מעקב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מעקב
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    עופרה עופר אורן (נולדה ב-4 ביולי 1951 בתל אביב), סופרת, משוררת, בלוגרית, מתרגמת ועורכת ישראלית. לימדה אנגלית בבית הספר לאומנויות ע"ש תלמה ילין בגבעתיים.

     

    בוגרת החוג לספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב, שם למדה גם משחק בחוג לתיאטרון.
     
    פרסמה עשרה ספרים וסיפוריה נכללו בשלוש אנתולוגיות. תרגמה למעלה מארבעים ספרים, מרביתם פרוזה, וערכה ספרים רבים. כמו כן פרסמה רשימות עיתונאיות וביקורות ספרים בכמה עיתונים ובהם: "ידיעות אחרונות", "דבר", "עולם האישה" ו"עיתון 77". מאז 2014 כותבת את הבלוג "סופרת ספרים" ובו ביקורות על ספרים ועל סרטים ורשימות על סיפורם של שירים, על סיפורם של נאומים ועל חייהן של סופרות מפורסמות. בנעוריה הייתה כתבת נוער ב"מעריב לנוער" ופרסמה עשרות רשימות, חלקן מלונדון, שם סיימה את לימודי התיכון.
     

     

    זכתה בפרס ראש הממשלה ליצירה בשנת 1994 ובפרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם בשנת 2019.

    תקציר

    במשך שנים נשלחים לתל אביב בוגרים של קורס סוכני CIA לעקוב אחר בני משפחת פאר. 
     
    ספק אם מי מהם קולט איזה עצב ואיזו סערה מסתתרים מאחורי המעטה האלגנטי והמאופק של לילי,  שהמלחמה הפרידה בינה ובין אהובה, גיולה, והיא נישאה ליואל, אחיו הצעיר, וכיצד מתנהלים החיים בתוך הבית הבורגני, המבוסס והנוח שיואל בונה ללילי ולילדיו, עמיחי ודפנה. הסוכנים עוקבים אחר צמיחתה של המשפחה שמנסה להשאיר מאחור את מוראות השואה ולמראית עין מתערה היטב בנוף העירוני האופטימי של העיר העברית הראשונה.
     
    מעקב נוגע בפרשת קסטנר ובגורל יהודי הונגריה, ומטפל בעדינות ביחסים בין הורים שהיו שם לבניהם שנולדו כאן. זה סיפור על אהבות, כאבים ותקוות -- המסופר בנדיבות, בצלילות ובמיומנות מרשימה.

    פרק ראשון

    האישה שישבה ברכבת מולו לא העזה להישיר אליו מבט. הוא הרגיש שהיא מציצה מדי פעם בפניו שנשקפו בחלון החשוך, מתמידה בניסיונותיה המנומסים למשוך את תשומת לבו. היה לו ברור שהיא משתוקקת לפתוח איתו בשיחה, אבל הוא חשש שאם יאפשר לה לדבר, תתחיל לספר לו על עצמה ועל המשפחה שלה סיפורים שהוא לא רצה בשום פנים ואופן לשמוע.
    כשנשמעו פסיעות תקיפות במעבר, בצדה השני של המחיצה, ליכסנה לשם את המבט, השמיעה אנחה קטנה ואז הסתכלה עליו, ניסתה בכל זאת ללכוד את מבטו, רמזה לו שהיא מצפה ממנו למילות הרגעה. הוא הצטער שאין לו עיתון להסתתר מאחורי דפיו הגדולים, ספר לשקוע בתוכו. כל התאים ברכבת היו תפוסים, והוא ידע שאין טעם לקום ולחפש לעצמו מקום אחר. לא נותרה לו ברירה אלא לבהות בלי לראות, לצפות שהיא תתייאש ממנו ותניח לו.
    שני הילדים שישבו לצדה נרדמו. הילד שלבש מכנסיים ארוכים, חולצה ועניבה, הניח את הראש על כתפה, והילדה, שהיתה מסורקת בשתי צמות מקושטות בסרט, שכבה עם הראש בחיקה ומצצה אצבע.
    על המושב בצד שלו התכרבלו בחור ובחורה שהחזיקו ידיים ונימנמו חבוקים. הוא עצמו ישב במקום הכי נוח, ליד החלון, ויכול היה להשעין את הראש על המפגש בין דופן הקרון למשענת. הוא הביט החוצה, ניסה לקדוח את החושך, לזהות משהו בנוף הנע במהירות.
    אתמול חלפו בעיקר בתוך שדות שטוחים, מרוחקים ברובם מכל מקום יישוב. הגידולים, שנראו לו כמו שעורה או חיטה, פלשו מעבר לתחומים שנקבעו להם והחלו להתייבש בחום הקיץ, לפני שנקצרו. מדי פעם חלפה הרכבת ליד בקתות בודדות שגבלו עם מסילת הברזל, חצרות תחומות בגדר אבל פעורות לעבר הצופים בהן מתוך הקרונות הדוהרים — כאן כלב קשור למלונה, אדיש לרעש המשקשק, שם ילדים מתנדנדים או אישה עומדת ותולה כביסה. על החלונות נתלו אדניות שפרחי גרניום השתלשלו מהן בשפע צבעוני מתוכנן, הוא לא היה יכול להתכחש ליופיים. בתים אחרים נראו זנוחים, האדניות היו ריקות, גינות הנוי צמחו פרא ועשבי בר גבוהים הסתירו את הפרחים. לקראת ערב השתנה הנוף והרכבת החלה לחפור קדימה בתוך יערות סמיכים ואפלים של עצי מחט.
    עכשיו, בלילה הסמיך, מעט לפני שעלה השחר, היה הקרון דחוס, האוויר החמיץ מנשימות ומהבל פה, מנוכחותם הגופנית המתמדת של בני אדם שאין להם מוצא.
    הצעירה שלשמאלו התעוררה והתחילה לשחק עם הילדה, שהמשיכה לשכב על אמה, בעיניים פקוחות — "איפה אני?" שאלה הצעירה שוב ושוב והסתירה לעצמה את הפנים. הילדה המשיכה למצוץ את האצבע וחייכה חיוך רפה.
    הנוכחים בקרון ויתרו על הניסיונות ליצור איתו קשר.
    בערבו של היום השני השמיעה הרכבת צפירה והחלה להאט עד שעצרה. דלתות הקרונות נפתחו. רק כשיצא אל הדממה חש ברעש המתמיד שהיה חשוף לו ביומיים האחרונים. הוא נשם עמוק והביט סביבו. הרציף התמלא בנוסעים שעמדו והביטו כמוהו, תוהים, מחכים. קרוב למסילה היה מבנה גדול בן ארבע קומות ומגדל שעון צמח ממנו. בצדה האחר, רחוק, ראה צריח דקיק של כנסייה על רקע גבעות רכות, משופעות בריבועים ירוקים, מדויקים. בין הגבעות לצריח היו גגות אדומים.
    כל הנוסעים, גם הילדים, שתקו, הביטו זה בזה, התחבקו וחייכו בזהירות. מתוך הדממה החלו להישמע ציוצי ציפורים.
    זה היה מוקדם בבוקר, ביום שישי, חודש בדיוק לפני ראש השנה.
    הוא אמר לעצמו — מעכשיו אין עוד עבר. רק עתיד.

    עופרה עופר אורן (נולדה ב-4 ביולי 1951 בתל אביב), סופרת, משוררת, בלוגרית, מתרגמת ועורכת ישראלית. לימדה אנגלית בבית הספר לאומנויות ע"ש תלמה ילין בגבעתיים.

     

    בוגרת החוג לספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב, שם למדה גם משחק בחוג לתיאטרון.
     
    פרסמה עשרה ספרים וסיפוריה נכללו בשלוש אנתולוגיות. תרגמה למעלה מארבעים ספרים, מרביתם פרוזה, וערכה ספרים רבים. כמו כן פרסמה רשימות עיתונאיות וביקורות ספרים בכמה עיתונים ובהם: "ידיעות אחרונות", "דבר", "עולם האישה" ו"עיתון 77". מאז 2014 כותבת את הבלוג "סופרת ספרים" ובו ביקורות על ספרים ועל סרטים ורשימות על סיפורם של שירים, על סיפורם של נאומים ועל חייהן של סופרות מפורסמות. בנעוריה הייתה כתבת נוער ב"מעריב לנוער" ופרסמה עשרות רשימות, חלקן מלונדון, שם סיימה את לימודי התיכון.
     

     

    זכתה בפרס ראש הממשלה ליצירה בשנת 1994 ובפרס שרת התרבות למשוררים בתחילת דרכם בשנת 2019.

    עוד על הספר

    מעקב עופרה עופר אורן
    האישה שישבה ברכבת מולו לא העזה להישיר אליו מבט. הוא הרגיש שהיא מציצה מדי פעם בפניו שנשקפו בחלון החשוך, מתמידה בניסיונותיה המנומסים למשוך את תשומת לבו. היה לו ברור שהיא משתוקקת לפתוח איתו בשיחה, אבל הוא חשש שאם יאפשר לה לדבר, תתחיל לספר לו על עצמה ועל המשפחה שלה סיפורים שהוא לא רצה בשום פנים ואופן לשמוע.
    כשנשמעו פסיעות תקיפות במעבר, בצדה השני של המחיצה, ליכסנה לשם את המבט, השמיעה אנחה קטנה ואז הסתכלה עליו, ניסתה בכל זאת ללכוד את מבטו, רמזה לו שהיא מצפה ממנו למילות הרגעה. הוא הצטער שאין לו עיתון להסתתר מאחורי דפיו הגדולים, ספר לשקוע בתוכו. כל התאים ברכבת היו תפוסים, והוא ידע שאין טעם לקום ולחפש לעצמו מקום אחר. לא נותרה לו ברירה אלא לבהות בלי לראות, לצפות שהיא תתייאש ממנו ותניח לו.
    שני הילדים שישבו לצדה נרדמו. הילד שלבש מכנסיים ארוכים, חולצה ועניבה, הניח את הראש על כתפה, והילדה, שהיתה מסורקת בשתי צמות מקושטות בסרט, שכבה עם הראש בחיקה ומצצה אצבע.
    על המושב בצד שלו התכרבלו בחור ובחורה שהחזיקו ידיים ונימנמו חבוקים. הוא עצמו ישב במקום הכי נוח, ליד החלון, ויכול היה להשעין את הראש על המפגש בין דופן הקרון למשענת. הוא הביט החוצה, ניסה לקדוח את החושך, לזהות משהו בנוף הנע במהירות.
    אתמול חלפו בעיקר בתוך שדות שטוחים, מרוחקים ברובם מכל מקום יישוב. הגידולים, שנראו לו כמו שעורה או חיטה, פלשו מעבר לתחומים שנקבעו להם והחלו להתייבש בחום הקיץ, לפני שנקצרו. מדי פעם חלפה הרכבת ליד בקתות בודדות שגבלו עם מסילת הברזל, חצרות תחומות בגדר אבל פעורות לעבר הצופים בהן מתוך הקרונות הדוהרים — כאן כלב קשור למלונה, אדיש לרעש המשקשק, שם ילדים מתנדנדים או אישה עומדת ותולה כביסה. על החלונות נתלו אדניות שפרחי גרניום השתלשלו מהן בשפע צבעוני מתוכנן, הוא לא היה יכול להתכחש ליופיים. בתים אחרים נראו זנוחים, האדניות היו ריקות, גינות הנוי צמחו פרא ועשבי בר גבוהים הסתירו את הפרחים. לקראת ערב השתנה הנוף והרכבת החלה לחפור קדימה בתוך יערות סמיכים ואפלים של עצי מחט.
    עכשיו, בלילה הסמיך, מעט לפני שעלה השחר, היה הקרון דחוס, האוויר החמיץ מנשימות ומהבל פה, מנוכחותם הגופנית המתמדת של בני אדם שאין להם מוצא.
    הצעירה שלשמאלו התעוררה והתחילה לשחק עם הילדה, שהמשיכה לשכב על אמה, בעיניים פקוחות — "איפה אני?" שאלה הצעירה שוב ושוב והסתירה לעצמה את הפנים. הילדה המשיכה למצוץ את האצבע וחייכה חיוך רפה.
    הנוכחים בקרון ויתרו על הניסיונות ליצור איתו קשר.
    בערבו של היום השני השמיעה הרכבת צפירה והחלה להאט עד שעצרה. דלתות הקרונות נפתחו. רק כשיצא אל הדממה חש ברעש המתמיד שהיה חשוף לו ביומיים האחרונים. הוא נשם עמוק והביט סביבו. הרציף התמלא בנוסעים שעמדו והביטו כמוהו, תוהים, מחכים. קרוב למסילה היה מבנה גדול בן ארבע קומות ומגדל שעון צמח ממנו. בצדה האחר, רחוק, ראה צריח דקיק של כנסייה על רקע גבעות רכות, משופעות בריבועים ירוקים, מדויקים. בין הגבעות לצריח היו גגות אדומים.
    כל הנוסעים, גם הילדים, שתקו, הביטו זה בזה, התחבקו וחייכו בזהירות. מתוך הדממה החלו להישמע ציוצי ציפורים.
    זה היה מוקדם בבוקר, ביום שישי, חודש בדיוק לפני ראש השנה.
    הוא אמר לעצמו — מעכשיו אין עוד עבר. רק עתיד.