו בטרם עת, היו מפוסקות קרוב כל כך לאוזנו, עד שנמצאו רובן ככולן מסורקות לצד אחד, לרוחב הגולגולת. קלסתרו המגולח, עם החוטם המתעקל כעֵין וָו ועם השפתיים הקפוצות ומשקפי הענק העגולים במסגרת הצלולואיד, התייחד בעוד סימן־היכר מובהק — הוא היה עירום מעל לעיניים, כלומר נטול גבינים, וכל כולו העיד על הלך נפש מריר ועוקצני; הנה, למשל, הפרשנות המוזרה, הרווּיה מרה שחורה, שהקפיד סנדקי להעניק לשמו: ״הטבע,״ היה אומר, ״אינו אלא עובש ומְסוֹס, ואני נועדתי לשמש לו כוהן, שעל כן נקרא שמי שימֶלפְּריסְטֶר.9 אבל מדוע נקרא שמי פֶליקְס — זאת יודע רק אלוהים לבדו.״ מוצאו היה מן העיר קֶלן, שם היה יוצא ובא בבתיהם של אנשי־מעלה ואף נמנה עם המופקדים על טקסי הקרנבל. אך בשל אי־אלה נסיבות או אירועים שטיבם לא התברר מעולם, אנוס היה להסתלק משם; הוא פרש אל עירנו הקטנה, ועד מהרה, שנים לפני שנולדתי, נהיה ידיד ורע להורי ויקיר ביתנו. בהיותו שותף הכרחי וקבוע במסיבות־הקרואים שלנו, חלקו לו כל אורחינו כבוד ויקר. הגברות צווחו וגוננו על עצמן בזרועות פשוטות לפנים כשהיה עומד בשפתיים קפוצות ובוחן אותן במבט נוקב אך אדיש, כדרך שבוחנים חפצים, מבעד למשקפי הינשוף שלו. ״הו, הצייר הזה!״ היו קוראות, ״איך הוא מביט! את הכול הוא רואה עכשיו, ישר לתוך הלב! חוס ורחם, פרופסור, סלק מבטך!״ אבל ככל שהעריצו אותו, כן נטה הוא עצמו לפקפק במשלח ידו, ולא אחת אף השמיע הערות אפיקורסיות למדי על טבע האמן. ״פִידיאַס,״ היה אומר, ״המכוּנה גם פַיידיאַס, ניחן בכישרון למעלה מבינוני, ועצם הדבר שהואשם בגנֵבה והושלך לכלא האתונאי, די בו להעיד על כך; הוא הורשע ששלח ידו בזהב ובשנהבים שניתנו לו על־מנת שיפסל בהם את פסל אתינה שלו.פּריקלס, שהיה הראשון לגַלוֹתו, הניח לו להימלט מבית־האסורים (ובכך הוכיח אותו בר־סמכא שהוא מבין לא רק באמנות, אלא גם במה שחשוב יותר, כלומר בטבעם של אמנים), ופידיאס, או פיידיאס, שׂם פניו לאולימפיה, שׁם הוטל עליו לפסל בזהב ובשנהבים את זאוס הכביר. ומה עשה האיש? קם וגנב שוב. ובכלא שבאולימפיה הלך לעולמו. אכן, מִרקחת יוצאת דופן. אך זו דרכם של הבריות. את הכישרון, שהוא דבר חריג כשלעצמו, הם מקדמים בחפץ לב, ואילו חריגוֹת אחרות הכרוכות בו — ואולי אף כרוכות בו בהכרח — הם דוחים מכול וכול, וממאנים לגלות כלפיהן הבנה כלשהי.״ ככה דיבר סנדקי. ואת דבריו אלה שמרתי בלבי, מילה במילה, לפי שהיה חוזר עליהם תכופות, ותמיד באותם ביטויים עצמם.
    9 ״שימֶל״ בגרמנית הוא עובש. ״פְּריסְטֶר״ פירושו כוהן־דת בכלל, או כומר (קתולי) בפרט; ״פֶליקְס״, כזכור, פירושו ״מאושר״.
    כמסופר לעיל, רחשנו זה לזה חיבה נלבבת, ואני אף רשאי לומר שזכיתי להיות בן־חסותו ממש, ועם התבגרותי שימשתי לו תכופות דוגמן לתמונותיו, מה שהיה לי למקור חדווה ושעשועים, בעיקר משום שנהג להעטות עלי שלל תלבושות ותחפושות מן האוסף העשיר שברשותו. הסדנה שלו, כמין מחסן גרוטאות עם חלון גדול, שכנה בעליית הגג של בית קטן ומבודד, על שפת הרַיין ממש, שבו התגורר בשכירות ועמו משרתת זקנה; שם הייתי ״יושב״ לפניו, כלשונו, שעות על גבי שעות, על ספסל קרשים לא מהוקצע, בעוד הוא עצמו מוליך את המכחול על הבד, מגרד, יוצר. אוסיף ואומר שפעמים אחדות ניצבתי לפניו גם בעירום, כדוגמן לתמונה גדולה מן המיתולוגיה היוונית, שנועדה לקשט את חדר האוכל של איזה סוחר יינות ממַיינְץ. אגב כך זכיתי לשפעת תשבחות מפי האמן, שכן הייתי יפה להלל, כבן־אֵלים ממש, קומתי תמירה, איברי דקים ורכים ועם זאת רבי כוח, עורי זהוב, וכל גופי אין כמוהו לתואַם. — מכל מקום שמורה בלבי פינה חמה לאותן ״ישיבות״. ואולם יותר מכול שבעתי נחת כשנתנו לי להשתעשע בכל מיני תחפושות, ולא בסדנה של סנדקי דווקא, שכן תכופות, בערבים שעמד לסעוד על שולחננו, היה מקדים ושולח אלינו צרור גדול של מלבושים ססגוניים, פאות וכלי נשק למיניהם, על־מנת לנסותם עלי כתום הסעודה לשם הנאה בלבד, ואחר כך לשרטט את דמותי, בתלבושת שיָאתה בעיניו יותר מכולן, על גבי מכסה של קרטון.
    ״יש לו פרצוף־תחפושׂת, לילד הזה,״ נהג סנדקי לומר, וכוונתו שכל בגד מתאים יפה לקלסתר פני, כל תחפושת נראית עלי טבעית והולמת. שכן תהיה הדמות שאלבש מה שתהיה — חלילן רומאי בבגד קצר וזר ורדים עטור לתלתליו השחורים, או נער אנגלי בן־אצילים עטוי אטלס מתוח היטב, בצווארון תחרים ובכובע עם נוצה, או לוחם־שוורים ספרדי במקטורן קטן מנצנץ ובמגבעת נוסח קלבריה, או כומר צעיר מעידן השיער המפודר, חבוש כיפה וענוב עניבה, בגלימה ובנעלי אבזמים, או קצין אוסטרי צחור מדים, עם אבנט ופגיון, או איכר גרמני בן הרים, בגרבי ברך ובנעליים מסומרות, וזְקַן־יעל נעוץ בכובעו הירוק — כל פעם דומה היה, וגם המראָה חזרה ואישרה זאת בפני, שתלבושת זו, היא ולא אחרת, נועדה לי מלידה ומבטן; וכל פעם היו הכול תמימי דעים שהצגתי דוגמא מופתית של אותו סוג אדם שבדמותו הופעתי; ולא עוד אלא שלטענת סנדקי, בעזרת הבגד והפאה מסַגל עצמו פרצופי לא רק לכל מעמד חברתי ולכל ארץ שבעולם, אלא אפילו לתקופות ולזמנים שונים — שכל אחד מהם, כך הסביר לנו, טובע את חותמו המיוחד על דיוקן בניו ומשווה להם איזה צביון כללי משותף; אם נאמין לדבריו של ידידנו, הרי בהיותי לבוש כגנדרן בן פירנצֶה של שלהי ימי־הביניים נראיתי ממש כמי שקפץ היישר מתוך תמונה בת הזמן, וכך בדיוק היה גם כשהתנוססה על ראשי אותה עננת תלתלים מפוארת, שעידן מאוחר יותר זיכה בה את בני המעמד הגבוה. אה, אילו שעות נפלאות! אך בתום השעשוע, כשחזרתי ולבשתי את בגדי החולין שלי, התפלים והעלובים, הייתי נתקף עצבות וגעגועים קשים מנשוא, ועמם גם שעמום שאין לו תוחלת ואין מילים לתארו, אשר בעטיו עשיתי את שארית הערב כשעינַי בוהות בָּרִיק ורוחי נכאה ואילמת.
    עד כאן על־אודות שימֶלפְּריסְטֶר, לפי שעה על כל פנים. לימים, בהגיעי אל סוף דרכי המתישה, עוד יכריע האיש המצוין הזה את גורלי ויהיה לי למושיע...
    פרק חמישי
     
    כיוון שאני מוסיף לתור את נבכי נפשי בחיפוש אחר רשמי נעורים נוספים, מן הדין שאעלה עתה את זכר היום שהורשיתי לראשונה להתלוות אל הורי בלכתם אל התיאטרון בוויסְבַּאדֶן. עלי להעיר כאן דרך אגב, שבתיאור ימי נעורי אין בדעתי לדבוק באדיקות בסדר הזמנים, אלא להעמיד את תקופת החיים הזאת כחטיבה אחת, שאני נע בה קדימה ואחורה כטוב בעינַי. הייתי בן שש־עשרה כשדיגמנתי לראשונה אֵל יווני אל מול סנדקי שימֶלפְּריסְטֶר, והמשכתי בכך עד מלֹאת לי שמונה־עשרה שנים, משמע כבר הייתי עלם כמעט, אף שבבית־הספר פיגרתי בלימודַי כהוגן. ואולם ביקורי הראשון בתיאטרון אירע עוד קודם לכן, בהיותי כבן ארבע־עשרה, תקופה שמכל מקום כבר הגעתי בה לידי מידה לא מבוטלת של בשלות גופנית ורוחנית (כפי שעוד יפורט בהמשך), וניתן אף לומר שהייתי נוח־להתרשם במידה בלתי מצויה. ואמנם, כל מה שראו עיני בערב ההוא הטביע את חותמו העמוק בנשמתי, ועורר בי הרהורים שאין להם סוף.
    תחילה נכנסנו אל בית־קפה בנוסח וינאי; ישבנו ולגמנו פונש מתוק בעוד אבי מוצץ אַבְּסינת בקשית, וכבר בדברים האלה די היה להעביר רעד בבשׂרי. אך מי יתאר את הקדחת שאחזה בכל יצורי גווי כשהביאה אותנו הכרכרה אל המטרה הנכספת, והאולם המוקף יציעים, המואר באור יקרות, פתח לפנינו את שעריו! הנשים בתאי היציע, המשיבות רוח על שדיהן במניפות; האדונים הגוחנים אליהן אגב שיחה קלילה; הקהל ההומה ומזמזם, שעמו נמנינו גם אנו; הניחוחות הנודפים משׂערות ומשׂמלות ומתערבבים בריח מנורות הגז; השאון המסוכסך־העמום של התזמורת המכוונת את כליה; הציורים הדשֵׁנים, עמוסי הפאר, שעל־גבי התקרה ועל המסך, המציגים נימפות מעורטלות בהמוניהן, מַפּלים־מַפּלים של הַקְצָרוֹת10 ורדרדות: הה, עד כמה היו כל אלה עשויים לפקוח את החושים הצעירים ולהכין את הנפש לקראת שלל רשמים מופלאים! התכנסות כזאת של בני־אדם בהיכל רם ונישא ראיתי עד כה רק בכנסייה, ואכן נראָה לי התיאטרון, אותו אולם בנוי לתלפיות שעל במתו המוגבהת, שכולה זוֹך וזוהר, מתקבצים אלה שזה ייעודם, לבושים בגדי צבעונין, טובלים בצלילי נגינה, ומבצעים כל מה שהוטל עליהם: פוסעים ומרקדים ומדברים ושרים ועושים מיני מעשים — אכן, אני אומר, התיאטרון נראה לי ככנסייה של עונג, אתר שנועדים בו בני־אדם המבקשים להתחזק ברוחם, מכונסים בַּצֵל לנוכח ספֵירה שכולה אור ושלמוּת ונושאים עיניהם בפה פעור אל האידיאלים משׂאת־נפשם, הקורמים עור ובשר לנגד עיניהם.
    10 הַקְצָרָה (בציור): טכניקה המשמשת ליצירת פרספקטיבה ולפיה מקצר הצייר את גופן של דמויות מסוימות בתמונה.
    היצירה שהועלתה אותו ערב היתה מן הסוג הנטול יומרות, פרי השראתה של המוּזה הקלה, כמו שאומרים, דהיינו אופרטה, אשר שמהּ, למרבה הצער, פרח מזיכרוני. מקום ההתרחשות היה פאריס (מה שרומם מיד את רוחו של אבי המסכן), וגיבור העלילה היה ספק צעיר בטלן, ספק נספח באיזו שגרירות, הולל שובה־לבבות ורודף שמלות, שאת דמותו גילם כוכב התיאטרון, הזמר חביב הקהל מילֶר־רוֹזֶה. שמו נודע לי מפי אבי, שזכה להכירו אישית, ודיוקנו יוסיף לחיות בלבי לעד. יש להניח שכיום הוא זקן ומרופט לא פחות ממני; אבל אז הפליא כל כך לסנוור את הצופים בזוהרו ולהלך קסם על כולנו, עד שהופעתו נמנית עד היום עם מראות־השתייה של חיי. אמרתי ״לסנוור״, ובהמשך אסביר מה פשר המילה הזו כאן. אך עתה אנסה לצייר את דמותו הבימתית של מילֶר־רוֹזֶה כפי שהיא שמורה בזיכרוני במלוא חיוּתהּ.
    בצאתו לראשונה אל הבמה היה לבוש שחורים כולו, ועם זאת הקרין על סביבותיו איזה זוהר זהוב. על־פי העלילה חזר זה עתה ממפגש הוללים והוא שתוי קמעא, ואת מצבו זה השכיל להמחיש לקהל בתנועות רבות אצילוּת ויופי ובלי לפרוץ את גדרות הנימוס. הוא הופיע באדרת שחורה עם בטנה של אטלס ובמכנסי פראק שחורים, נעלי לכּה לרגליו, כסיות 11glacés צחורות לידיו, ועל ראשו המסורק למשעי, עם הפסוקת הנמתחת מן המצח עד העורף, לפי האופנה הצבאית של הימים ההם, מתנוסס כובע צילינדר. הכול בדמותו היה מושלם בתכלית, מגוהץ ומהודק בקפידה שאין למעלה ממנה, בשלמות שבחיי הממש אינה עשויה להתקיים יותר מרבע שעה — שלמות שלא מן העולם הזה, כביכול — ובעיקר הצילינדר, שהיה מוסט באלכסון על מצחו כמנהגם של מבַלי־עולם וכולו דוגמא ומופת לשאר בני מינו, בלי גרגיר של אבק ובלי שמץ חספוס, מתנוצץ בשלל זהרורים כמו בתמונה מעשה־אמן, והוא תואֵם תואַם גמור את קלסתר פניו של אותו יצור נעלה, קלסתר שנדמָה כמפוסל בשעווה מן המין המובחר: גון עורו עדין כוֶורד, עיניו דמויות שקד, מוקפות בקו שחור, חוטמו הקט קצר וישר, פיו אדום כעין האלמוג ומעוצב יפה, ומעל שפתו העליונה, המקושתת, מתעגל בדייקנות, כמשורטט במחוגה, שפמפם דקיק שנראה כמצויר במכחול. מתנודד בגמישות שאין רואים כמותה אצל שיכורים במציאות העלובה, הניח את כובעו ואת מקלו בידי משרת, פשט את אדרתו ונשאר בפראק ובכותונת עתירת קפלים וכיווצים שכפתורי יהלום מתנוצצים עליה. בעודו מדבר וצוחק, קולו מתרונן כגולות של כסף, הסיר גם את כסיותיו, וניתן לראות שידיו לבנות מבחוץ כעין הקמח וענודות יהלומים גם הן, ואילו כפיו ורדרדות מבפנים, כמוהן כעוֹר פניו.
    11 סוג של עור רך (צרפתית).
    בגשתו אל הקצה האחד של הבמה עמד וסילסל בקולו את פתיחת השיר המספר על חייו הקלים, העליזים מאין כמותם, חיים של נספח־שגרירות ורודף־נשים; אחר כך פצח במחול, פורשׂ זרועותיו בחדווה ומכה באצבע צרדה, ומוסיף ורוקד אל הקצה האחר של הבמה; שם נעמד ושר את הבית השני של השיר, שעם סיומו הסתלק אל מאחורי הקלעים, רק על־מנת לחזור לבמה לבקשת הקהל המריע, ולשיר אל מול אשנב הלחשן את הבית השלישי. אחר כך התחיל מתערב במהלך האירועים, כולו אומר שאננות נעימה. על־פי תפקידו במחזה הוא עשיר גדול, והדבר הוסיף לדמותו איזה נופך שיגיוני ומקסים. עם התקדמות העלילה החליף תלבושות שוב ושוב: פעם נראָה בחליפת ספורט צחורה כשלג עם חגורה אדומה, פעם במדי פאר של קרנבל, ופעם, עקב איזו הסתבכות מביכה, אך מצחיקה עד להתפקע — אפילו בתחתוני משי שצבעם כתְכוֹל הרקיע. הוא הופיע במצבים שונים ומשונים, מפגין עוז־רוח, משובה, ואף הרפתקנות שובת־לב: פעם לרגליה של דוכסית, פעם ב־12souper מפואר עם שמפניה בחברת שתי נערות־שעשועים שאפתניות, פעם עם אקדח בידו המורמת, מוכן ומזומן לדו־קרב עם איזה יריב טיפש. ואף לא אחת מן הטרחות האלגנטיות האלה לא פגמה כהוא־זה בחזותו המושלמת, לא מעכה את הקפל המגוהץ למשעי של מכנסיו, לא עימעמה את זהרורי הצילינדר שלו ולא שילחה סומק מביך בקלסתרו הוורדרד. כבוּל ומרומם כאחד על־ידי תכתיבי המוזיקה ומוסכמות התיאטרון, השכיל לתמרן בחופשיות, בתעוזה ובנועם בתוך המגבלות הללו, מתנועע בחן שלא דבק בו ולוּ אבק תִפלות של חולין. על כל גופו, עד האחרון בפרקי אצבעותיו, היה נסוך איזה קסם, שאין להגדירו אלא במונח המעורפל ״כישרון״, ואשר ניכר בעליל שהסב לו הנאה ממש כשם שהסב לכולנו. לראותו אוחז בידו את הגולה הכסופה של מקלו, או מניח לשתי ידיו לגלוש לתוך כיסי מכנסיו, היתה חוויה שעינגה את הנפש. דרכו לקום מן הכיסא, לקוד קידה, לצאת מן הבמה ולחזור אליה — אלה היו רוויים איזו זחיחות נינוחה, שהפיחה חדוות חיים בלבו של כל צופה. כן, זה בדיוק העניין: מילֶר־רוֹזֶה הפיץ סביבו חדוות חיים, שהרי אין ביטוי אחר לציין בו את תחושת הכאב המתוק של קנאה וגעגוע ותקווה וכמיהה לאהבה, הניעורה בנפשו של אדם למראה היופי וזיו השלמות.
    12 סעודת־ערב (צרפתית).
    בקהל שמילא את האולם נראו בורגנים עם נשותיהם, זבנים, חיילים בשירות חד־שנתי ותופרות צעירות, ואף על פי שהייתי נפעם כולי, עד כלות ממש, בכל זאת הייתי ערני וסקרן דיי להתבונן סביבי ולבחון את רישומו של המתרחש במחזה על שותפַי להנאה, ולפרש בעזרת תחושותי שלי את פרצופיהם של שכנַי. הארשת הנסוכה על אותם פרצופים היתה של טמטום ושל עונג. חיוך אחיד של שִׁכחה עצמית מטופשת ריחף על כל שפתיים, ואם אצל התופרות הקטנות היו בו יתר מתיקות וריגוש, ואצל הנשים היה בו כדי לבטא איזו התמסרות לֵאה, מנומנמת, הרי חיוכם של הגברים היתה בו אותה רִגשה נכמרת של הערצה רוחשת־טוב, המיוחדת לאבות פשוטי־עם בהביטם על בנם המחונן שעלה לגדולה והותירם הרחק מאחור, והם רואים בו את התגשמות חלומות נעוריהם שלהם. אשר לזבנים ולחיילים, כל הפתחים בפניהם הנשואות כלפי מעלה היו פעורים לרווחה — העיניים, הנחיריים, הפה — ובתוך כך ריחפה בת־צחוק על שפתיהם: אילו עמדנו אנחנו שם למעלה בתחתונים, תהו מן הסתם, איך היינו נראים? ואילו הוא — כמה קלילוֹת וחופשיות היו הליכותיו עם שתי נערות־השעשועים האלה שאין קֵצֶה לחמדנותן! כל אימת שירד מילֶר־רוֹזֶה מן הבמה השתוחחו כל הכתפיים, ונדמָה שכוחו של הקהל תש פתאום. אך כשהיה מגיח מאחור ופוסע בסערת־ניצחון אל קדמת הבמה, מניף אל על את זרועו ומושך בקולו צליל גבוה אחד, הלוך ומשוך — או־אז תפח כל חזה לעומתו, עד שפקעו התפרים במותניות האטלס של הגברות. אכן, כל ההתכנסות הזאת השרויה בצֵל נדמתה לנחיל עצום של פרפרי־לילה המשליך עצמו, אילם ועיוור ושְׁכוּר־חמדה, אל תוך הלהבה הזוהרת.
    אבי התענג כמלך במְסיבּוֹ. כמנהג הצרפתים הכניס עמו לאולם את כובעו ואת מקלו, וברֶדֶת המסך חבש מיד את הכובע לראשו ומיהר לקחת חלק בתשואות הגועשות בעזרת המקל, נוקש בו ברצפה נקישות עזות ורצופות. ״c'est épatant!״13 חזר ופלט חלושות, כמי שאינו יודע את נפשו. ואולם לאחר ההצגה, בצאתנו אל הפרוזדור, כשהכול כבר תם ונשלם, בעוד חבורת הזבנים הנלהבים, שְׁכוּרי־הרִגשה, מנסים לחקות את גיבור הערב בהילוכם ובדיבורם ובדרכם להציץ בידיהם האדומות ולטלטל את מקלותיהם, פנה אלי אבי ואמר: ״בוא, נלך ללחוץ לו את היד. אלי הטוב, הרי אנו מכרים ותיקים, מילֶר ואני! הוא יהיה ממש 14enchanté לראות אותי שוב.״ ומשהורה לגברות שלנו להמתין במבואה, שמנו פנינו לברך לשלום את מילֶר־רוֹזֶה.
    13 זה נפלא! (צרפתית).
    14 מוקסם (צרפתית).
    פילסנו דרכנו אל תאו של מנהל התיאטרון, שהיה קרוב לבמה וכבר שקוע בעלטה, ומשם נכנסנו בדלת ברזל צרה אל מאחורי הקלעים. על הבמה האפלולית התרוצצו כה וכה הפועלים המפַנים אותה, ומראיהם כרוחות רפאים. דמות קטנה במדי שירות אדומים, שהופיעה במחזה בתפקיד של נער־מעלית, עמדה שעוּנה בכתפה אל הקיר, שקועה בהרהורים כלשהם; אבי המסכן צבט את הדמות דרך־לצון במקום הכי רחב בגופה ושאל היכן חדר־ההלבשה של האמן, וזו הצביעה בזעף על הכיוון המבוקש. עברנו דרך פרוזדור מסויד, שבאווירו הדחוס דלקו שלהבות גז חשופות. קולות מגדפים ומפטפטים וצוחקים בקעו מבעד לכמה דלתות לאורך הפרוזדור, ואבי, בתנועת בוהן ובחיוך עליז, הסב את שימת לבי לקולות החיים התוססים הללו. הוספנו ללכת והגענו לדלת האחרונה, הצמודה לקיר־הרוחב שבקצה הפרוזדור, ואבי התדפק עליה, מקרב את אוזנו אל פרק אצבעו המקיש. מבפנים השיבו: ״מי שם?״ או ״מה זה, לכל הרוחות!״ איני זוכר בדיוק מה קרא אלינו הקול, צלול אך בוטה. ״אפשר להיכנס?״ שאל אבי; ועל כך נענה שכדאי יותר לעשות דבר אחר לגמרי דווקא, שאני מנוע מלחזור עליו פה. אבי חייך נכלם ושותק, ואחר כך אמר: ״מילֶר, זה אני, קרוּל, אֶנגֶלבֶּרט קרוּל. אני מקווה שעדיין מותר ללחוץ את ידך!״ קול צחוק נשמע מבפנים: ״אח, זה אתה, צפרדע זקן שכמותך! אדרבא, היכנס! — אין לי אלא לקוות,״ הוסיף בעודנו עומדים על הסף, ״שמערומַי לא יפריעו לכם.״ נכנסנו פנימה, ולנגד עיניו של הנער נגלה מראה מזעזע בתיעובו.
    אל שולחן מזוהם, מול מראה מאובקת ומוכתמת, ישב מילֶר־רוֹזֶה ולגופו העירום תחתוני טריקו אפורים ותו לא. פלוני בשרוולים מופשלים עמד ועיסה במגבת את גבו שטוף הזיעה של הזמר, בעוד הוא עצמו מחזיק מגבת אחרת, נוקשה כבר מרוב שומן צבעוני, ומשפשף בשקידה את פניו ואת צווארו, ששכבה עבה של משחה נוצצת מרוחה עליהם. מחצית אחת של פניו היתה מכוסה עדיין באותו מעטה ורדרד, שאך לפני שעה קלה עוד שיווה לקלסתרו את מראית השעווה המושלמת, ואילו כעת נבדלה בגונה הצהוב־אדמדם המגוחך, הדֵהה כעין הגבינה, מן המחצית האחרת שהאיפור כבר נמחה מעליה. מאחר שכבר הסיר את הפאה החומה־הערמונית היפה, החצויה בפסוקת לכל אורכה, שכיסתה את ראשו בהיותו נספח־שגרירות, ראיתי שהיה אדום שיער. עינו האחת עדיין היתה מוקפת פס שחור, ואבקה מתכתית שחורה מתנוצצת על ריסיה, בעוד האחרת מיצמצה לקראת האורחים, עירומה, מימית, מחוצפת, דלוקה מחמת השפשוף. מכל אלה עוד ניתן היה להתעלם איכשהו, אילולא היו חזהו וכתפיו וגבו וזרועותיו של מילֶר־רוֹזֶה זרועים פצעונים מבחילים למראה, מוקפים אדמומית ובקצותיהם ראשי מוגלה קטנים, קצתם אף מדממים; גם היום עוברת חלחלה בבשרי בהיזכרי בהם. יכולתנו לחוש גועל, עלי להעיר כאן, גדֵלה ככל שמתעצמת בנו התאווה — כלומר ככל שגוברת להיטותנו להיצמד אל העולם ומנעמיו. אדם קר מזג, שאינו יודע אהבה מהי, לעולם לא יצטמרר מרוב גועל כפי שהצטמררתי אני באותו מעמד. שכן בחדר הזה, שתנור הברזל הסיק אותו יתר על המידה, עמד נוסף לכול אוויר בלתי נסבל, תמהיל של ריח זיעה ושל הנֶדֶף המעופש העולה מן הצנצנות ומן הקעריות ומגלילי השומן הצבעוניים המכסים את השולחן, עד שבתחילה אף לא האמנתי שאצליח לנשום שם יותר מדקה בלי להתעלף.
    ואף על פי כן עמדתי והסתכלתי — ושוב אין לי דבר להוסיף על ביקורנו בחדר־ההלבשה של מילֶר־רוֹזֶה. אכן, צריך הייתי לנזוף בעצמי על שבתיאור ביקורי הראשון בתיאטרון הרחבתי כל כך את הדיבור, בלא שום סיבה וטעם, על פרטים טפלים למיניהם — אילולא כתבתי את הזיכרונות האלה קודם כול לשעשועי שלי, ופחות מזה לשעשועו של הקהל. איני נותן דעתי כל עיקר על מתח עלילתי או על פרופורציות נאותות: את השיקולים האלה אני מניח למחברים הנוהגים לשאוב את סיפוריהם מעולם הדמיון, ושוקדים ליצור יצירות־אמנות כלילות יופי ותואַם מן הבדיות שהָגו ברוחם; אני, לעומת זאת, מגולל את פרשת חיי שלי, המיוחדת לי לבדי, ולפיכך כל מה שחקוק בזיכרוני הוא לדידי כחומר ביד היוצר, ואני עושה בו כטוב בעיני. כאשר אני מספר על התנסויות ופגישות שהפקתי מהן לקח טוב, ובזכותן נגלו לי תובנות חשובות על עצמי ועל העולם, אני נוהג להשתהות הרבה ולצייר כל פרט ופרט במכחול דקיק, בעוד שעל עניינים יקרים לי פחות אני נוטה לעבור וברפרוף.
    שיחת־החולין שהתגלגלה אז בין מילֶר־רוֹזֶה לאבי המסכן נמחתה מזיכרוני כמעט כליל, מן הסתם משום שדעתי לא היתה פנויה דיה להקשיב לה. שהרי הריגוש שמעוררים בלבבנו החושים חזק לאין שיעור מזה שמחוללת המילה. זכורני שהזמר, אף שהתשואות הנלהבות של הקהל עשויות היו להבטיחו נאמנה שנחל ניצחון גדול, התעקש לשאול חזור ושָׁאוֹל אם נשאה הופעתו חן, ובאיזו מידה נשאה חן — אהה, כמה היטבתי להבין לחרדת לבו! כן זכורים לי במעורפל מיני חידודים תפלים וסרי טעם ששילב בשיחתו, כגון שהשיב על איזו עקיצה שהפריח אבי, ״סתום את הלוע״, רק על־מנת להוסיף מיד: ״כי תכף תבלע זבוב.״ אבל את כל גילויי שאר־הרוח האלה שמעתי כאמור בחצי אוזן בלבד, כיוון ששקעתי עמוק בתוך נפשי פנימה, מתאמץ לפענח ולפרש לעצמי את שלל הרשמים שקלטו חושי.
    האיש הזה, אפוא — כך בערך התגלגלו הרהורי — האיש המגואל, המצורע הזה, הוא ולא אחר, הנו שובר הלבבות הנודע, שהמון אפרורי נשא אליו זה עתה עיניים מלאות ערגה וחלום! תולעת רומשׂת זו היא דמותו האמיתית של אותו פרפר שְׁכוּר־חמדה, שאלף עיניים מרוּמות דימו לראות בו, אך זה עתה, את התגלמות כיסופיהן הכמוסים ליופי, לקלילות, לשלמות! כלום אין הוא דומה לאותן רכיכות זערוריות, מאוסות, שעם רדת הערב נוגהות לפתע בנוגה פלאי? ואולם כל אותם אנשים בוגרים, בעלי ניסיון חיים סביר, שהולכים שולל אחריו בשמחה כזאת, ואפילו בשקיקה — כלום אין הם יודעים שמרמים אותם? או שמא, מתוך הסכמה שבשתיקה, אין הם רואים את התרמית כתרמית? הנחה זו מתקבלת על הדעת בהחלט; שהרי מתי מופיעה הגחלילית בדמותה האמיתית — בעודה מעופפת לה כניצוץ של יפעה בליל קיץ, או בשעה שהיא מתפתלת בכפֵּנו כמין יצור נחות ועלוב למראה? הישמר לך מלפסוק בעניין זה! מוטב שתעלה בזיכרונך את התמונה שדימית לראות קודם לכן: אותו נחיל כביר של עָשים ויבחושים מסכנים, המסתער, חרישי ומוּטרף, אל תוך הלהבה המפתה! כמה שותפות־גורל יש בנכונות הזאת, ללכת שבי אחרי התעתוע! נראה שפועל כאן איזה צורך כללי, שאלוהים עצמו נטעוֹ בטבע האדם, וכל סגולותיו של מילֶר־רוֹזֶה לא נבראו אלא בשביל לספקוֹ. אין ספק שמדובר במנגנון שבלעדיו אין לנהל את משק־הבית של החיים, מנגנון שאותו האיש נועד לשָׁרתוֹ ועל כך הוא מקבל את שכרו. כמה ראוי הוא להערצה על כל מה שעלה בידו לבצע היום, ועולה בידו מן הסתם מדי יום ביומו! כְּבוֹש בחילתך אפוא והרהר בכך שהאיש הזה, שמן הסתם יודע, ולוּ בסתר לבו, שעורו נגוע באותם פצעונים נתעבים, מסוגל אף על פי כן להתנועע לעיני הקהל מתוך זחיחות מרהיבה כל כך — אמנם בחסות האור והאיפור והמוזיקה והמרחק — ויתרה מזו, אף עולה בידו לשכנע את הצופים כי בדמותו שלו הוא מציג לפניהם את האידיאל הצפוּן בלבבם פנימה, וכך לרומם את רוחם ולהחיות את נפשם!
    ואף בזאת עליך להרהר: שאל את עצמך, מה מניע את הלץ סר הטעם להתפשט ערב־ערב מגשמיותו ולעטות עליו אצטלה של אור! נסה להתחקות אחר שורשיו הטמירים של הקסם הזה, שאך לפני שעה קלה היה כל גופו חדוּר בו, עד קצות אצבעותיו ממש! כדי להשיב לעצמך אין לך אלא להיזכר (שהרי מי כמוך יודע!), מה כביר ועצום הכוח ששֵׁם אין לו, ואין מילה בעולם שתביע את מלוא אימת מתיקותו, המניע את הגחלילית לנגוֹהַּ. ועוד עליך לתת דעתך, שלעולם לא ישׂבע אדם מלשמוע כי מצא חן באמת, מצא חן לעילא ולעילא! כן, רק בזכות נטיית הלב ולהט היֵצר, שדחקוהו אל עֵבר הקהל הכמֵהַּ, רק בזכותם נהייתה אמנותו מושלמת כל כך; ואם הוא מעניק שמחת חיים לצופיו, והם, בתמורה, משׂביעים אותו תשואות־חן — כלום אין כאן משום התענגות הדדית, פגישת כלולות המזווגת את מאווייו עם מאווייהם שלהם?
    פרק שישי
     
    השורות דלעיל משרטטות בקווים כלליים את ההרהורים שריגשו והלהיטו את רוחי בעודני יושב בחדר־ההלבשה של מילֶר־רוֹזֶה, ואין תֵמה שחזרתי והתעמקתי בהם עוד ועוד במשך הימים ואפילו השבועות הבאים, אפוף כמיהה וחלום. יגיעות פנימיות אלה הולידו תמיד סערת־נפש עצומה, וערגה, ותוחלת, ושיכרון, וחדווה — וכל אלה עזים כל כך, שעד היום, חרף עייפותי הרבה, די בעצם ההיזכרות בהם להאיץ את פעימות לבי. ואולם בעת ההיא התחולל אותו ריגוש בעוצמה כזאת עד שחזי חישב להתפוצץ ואף נפלתי למשכב, מה שסיפק לי לא פעם אמתלה נאה להשתמט מבית־הספר.
    איני רואה כל טעם לנמק בהרחבה את סלידתי הגוברת מן המוסד העוין הזה. מאחר שבלי חירות גמורה של הרוח ושל הדמיון חיי אינם חיים, הרי זיכְרון ישיבתי רבת השנים בכלא מרתיע אותי פחות מזֵכר כבלי העבדוּת והיִראה שדיכאו את נפשו הרכה של הנער בשם אותה משמעת מכובדת יותר, כביכול, השׂוררת בין כתליו המסוידים לָבָן של המבנה ההוא דמוי הקופסה, שם למטה בעיירה. ואם מביאים בחשבון גם את הבדידות שהייתי שרוי בה, ואשר את מקורותיה חשפתי באחד הדפים הקודמים, הרי לא ייפלא שכבר במוקדם התחלתי לבקש לי תחבולות איך לפטור עצמי מבית־הספר, לא רק בימי ראשון וחגים אלא גם בימות החול.
    בכך היה לי לעזר תִרגול ממושך שעסקתי בו לשם שעשוע — חיקוי כתב־ידו של אבי. הן האב הוא תמיד הדוגמא הזמינה והטבעית לילד המתבגר, השואף למצוא את מקומו בעולמם של הבריות. בהסתמכו על איזו קִרבה טמירה ביניהם, ועל הדמיון במבנה גופם, מוצא לו הנער מקור גאווה בחיקוי דרכיו ואורחותיו של אביו — אלה שקוצר־ידו שלו מעורר בו הערצה אליהן, או ליתר דיוק: הערצה זו עצמה היא שמוליכה אותנו, כמעט שלא מדעת, לסגל לנו ואף לשכלל בתוכנו את מה שטמנה בנו התורשה מלכתחילה. בימים שעוד חרטתי מיני שרבוטים של דרדק על לוח הצפחה, כבר חלמתי על היום שאזכה להוליך את ציפורן הפלדה על הנייר ממש כמו אבי, במהירות ובקלילות עניינית של איש עסקים; וכמה ניירות השחרתי לימים בנסותי לחקות מן הזיכרון את משיכות הקולמוס שלו בעוד אצבעותי אוחזות בקנה הציפורן באותה גמישות חיננית שלמדתי ממנו! מלאכת החיקוי לא היתה קשה כלל, שכן כתב־ידו של אבי המסכן נראה בעצם כמין כתיבה תמה במחברתו של זאטוט, ולא נבדל ממנה אלא בכך שאותיותיו שלו זעירות היו, ועם זאת מתפשטות לרוחב ומרוחקות מאוד זו מזו בשל קווי־החיבור הארוכים ביניהן (אכן, ארוכים כמותם לא ראיתי מעודי) — כתב־יד שסיגלתי לי חיש קל, בדייקנות מאחזת־עיניים ממש. אשר לחתימתו של אבי, ״E. Krull״ (שבניגוד לאותיות הגוֹתיות המחודדות של שאר הטקסט שורבטה באותיות לטיניות15) — זו היתה אפופה ענן של תגים וסלסולים, שבמבט ראשון נדמו כקשים מאוד לזיוף; אך למעשה היתה החתימה כולה מבוססת על רעיון פשוט ותמים כל כך, שדווקא היא צלחה בידי כמעט תמיד באורח מושלם.
    15 בגרמניה נהג בעת ההיא הכתיב הגוֹתי, הנבדל מן האותיות הלטיניות הנהוגות היום.
    ואמנם, החלק התחתון של האות E התמשך ימינה בפיתול רב תנופה וחן, שבחֵיקו הפתוח הונחה לה בנחת ההברה הקצרה של שם המשפחה. ואילו מלמעלה, בצאתו מן התג של ה־U ובחובקו את כל היתר מלפנים, נמשך והשתלשל פיתול נוסף, אשר מִשֶחָתַך פעמיים את קו־התנופה של ה־E ועוּטר כמוהו בנקודות של נוי, צנח והסתלסל לו כלפי מטה בצורת האות S. החתימה בכללותה השתרעה לַגובה יותר מִלָרוחב, ודווקא בהיותה פרי דמיון בארוקי, ילדותי, היתה נוחה מאין כמוה לחיקוי — עד כדי כך, שאפילו בעליה ומחוֹללהּ לא היה מבדיל בין מעשה ידַי למעשה ידיו שלו. כלום לא התבקש מאליו הרעיון להידרש למומחיות זו, שקניתיה לי רק כדי להתבדר מעט, ולרתום אותה לשירות חירותי הרוחנית? ״ב־7 currentis,״16 כתבתי, ״אנוס היה בני פליקס להיעדר מבית־הספר מחמת עוויתות מעיים קשות — זאת נאלץ להודיע בצער רב א' קרול.״ או בערך כך: ״בשל מורסה מוגלתית בחניכיים, וכמו כן בשל נקע בזרועו השמאלית, נאלץ פליקס, לדאבון הלב, להיות מרותק למיטתו מן ה־10 ועד ה־14 hujus,17 ועקב כך אף להיעדר מן הלימודים. ובאתי על החתום, בהוקרה וברגשי כבוד, א' קרול.״ מאחר שהצלחתי בכך, שוב לא היה מה שיפריע לי לבלות את שעות הלימודים, יום או ימים אחדים, בשוטטות שאננה בסביבות העיירה, או בהתמכרות להרהורי לבי הצעיר, שרוע על העשב באחו ירוק, בצֵל עלווה מרשרשת, או לחלום בהקיץ שעות על שעות, נחבא בין חומותיה הציוריות של טירת הארכיהגמון העתיקה, הסמוכה לחוף הרַיין, ולעתים, בימים של סגריר חורפי, אף לבקש לי מקלט בסדנת הציור של סנדקי שימֶלפְּריסְטֶר, שאמנם חירף וגידף אותי על התנהגותי, אך נעימת קולו ענתה בו שהוא מכבד את מניעיה.
    16 בחודש זה (לטינית).
    17 בחודש הנוכחי (לטינית).
    עם זאת, לא אחת אירע גם שנשארתי בבית בימי הלימודים, שוכב במיטה כאחד החולים, וכמו שכבר רמזתי, לא בלי תחושה פנימית של צידוק. לפי השקפתי, כל הונאה שאינה מיוסדת על איזו אמת נעלה יותר ואינה אלא שקר סתם — אחת דינה להיחשף במהרה לעין כול. סיכוי ממשי להצלחה ולהשפעה על הבריות יש אך ורק לתרמית שאינה ראויה במלואה לשם תרמית, כיוון שאין מטרתה אלא לתמוך באיזו אמת חיה שטרם נהפכה למציאות ממש, ולצייד אותה בסממנים החומריים שבלעדיהם לא יוכל העולם להכיר בה ולהוקירה כערכה. הגם שהייתי ילד חסון, אשר להוציא מחלות־ילדים קלות לא לקה בגופו מעולם, בכל זאת לא נמצאתי חוטא בהתחזות גסה כשהחלטתי בוקר אחד להעמיד פני חולה על־מנת שאוכל לבלות במיטתי את יום הלימודים, שלא נכונו לי בו אלא מועקה ופחד. וכי למה הייתי צריך לסבול את כל התלאה הזאת בשעה שידעתי שיש בידי תחבולה בדוקה למוטט בה את שלטון הדיכוי הרומס את נשמתי? לא, כל אותם ריגושים ומאמצי־נפש מועצמים עד כאב, שהיו משׂתררים עלי לעתים קרובות כל כך כתוצאה מפיתולי־מחשבה ידועים, כמתואר לעיל — כל אלה, משחברו לתיעוב שתיעבתי את פֶּרֶך היומיום, הביאוני לידי מצב ששיווה להתחזויות שלי מראית־עין של אמת צרופה, ונתן בידי אמצעים לעורר דאגה וחמלה בלב הרופא ובלבם של בני משפחתי.
    משעה שהחלטתי להקדיש את היום לעצמי ולַחירות בלבד, והחלטה זו אף נהפכה, בשל מרוצת הרגעים החולפים, לכורח שאין ממנו מנוס עוד — משעה זו התחלתי מציג ביני לביני, בלי להזדקק לצופים כלשהם, את תסמיני החולי.
    הרגע האחרון שעוד ניתן היה לקום בו עבר בהרהורי סרק, בחדר־האוכל הצטננה לה ארוחת הבוקר שהכינה המשרתת, בני־הנוער המטומטמים השתרכו להם לבית־הספר, יום החולין החל — וכבר היה ברור שרק אני לבדי, ובתחבולותי שלי, אמלט את נפשי משלטונו העריץ. התעוזה שבמעשה הִרעידה את לבי ואת מֵעַי במין ריגוש של חרדה. פתאום ראיתי שציפורנַי עטו גוון כחלחל. הבוקר היה קר מן הסתם, ודי היה שאסיר מעלי את השמיכה לכמה דקות ואפקיר את גופי לצינת החדר — כן, די היה אפילו בהפגת המתח ובהרפיית האיברים בלבד כדי לחולל התקף מרשים מאין כמותו של צמרמורת ונקישת שיניים. מה שאמרתי פה הולם יפה את טבעי, שמאז ומעולם היה פגיע וצמא לטיפול — עד כדי כך שאין להעריך כערכה את הפעלתנות שהוכחתי תמיד בחיי־המעשה אם אין רואים בה מעלל־גבורה של כיבוש עצמי, ואפילו הישג מוסרי מן המעלה הראשונה. שאלמלא כן, הרי אותה הרפיה רצונית של הגוף והנפש לא היה בה כדי לשוות לי מראה חולני במובהק, ולהטות את לב קרובַי לנהוג בי מידה של אנושיות ורוך. ברנש בעל־גוף לעולם לא יוכל להתחזות לחולה אמיתי. אך מי שקורץ מחומר מעודן יותר, אם יורשה לי להידרש שוב לאותו ביטוי ציורי, ישכיל תמיד, גם בלי לחלות במובן הפשטני של המילה, לקיים יחסי קִרבה עם הסבל ואף לשלוט בתסמיניו מכוח איזה חוש פנימי. עצמתי את עיני ומיד פקחתין לרווחה, שוקד לשוות למבטי ארשת הזויה, מיוסרת. גם בלי להיזקק למראָה ידעתי שלאחר שנת הלילה שׂערי פזור על מצחי, מדובלל ופרוע, ושמחמת ההתרגשות והמתח כבר נהיו פני חיוורות כסיד — וכך, כדי שייראו גם נפולות ממש, נקטתי אמצעי בדוק, פרי המצאתי, דהיינו משכתי את פְּנים הלחיים משיכה קלה, לא מורגשת כמעט, פנימה, אל בין השיניים, עד שהלחיים שקעו והסנטר התארך, וכך נדמָה כאילו שוּלח בי רזון בן־לילה. רעד רגיש של הנחיריים ופרכוס תדיר, כמתוך כאב, של השרירים בזוויות העיניים, השלימו את התמונה. את ידַי, על ציפורניהן הכחלחלות, שילבתי על חזי, וכך, כשקערת הרחצה מונחת לידי על כיסא, ואני עצמי נוקש מפעם לפעם בשיני, חיכיתי לרגע שיבואו לחפשני.
    הדבר קרה מאוחר, שכן הורי אהבו להאריך בתנומת הבוקר, ועד שגילו שלא יצאתי כלל מן הבית כבר הסתיימו מן הסתם שניים־שלושה שיעורים. אז עלתה אמי במדרגות ונכנסה לחדרי ובפיה השאלה אם אני חולה. בהיתי בה בעיניים פעורות ותוהות, כמתקשה להכירהּ, או כאילו המצב אינו נהיר לי דיו. ואז עניתי: ״כן, נדמה לי שכן... אני בטח חולה...״ אמי שאלה מה אני מרגיש. ״הראש... כואב... גם הגוף... ולמה קר לי כל כך?״ אמרתי בקול נטול גוון, בשפתיים קפואות, מטיל עצמי, חסר־מנוחה, מצד אל צד. רחמיה של אמי נכמרו. איני סבור שהאמינה לי באמת, אך הואיל וכוח הרגישות היה גדול אצלה פי כמה מכוח התבונה, לא ערבה את לבה לקלקל את המשחק; היא חברה אלי אפוא, כמו בתיאטרון, מקבלת עליה תפקיד במחזה שביימתי. ״ילד מסכן!״ אמרה במנוד־ראש מלא צער והניחה את אצבעה על לחיה, ״אולי תטעם בכל זאת משהו?״ גופי מיטלטל בצמרמורת, סנטרי לחוץ אל חזי, השבתי בשלילה. עקביות בלתי מעורערת זו בהתנהגותי הביאה את אמי לידי התפכחות, עוררה בה ספק פתאומי וכמו עקרה אותה מתוך העונג שבאשליה המוסכמת, שכן האפשרות שלמען אשליה מעין זו עשוי אדם לוותר על מאכל ומשקה היתה מעֵבר להשגתה. היא בחנה אותי שוב בעיניה כדרך שבוחן אדם את המציאות כהווייתה. ואז, משהגיע מבטה לדרגה זו של מעשיות וערנות, נדרשתי לצעד שיכפה עליה הכרעה, ובחרתי בתעלול הכי קשה והכי מרשים שבכל אוצר תעלולי. הזדקפתי על משכבי באחת, משכתי אלי, בתנועות מסוכסכות ורועדות, את קערת הרחצה והטלתי עצמי עליה כשכל איברי מתפתלים ומפרפרים ומפרכסים כל כך, שרק לב של אבן לא היה מזדעזע לנוכח עֱנוּת שכזאת. ״אין שם כלום בפנים,״ גנחתי אגב כך, מגביה מעל לקערה את פרצופי החמוץ, המיוסר, ״בלילה הוצאתי הכול...״ או־אז גמרתי בדעתי להגיע אל גולת הכותרת של מאמצי — התקף ממושך של עוויתות בחילה־וחנק איומות כל כך, שדומה היה שלעולם לא אוכל לנשום עוד. אמי לפתה את ראשי בשתי ידיה, ובקול נפחד, מפציר, קראה בשמי שוב ושוב בתקווה להשיב לי את רוחי. ״אני שולחת לקרוא לדוּזינג!״ צעקה בגבור עליה חרדתה, ובעוד איברי מתרפים והולכים יצאה סוף־סוף במרוצה מן החדר. באפיסת כוחות, אך מלא שמחה וסיפוק שלא יתוארו, צנחתי ושקעתי בחזרה בין הכרים.
    הו, כמה פעמים ציירתי לי בנפשי סצינה כגון זו, כמה פעמים חזרתי ותירגלתי אותה במחשבותי עד שאזרתי עוז להוציאה אל הפועל! אני תוהה אם יבינו ללבי, אך משהצגתיה לראשונה הלכה למעשה ובהצלחה מלאה, הייתי בעינַי כחולם מרוב אושר. לא כל אחד מסוגל למעפל שכזה. יש אמנם מי שחולמים על כך, אבל גם הם לא עושים דבר. אילו קרה לי עכשיו משהו מזעזע, חושב לו אדם בינו לבינו. אילו נפלת ארצה מתעלף, אילו פרץ סילון של דם מפיך, אילו תקפוך עוויתות — באיזו מהירות היו קשיחות לבו ואדישותו של העולם נהפכים על פיהם ומתגלגלים לדאגה ובהלה וחרטה מאוחרת! אבל הגוף, עיקש ואטום שכמותו, מבקש להחזיק מעמד גם כשהנפש נכספת לחמלה ולליטוף, הוא מסרב להפיק מקרבו את אותות המצוקה שנועדו לעורר בקולם הנורא את מצפונם של הבריות ולהמחיש לכל בן־תמותה כי גם הוא מועד לפורענות. והנה באתי אני והפקתי מעצמי את אותות האזעקה הללו, ובדרגה כזאת של שלמות, שהרושם שעשו לא נפל מזה שהיו עושים גם אילו הופיעו בלי שום סיוע מצדי. עשיתי תיקון לטבע, הגשמתי חלום; ורק מי שזכה אי־פעם ליצור יש מאין, לחולל מציאות בת־תוקף, משכנעת, רק מתוך ידיעתו הפנימית וחוש ההתבוננות שלו, בקיצור — מתוך דמיונו בלבד, בעודו מפעיל במלוא התעוזה את כל כוחות הגוף והנפש — רק הוא יכיר את נחת־הרוח המופלאה, האפופה חלום, שהציפתני בעודי נח מעמלי, עמל הבריאה.
    כעבור שעה בא יועץ־הגֵהוּת דוּזינג (רופא־המשפחה שלנו מאז מותו של דוקטור מֶקוּם הזקן, שיִילד אותי בשעתו), איש גבה קומה ושחוח גֵו, שערו האפור כעוֹרו של חמוֹר סָמוּר תמיד וידיו עסוקות בלי הפוגה — רגע היה צובט־מושך בין אגודל לאצבע את חוטמו הארוך, ורגע משפשף זו בזו את כפיו הגדולות הגרומות. אדם זה עלול היה לסכל את מזימתי, לא בזכות כישוריו הרפואיים, שהיו כמדומני דלים למדי (והרי דווקא את הרופא הבקי, המשרת את המדע לשמו מתוך מסירות וכובד־ראש, כמלומד אמיתי — דווקא אותו נקל להוליך שולל), אלא בשל חוכמת־החיים המגושמת שלו, שאותה הוא חולק עם בריות נחותות כמוהו, ובה התמצתה כל אוּמנותו. בהיותו טיפש ושאפתן, כבש לו תלמיד נקלֶה זה של אֶסְקוּלַפּיוּס18 את התואר ״יועץ־גֵהוּת״ בעזרת קשרים אישיים, היכרויות של בתי־יין וסתם פרוטקציה, והיה נוסע תכופות לוִויסְבּאדֶן, להשתדל אצל השלטונות למען שיפור מעמדו וקבלת תוארי כבוד חדשים. מנהג היה לו, כפי שנוכחתי במו עיני, להתעלם, בחדר־ההמתנה שלו, מן התור ומן הסֵדר הטוב, ולהכניס ראשונים — בגלוי ובלא בושה — את העשירים ונשואי־הפנים, לפני ה״פשוטים״ שהקדימו לבוא והמתינו שעה ארוכה; כמו כן היה מטפל בדאגה מופרזת וברוב חמלה בחולים בעלי מעמד ובעלי השפעה, ואילו בעניים ובעלובי החיים נהג גסות ואי־אמון, ואף דחה על־פי רוב את תלונותיהם כחסרות הצדקה. ברי היה לי שהאיש נכון לכל רמאות, לכל עדות שקר, לכל סיאוב וקלקול, ובלבד שיתחבב על הרשויות ויהיה מקובל על בעלי־השׂררה כעושה דברם.
    18 אֵל הרפואה במיתולוגיה היוונית, בנו של אַפּוֹלוֹ.
    מנהגים אלה הלמו את תפיסת־המציאות הנחוּתה שלו, שבאמצעותה קיווה לעשות חיל בהיעדר סגולות נעלות יותר. וכיוון שאבי המסכן, בהיותו תעשיין ומשלם־מסים, עדיין נמנה, למרות מצבו הרעוע, עם נכבדי העיירה, וכיוון שיועץ־הגֵהוּת היה תלוי בנו במידה ידועה בשמשו רופא־משפחה בביתנו, ואולי סתם מפני שקפץ כמוצא שלל רב על כל הזדמנות שנקרתה לו ללמוד תעלולים חדשים של שחיתות — מכל מקום סבור היה אותו עלוב־נפש שכדאי לו לעשות יד אחת עמי.
    כל פעם שהיה ניגש אל מיטתי ובפיו, כמנהג הרופאים, גינוני לשון של דוד חביב, כגון: ״אַיי־אַיי, מה קורה לנו היום?״ או: ״מה זה השטויות האלה?״, והיה מתיישב אצל המיטה ומתבונן בי קצרות ומתחיל לשאול שאלות — כל פעם, אני אומר, היה מגיע הרגע שבו אי־אלה סימנים מצדו — איזו שתיקה, איזה חיוך, איזה מצמוץ — היו כמו תובעים ממני שאשיב לו בחשאי באותו מטבע ואתוודה לפניו שלקיתי ב״מחלת ההשתמטות״, כפי שכינה זאת מן הסתם בקטנות־המוחין שלו. מעולם לא עשיתי לקראתו ולוּ צעד זערורי אחד. ולא מתוך זהירות דווקא (שכן יש להניח שיכולתי לבטוח בו), אלא בעיקר מתוך גאווה ובוז. נוכח ניסיונותיו לבוא עמי לכלל הסכמה נהיו עיני רק עכורות ותועות יותר, לחיי שקועות יותר, שפתַי שמוטות יותר, נשימותי חטופות וחנוקות יותר; אף הייתי מוכן, אם אמצא זאת לנכון ורצוי, לכבד גם אותו בהתקף של עוויתות־הקאה; בעקשנות רבה כל כך המשכתי להעמיד פנים שאיני מבין את רמזיו, עד שנאלץ לבסוף להודות במפלתו, לזנוח את חוכמת־החיים שלו ולפנות לעזרת המדע.
    אלא שדווקא בכך התקשה, ראשית מחמת הטיפשות, ושנית משום שתסמיני המחלה שהצגתי היו סתמיים וכלליים מדי. שוב ושוב האזין במַסכֵּת ונקש על גופי מכל צדדיו, שוב ושוב קדח בגרוני בידית של כף־מרק והטריח עלי במדחום, וסופו שלא נותרה לו ברירה אלא לפסוק את פסוקו: ״מיגרנה,״ הכריז. ״אין כל סיבה לדאגה. הלוא אנו מכירים את הנטייה הזאת אצל ידידנו הצעיר. החולי פגע למרבה הצער גם בקיבה. אני ממליץ על מנוחה גמורה: לא לקבל אורחים, להמעיט בדיבור, רצוי מאוד להאפיל את החדר. חוץ מזה, הרי הקפאין בחומצת־לימון כבר חולל פלאים. מיד אתן גם מרשם...״ אבל אם רצה המקרה ובעיירה צצו דווקא אז אי־אלה מקרים של שפעת, כי אז היה הדוקטור אומר: ״שפעת, מרת קְרוּל הנכבדה, שפעת עם סיבוך גַסטרולוגי. כן, ידידנו הצעיר נפגע גם הוא! הדַלקת בדרכי הנשימה לא התפתחה עדיין, אבל כבר הופיעה למעשה. אתה משתעל, ידידי היקר, נכון?... כמו כן אני קובע שחומו של ידידנו עלה, ועוד יוסיף ויעלה במשך היום, וגם הדופק שלו מהיר מאוד ובלתי סדיר.״ ומאחר שהיה משולל כל כוח־דמיון, רשם לי יין מריר־מתוק לחיזוק, מאלה המצויים בבתי־המרקחת — משקה שערב מאוד לחכי, אגב, ואף נסך בי, לאחר כל תלאות המאבק, איזו תחושה של שביעות־רצון חמימה ושלֵווה.
    למותר לומר כי מקצוע הרפואה אינו שונה משאר המקצועות, דהיינו גם העוסקים בו הם רובם ככולם בריות אפורים, נטולי שאר־רוח, מוכנים ומזומנים תמיד לראות את הבלתי קיים ולהכחיש את הקיים בעליל. כל בּוּר שמכיר את הגוף האנושי ואוהב אותו יעלה עליהם בידיעת רזיו הנסתרים, ולא יתקשה לתעתע ברופאים כאוות נפשו. דלקת דרכי הנשימה שיוחסה לי לא נכללה בתוכניתי כלל, ותסמיניה לא הופיעו בהצגתי ולוּ ברמז. אך מאחר שכבר אילצתי את יועץ־הגֵהוּת לזנוח את השערתו הנלוזה בדבר ״מחלת ההשתמטות״, לא נותר לו אלא לטעון שחליתי בשפעת, ועל־מנת שיוכל להוסיף ולהחזיק בקביעתו זו תבע ממני שאחוש צורך דחוף להשתעל, ואף מצא אצלי נפיחות בשקדים, מה שלא היה ולא נברא. אשר לעליית החום, הוא דווקא צדק באבחנתו, אף שעמדה בסתירה גמורה לכל מה שלמד מפי מוריו על תופעה קלינית זו, שהרי מדע הרפואה גורס חד־משמעית כי חום הגוף לא יעלה אלא עקב הרעלת הדם שגרם מחוֹלל החולי, וכי לעולם אין חומו של אדם עולה מסיבות שאינן גופניות גרידא. אלא שזו קביעה מגוחכת. הקורא ודאי כבר הבין מדעתו, ואני נותן לו גם את מילת הכבוד שלי, שלא הייתי חולה במובן הפשטני של המילה כשנבדקתי על־ידי יועץ־הגֵהות דוּזינג; אולם הריגוש של הרגע ומעפל־הגבורה של הרצון שקיבלתי עלי; שיכרון מיוחד במינו, פרי הזדהותי הנלהבת עם תפקיד החולה בעודי מגייס לַמשחק את ישותי כולה, בביצוע שהיה חייב להיות מעשה־אמן מושלם בכל רגע ורגע כדי שלא להידרדר לגיחוך; סוג ידוע של השראה שיש בה משום הקשחת הנפש והרפייתה כאחת, שנדרשה בשביל להפוך את הבלתי־מציאותי למציאותי בעינַי ובעינֵי זולתי — כל אלה הביאוני לידי התעלות כזאת, לידי העצמה כזאת של הווייתי, של פעילותי האורגנית כולה, עד שיועץ־הגֵהוּת יכול היה למדוד את תוצאתן בפועל בעזרת המדחום. האצת הדופק מתפרשׁת בנקל מתוך אותן סיבות עצמן; יתר על כן, בעוד ראשו של יועץ־הגֵהוּת מונח על חזי ואני שואף אל קרבי את ריח הבהמה העולה משׂערו היבשושי, האפור כשׂער החמוֹר, עלה בידי לקנות לי שליטה גמורה על פעימות לבי, ולשַווֹת להן קצב מגומגם או מתגעש באמצעות זיע של ריגוש פתאומי. ולבסוף, באשר לקיבתי, שהדוקטור דוּזינג היה פוסק תמיד — תהיה אבחנתו מה שתהיה — שהיא נגועה, יש לציין שאיבר זה התייחד אצלי מאז ומעולם ברגישות יתר, והיה נוח לגירוי במידה כזאת, שכל ניע בנפש גרם לו לפעום ולהלום, והגיעו דברים לידי כך שבבואי לדבר על רגעי משבר בחיים, אני נמצא מדבר לא על הלמוּת־הלב, כמו שאר הבריות, אלא על הלמוּת־הקיבה. יועץ־הגֵהוּת השגיח בתופעה זו ואף נטה להתרשם ממנה.
    הוא רשם לי אפוא את הגלולות החמצמצות שלו, או את היין המריר־מתוק, ונשאר יושב עוד איזה זמן אצל מיטתי, מפטפט עם אמי ומגלגל עמה בדברי רכילות, בשעה שאני הוספתי לשכב לי, נושם נשימות חטופות דרך שפתי השמוטות ונושא לתקרה את מבטי הכבוי, היגע. אחר כך חבר אליהם גם אבי, ולאחר שהעיף לעברי מבט נבוך בעודו נזהר מלפגוש את עיני, ניצל את שעת הכושר להיוועץ ביועץ־הגֵהוּת בדבר השיגרון שלו. משנעזבתי לנפשי, העברתי את היום — ומן הסתם עוד כמה ימים אחר כך — בחלומות מתוקים על העולם ועל העתיד; אמנם נאלצתי להסתפק בתזונה מצומצמת, אך זו ערבה לחכי שבעתיים בהיותי אפוף כולי אווירה של חירות ורוגע. עם זאת, בשעה שהמרק המימי והצנימים לא השׂביעו עוד את תאבוני הצעיר, הייתי יורד בזהירות ממיטתי, פותח חרש־חרש את מכסה מכתבתי הקטנה, ומפצה עצמי בזלילת שוקולד מן המלאי השופע שהיה שמור שם כמעט תמיד.
    פרק שביעי
     
    איך השגתי אותו? הוא הגיע לידי בדרך מוזרה, דמיונית כמעט. למטה, בקרן אחד מרחובות המסחר היותר שוקקים בעיירה, היתה חנות מעדנים נחמדה למראה, מלאה וגדושה פיתויים — סניף של איזו פירמה בוִויסבַּאדֶן, אם איני טועה — ששימשה מרכז קניות לחוגים רמי היחס במקומותינו. בדרכי אל בית־הספר הייתי עובר יום־יום על־פני אותו אתר מצודד, ופעמים אחדות כבר נכנסתי לשם ומטבע ניקֶל בידי, לקנות קצת דברי מתיקה זולים, סוכריות־לֶתֶת או ממתקי פירות, ככל שיתירו לי אמצעַי. והנה יום אחד, בשעת צהריים, מצאתי את החנות ריקה מאדם, דהיינו ריקה לא רק מלקוחות אלא גם מכל צוות הזבנים. הפעמון שמעל דלת הכניסה — מין מצילה פשוטה, שעם כל פתיחה וסגירה של הדלת נתפסה וטולטלה על־ידי וַו מתכת קטן — השמיע קול צלצול; ואולם, בין שקולו לא נשמע בקיטון האחורי, מעֵבר לדלת הזכוכית שזגוגיותיה מחופות אריג־קפלים ירוק, ובין שגם שם לא היה איש — הייתי ונשארתי לבדי. מופתע, נרעש, וכמו שרוי בחלום בשל הדממה והבדידות שאפפוני לפתע, התחלתי מביט על סביבותי. מעולם לא ניתן לי עד כה להתבונן בחופשיות ובאין מפריע בקרן־השפע הנפלאה הזאת. החלל היה לאו דווקא מרווח, ואפילו צר, אך התנשא לגובה רב, והיה מלא מִמַסד עד טפחות מעדנים למיניהם. שורות־שורות צפופות של קותלי חזיר ושל נקניקים מכל הצורות והצבעים — לבנים, צהבהבים, אדומים ושחורים, מקצתם עגולים ודחוסים ככדורים, מקצתם מוארכים, ועוד אחרים קלועים, או מפותלים כחבלים — השרו אפלולית על כיפת החנות. קופסאות פח ושימורים, קקאו ותה, צנצנות צבעוניות של ריבות, דבש ופירות כבושים, בקבוקים דקי גזרה וכרסתניים של ליקרים ותמציות פונש, כל אלה גדשו את מדפי הקירות עד אפס מקום. בדוכני־הראווה הקטנים שמתחת לדלפק, עמוסים בקערות ופרושׂים על צלחות, שובבו את העין מיני דגים מעושנים, קוֹלְיאסים, חמורי־ים וצלופחים. בסמוך להם הונחו טסים עם סלט איטלקי. סרטן־הים פשט את צבתותיו לראווה על־גבי גוש של קרח; סוּלתניות, צפופות ודחוקות זו אל זו, הבהיקו בשמנוניתן הזהובה מתוך תיבות פתוחות; פירות מובחרים, תות־גינה וענבים שכמו הובאו מן הארץ המובטחת, הוצגו בינות למגדלים קטנים של קופסאות סרדינים וצלוחיות לבנות משובבות חֵך, מלאות קוויאר וממרח כבד־אווז. ממרומי המדף העליון שילשלו פטמי עופות את צוואריהם המרוטים. מיני בשר מוכנים לחיתוך, כמו שהעידו הסכינים הארוכות, הצרות והמשומנות המונחות בסמוך להם, וכן פרוסות צלי בקר, קותל חזיר, לשון, אלתית מעושנת וחזה־אווז — כל אלה נערכו שם למעלה ערימות־ערימות. פעמוני זכוכית גדולים התקמרו מעל לשלל חריצי־הגבינה, אלה האדומים כלבֵנה ואלה הלבנים כחלב, אלה שצבעם כעין השַׁיש ואלה הגולשים וניגרים מתוך עטיפותיהם הכסופות, גלים־גלים של זהב. חרשפים, צרורות אספרגוס ירוק, תלוליות זעירות של כמהין, ובין כל אלה פזורים, כמתוך בזבזנות מתרברבת, נקניקי־כבד קטנים, מעדן מלכים עטוף סְטַאניוֹל.19 בצד, על שולחנות קטנים, עמדו קופסאות פח פתוחות, מלאות רקיקים משובחים, דובשניות חומות בוהקות היו ערוכות נדבכים־נדבכים, שתי וערב, ועוד התנוססו שם פנכות זכוכית שצורת כד להן, מלאות עד גדותיהן ממתקים ופירות מסוכרים.
    19 עטיפה של בדיל מרוקע.
    כשבוי בחבלי קסם עמדתי ושאפתי אל קרבי, מהוסס וקשוב, את נועם אווירתו של המקום, שניחוחות השוקולד והבשר המעושן מתמזגים בו עם נְדיפַת הרקבובית המענגת של הכמהין.
    חזיונות מסיפורי־אגדה הסתחררו לנגד עיני, זיכרונות על גן־עדן של מטה, על אוצרות גנוזים מתחת לאדמה, שילדים בני־מזל ממלאים שם את כיסיהם ואת מגפיהם אבני־יקר באין מפריע. כן, זה היה סיפור־אגדה, ואולי חלום! ראיתי את סדרי היומיום וחוקיו הנוקשים והנה הם בטלים ומבוטלים, ראיתי את התלאות והמכשולים הנערמים כחומה לפני התאווה והנה הם מסולקים מן הדרך בקלילות מרחפת, עליזת ניצחון. שמחת־פתאום קפצה עלי בראותי את פינת־החמד השופעת הזאת, העולה על גדותיה, והנה היא מסורה רק לי לבדי — שמחה גדולה כל כך, עד שחשתי כמין גירוד ועקצוץ בכל איברי. בכל הכוח ממש נאלצתי לכבוש את יצרי ולא לתת קולי בתרועת צהלה על כל החידוש הזה והחירות שאין לה קץ. ״בוקר טוב!״ אמרתי אל החלל הריק, ועדיין אני שומע את קולי, חנוק ומאולץ, מתפוגג אט־אט ואובד בַּדממה. אין קול ואין עונה. ובו־ברגע ממש פרץ נחשול של ריר והציף את פי, פשוטו כמשמעו. בלאט מיהרתי אל אחד השולחנות הצדדיים העמוסים דברי תרגימא, תחבתי את אצבעותי לתוך קערת בדולח מלאה סוכריות, חפנתי מכל הבא ליד, טמנתי את המלקוח הנפלא בכיס המעיל וזינקתי אל הדלת, וכעבור שנייה כבר פניתי אל הרחוב שמעֵבר לפינה.
    אין ספק שיטענו כנגדי כי מה שעשיתי בחנות לא היה אלא גנֵבה סתם. לנוכח טענה שכזאת אני נאלם דום ומתכנס בתוך עצמי; שהרי למותר לומר כי לא אמְנע בעד שום אדם מלהידרש למילה עלובה זו, אם יש לו מזה נחת. ואולם, לא הרי המילה (שמטבעה היא דלה ושחוקה וחומקת על־פני החיים בלי לגעת בהם באמת) כהרי המעשה החי, שהוא ראשוני תמיד וצעיר לָנצח — לָנצח זוהֵר בחידושו, בחד־פעמיותו, במקוריותו שאין דומה לה. העצלות וההרגל לבדם הם שמַטים את לבנו לחשוב ששניים אלה חד הם, בעוד שלאמיתו של דבר המילה, בבוֹאה לציין מעשה זה או אחר, כמוה כאותו מחבט־זבובים המחטיא את מטרתו תמיד. ואף זאת, כל אימת שהדברים אמורים במעשה כלשהו, יש להתבונן בו לא מצד ה״מה״ או ה״איך״ (אף שזה האחרון חשוב יותר), אלא רק מצד ה״מי״ לבדו. כל מה שפעלתי אי־פעם היה תמיד פעולתי שלי במובהק, ולא של פלוני־אלמוני; והגם שנאלצתי (בעיקר אל מול הדין האזרחי) להסכים שידביקו עליה אותה תווית עצמה כמו על ריבוא אחרות, אף על פי כן התקוממתי בלבי נגד אותה הַאֲחָדָה בלתי טבעית, ומכל מקום התחזקתי בהרגשתי הטמירה, הבלתי מעורערת, שבן־יקיר אני לכוחות הבריאה, ושבשרי ודמי מיוחסים יותר מאלה של שאר הבריות. יסלח לי הקורא המזדמן על סטייה זו אל התחום העיוני המופשט, שמן הסתם אינה הולמת אותי כלל, שכן לימודי היו מעטים ואף לא הוסמכתי מטעם הרשויות לעסוק בחשיבה פילוסופית. אלא שאני רואה חובה לעצמי לרַצות את הקורא ולקרב אותו כמיטב יכולתי אל המוזרויות שבחיי, ואם לא יתאפשר הדבר — להניא אותו בעוד מועד מלעלעל בדפים האלה.
    משהגעתי הביתה נכנסתי אל חדרי בלי לפשוט את המעיל, כדי שאוכל לערוך את שללי על השולחן ולבחון אותו מקרוב. כמעט שלא האמנתי כי אמצאנו שוב, שהרי לעתים קרובות כל כך מתגלגלות לידינו בחלום־הלילה שכיות־חמדה למיניהן, וסופנו שאנו מקיצים בידיים ריקות. רק מי שידַמה בנפשו כי אוצרות הפז שהעניק לו חלומו המתוק יימָצאו עם בוקר מונחים על שמיכתו, ממשיים וניתנים למישוש, משל השאיר אותם החלום אחריו — רק הוא יוכל לתאר לו מה עזה היתה שמחתי. הסוכריות היו מאיכות משובחת לעילא, עטופות בסְטאניוֹל צבעוני וממולאות ליקר מתוק וקרֶם מבושׂם קלות; אך לא טיבן הנדיר הוא ששיכר את חושי, אלא עצם הדבר שראיתי בהן אוצר ממחוזות־החלום שעלה בידי למלט ולהעביר אל עולם המציאות, והשמחה שהציפה אותי עקב כך היתה עמוקה מכדי שלא אמצא עצמי משתעשע ברעיון לשוב ולחוות אותה לכשתזדמן לי שעת־כושר הולמת. יפָרשו את הדבר כפי שיפָרשו — אני כשלעצמי לא מצאתי טעם להפוך בו עוד. העניין היה פשוט: אירע לפרקים, לעת צהריים, שאותה חנות עמדה ריקה ובלא שמירה — אמנם לא לעתים קרובות, לא באורח סדיר; ואולם מעת לעת, ברווחי זמן ארוכים או קצרים, אמנם כן היה, וזאת יכולתי לראות בעוברי על־פני דלת הזכוכית של החנות וילקוטי על שכמי. אז־אז הייתי נכנס פנימה, פותח את הדלת וסוגר אותה אחרַי בזהירות מדוקדקת כל כך, שהפעמון אפילו לא צילצל: וַו המתכת רק התחכך בו קלות, בלי להשמיע קול ובלי לחולל בו תנועה כלשהי; ליתר ביטחון הייתי אומר ״בוקר טוב!״ — ומיד מזדרז לחטוף מכל הבא אל היד: לעולם בלי הפרזה ובלי עזות פנים, אלא מתוך הקפדה על מבחר מדוד: חופן תופינים, פרוסה של דובשנית, טבלת שוקולד — וכך אף לא השגיחו מעולם שחסר דבר־מה; אך בהתרחבות המופלאה הזאת של ישותי, שנתלוותה אל אותן פשיטות חלומיות על אוצרותיהם המתוקים של החיים, דימיתי לזהות בבירור את התחושה ההיא שאין לה שם, אשר היתה כה מוכרת לי בהיותה פרי של חקירות פנימיות וימים רבים של חשיבה מאומצת.
    פרק שמיני
     
    קורא אלמוני! לאחר שהנחתי מידי את קולמוסי המהיר והתכנסתי בתוך עצמי לצורך הרהורים, הריני מוכן עתה להיכנס לתחום שאמנם כבר נגעתי בו קלות פה ושם במהלך הווידויים הללו, אך צו המצפון מחייבני להתעכב עליו קצת יותר. אקדים ואומר כי מי שמצפה כאן לנימה מופקרת ולהלצות מפולפלות נכונה לו אכזבה. אדרבא, מנוי וגמור עמי, בשורות דלהלן, להקפיד ולמזג את הכנוּת הגמורה, שהובטחה בפתח הרשימות הללו, עם המתינות וכובד־הראש שאנו מצוּוים עליהם מטעם המוסר והמידות הטובות. מעולם לא הבנתי את התענוג שמתענגים הבריות על ניבול־פה למינהו, שכן מכל סוגי הפריצות, זו הלשונית נראית לי הנתעבת ביותר, בהיותה הזולה מכולן, מה גם שאין בה להט יצרים שיוכל לשמש לה צידוק. לשמע הבדיחות והחידודים המופרחים מכל עבר אפשר היה לחשוב שמדובר בעניין הקליל והמגוחך ביותר בעולם — והרי אין לך מחשבה מופרכת מזו, שהרי לדבר על הדברים הללו מתוך קלות־דעת, בנימה נלוזה של זלזול, פירושו להפקיר למצהלות האספסוף את העניין הכי חשוב והכי מסתורי בחיים ובטבע כולו. אך הבה נחזור לווידויים שלי!
    כאן עלי לציין ראשית כול שאותו עניין הקדים לתפוס מקום בחיי, להעסיק את מחשבותי ולעמוד במרכז שעשועי הילדותיים והחלומות שחלמתי בהקיץ — זמן רב בטרם אדע לקרוא לו בשם או לצייר לי מושג כלשהו בדבר פשרו הרחב, הכולל יותר, וזו הסיבה שאת נטייתי העזה לתמונות־דמיון מסוימות, ואת העונג החריף שטעמתי בהן, חשבתי ימים רבים למין גחמה פרטית, מיוחדת רק לי ובלתי מובנת לזולתי, אשר מפאת מוזרותה מוטב לי שלא אדבר בה כלל. כיוון שלא נמצא לי כינוי מיוחד לכנותה בו, צררתי יחדיו את כל התחושות ורחשי־הלב הללו וכיניתי אותם ביני לביני בשם ״הטוב מכול״ או ״שמחה עילאית״, ונצרתי אותם בנפשי כמין סוד מתוק. אולם בשל אותה הסתגרות קנאית שלי, וכן בשל בדידותי, ועוד בשל גורם שלישי שאשוב אליו בהמשך, נשארתי ימים רבים במצב זה של תום בתולי, שלא הלם כלל וכלל את עוצמת יצרַי. שכן עד כמה שזיכרוני מגיע, עניין זה שכיניתיו ״שמחה עילאית״ היה לו תמיד מעמד־בכורה בחיי הנפש שלי, ולא זו בלבד, אלא שהשפעתו מקורה כנראה עוד בימים שבטרם הֱיוֹת הזיכרון. אומרים שילדים קטנים, שעוד אין בהם דעת, חפּים מכל חטא מבחינה זו; ואולם המחשבה שחפּוּת זו פירושה טוהר מושלם וקדוּשה של מלאכים, אינה אלא אמונת הבל רגשנית, שלא תעמוד במבחן השכל הישר. אני, על כל פנים, יודע ממקור שאין לפקפק בו (ומיד אף אוסיף ואפרט בעניינו), כי בעודני יונק משדי מיניקתי כבר גיליתי סימני ריגוש שאין לטעות בהם — מסורת ביתית שנראתה לי תמיד אמינה בלא עוררין, לפי שהיא מיטיבה לאפיין את הלהט הטבוע בי מלידה.
    ואכן, כישרוני לִרווֹת אהבה בַּתענוגים גבל במופלא ממש, ועד היום נראֶה לי שהיה גדול הרבה מן הממוצע. כבר במוקדם היו לי סיבות להניח שכך הוא, אך מי שנועדה להפוך את ההנחה לידיעה ממש היתה אותה גברת עצמה שגם סיפרה לי על העוֹררוּת היתרה שנגלתה בי אצל שדֵי מיניקתי, ואשר בנעורי קיימתי עמה יחסֵי־חשאין במשך שנים אחדות. זו היתה החדרנית שלנו, גֶנוֹפֵיפָה שמה, שהחלה לשרת בביתנו בעודה נערה רכה, וכשמלאו לי שש־עשרה עמדה בתחילת שנות השלושים לחייה. בתו של סמל גדודי, מאורסת זה כבר למנהל בית־הנתיבות של תחנה קטנה בקַו פרנקפוּרט־נידֶרְלאנְשְׁטַיין, ניחנה אותה עלמה בחוש דק לגינונים נאים ולכל עידון טרקליני, ואף על פי שעשתה כל מלאכה בזויה בבית, הנה מצד חזותה והליכותיה ניתן היה לייחס לה בנקל מעמד שבין משרתת ובת־לוויה. בשל מחסור בנדוניה דומה היה אז שנישואיה עדיין רחוקים, מעֵבר לאופק, והציפייה המתמשכת, שסופה מי ישורנו, ודאי העיקה כהוגן על הבלונדינית הגבוהה, הדשנה, בעלת העיניים הירוקות השוקקות והתנועות המתחנחנות. עם כל זאת מעולם לא מחלה על כבודה — ואפילו על־מנת שלא תִכלֶנה מיטב שנותיה בפרישות — ומעולם לא נעתרה למיני בריות נחותים כגון חיילים ופועלים ובעלי־מלאכה שצבאו על עלומיה הבשלים, שכן מעודה לא מנתה עצמה עם פשוטי־העם, ואף רחשה בוז לשפתם וסלדה מריחם. עניין אחר לגמרי היה כמובן בנם של המעסיקים, אשר ככל שהלך והתבגר לו בנעימים, כן היה שקוד להעיר ולעורר את נשיותה, ואשר סיפוק חשקיו לא זו בלבד שהיה לה, במידה ידועה, בגדר חובה ביתית, אלא גם איפשר לה להתערבב עם המעמד הגבוה יותר. כך קרה אפוא שמאוויַי לא נתקלו בהתנגדות של ממש.
    לא ארחיב כאן את הדיבור על פרשה שגרתית ונדושה מעצם טיבה, שפרטיה אין בהם כדי למשוך את לב הקורא המשכיל. בקיצור, ערב אחד, כשסנדקי שימֶלפְּריסטֶר הסב אל שולחננו לסעודה, ולאחריה ניסה עלי שלל תלבושות חדשות, אירע המקרה, לא בלי סיועה של גֶנוֹפֵיפָה, ובפרוזדור החשוך לפני דלת חדרי שבעליית־הגג התקיימה פגישה, שנמשכה והלכה צעד־צעד, עקב בצד אגודל, אל תוך החדר פנימה, וסופה שנתגלגלה במעשה של כיבוש הדדי מלא. אני זוכר שבערב ההוא, לאחר ש״פרצוף־התחפושת״ שלי שוב הקסים את רואיו, חזרה ולפתה את נפשי — והפעם אף ביתר שאת — אותה תוגת נכאים, רגש זה של התפכחות ועצב ושיממון אין קץ, שהיה יורד עלי תמיד בתום משחקי המסֵכות. בגדי החולין שלי, שבסוף נאלצתי לשוב וללובשם אחרי שהחלפתי זו אחר זו תחפושות־צבעונין רבות, עוררו בי גועל; חשק עז תקפני לקרוע אותם מעל בשרי, אך הפעם, שלא כדרכי, לא רק כדי למצוא לי מפלט בשינה. לא, מפלט אמיתי, כך הרגשתי, לא אמצא אלא בזרועותיה של גֶנוֹפֵיפָה, ולא זו אף זו — הנה אומַר הכול — דמה עלי שקִרבה עד־כלות עמה תהיה בגדר המשך והשלמה לשעשועים הססגוניים של הערב, ובסופו של דבר אף תכלית נדודַי במלתחת התחפושות של סנדקי שימֶלפְּריסְטֶר. כך או כך, מכל מקום עובדה היא שאותו עינוג בלתי נתפס, החודר ומוצץ את לשד העצמות, אשר הרווּני שדיה הצחורים הדשנים של גֶנופֵיפָה, נעלה הוא על כל תיאור. צעקה נפלטה מגרוני והרגשתי שאני עולה בסערה השמיימה. אבל תשוקתי, מעצם היותה נטועה עמוק כל כך בטבעי, היתה חַפּה מכל אנוכיות, שכן מה שהצית בה אש אמיתית היה רטט־החמדה שעבר בבשרה של גֶנוֹפֵיפָה בעודה הולכת ומתוודעת אלַי עוד ועוד. מובן מאליו שאין כאן מקום להשוואות כלשהן, ואף על פי כן הגעתי אז לידי אותה הכרה נחרצת, שאינה ניתנת לא להוכחה ולא להפרכה, והיא, שתענוגי האהבה שלי חריפים שבעתיים ומתוקים שבעתיים מאלה של שאר בני־האדם.
    ואולם, עוול יעשה לי מי שיבוא לידי מסקנה כי בשל מַתָת טבעית ומיוחדת זו נהייתי בעל־תאווה ושטוף בזימה. הדבר נמנע ממני מן הטעם הפשוט, שחיי הקשים ומלאי הסכנות הציבו לפנַי שפע תביעות שלא הייתי עומד בהן אילו נתתי את כל חֵילי לנשים. בעוד שלגבי בריות מסוימים, כפי שנוכחתי, הפעילות האמורה אינה אלא עניין של מה־בכך שהם מבצעים כלאחר יד, דרך שגרה, ואחר כך אצים־רצים להם לעסקיהם כאילו לא קרה דבר, הנה אני, לעומת זאת, הייתי נתבע תוך כדי כך לקורבנות עצומים, ולאחר מעשה הייתי נשאר ריק ומרוקן כולי, ואף משולל כל דחף לקחת חלק במלאכת החיים. אמנם אירע לא פעם שנתפסתי להוללות, הן מחמת רפיון־הבשר והן משום שנוכחתי כי העולם שׂשׂ לחלות את פנַי בשלל פיתויי עגבים. אך בכללו של דבר התאפיינו מערכי רוחי בצביון גברי ומרצין, ועם שוךְ סערת התשוקה היה ניעור בי מיד הצורך לשוב אל נוהג של חומרה ודריכות־הנפש. הלוא מעשה האהבה הבהמי אינו אלא הדרך היותר גולמית להתענג על מה שכיניתי פעם, מתוך נבואת־הלב, ״שמחה עילאית״. הוא גורם לנו חולשת עצבים בהשׂביעו את היֵצר יתר על המידה, והוא מערער בנו את האהבה אל העולם, כיוון שמצד אחד הוא מפשיט את העולם מקסמו ומזוהרו, ומצד שני מפקיע מאתנו את מאור־הפנים, שהרי לא השָׂבֵע יאיר פניו, אלא המשתוקק לבדו. כשלעצמי, אני מכיר לא מעט דרכים לסיפוק היֵצר שהן אנינות יותר, מעודנות וענוגות יותר מאותו מעשה מגושם, שבסופו של דבר אינו אלא מזון דל ומתעתע להלעיט בו את התאווה, ומי שכל מעייניו מכוּונים להשגת מטרה זו לבדה, לא יֵדע, הייתי אומר, אושר של ממש מהו. מעיינַי שלי היו נתונים תמיד לשלמוּת, לרחבוּת, לגדוּלה, וכך מצאתי לי עינוגים אנינים ועזי טעם במקום שאיש לא טרח לחפשם בו; הרי מלכתחילה לא היו מאוויי מקובעים או מצומצמים בתחום מוגדר כלשהו, וזו אחת הסיבות לכך שלמרות דמַי הגועשים בי נותרתי חף מחטא וחף מִדַעת ימים רבים כל כך, או אם לדייק, נשארתי ילד ובעל־חלומות כל ימי חיי.
    פרק תשיעי
     
    ובכך אניח לעניין זה, שבמהלך העיסוק בו לא פרצתי כמדומה אף לרגע את גדרות הנימוס הראוי, ואמהר להרחיב צעד לעֵבר אותו מפנה שהתחולל בחיי — כלפי חוץ, על כל פנים — ושׂם קץ טרגי לימי שבתי בבית אבי. ראשית עלי להזכיר את אירוסיה של אחותי אולימפיה ללוֹיטְנַנט אוּבֶּל מגדוד הרגלים השני של נַסַאוּ מס' 88 שבמַיינץ, אשר נחוגו ברוב פאר אך לא הניבו תוצאות של ממש כיוון שנתבטלו מתוקף הנסיבות, ומשחרב עלינו הבית קמה הכלה והחליטה לעלות על בימת האופרטה. אוּבֶּל, צעיר חולני, תועה בדרכי החיים, היה משתתף של קבע בהילולות שלנו. מלוהט כולו מן הריקודים וממשחקי המשכונות, מיֵין ה״בֶּרְנְקַסְטְלֶר דוֹקטוֹר״ ומשלל החמוקים שחשפו הגבירות ברוחב לב ובכוונה תחילה, נתלקחה בו גם אש האהבה לאולימפיה; ומאחר שהשתוקק לקנות בעלות עליה מתוך אותה שקיקה המיוחדת לאנשים חלושי־ריאה, ובהיותו צעיר ותמים מכדי להעריך נכונה את חוסן מעמדנו הכלכלי, נפל ערב אחד על ברכיו וביקש את ידה כשהוא כמעט מתייפח מקוצר־רוח. פליאה היא בעיני היום, כיצד יכלה אחותי אולימפיה, שבעצם לא השיבה אהבה אל חיקו, לנהוג עזות מצח שכזאת ולהיענות לאותו חיזור נואל, שהרי מפי אמנו ידעה טוב ממני מה מצבנו. אך היא ביקשה מן הסתם להבטיח לעצמה קורת־גג, ולוּ רעועה, בעוד מועד, ואולי השתכנעה איכשהו, שנישואים למי שנושא את מדי־הכבוד כפולי הצבע, יהיו סיכוייו בחיים אשר יהיו, עשויים לחזק את מעמדנו כלפי חוץ ולתת לנו ארכה כלשהי. אבי המסכן, שהתבקש לתת את הסכמתו בו־במקום, אמר אמן לא בלי מידה של מבוכה, ומיד התבשרו כל הנוכחים על המאורע המשפחתי, פצחו בקריאות ״מזל־טוב״ והזדרזו ״לשטוף את הבשורה״, כלשונם, בשפע של Lorley extra cuvée. מכאן ואילך נהג הלוֹיטְנַנט אוּבֶּל להגיע אלינו ממַיינץ כמעט מדי יום, ופגישותיו עם מושׂא חשקנותו החולנית רופפו את בריאותו לא מעט. כל אימת שנכנסתי לחדר שהתירו לחתן־כלה לשהות בו שעה קלה ביחידות, היה מראהו סתור ורצוץ, דומה לגווייה של מת, ואין ספק שאותו מִפנה, שהפך במהרה את הקערה על פיה, היה לו אך לברכה.
    אבל אם לשוב ולדבר על־אודותי, הרי כל מעיינַי בשבועות ההם היו נתונים בעיקר לשינוי השם שתזכה בו אחותי עם נישואיה, ואשר בגינו התקנאתי בה, כזכור לי היטב, קִנאה עזה עד כדי צרות־עין ממש. היא, שימים רבים כל כך נקראה אולימפיה קְרוּל, עתידה עוד מעט לחתום את שמה ״אולימפיה אוּבֶּל״ — עניין שנסוך עליו כל קסמו וחין־ערכו של החידוש. כמה משעמם ומייגע לשרבט כל החיים אותה חתימה עצמה, שתחזור שוב ושוב ולאין מנוס בשולי כל מכתב וכל מסמך! הרי היד נתקפת שיתוק מרוב מיאוס וגועל! איזה אושר, איזה ריגוש, איזה רענון של כל הווייתך תחוש מן הסתם כשתציג את עצמך בשמך החדש ותשמע אותו מפי זולתך בפנותו אליך! האפשרות הזאת, להחליף את השם לפחות פעם אחת באמצע החיים, נראתה לי כיתרון גדול שזוכות בו בנות המין הנשי לעומת הגברים, שהחוק וסדרי המשטר שוללים מהם למעשה את הצֳרי המלבב הזה. אני, שמלכתחילה לא נועדתי לנהל חיים נרפים ובטוחים בחסות הסֵדר הבורגני כדרך רוב הבריות, פרצתי לימים, לא בלי כישרון־המצאה מובהק, את גדרותיו של אותו איסור, שאיים הן על ביטחוני והן על צורכי פרנסתי, וארשה לעצמי להקדים את המאוחר ולהצביע כאן על יופיו הקליל, המיוחד במינו, של אותו קטע ברשימותי שבו אני מסתלק לראשונה משמי הרשמי, משל פשטתי מעלי בגד מרופט וספוג זיעה, כדי לאמץ לעצמי — ואפילו מתוקף סמכות ידועה — שם חדש, שבהידורו ובנועם צלילו עולה בהרבה, אגב, על שמו של הלוֹיטנַנט אוּבֶּל.
    אולם בעצם תקופת האירוסים של אחותי כבר החל הגורל לנוע במסלולו, או בלשון ציורית יותר, החורבן נקש על דלתנו באצבעו השלדית. השמועות הזדוניות שהתהלכו בעיירה על מצבו הכלכלי של אבי המסכן, האיפוק החשדני שנקטו הבריות במגעם ומשאם עמנו, הנבואות הרעות שהופרחו לעברנו מכל עבר — כל אלה אושרו והוצדקו ואף התגשמו באכזריות שאין למעלה ממנה במאורעות שפקדו אותנו לשביעות רצונם של השמחים לאיד. התברר שקהל הצרכנים התחיל פונה עורף ליין הנתזים שלנו. לא הוזלה נוספת במחיר (שלא תרמה כמובן לשיפור האיכות), ולא ציורי הפרסומת הפתייניים שסיפק לנו סנדקי שימֶלפְּריסְטֶר בניגוד למיטב הכרתו, רק משאיפתו לרַצות — לא זו ולא אלה לא משכו עוד את לב ציבור הנהנתנים אל התוצרת שלנו; ההזמנות פחתו והלכו וסופן שעמדו על אפס, ויום אחד, באביב, במלֹאת לי שמונה־עשרה שנים, ניחתה הפורענות על ראשו של אבי המסכן.
    בימים ההם, ימי עלומי הרכים, הייתי משולל כמובן כל תבונה עסקית, וגם כעבור שנים, כאשר יָסַדתי את חיי על כוח־הדמיון ועל שליטה עצמית, כמעט שלא נזדמן לי לרכוש בקיאות בענייני מסחר. לפיכך אני נמנע מלהטריח את קולמוסי בכתיבה על נושא שאיני בקי בו, ולא אלאה את הקורא בפרטים המקצועיים הנוגעים לפשיטת־הרגל של בית־החרושת ליין נתזים Lorley. אולם יש עם לבי לתת ביטוי לרגשי החמלה שעורר בי אז אבי המסכן. מיום ליום היה צולל עמוק יותר בתוגה חרישית, יושב לו על כיסא באיזו פינה בבית וראשו נטוי הצדה, בעוד אצבעות ימינו שקצותיהן כפופים כלפי מעלה מלטפות ברכּות את כרסו, ועפעפיו ממצמצים במהירות ובלי הפוגה. תכופות היה נוסע למַיינץ — טיולים עגומים שנועדו לגיוס ממון, לגילוי מקורות סיוע חדשים, ושמהם היה חוזר רצוץ ושפל־רוח, מקנח את מצחו ואת עיניו במטפחת של בַּטיסט. רק בעת מסיבות הקרואים שנערכו בביתנו כמימים ימימה, רק בשבתו בראש אורחיו המיטיבים לבם במאכל ומשקה, מפית לצווארו וכוס יין בידו — רק אז חזרה אליו לעתים נחת־הרוח השאננה של ימי העבר. ואולם באחד הערבים הללו פרצו חילופי דברים קשים, רווּיי זדון ופוקחי עיניים, בין אבי המסכן לבין הבנקאי היהודי, בעלה של אותה ברייה עם פניני הזכוכית השחורות, אשר כפי שנודע לי היה אחד מפושטי העור היותר קשוחים שפרשׂו אי־פעם את רשתם לצוד בה אנשי־עסקים פזיזים שנקלעו לקשיים; וכעבור זמן לא רב הגיע אותו יום מר ונמהר, אשר מבחינתי הביא עמו בכל זאת גם שלל תמורות מעוררות — היום שבית־החרושת והלשכה נותרו נעולים, וחבורת אדונים קרי מבט וקפוצי שפתיים נכנסה אל הווילה שלנו והטביעה בכל מקום את החותמת ״מעוקל״. בלשון נמלצת ובחתימתו התמימה, המסתלסלת, שידעתי לחקותה במומחיות שכזאת, הצהיר אבי המסכן בבית־הדין על היותו חדל פירעון, וכך נפתח חגיגית ההליך המשפטי של פשיטת־הרגל.
    בשל חרפתנו, שהשמועה עליה כבר עשתה לה כנפיים בעיירה, נעדרתי ביום ההוא מבית־הספר — אותו ״בית־ספר ריאלי גבוה״ שהזכרתיו לעיל — וכאן רצוני להעיר אגב־אורחא שמעולם לא זכיתי לסיימו: ראשית משום שלא טרחתי אף כהוא־זה להסתיר את סלידתי מן האטימות העריצה ששלטה במוסד הזה, וכן משום שהשם הרע שיצא לביתנו, וחורבנו הסופי לימים, הטו כנגדי את כל צוות המורים והפיחו בו שנאה ובוז כלפי. בחג הפסחא שלאחר פשיטת־הרגל של אבי המסכן החליטו לשלול ממני את תעודת סוף השנה, ובכך העמידוני לפני הברירה, להוסיף ולשאת בהכנעה את שבט־מוּסרם של המורים, מה שלא הלם עוד את גילי, או לעזוב את בית־הספר ולוותר על זכויות היתר שמעניק סיום חוק־לימודים כהלכתו; והואיל והייתי חדור כולי בַּוודאות העליזה, שאישיותי וסגולותי יש בהן כדי לפצות, ואף למעלה מזה, על אובדנם של היתרונות העלובים הללו, בחרתי בדרך השנייה.
    הקריסה היתה מוחלטת, והיה ברור שאבי המסכן דחה אותה ימים רבים כל כך והעמיק כל כך להסתבך ברשתותיהם של נושכי הנשך, רק משום שידע שפשיטת־הרגל תהפוך אותו לקבצן גמור. כל רכושנו הועמד למכירה פומבית: גם תכולת המחסן (אבל מי היה נותן פרוטה שחוקה בעד תוצרת ידועה לשמצה כמו יֵין הנתזים שלנו!), גם נכסי דלא ניידי, כלומר מבנֵי היקב והווילה, שהיו משועבדים למשכנתא בסך יותר משני שלישים מערכם, ואשר את הריבית עליה לא הצליחו לשלם זה שנים; הגמדים, הפטריות ושאר יצורי האבן שבגננו, ואפילו כדורי הזכוכית והנבל האֵיאוֹלי לא ניצלו גם הם מאותו גורל עגום; פְּנים הבית עורטל מכל דבר־מותרות ומכל מה שהיה בו משום נועם: הכישוֹר, כרי המוֹך, תיבות־המראָה הזעירות ובקבוקוני ההרחה הוצאו למכירה לכל המרבה במחיר, ואפילו על הרמחים התלויים מעל לחלונות ועל המסכים העליזים העשויים קני סוף צבעוניים לא חסו; ואם יצא המנגנון הקטן שמעל למאוורר שלם בלא פגע מן הביזה, והוסיף להשמיע בקול צלצול ענוג את פתיחת המזמור ״שׂישׂו בחייכם״, לא היה זה אלא מפני שהאדונים מטעם בית־הדין לא השגיחו בו כלל.
    בתחילה לא נראָה אבי המסכן כמי שחרב עליו עולמו. אדרבא, מפניו נשקפה קורת־רוח מסוימת מעצם העובדה שעסקיו, שידו קצרה מלהתיר את התסבוכת שנקלעו אליה, מופקדים מכאן ואילך בידיים אמונות כל כך; והואיל והבנק שכל רכושנו עבר לידיו נתן לנו, בחסדו וברחמיו, היתר זמני להתגורר בין כתליה העירומים של הווילה, הרי עדיין היתה לו קורת־גג לראשו. כמי שחייו היו קלים תמיד ומזגו נוח, לא היה מסוגל אף להעלות בדעתו שעלולים להחמיר עמו ולהתאכזר אליו עד כדי נידוי ממש; תמימותו אף הגיעה לידי כך שהלך והציע עצמו למשׂרת מנהל של חברת מניות מקומית שעסקה בייצור יין נתזים. משהושבו פניו ריקם בזלזול, חזר וניסה פעמים אחדות לקנות לו אחיזה בחיים — ואילו צלח הדבר בידו, אין ספק שהיה מחדש מיד את כל חינגאות הזיקוקין שלו. אך משעלו כל מאמציו בתוהו, רפו ידיו. וכיוון שמלבד זאת האמין בוודאי שהוא עלול להיות לנו למכשול, ובלעדיו נוכל למצוא את מקומנו בעולם ביתר קלות, החליט לשים קץ לחייו.
    עברו חמישה חודשים מאז פשיטת־הרגל, הסתיו הגיע. אחרי הפסחא לא חזרתי עוד אל בית־הספר, ולפי שעה נהניתי מן החירות הארעית שנפלה בחלקי, בלי כל ציפיות מוגדרות לעתיד. יום אחד התכנסנו יחדיו, אמי, אחותי אולימפיה ואני, לסעודת־האביונים שלנו בחדר־האוכל שרוּקן ממרבית רהיטיו, וחיכינו לראש המשפחה; אך כיוון שבושש לבוא גם אחרי שכילינו את המרק, שלחנו את אחותי אולימפיה, שאבי המסכן רחש לה תמיד חיבה ענוגה, אל חדר־העבודה שלו, לקרוא לו שיאכל עמנו. אולם בטרם תחלופנה שלוש דקות שמענו אותה מצווחת לפתע בקולי־קולות ומתרוצצת בלא מטרה מעלה־מטה במדרגות ובכל רחבי הבית. אחוז צמרמורת ומוכן לרע מכול, חשתי כל עוד נפשי בי אל חדרו של אבי. הוא שכב שם על הרצפה בבגדים פרומים, כפו מונחת על פסגת כרסו העגולה ולצדו החפץ המבהיק, הקטלני, שבו ירה לתוך לבו הרך. המשרתת שלנו גֶנוֹפֵיפָה ואני השכבנו אותו על הספה. ובעוד הנערה רצה להזעיק את הרופא, ואחותי אולימפיה מוסיפה להתרוצץ ולהרעיש את חלל הבית בצווחותיה, ואמי לא מרהיבה עוז לצאת מחדר האוכל — עמדתי אני ליד גווייתו המצטננת של אבי־מולידי, מליט עיני בכפי ומשלם את מס האֵבל בפלגים של דמעות.