Wawona

ותמסור לגושן שלא יעשה שטויות, אתה שומע?...
מי זה הגושן הזה, חשבתי לעצמי, ועל אילו שטויות הוא מדבר? נהייתי נורא סקרן, אבל האיש עם הטלפון הנייד התרחק, ולא יכולתי לשמוע מה הוא אומר. ניסיתי לחשוב אם יש איזה גושן שאני מכיר, אבל לא הצלחתי להעלות בזיכרוני אפילו איזה רבע גושן. בטח פעם קראו לו אחרת והיום זה נהיה גושן. בכלל, זה שם פרטי או משפחה? כי אם זה פרטי אז זה בכלל משונה. מי נותן לילד שלו שם כזה, גושן, כאילו שמים את כל משא העם על הכתפיים שלו, עוד לפני שהוא מבין מי נגד מי, ולמה. איך קראו לו בשם חיבה כשהוא היה קטן - גושי, או אולי גושל'ה, או גושק'ה? ואולי בכלל לא היה לו שם חיבה, כי מי נותן שם חיבה לילד שאמור לייצג את ההיסטוריה היהודית? אם תשאלו אותי, זה בטח מישהו דתי, ארץ גושן וכל זה, מתאים להם. כשאני חושב על זה, אם היו לי הורים דתיים אני לא יודע מה הייתי עושה, בטח הייתי רב אתם כל יום על משהו אחר, חסר על מה? הצרה הכי גדולה אצל הדתיים, זה שלכל דבר יש להם תשובות, זה מה שמשגע אותי. הם מסתובבים להם עם סימני קריאה, כאילו חתמו עליהם באפסנאות של אלוהים, והכול תמיד מובן להם, וידוע, ורק אני המטומטם ששואל, כי להגיד לכם את האמת, אני ממש כבר לא מבין כלום. והצרה היא שגם אין לי יותר כוח לנסות להבין, פעם עוד היה לי, אבל זה נגמר.
אני בעצם די עלוב בעניין הזה. כשאני חושב על זה, זה אפילו מדכא.
רמי, למשל, שלמד אתי בתיכון, היה אומר לי שאני סתם עושה עניין מכל דבר, אבל הייתם צריכים לראות אותו באותו ערב, כשרצינו לצאת לסרט עם שתי בנות שלמדו שנתיים מתחתינו, והוא לא מצא את החולצה שהוא הכי אוהב. הבן־אדם פשוט השתגע. באתי אליו הביתה וחיכיתי שיתלבש, ובסוף, כשנכנסתי אליו לחדר, ראיתי את כל הארון שפוך על הרצפה והוא יושב על המיטה, בתחתונים, ופשוט לא עושה כלום, רק מסתכל על הבגדים ומחכה שהחולצה האהובה עליו תופיע פתאום ותתנצל: סליחה שהתחבאתי לך. בסוף, עד שכבר יצאנו, היה ממש מאוחר וזה עוד יותר ביאס אותי. כשהגענו לקולנוע הסרט כבר התחיל, ואם יש משהו שאני שונא זה להיכנס לסרט אחרי שהוא התחיל.
אתה מנסה להבין למה השחקנית צועקת על המסכן הזה שמגיש לה את האוכל במסעדה, או משהו כזה, ובאותו זמן מנסה לדמיין בראש מה הפסדת, ומרגיש שהסרט הזה לעולם לא יהיה מה שאולי היה יכול להיות אילו היית רואה אותו מההתחלה. מרוב עצבים הראש התחיל לכאוב לי, אז יצאתי למזנון להביא לנו פופקורן וקולה. המוכר במזנון הזכיר לי את המוכר באַבהִילַש סינימה, איש ה"מיץ תפוזים, מיץ לימון", ופתאום ראיתי מול העיניים שלי את הפרצוף של אֶסתַה המסכן, האח של רָהֵל, עם בלורית בסגנון אלוויס ונעלי בז' מחודדות, שלא היה יכול להפסיק לשיר בצלילי המוזיקה עד שהמוכר הזה תקע אותו עם הלבן של הביצה. הייתי נורא עצוב בשבילו, אבל במיוחד בשביל אַמו. אַמו הזאת, אני חושב שהתאהבתי בה. היה בה משהו כל־כך חושני ומגרה.
דמיינתי לעצמי את פניה המפוסלות, תלתליה הפראיים, עורה הקורן בגוון האגוז, כתפיה הבוהקות בסארי חסר שרוולים, והשדיים שלה, כהים ומלאים, פורצים החוצה מהחולצה שלבשה, כשכולם הלכו לפגוש את סופי־מול בשדה התעופה, ומחכים שאבוא לנשק אותם. עכשיו כבר הייתי גם מעוצבן וגם עייף, לא היה אכפת לי לישון. מזל שהקולה קצת העירה אותי והחזירה אותי לעניינים.
הבנות שבאו אתנו זה גם סיפור. הן היו חברות מאוד טובות, ולכל מקום הלכו יחד, ממש לא יכולת להפריד ביניהן. איריס הייתה חברה של רמי כבר איזה שבועיים וחצי, והוא רצה להשוויץ אתה אז הוא הציע שנצא ביחד. חנה הייתה חברה מאוד טובה שלי, אבל לא החברה, אתם יודעים, לא זאת שאוהבים בטירוף ושוכבים אתה, יותר ידידת נפש כזאת. זה התחיל כשנפגשנו באיזו מסיבת פורים לפני שנה או משהו, והיינו זוג בתחרות של אכילת עוגות. היא הייתה אחת כזו שיכולת לשבת ולדבר אתה שעות על כל מיני עניינים, וזה מה שבאמת אהבתי אצלה, היא לא ניסתה לעשות מעצמה יותר ממה שהיא, ולמרות שהיא לא נראתה מי יודע מה, היה לה מספיק ביטחון עצמי לא להתחבא בחדר ולחפש סיבות למה היא לא יפה וכל זה. אהבתי את החיוך שלה, חיוך שמח, מפרגן, בלי חשבונות, וגם שקט כזה, מזמין, אותי בכל אופן, עם גומות חן עמוקות, שנשארו עוד שעה ארוכה אחרי שהחיוך עזב את עיניה. העיניים החומות שלה צחקו, בשקט, לא בהיסטריה, והיו לה גם כמה התחלות של קמטי צחוק בזוויות העיניים, שזה משהו שאני אוהב אצל בנות, שיער שטני, גלי, לא תמיד מסודר, בדרך־כלל לא, שיורד עד קרוב לכתפיים, ופנים שתמיד נראו לי קצת חיוורות, כאילו היא לא לגמרי בריאה, או משהו.
אם הסיפור של מין ומשיכה מינית לא היה כזה סיפור, הייתי יכול אפילו, לא יודע, אפילו להתאהב בה. אבל כבר אז ידעתי שזה כן כזה סיפור. אתם בטח שואלים איך, אבל האמת שלא בא לי כרגע לדבר על זה, בגלל אֶסתה, ואיך שאַמו מתה בסוף, כמו כלב, פשוט כואב לי הלב עליה. היא מתה לבדה, עלובה, נובלת, נפוחה מקורטיזון, שערה המתולתל שהלך ודעך תלוי סביב פניה התפוחות כמו וילון חסר חיים, עם מאוורר תקרה רועש בתור חֶברה. בת שלושים ואחת, בחדר מזוהם באכסניה, במיטה זרה, בעיר זרה, כשהדבר המוּכּר היחיד בסביבה היה הפחד… אני יודע, אני לוקח יותר מדי ללב, כבר אמרו לי את זה הרבה פעמים, אבל לא נראה לי שאני יכול לעשות עם זה משהו. אני גם לא רוצה, ככה אני וזהו. אני יכול לקרוא ספר, או לראות הצגה או סרט, ולהתחיל לבכות. אפילו מדברים טובים, למשל אם מישהו עושה איזה מעשה טוב למישהו אחר, מנסה לעזור לו או משהו כזה, אז מייד אני מרגיש שהדמעות מתחילות אצלי לנזול. אני ממש לא מבין את עצמי, זה כאילו שאני מצפה שהכול בעולם יהיה טוב וכולם יהיו שמחים וכל זה, שזה מאוד טיפשי כמובן, אפילו בעיניי. פעם זה לא היה ככה, ממש לא. כשהייתי נער, ואחר־כך הלכתי לצבא, תמיד אמרו לי ש"צנחנים לא בוכים!", אז לא בכיתי, ותאמינו לי, זה לא היה כזה קשה או משהו, זה כמו פקודה כזאת שאתה ממלא ולא שואל שאלות, ומרגיש טוב שאתה אחד מהחבר'ה, וכשאומרים "אנחנו" מתכוונים גם אליך. הו, כמה שאהבתי את ה"אנחנו" הזה, הייתי מוכן לתת את הכול בשבילו, הכול. אבל אז אבא שלי מת, פתאום, ולא הפסקתי לבכות איזה שבוע שלם, כל מה שנאגר אצלי בפנים כל השנים יצא החוצה, והייתי חייב ללכת עם חבילת טישו צמודה כדי לנגב את הפנים והעיניים, שאוכל לראות את האנשים שבאו להשתתף, שדיברו אליי וסיפרו שהכירו את אבא שלי, ואיך הוא היה, וכל זה. כנראה שמשהו קרה לי אז, לא רק בעניין של הבכי, כי הכול מסביב התחיל להתמוטט, ושום דבר כבר לא היה כמו קודם, פשוט חזרתי לנקודת ההתחלה. כל הדברים שנראו לי מאוד ברורים קודם, הפסיקו להיות ברורים, גם העניין של החבר'ה, וכל הביטחון העצמי שאספתי לאט לאט, במשך כל השנים, התרסק והתפזר, לא שהיו לי טענות למישהו, ממש לא. הסתכלתי על עצמי וחשבתי שבעצם הכול שטויות, ומי בכלל יכול להגיד מה חשוב ומה לא (חוץ מהדתיים, כמובן), ולמה זה תמיד נכון או לא נכון, אתה צודק או אני צודק, וכל זה, אתם יודעים. טוב, למה אני בכלל מבלבל לכם את המוח עם הצרות שלי, ובטח שלא התכוונתי להעציב אתכם או מה, בכלל לא. זה שאצלי הכול הסתובב ממש לא מחייב אף אחד. אבא שלי מת טרם זמנו, בסדר, אבל בסופו של חשבון, כמו שאומר ז'וזה ס., חיי כולם מסתיימים טרם זמנם, ואם כך, מה לנו כי נלין? ובכל זאת, הוא היה אבא שלי, ובשבילי הוא היה הרבה יותר מזה, היה בינינו משהו מיוחד, אני חושב, אני בעצם יודע. עד עכשיו אני זוכר את הרגע הזה שהבטתי בפניו, יום אחד, הייתי אז בכיתה ה' או משהו כזה, ופתאום הבנתי שכל הדברים שהוא עבר עד אותו רגע, כל החוויות והניסיונות, החרדות, הניצחונות והכישלונות - בכל הדברים האלה מעולם לא יהיה לי חלק כמה שלא ארצה ואתאמץ. איזו אכזבה זאת הייתה! מדי פעם אבא חוזר ובא אליי. כשזה קורה, בדרך־כלל בלילה, אני מכבה את כל האורות, נשען אחורה על הכיסא או נשכב על המיטה, עוצם עיניים, ובוכה לעצמי, בפנים, עד שאני נרגע. מישהי, חברה, אמרה לי שאני בעצם בוכה על עצמי ולא עליו. יכול להיות שאת צודקת, אמרתי לה, אבל אני גם חושב שזה לא בדיוק משנה לי, כי עם הבכי, והזיכרון, אני פוגש שוב את אבא, שאהבתי, והוא מביא אתו את הילדות שלי, את הטעמים, הריחות, והמראות. יש למשל איזה פרצוף, מבע פנים מאוד מסוים של אבא שלי, שכל הזמן חוזר אליי ברגעים כאלה: גבות העיניים מורמות בחלקן הפנימי כלפי מעלה ומובלטות מעט קדימה, תוך שהן מכסות את קצות העיניים, בצדדים, באופן שמקמט את המצח במרכזו, ומדגיש שני קמטים קצרים ומאונכים בין הגבות, מעל האף, הניצבים כמו שני סימני קריאה, קוראים תיגר על קמטי הרוחב הארוכים, אשר חוצים את המצח כגלי ים המתנפצים אל החוף, נמרחים על החול הזהוב, נטמעים, נסוגים בחן מתנצל, ושוב מגיעים. הגבות המורמות במרכז המצח מושכות יחד אתן את העיניים, ומותחות את העור שסביב שורש האף, מגדילות ומעמיקות את המרחק בין פינות העיניים לגבות, ומובילות את הפנים לתשובה, ונימוקי נגד, הרבה לפני שאלה נאמרים במילים. הפה, שכבר החל להיפתח כדי לומר את דברו, ממתין בנימוס, אם כי בקוצר רוח, השפתיים נעות מעט, בלי קול עדיין, אבל הפנים, הפנים כבר אומרות הכול. זה מבע פנים שיכול להתרחש רק תוך כדי שיחה, שיחה שמתפתחת לוויכוח, ויוצא כאילו אנחנו נמצאים כל הזמן בשיחה מתמדת, בהמשכים, שיחה שלא נגמרת. אני מספר לו, למשל, על הצגה שראיתי בזמן האחרון, כי הצגות זו הייתה אהבה משותפת שלנו, ויחד אנחנו מנתחים את המשחק של השחקנים, הבימוי, המחזה, התפאורה, מה אהבתי במיוחד, איזה שחקן, איזו שחקנית, קטע מסוים בהצגה, רגע אחד קסום, אם היה, ותמיד אני מוצא משהו. איזה משפט שנאמר, משחק של תאורה ותפאורה, דמות, גם אם שולית במחזה, שמילאה את עיניי דמעות. אבא שלי בדרך־כלל מבקר מאוד מחמיר, תמיד היה כזה, במיוחד בענייני הצגות וסרטים, אבל לא רק, ולפעמים הוויכוחים בינינו לא נגמרים עד אמצע הלילה. זה לא שאני מסתפק בפחות, אני חושב, אלא שההשקעה של השחקן בתפקיד מאוד חשובה לי, המאמצים שהוא עושה להעביר אליי את הדמות, גם כשהוא משחק פחות טוב, בגלל זה אני גם נשאר למחוא כפיים אחרון, בסוף ההצגה, מי שהולך אתי להצגות כבר מכיר את העניין הזה שלי, ויודע שבסוף גם נצא אחרונים מהאולם, יחד עם הסדרנים. נלך לנו לאט, בחגיגיות, בזהירות, כדי לא לאבד את הקסם, כשאתנו השחקנים, וההצגה, ואנו ממשיכים את העלילה במקום בו הסתיימה, מוסיפים לה התפתחויות, וממציאים סיומים חדשים… בכל אופן, הסרט הזה שהלכנו אליו, היה סרט דפוק, זה כבר ברור.
הסרט היה על איזה בחור עשיר שירש את החֶברה של אבא שלו, וכולם מתחנפים אליו ומחייכים אליו חיוכים מזויפים כאלה, ואז החֲברה הקודמת שלו, בתור נקמה, עושה אתו בכוונה תאונה באוטו, בגלל שהוא התאהב במישהי אחרת, וכל הפרצוף היפה שלו נהרס, והוא נורא מסכן, כי זה מה שהיה לו, ופתאום הפרצוף שלו נהיה כמו קודם, ואתה לא יודע אם זו מציאות או חלום, ואז מתברר שהוא חתם על איזה חוזה עם מין מלאך מוות כזה וחי בעולם של דמיון, אפילו שהוא בעצם מת... להגיד לכם ת'אמת, לא בדיוק הבנתי מה הסיפור כאן ומה הסרט הזה רצה להגיד, סתם בזבוז זמן. לא הצלחתי להתחבר לכלום, פשוט לא דיבר אליי, אולי גם בגלל שאיחרנו וכל זה, ואולי בגלל אסתה, ואַמו. לפני הסוף כבר רציתי לצאת החוצה, אבל רמי אמר חכה, זה תכף נגמר, איריס אמרה שהיא מתה על טום קרוז, ולחנה לא היה אכפת. בסוף נשארנו עד הסוף כי היה לי לא נעים, בגלל רמי. הלא נעים הזה הורג אותי כל פעם מחדש, וכל פעם אני נשבע שדי, נמאס לי, אבל אני לא מצליח להיפטר ממנו, בדיוק כמו הסיפור הזה שהיה לי עם מירי לפני כמה שנים, כשהדרכתי בתנועה. מירי הייתה חניכה בסניף המחנות העולים שבו הייתי קומונר, הגעתי לשם אחרי התיכון ולפני הגיוס לצבא, מין שנת התנדבות כזאת מטעם הקיבוץ, בשבילי זה היה מצוין, כי הרגשתי שאני עוד לא ממש מוכן ללכת לצבא, וגם התנדבות, אתה תורם לחברה וכל זה, והקיבוץ מוחא כפיים, ואז זה עוד היה נורא חשוב לי. מירי הייתה בשמינית ואני הדרכתי את השישיות. יום אחד היא כתבה לי מכתב וביקשה שנהיה חברים, זוג. כתבתי לה בחזרה שנראה לי שזה לא בסדר שמדריך יהיה חבר של חניכה, אפילו אם היא לא ממש חניכה בקבוצה שלו, ככה הרגשתי בכל אופן, למרות שאם הייתי מתאהב בה הייתה לי בטח בעיה יותר גדולה להגיד את זה, אני חושב. אז מירי חיכתה כמה חודשים, ואז היא כתבה לי שתכף השנה נגמרת והם הולכים לצבא, וגם אני, ואז זה כבר בסדר. בסוף, כשנגמרה השנה, הסכמתי, אבל זה מה שהורס אותי כי לא אהבתי אותה. חיבבתי אותה, אהבתי את ההתלהבות שלה לתנועה, את הרצון שלה לעזוב את העיר וללכת לקיבוץ. היא הייתה חניכה על הכיפאק, הלוואי ששאר החניכים היו כמוה, אבל לא ממש אהבתי, אתם יודעים, אז בעצם נעשיתי חבר שלה רק בגלל שהיא ביקשה, בגלל זה באמת זה גם לא החזיק יותר מדי זמן. אמרתי לה שאני לא אוהב אותה, אבל היא שכנעה אותי שננסה ונראה. אחרי שכמה פעמים התחבקנו והתנשקנו על הדשא מאחורי הקומונה, ובאמת ניסיתי - נפרדנו, ושנינו יצאנו עם הרגשה רעה. לא דיברנו על זה מאז, ולמרות שעברו כבר כמה שנים אני עדיין כל פעם נופל מחדש עם הלא נעים הזה, ולא הצלחתי ללמוד שאסור לעשות דברים כי לא נעים לך ממישהו, או כי אתה רוצה להיות אליו טוב, או נחמד. בסוף איך שהוא הכול יתפוצץ לך בפרצוף, ואתה תצא לא טוב מכל הסיפור הזה, בטח בהרגשה שלך, בפנים, כשאתה עם עצמך ולא צריך לספר סיפורים לאף אחד. בשביל זה עכשיו עם חנה אני מרגיש ממש טוב, ואפילו כאב הראש הדפוק הזה כבר כמעט עבר לי לגמרי. בשבילי חנה היא פשוט חברה טובה, מישהי שאני יכול לסמוך עליה בעיניים עצומות, ולדבר אתה על הכול, כמעט, היא האחות שאף פעם לא הייתה לי, ותמיד חלמתי שיום אחד היא תגיע, ותוכל לעזור לי למצוא חברות, וככה גם אני בשבילה, אני מקווה...
אחרי הסרט הלכנו לשתות קפה במקום החדש שנולי והילה פתחו לא מזמן. אני אוהב את המקום הזה, בגלל שכיף לשבת שם, ובגלל שאני מכיר את נולי, מהאוניברסיטה. וחוץ מזה הן פשוט מצויינות במרקי ירקות. עוד לפני שהתיישבנו הרגשתי שבא לי מרק בצל, עוד מהדרך, אני לא יודע אפילו למה, אבל היה לי בפה מין טעם כזה, שרק אחר־ כך הבנתי שהוא של מרק בצל. אני בטוח שזה קורה גם לכם, התחושה הזאת, שעוד לפני שאתם מתחילים לאכול משהו, אתם כבר מרגישים בפה את הטעם שלו, גם כשלא תמיד אתם יכולים לקרוא לטעם הזה בשם, ואתם לא סתם מרגישים, אלא אפילו מרגישים איך הטעם הזה, שבדיוק עכשיו אתם נורא מתגעגעים אליו, מציף אתכם, מתערבב לכם עם המחשבות, שוטף את הראש מלמטה למעלה, וחזרה למטה, ומביא אתו את הבשורה: מרק בצל! ואז, בלי לעצור, כמו בתנועת מניפה של נהר זורם, מתפשט לאטו לאורך החיך, כובש לעצמו עוד חלקה, ועוד חלקה, בשקט, ביסודיות, מעיר את כל הנרדמים, מעודד את העייפים, ממלא את חלל הפה, בשמחה, בשיר, ויורד לו בשלווה ובנחת, אט אט, במורד הגרון. באמת, אני חושב לעצמי, אבל למה לעזאזל דווקא מרק בצל? האם זה משהו שהיה בסרט שהתחיל את כל הזרימה הזאת, או שזה לא הסרט, אלא משהו אחר בכלל, אולי אסתה, ואַמו, או רהל, עם תסרוקת המזרקה על קודקודה, מוחזקת בחרוזי אהבה בטוקיו, שאין להם שום קשר לא לאהבה ולא לטוקיו, או חנה, שבזמן האחרון אומרת על הרבה דברים שלא אכפת לה, ואצל חנה זה לא סימן טוב, או איריס, החברה החדשה של רמי, שאוהבת את טום קרוז, או אפילו רמי, ואולי כל זה בכלל לא שייך לכלום, ממש לא, וסתם בא לי משהו חם בגלל שבחוץ התחיל להיות קריר, אחרי יומיים חמים, אבל אז, למה מרק בצל?
חנה ואיריס, בכל אופן, לא היו בעולם הזה שלי, והזמינו סלט יווני, עם הרבה זיתים, שמן זית בצד, ותבלינים, ורמי גם היה בעולם אחר, עולם של קיש פטריות, סנדוויץ' עם רוסטביף, וקולה. ניגשתי לדלפק להגיד שלום לנולי, ושאלתי איך הולך, וכל זה, נולי חייכה, משכה אותי אליה לחיבוק טוב כזה, שהתחיל כמו "היי חמוד", ונמשך מ"התגעגעתי אליך", ועד "איפה אתה?!", ונשיקה, ואמרה שבסדר, אבל זה עוד לא זה, ייקח עוד קצת זמן. מה שהן באמת רוצות זה להיות משהו אחר, שונה מכל האחרים, מין קפה מיוחד כזה, "קפה ספרותי", עם אווירה של קפה פריזאי בגדה השמאלית, במונפרנאס או ברובע הלטיני. כמו באותם ימים, כשכל מי שרצה לומר משהו, להביע דעה, להגן עליה או להתנגד לה, עשה את זה בבתי הקפה - סופרים, משוררים, ציירים, שחקנים, מוזיקאים. זה משהו שתמיד היא והילה חלמו עליו, מקום שיבואו אליו בעיקר הרבה סטודנטים, שיהיה פתוח עד הבוקר, עם ויכוחים, וצעקות, ודיונים, ואולי גם ערבי קריאה, שירה, מקום להציג עבודות ראשונות, בציור, בעיצוב, הזדמנות לחבר'ה צעירים, שרק מתחילים, זה בכלל יכול להיות מגניב. הקשבתי לה והסתכלתי סביב, חשבתי על בתי קפה ספרותיים שהכרתי, קפה דה פלור וקפה לה דה מאגו בסאן ז'רמן, קפה דה לה מרי בכיכר סאן סולפיס, לה רוטונד, לה סלקט והאחרים, במונפרנאס. אחר־כך חזרתי לקפה דה פלור, בגלל קאמי, וממנו לז'אן בטיסט קלמאנס ומקסיקו סיטי שלו, באמסטרדם, שבעצם היה יותר בר מאשר בית קפה. לא יודע למה, אבל הוא כל הזמן חוזר אליי, קלמאנס הזה, כבר שנים. נכון, קל לשנוא אותו, הוא ציני ואירוני, כלוא וסגור בתוך בדידותו, עם עצמו, אבל יש בו גם משהו נוגע ללב, אפילו מרגש לעתים. הייתי רוצה, שכשאגיע לשם יום אחד, הוא יקרא לי "בן ארצי היקר", למרות שאני לא צרפתי. זה נשמע לי טוב, "בן ארצי היקר", או "בן מולדתי היקר", זה כבר ייתן לי תחושה טובה. ואז הוא ינהל גם אתי את המונולוג שלו, הוא ידבר, ואני אקשיב, אני אוהב להקשיב, גם כי הרבה פעמים אין לי מה להגיד. כשהוא יאשים את עצמו, הוא גם יקל עליי לעשות חשבון נפש, לבחון ולדון את עצמי, זה בהחלט יכול לעזור. נכון, אני מסכים שכאשר אנחנו ממהרים להרשיע את עצמנו, זו גם דרך לחמוק מהדין ולהדוף מראש את הביקורת, ובאותה מידה, הנטייה להתוודות בפני אלה הדומים לנו היא לא פעם חיפוש אחר עידוד, ורחמים, ולא רצון אמיתי לשמוע מה יש להם לומר, אבל זאת יותר הבעיה של ז'אן, נדמה לי. אני, בשונה ממנו, אינני כופר בכוונה הטובה, במאמץ, בנסיבות המקלות, אני בהחלט מעריך אותם, אפילו מוכן למחוא להם כפיים. הבעיה רק שבשלב מסוים גם אלה נגמרים, אם שום דבר לא קורה, ומה נשאר אז? לאן הולכים? לאן אנחנו מובילים את החיים שלנו, או שאנחנו לא? "הדת כמפעל כביסה אדיר" הוא רעיון שאני מסתובב אתו כבר הרבה זמן. תמיד חשבתי שהאלוהות היא אכן הבטחת החפות מפשע. תראו כמה עוולות, שנאה והרס מתקיימים בשם האמונה הדתית, מאז ומעולם, בכל מקום. אותי זה מרתיח, אבל נראה לי שזה צריך להטריד עוד יותר את אלה שהדת היא הסיפור שלהם, החיים שלהם, מהות הקיום שלהם. ואני לא יודע אם זה קורה, לא בטוח. מצד שני, אני חושב, גם הרעיון שבני ארצי היקרים יהיו המכבסה הפרטית שלי לא בדיוק מדבר אליי, בטח לא כדרך שאני ארגיש נוח אתה. אז מה נשאר? לא אלוהים, לא בני ארצי, אולי בני ארצות אחרות? אתם יודעים מה, ככל שאני חושב על זה יותר, זה דווקא יכול להיות כיוון מבטיח.
בדרך־כלל אנחנו טובים בזה, לפחות ככה זה היה עד היום, אם אפשר ללמוד משהו מההיסטוריה, ולא נראה לי שזה ישתנה… הסתכלתי שוב סביב, הקפה היה כמעט מלא, כולל השולחנות שבחוץ, רוב החבר'ה צעירים, אבל גם כמה מבוגרים יותר, ואפילו זוג ממש מבוגר בפינה הרחוקה שפונה לרחוב, שניהם ישבו שעונים עם מרפקיהם על השולחן הקטן, מביטים זו בעיני זה, אחר־כך הגבר חפן בידיו את ידי האישה, הביט בעיניה שוב, מקרוב, אמר איזה משפט די קצר, מודגש, ואז הרפה מאחיזתו ונשען אחורה בכיסא, מביט בה בציפייה לתגובה כלשהי, עם מבט שבהתחלה נראה די מרוצה, אפילו גאה בעצמו, ולאט לאט, ככל שחלף הזמן ולא הגיעה תגובה התחלף למבט בוחן וממתין, שהלך ונעטף במין חוסר ודאות כזאת, וסופו שהפך לקצר רוח. האישה נשארה שעונה על השולחן, והאור שהפיץ הנר בכוס הכחולה, שעמדה במרכז השולחן, שיווה לפניה מראה מוזר ומסתורי, כמו מכשפה או מגדת עתידות הרכונה מעל כדור הבדולח בקיטונה החשוך למחצה, מנסה לקרוא את העתיד ושואלת את עצמה איך להגיד לו את זה בזהירות, בלי להפחיד, או לפגוע יותר מדי, אבל בכל זאת להגיד.
המולת הקולות בקפה התערבבה עם המוזיקה השקטה שהתנגנה ברקע, ומדי פעם הופרעה בקולות צחוק רועמים שהגיעו בעיקר משני השולחנות שהיו קרובים יותר למטבח. קולות הצחוק האלה חזרו על עצמם במין סדר קבוע, קודם בחור אחד, לבוש חולצה לבנה, שישב דֵי במרכז, היה מתחיל לצחוק, ואז כל השאר היו מצטרפים אליו וצוחקים יחד, ואז היה משתרר שקט לכמה שניות, ואז שוב, אותו בחור מתחיל לצחוק, וחוזר חלילה. היה משהו מטריד בצחוק הזה, מציק, משהו שלא התחבר לי עם צחוק, אבל בשלב הזה עדיין לא עמדתי על טיבו. לקחתי לגימה גדולה מהקפה שבינתיים הגיע, חייכתי לחנה וליטפתי לה את הגב בתנועה עייפה, חייכתי גם לרמי ואיריס, שהיו שקועים באיזה ויכוח על סוכר חום לעומת סוכר לבן, מה יותר בריא וכל זה, ואמרתי לעצמי שאני צריך עכשיו שינוי בחיים שלי, משהו אחר, כיוון אחר. כשהעלמה שַנְטָל פְרים אמרה לעצמה שאנשים רוצים לשנות הכול, ורוצים שהכול יישאר כמו שהיה, חשבתי על זה גם אני, וככל שקראתי את המשפט הזה יותר פעמים הוא גם נראה לי יותר נכון, אבל כל פעם גם שונה, אחר.
ניסיתי לבחון אותו דרכי, דרך מה שמעסיק אותי עכשיו. אני באמת רוצה שינוי? היססתי לרגע, כן, נכון, אמרתי קודם שאני צריך שינוי, לא סתם צריך, חייב! זה מה שאני מרגיש, ולא מהיום, ויחד עם זה אני לא בטוח עד הסוף מה זה הצורך הזה. רוב האנשים לא באמת אוהבים שינוי, ככה אני חושב, במיוחד אם לא הם יזמו אותו, או לא בטוחים מה יקרה אחר־כך, אחרי השינוי. כמעט כל יום אפשר למצוא בעיתון סיפור על אנשים שמתנגדים לשינוי. במקומות עבודה יש הפגנות, שביתות, או שסתם שמים מקלות בגלגלים של שינויים שההנהלה מנסה להזיז. בצבא מגיע מפקד חדש עם דרישות אחרות, שונות - בוּם, מרד של חיילים. הרבה פעמים אנחנו לא רק מתנגדים, אלא גם משקיעים מאמצים רבים להפריע, לסכל את השינוי. אנחנו אוהבים דברים מוכרים שכבר התרגלנו אליהם, ההרגלים שלנו שעושים לנו את החיים הרבה יותר קלים, ידועים, ברורים, סדר היום שלנו, החברים מהלימודים או מהעבודה, השיחות על הדשא, בקפטריה, חופשת סמסטר, הבילויים שלנו, יום חמישי בערב, המסיבות, הפאבים, האוכל שלנו, איפה נמצא כל דבר, תוכניות הטלוויזיה שאנחנו אוהבים, המשפחה, שישי בערב, הים בקיץ, בשבת, או הבריכה, סרט בערב. אבל מצד שני, אנחנו רואים שהכול סביבנו משתנה, וגם לנו ברור שאנחנו חייבים להתאים את עצמנו לשינויים. אין ברירה, אפילו הכתובות שאנחנו מחליפים היום הן כתובות מייל, ולא הכתובות שפעם היו לנו. ומצד שלישי, לפעמים אנחנו מרגישים שהשגרה הורגת אותנו, שאנחנו נשתגע אם לא נעשה איזה שינוי, משהו, לשנות את מקום המיטה, לתלות אחרת את התמונות, להחליף את הריהוט המסכן שיש לנו בדירה השכורה או לעבור לדירה אחרת, לשנות את נושא הלימודים, לחפש חֲבֵרָה אחרת, לנסוע לחו"ל.
אחר־כך, כשאנחנו מתבגרים יותר, להחליף מקום מגורים, מהעיר אל הכפר או מהכפר אל העיר, לשנות מקום עבודה, להחליף מקצוע, מכונית, אישה, ילדים, כל מה שזז, ובתנאי אחד, שאנחנו נחליט על זה ולא מישהו אחר. אבל אז, ממש כשזה קורה, אנחנו כבר מתגעגעים, כל־כך מתגעגעים לחזור לשגרה הנעימה והמוכרת שלנו, כמו שאנחנו אוהבים לחזור לג'ינס הישן, שכבר אימץ לעצמו את צורת גופנו, שהשתפשף במקומות הנכונים, כי ככה זה עם השגרה, בכל פעם שאנחנו נוטשים אותה לזמן מה אנחנו כבר מתגעגעים לחזור אליה, ומחייכים לעצמנו כשאנחנו חושבים איך תהיה הפגישה, וכבר מרגישים יותר טוב, יותר רגוע. כן, אז מה לעזאזל עושים עם זה, איך פותרים את הדבר הזה?
לא יודע, אל תשאלו אותי, אני גם בתוך העסק הזה, עמוק, ואין לי תשובה, ממש אין לי, אני רק חושב לעצמי שכל שינוי משמעותי שאנחנו עושים זה לא סתם משהו חיצוני שאנחנו יכולים לאמץ לעצמנו, מין שינוי התנהגות כזה, ולהמשיך הלאה כרגיל, זה משהו עמוק הרבה יותר, שמחייב אותנו להשתנות, וזה כבר עסק לא פשוט, ובגלל שאף אחד לא יכול להבטיח לנו שאחרי השינוי נהיה יותר מאושרים, או שיהיה לנו יותר טוב, זה אומר שאנחנו צריכים לקחת סיכון, וזה כבר סיפור אחר, כי כל אחד צריך להחליט בשביל עצמו אם הסיכון הזה שווה לו, וכמה, וזאת החלטה לא קלה. בכלל, להחליט זה לא קל, בשבילי בכל אופן, אני כל הזמן מתלבט, ועד הרגע האחרון לא בטוח שההחלטה שלי נכונה, ובטח כשיש עניין של סיכון, אבל באותה מידה אני גם לא רוצה להגיע למצב שכשארגיש שאני מוכן ורוצה לקחת סיכון, יהיה כבר מאוחר מדי.
וואו, הראש שלי תכף מתפוצץ, זה יותר מדי כבד בשבילי, ככה, בסוף היום, ועוד אחרי סרט כזה, ואסתה, ואַמו, איפה הקפה, משהו, הצילו!
חנה כנראה הרגישה שאני צולל לאן שהוא, נגעה קלות בידי, ואמרה היי, לאן נעלמת לנו? תשתה, הקפה שלך מתקרר… פעם חשבתי שכל הבעיות שלי מתחילות מזה שאני לא מסוגל לשכב עם מישהי שאני לא אוהב, ואז, מה יקרה אם אני לא אתאהב אף פעם? הייתי מאוד מוטרד בעניין הזה ולילות שלמים הייתי חושב על כל הבנות שהכרתי, מעביר אותן מול עיניי, בוחן כל אחת מהן בנפרד, ושואל את עצמי מה צריך לקרות כדי שאני אתאהב באחת מהן. אולי פשוט להחליט שאני אוהב מישהי, שבינתיים רק חיבבתי והיה נראה לי שהיא גם מחבבת אותי, או לחכות להתאהבות ממבט ראשון שעליה קראתי וחלמתי כל־כך הרבה, ההתאהבות המטורפת, הסוחפת, זו שמשגעת אותך, ממלאת אותך, מציפה אותך, ולא נותנת לך מנוחה אפילו שנייה אחת. אחר־כך ראיתי שאני מתאהב, בכל אופן זה מה שהרגשתי, ונסחפתי, והתרגשתי, הייתי מאושר, רציתי לחבק את כולם, ולא חשבתי על שום דבר אחר, וחברים שאלו מה קרה לי, אמרו שאי־אפשר להכיר אותי, שאני לא מרוכז, שהשתניתי, היו גם כאלה שאמרו שאני מגזים, ואחרים התרגשו אתי, וכל זה קרה לי אפילו יותר מפעם אחת, וקצת נרגעתי בקטע הזה, לא סתם נרגעתי, שמחתי, מאוד, הייתי מאושר. אבל אז שאלתי את עצמי אם זאת האהבה שכולם כותבים ושרים עליה, האהבה האחת, האמיתית, הנכונה, כי אם כן, איך אפשר להתאהב כמה פעמים? אולי רק נדמה לי שאני אוהב אבל זאת לא האהבה, בה' הידיעה? הספקות שלי עוד גברו כשקראתי אצל קאמי כי האהבה האמיתית היא נדירה, אחת או שתיים בדור, פחות או יותר, ואת קאמי אני מאוד מחשיב. גם קֶרול, שאליה עוד נגיע, שאלה אותי לא מזמן אם כשמתאהבים בפעם השנייה או השלישית זה כמו בפעם הראשונה, כי אם זה יותר, אז אולי בפעם הראשונה לא באמת התאהבת, אולי פשוט שכנעת את עצמך שהתאהבת, ואם זה פחות, אז אולי יש רק אהבה אחת, אהבה ראשונה, וכל מה שבא אחר־כך הוא רק ניסיון לשחזר את מה שהיה פעם? אצל פּרוּסט מצאתי שהאהבה נובעת אך ורק מתוכנו, גם כשהיא מכוונת לאישה מסוימת, ואנו תולים בה את אהבתנו. אם אהבה זאת תסתיים, מעצמה או במתכוון, היא תשוב ותיוולד, כדי להינתן לאישה אחרת. זה כבר יותר התאים לי, במיוחד אז. אחר־כך קראתי גם את קוֹאֶלו, שבעצם המשיך את פרוסט, בתרגום חיצוני, והוא אמר שהאהבה היא תמיד חדשה, ולא משנה אם אנחנו אוהבים פעם אחת, פעמיים, או אפילו עשר פעמים במהלך חיינו, תמיד זה משהו חדש שלא הכרנו עד היום. כנראה שזה די הרגיע אותי, כי זה היה יותר קרוב למה שאני הרגשתי, ותמיד נוח יותר לקבל דברים שמחזקים את הרגשתנו ועוזרים לנו להרגיש יותר טוב עם עצמנו, אבל באותו זמן משהו בכל זאת המשיך להטריד אותי, ולא נתן לי מנוחה, וככל שחפרתי בו יותר, ככה גיליתי דברים שלא ראיתי קודם, ורק אז, פתאום, התחלתי להבין שבעצם הבעיה שלי היא אחרת, הפוכה אולי, וכשאני חושב על זה, אפילו הרבה יותר מסובכת, בעיניי לפחות, הבעיה שלי היא לא להתאהב, אלא להיפרד.