דברים שרציתי לגעת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דברים שרציתי לגעת
מכר
מאות
עותקים
דברים שרציתי לגעת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

דברים שרציתי לגעת

4 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

גילי פליסקין, מאמנת אישית ומגשרת בעלת תואר שני בלימודי מגדר מאוניברסיטת בר-אילן, מלווה נשים בתהליכי שינוי ובשעת משבר, מעבירה סדנאות והרצאות על אוננות של נשים.

תקציר

אין כמעט אשה בעולם שהמילה "אוננות" אינה מעוררת בה תגובה רגשית. רובנו מתקשות לדבר על הנושא, וחלקנו, לפעמים, אפילו לא מצליחות להגות את המילה. גם אם אנחנו מספרות לחברות שלנו הכול, חולקות איתן את השמחה והעצב, את התסכולים והפחדים והתקוות – את האוננות שלנו אנחנו כמעט תמיד שומרות לעצמנו. בסוד. כאילו שהיא לא חלק מגופנו, מנפשנו, מחיי הרגש שלנו, מהתשוקות שלנו. גילי פליסקין החלה לחקור אוננות של נשים במסגרת עבודת הגמר לתואר שני בחוד ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן, והמשיכה את הפרויקט גם לאחר סיום לימודיה. במשך חמש שנים ראיינה עשרות נשים, בנות 22-92, שהסכימו לחלוק איתה בגילוי לב את חוויות האוננות שלהן. הנשים בספר מדברות על אוננות. לא תמיד בקלות, אבל בכנות מפתיעה. הן מציירות עולם עשיר, עדין ומורכב. הן מספרות על הפעם הראשונה שבה אוננו, על הרגשות שהתעוררו ומתעוררים בהן בזמן המעשה, על הפחד להיתפס, על מקומה של האוננות בחייהן, על הקשר שלה למערכות יחסים זוגיות ועל הפנטזיות שלהן. מתוך הדיבור על אוננות מתברר כי הנושא הטעון כל כך משמש פתח לשיחת נשים- מרתקת, מסעירה, לעיתים קרובות גם מצחיקה ולפעמים מרגשת עד דמעות – על כל מה שקשור בחיינו כנשים, החל בקשרי המשפחה והחברות שלנו, דרך דימוי גוף, ביטחון עצמי, טראומות, העדפות מיניות ותפיסת המציאות שלנו וכלה במקומנו כנשים בבית, בחברה, בעולם. הווידויים הנחשפים בספר (ובהם וידוייה של המחברת עצמה) מפתיעים ומטלטלים ומעניקים לכל קוראת הזדמנות נדירה לערות מסע אל עצמה שמתוכו היא יכולה לשאוב הנאה וגם כוח, וחווית קריאה משחררת, מרגיעה ומעצימה. "דברים שרציתי לגעת" הוא ספר על אוננות, ועל כל מה שנשים יכולות לאחל לעצמן לדבר ולשמוע מנשים אחרות. ספר חלוצי נועז וסוחף שאין ספרייה של אשה השלמה בלעדיו.

פרק ראשון

קצת היסט(ו)ריה



אז מה הסיפור עם אוננות? למה, בעידן שבו אנחנו כבר מדברות כמעט על הכל, כל הזמן, בכל מקום - הדבר הזה הוא כמעט מחוץ לתחום? המהפכה המינית קרתה כבר לפני כמה עשורים, ולרובנו יש תחושה שזהו, השתחררנו. יש אמצעי מניעה, יש סקס בטוח, אפשר להשתולל. אז איפה האוננות בתוך כל זה? למה אותה לא לגמרי שחררנו? איך יכול להיות שכל-כך הרבה מאיתנו עושות את זה, אבל (כמעט) אף אחת מאיתנו לא מדברת על זה? אז נכון, מדברות קצת יותר, ומרגישות קצת פחות רע, אבל עדיין - איכשהו, רובנו מתייחסות לאוננות באופן שונה מאשר לדברים אחרים שקשורים לסקס. אוננות עדיין נתפסת כמשהו מאיים ומביש, וכך גם הדיבור עליה. לא רק אצלנו זה ככה. במידה זו או אחרת, המצב דומה במדינות המערב. אני לא מדברת על המערב הפרוע, אני מדברת על מה שאני קוראת לו המערב הפצוע - מדינות באירופה ובצפון אמריקה שמגדירות את עצמן מתקדמות, ולפעמים נדמה שכל ההתקדמות הזאת רק יורה לנו ברגל. בארה"ב, למשל, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, האפשרות לדבר בפומבי על אוננות של נשים היא דווקא מאוד מוגבלת. במיוחד אם את שייכת לממסד. ד"ר ג'וֹסלִין אֶלְדֶרְז, לדוגמה, שעמדה בראש המשרד לבריאות הציבור בממשל קלינטון, אמרה בנאום פומבי שנשאה ב-1994 שלדעתה חשוב לחנך ילדים שאוננות היא דבר נורמלי. היא לא ראתה כל רע באוננות, להפך - היא חשבה שכדאי לעודד ילדים ובני-נוער לאונן, כדרך למניעת הידבקות במחלות מין ובאיידס. התבטאויותיה כנראה חצו את הגבול והיא פוטרה זמן קצר לאחר מכן. שנה אחר כך, סטודנט באוניברסיטת קליפורניה הגיש תלונה על הטרדה מינית נגד מרצָה, שבמסגרת קורס על מיניות נשים, התייחסה לאוננות. הסטודנט חווה את ההרצאה כסוג של אונס, ותבע מהאוניברסיטה פיצויים בסך 2.5 מיליון דולר. אני שמחה לבשר שהוא לא זכה.
כל זה קרה רגע לפני שנות האלפיים, ורק ממחיש עד כמה אוננות היא נושא מושתק, וכמה כבד המחיר שאנחנו עלולות לשלם אם נעז לדבר עליה. למה זה ככה?! אפשר לחשוב על מה אנחנו כבר מדברות! אנחנו מדברות על עצמנו. על המעשים שאנחנו עושות בגוף שלנו, ועל הרגשות שאנחנו מרגישות בנפש שלנו. למה, לעזאזל, זה כל-כך מאיים? סקס הרי נוטף מכל מדור בעיתון, מכל תכנית טלוויזיה, מכל שלטי החוצות. אז למה סקס זוגי כן ואוננות לא? כשחושבות על זה, זה מפתיע במיוחד, מכיוון שאוננות היא אולי צורת המיניות הנפוצה ביותר בעולם. היא כל הזמן זמינה לנו, ואנחנו לא תלויות באף אחד אחר כדי לממש אותה. אנחנו עושות את זה כשאנחנו לא בקשר, כשאנחנו כן בקשר, מחוץ לסקס זוגי, בתוך סקס זוגי, כשיש לנו חשק, כשאין לנו חשק. יש המון סיבות והמון נסיבות שמביאות אותנו לגעת בעצמנו. חלקנו מאוננות שנים לפני שאנחנו מתחילות לעשות סקס עם פרטנר/ית. יש מצב שאֶת הכי הרבה סקס אנחנו עושות בעצם עם עצמנו, אפילו שלא נהוג (ואולי לא תמיד בא לנו) לחשוב ככה. הכי נפוץ והכי מושתק. קצת מגוחך, לא?
ככה כל אחת מאיתנו מאוננת בין ארבעת הקירות שלה, ולא יודעת שמעבר לקיר ומעבר לכביש ומעבר לקניון ומעבר לים - עוד מיליוני נשים עושות את זה גם. חשבת פעם כמה נשים בשכונה שלךְ מאוננות? כמה נשים בכיתה שלךְ מאוננות? כמה נשים במקום העבודה שלךְ מאוננות? את בדרך כלל יודעת אם הן עושות סקס. או לפחות משערת. אבל אוננות? מכל מיני סיבות, שלחלקן נתייחס (אני והנשים) בספר הזה, חלקנו עדיין מרגישות בושה, אשמה ואי-נוחות סביב האוננות שלנו. העובדה שהנושא לא מדובר רק מעצימה את התחושות האלה. ההשתקה הזאת מבוֹדדת אותנו ומשאירה אותנו להתמודד, כל אחת לבדה, עם מכלול התחושות - הנעימות יותר והנעימות פחות - שאוננות מעוררת בנו.
ניסיתי ללכת קצת אחורה ולברר למה זה ככה, ומה יש באוננות שלנו שבגללו כל-כך מפחיד לדבר עליה - איך נולד כל המטען השלילי הזה. הפרק הזה מתייחס לדברים שהתרחשו בעיקר במדינות המערב. בספרו פרידה משְרוּליק,[1] שעוסק בשינויים ערכיים שהתחוללו בחברה הישראלית בעשורים האחרונים, טוען ההיסטוריון עוז אלמוג, שישראל לא מאוד שונה מהחברה המערבית ביחס שלה לאוננות. אני מאמינה שלמסרים שהגיעו במרוצת השנים מארה"ב ומאירופה הייתה השפעה עמוקה על עיצוב היחס שלנו, בישראל, למיניות. גם בתרבויות אחרות הנושא טעון. הדברים שהבאתי כאן מתבססים על הידע וההיכרות שלי עם הנושא. יש עוד הרבה מה לומר על ההיסטוריה של האוננות, ואת מוזמנת לעיין גם במקורות אחרים. כאן בחרתי לעשות סקירה שהיא על קצה המזלג. רק כדי להכניס אותךְ לאווירה.
המונח אוננות, כפי שאנחנו רגילות להשתמש בו, מתייחס בדרך כלל לגירוי עצמי מכוון של איברי המין לשם הפקת עונג מיני. מקורה של המילה בדמותו המקראית של אונָן, אשר הומת בידי ה' כעונש על כך ששפך את זרעו על האדמה במקום לעבר את תמר, אשת אחיו המת, כמצוות ה':
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ; וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ: וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע; וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה, לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע לְאָחִיו: וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יהוה אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת גַּם-אֹתוֹ.
(בראשית, ל"ח ח'-י')

מעניין שדווקא הפעולה שאנחנו קוראות לה היום "אוננות", זכתה לכינוי הזה. חטאו של אונָן, למעשה, מתאים יותר למה שמכונה "משגל נסוג". הקישור הראשון בין דמותו של אונָן לפעולת האוננות במשמעותה המקובלת כיום נעשה בתחילת המאה ה-18, עם פרסום חוברת בשם אונניה (עליה ארחיב בהמשך), בה הזהיר המחבר את קוראיו מפני הסכנות האיומות שבאוננות. הקישור בין פעולת הגירוי העצמי לחטאו של אונן רומז שאוננות סופה במוות.[2] בלועזית עברה המילה גלגולים רבים, החל מ"אונניזם", דרך "חילול באמצעות היד", "השחתה עצמית" (כשהכוונה בדרך כלל לפליטת זרע), "התעללות עצמית", ועד masturbation כפי שמכונה האקט באנגלית של היום. לגבי מקור המילה באנגלית קיימות כמה השערות, ולפי הרווחת שבהן המילה מגיעה מלטינית ומורכבת מהמילים manus - שפירושה יד - ו-stuprare - שהוא שם הפועל לאונס, כלומר, לאנוס את עצמךְ באמצעות היד.[3] לאורך השנים, המונחים שתיארו - ושעדיין מתארים - את הפעולה הם בעלי משמעות מנמיכה ומשפילה. בגלל ההקשר התרבותי, גם בעברית יש למילה אוננות ניחוח שלילי, והיא מקושרת לחטא ולשפיכת זרע. הקשר בינה לבין מה שאנחנו עושות כשאנחנו מענגות את עצמנו מקרי בהחלט. זו הסיבה שניסיתי לחשוב על מילה יותר מתאימה, בה אשתף אותךְ לקראת סוף הספר, אחרי שהמילה אוננות תצא לךְ כבר מכל החורים.
דימויים של אוננות (בעיקר של גברים, אבל גם של נשים) קיימים בממצאים ארכיאולוגיים מלפני אלפי שנים. במצרים העתיקה הייתה לאוננות (של גברים) חשיבות רבה, מכיוון שהאמינו שכאשר היא מתבצעת על-ידי אל יש לה כוחות קסם. בריאת העולם נתפסה כתוצאה של מעשה אוננות של האל אַתוּם, שהסתיים בשפיכת זרע. גם ביוון העתיקה ראו באוננות דרך בריאה להתמודדות עם תסכול מיני, והאל הֶרְמֶס הוא זה שמזוהה עם המצאתה והנחלתה לבניו ולבני בניו. הפילוסוף היווני דִיוֹגֶנֶס, שחי בתוך חבית, הביע צער על כך שלא ניתן להשביע רעב לאוכל באמצעות ליטוף הבטן, באותה קלות שבה אפשר להשביע רעב מיני באמצעות אוננות. ועם זאת, בעידן המודרני, אוננות נצבעת בגוונים שליליים במיוחד. זוהי אולי צורת המיניות שזכתה ליחס הכי עוין ובלתי מתפשר מצד הדת, הרפואה והחברה המערבית, אשר השקיעו מאמצים קשים ועקביים כדי לגנות ולהוקיע אותה. ביהדות ובנצרות נהגו לכנות את האוננות "החטא הסודי", וראו בה צורה לא טבעית של מיניות, המאיימת על המשכיות המין האנושי (זו, אגב, טענה שאני שומעת לעתים קרובות מצד אלה שמתנגדים לאוננות, ובראשם סבתא שלי!). אוננות נחשבה פגומה מוסרית בגלל שהיא נתפסה כפעולה אנוכית, ככניעה לתאוות הבשר, וכנהנתנות שלא מועילה לחברה בשום צורה.[4] האיסור המפורש ביהדות על אוננות מתייחס לגברים בלבד. חז"ל, ההלכה, הקבלה וספר הזוהר - כל מקור בטיעוניו שלו - מגנים את האוננות באופן נחרץ מאוד. המחמירים רואים באוננות סוג של גילוי עריות, מכיוון שבזמן הפעולה מגלה האדם את ערוותו בפני עצמו, ולכן אוסרים עליה מכל וכל. אחרים מפרשים את האיסור כחל גם על נשים. גם באסלאם קיים איסור על אוננות - הנקראת בערבית "ההרגל הסודי" - אך היא זוכה ללגיטימציה חלקית כשהיא מהווה תחליף לקיום יחסי מין מחוץ לנישואין, שנחשב לחטא נורא הרבה יותר. במהלך חודש הרמאדאן האיסור על אוננות חמור יותר - זוהי פעולה שמטרתה להשביע רעב גופני, ולכן, אם היא נעשית במכוון ובמודע - היא מהווה שבירה של הצום.
על אף הגינוי הדתי, אוננות לא נתפסה כאיום פיזי או נפשי על היחיד/ה או על החברה, ועד לראשית המאה ה-18 לא התייחסו אליה כאל "בעיה". התפנית החדה ביחס לאוננות בעולם המערבי חלה, כאמור, עם פרסומה באנגליה של החוברת אונניה - החטא הנתעב של ההשחתה העצמית. קיים ויכוח לגבי השנה המדויקת אבל מדובר בסביבות 1710. זהותו של המחבר, ג'וֹן מַארְטֶן, לא הייתה ידועה בעת הפרסום. החוברת הקצרה הזהירה מפני הסכנות האיומות שטומנת בחובה האוננות, לנשים ולגברים כאחד. המחבר הציע שיטות טיפול באמצעות תמיסות ואבקות למיניהן, אשר יחד עם הימנעות מוחלטת מאוננות, היוו בעיניו את הגאולה היחידה מתחלואיה השונים.[5] ב-1760 פורסם מאמר אחר תחת שם כמעט זהה (אונניזם במקום אונניה, וכותרת משנה דומה) - מבלי לתת למקור קרדיט - שנכתב על-ידי רופא שוויצרי ידוע בשם סמואל אוגוסט טִיסוֹ. גרסה זו הייתה שונה מקודמתה, אך נכתבה באותה רוח מתלהמת. מאתיים שנה לאחר מכן, רופא שוויצרי בשם פריץ קאהן (כהן), בספרו חיינו המיניים (שזכה לתרגום נפלא לעברית בשנת 1966, וממנו אצטט לאורך הספר) כתב עליו את הביקורת הבאה:
כל המאה העשרים הושפעה מספר שפרסם הרופא טיסו מלוזאן בשנת 1760 בשם: "מעשה האונן או חיבור על המחלות הנגרמות על-ידי הכתמה עצמית". כיום אי אפשר לקבוע אם היה המחבר סאדיסטי, שחיבר את הספר מתוך שמחה לאיד כדי להרעיד דור שלם, או שהיה קנא מאמין מן הסביבה האדוקה של אגם ז'נבה. על-כל פנים מתאר הוא תמונת זוועה על תוצאת ההכתמה העצמית, עד שכל קורא בספר מתעלף גם עשרות שנים לאחר שהתגבר על "חטאת נעוריו". אין לך שום מחלה, למן רעידת הידים עד להתרככות המוח ומנדודי שינה עד לטירוף גמור שאין המחבר מאיים בה על החוטא המסכן. אילו היה רק רבע אמת במה שמתאר המחבר לפי דמיונו החולני היתה האנושות מזמן כלה חוץ משארית עלובה של צללים משוטטים חוזרים בתשובה. והרי האנשים והעמים, שהיו תמיד כבני דורנו ותמיד עסקו בסיפוק עצמי, חיים ובריאים ומולידים וולדות למרות כל "תוצאות הזוועה של חטאת הנעורים".
חיינו המיניים, ד"ר פריץ קאהן (כהן), הוצאת אחיאסף,

גילי פליסקין, מאמנת אישית ומגשרת בעלת תואר שני בלימודי מגדר מאוניברסיטת בר-אילן, מלווה נשים בתהליכי שינוי ובשעת משבר, מעבירה סדנאות והרצאות על אוננות של נשים.

עוד על הספר

דברים שרציתי לגעת גילי פליסקין

קצת היסט(ו)ריה



אז מה הסיפור עם אוננות? למה, בעידן שבו אנחנו כבר מדברות כמעט על הכל, כל הזמן, בכל מקום - הדבר הזה הוא כמעט מחוץ לתחום? המהפכה המינית קרתה כבר לפני כמה עשורים, ולרובנו יש תחושה שזהו, השתחררנו. יש אמצעי מניעה, יש סקס בטוח, אפשר להשתולל. אז איפה האוננות בתוך כל זה? למה אותה לא לגמרי שחררנו? איך יכול להיות שכל-כך הרבה מאיתנו עושות את זה, אבל (כמעט) אף אחת מאיתנו לא מדברת על זה? אז נכון, מדברות קצת יותר, ומרגישות קצת פחות רע, אבל עדיין - איכשהו, רובנו מתייחסות לאוננות באופן שונה מאשר לדברים אחרים שקשורים לסקס. אוננות עדיין נתפסת כמשהו מאיים ומביש, וכך גם הדיבור עליה. לא רק אצלנו זה ככה. במידה זו או אחרת, המצב דומה במדינות המערב. אני לא מדברת על המערב הפרוע, אני מדברת על מה שאני קוראת לו המערב הפצוע - מדינות באירופה ובצפון אמריקה שמגדירות את עצמן מתקדמות, ולפעמים נדמה שכל ההתקדמות הזאת רק יורה לנו ברגל. בארה"ב, למשל, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, האפשרות לדבר בפומבי על אוננות של נשים היא דווקא מאוד מוגבלת. במיוחד אם את שייכת לממסד. ד"ר ג'וֹסלִין אֶלְדֶרְז, לדוגמה, שעמדה בראש המשרד לבריאות הציבור בממשל קלינטון, אמרה בנאום פומבי שנשאה ב-1994 שלדעתה חשוב לחנך ילדים שאוננות היא דבר נורמלי. היא לא ראתה כל רע באוננות, להפך - היא חשבה שכדאי לעודד ילדים ובני-נוער לאונן, כדרך למניעת הידבקות במחלות מין ובאיידס. התבטאויותיה כנראה חצו את הגבול והיא פוטרה זמן קצר לאחר מכן. שנה אחר כך, סטודנט באוניברסיטת קליפורניה הגיש תלונה על הטרדה מינית נגד מרצָה, שבמסגרת קורס על מיניות נשים, התייחסה לאוננות. הסטודנט חווה את ההרצאה כסוג של אונס, ותבע מהאוניברסיטה פיצויים בסך 2.5 מיליון דולר. אני שמחה לבשר שהוא לא זכה.
כל זה קרה רגע לפני שנות האלפיים, ורק ממחיש עד כמה אוננות היא נושא מושתק, וכמה כבד המחיר שאנחנו עלולות לשלם אם נעז לדבר עליה. למה זה ככה?! אפשר לחשוב על מה אנחנו כבר מדברות! אנחנו מדברות על עצמנו. על המעשים שאנחנו עושות בגוף שלנו, ועל הרגשות שאנחנו מרגישות בנפש שלנו. למה, לעזאזל, זה כל-כך מאיים? סקס הרי נוטף מכל מדור בעיתון, מכל תכנית טלוויזיה, מכל שלטי החוצות. אז למה סקס זוגי כן ואוננות לא? כשחושבות על זה, זה מפתיע במיוחד, מכיוון שאוננות היא אולי צורת המיניות הנפוצה ביותר בעולם. היא כל הזמן זמינה לנו, ואנחנו לא תלויות באף אחד אחר כדי לממש אותה. אנחנו עושות את זה כשאנחנו לא בקשר, כשאנחנו כן בקשר, מחוץ לסקס זוגי, בתוך סקס זוגי, כשיש לנו חשק, כשאין לנו חשק. יש המון סיבות והמון נסיבות שמביאות אותנו לגעת בעצמנו. חלקנו מאוננות שנים לפני שאנחנו מתחילות לעשות סקס עם פרטנר/ית. יש מצב שאֶת הכי הרבה סקס אנחנו עושות בעצם עם עצמנו, אפילו שלא נהוג (ואולי לא תמיד בא לנו) לחשוב ככה. הכי נפוץ והכי מושתק. קצת מגוחך, לא?
ככה כל אחת מאיתנו מאוננת בין ארבעת הקירות שלה, ולא יודעת שמעבר לקיר ומעבר לכביש ומעבר לקניון ומעבר לים - עוד מיליוני נשים עושות את זה גם. חשבת פעם כמה נשים בשכונה שלךְ מאוננות? כמה נשים בכיתה שלךְ מאוננות? כמה נשים במקום העבודה שלךְ מאוננות? את בדרך כלל יודעת אם הן עושות סקס. או לפחות משערת. אבל אוננות? מכל מיני סיבות, שלחלקן נתייחס (אני והנשים) בספר הזה, חלקנו עדיין מרגישות בושה, אשמה ואי-נוחות סביב האוננות שלנו. העובדה שהנושא לא מדובר רק מעצימה את התחושות האלה. ההשתקה הזאת מבוֹדדת אותנו ומשאירה אותנו להתמודד, כל אחת לבדה, עם מכלול התחושות - הנעימות יותר והנעימות פחות - שאוננות מעוררת בנו.
ניסיתי ללכת קצת אחורה ולברר למה זה ככה, ומה יש באוננות שלנו שבגללו כל-כך מפחיד לדבר עליה - איך נולד כל המטען השלילי הזה. הפרק הזה מתייחס לדברים שהתרחשו בעיקר במדינות המערב. בספרו פרידה משְרוּליק,[1] שעוסק בשינויים ערכיים שהתחוללו בחברה הישראלית בעשורים האחרונים, טוען ההיסטוריון עוז אלמוג, שישראל לא מאוד שונה מהחברה המערבית ביחס שלה לאוננות. אני מאמינה שלמסרים שהגיעו במרוצת השנים מארה"ב ומאירופה הייתה השפעה עמוקה על עיצוב היחס שלנו, בישראל, למיניות. גם בתרבויות אחרות הנושא טעון. הדברים שהבאתי כאן מתבססים על הידע וההיכרות שלי עם הנושא. יש עוד הרבה מה לומר על ההיסטוריה של האוננות, ואת מוזמנת לעיין גם במקורות אחרים. כאן בחרתי לעשות סקירה שהיא על קצה המזלג. רק כדי להכניס אותךְ לאווירה.
המונח אוננות, כפי שאנחנו רגילות להשתמש בו, מתייחס בדרך כלל לגירוי עצמי מכוון של איברי המין לשם הפקת עונג מיני. מקורה של המילה בדמותו המקראית של אונָן, אשר הומת בידי ה' כעונש על כך ששפך את זרעו על האדמה במקום לעבר את תמר, אשת אחיו המת, כמצוות ה':
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ; וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ: וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע; וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה, לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע לְאָחִיו: וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יהוה אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת גַּם-אֹתוֹ.
(בראשית, ל"ח ח'-י')

מעניין שדווקא הפעולה שאנחנו קוראות לה היום "אוננות", זכתה לכינוי הזה. חטאו של אונָן, למעשה, מתאים יותר למה שמכונה "משגל נסוג". הקישור הראשון בין דמותו של אונָן לפעולת האוננות במשמעותה המקובלת כיום נעשה בתחילת המאה ה-18, עם פרסום חוברת בשם אונניה (עליה ארחיב בהמשך), בה הזהיר המחבר את קוראיו מפני הסכנות האיומות שבאוננות. הקישור בין פעולת הגירוי העצמי לחטאו של אונן רומז שאוננות סופה במוות.[2] בלועזית עברה המילה גלגולים רבים, החל מ"אונניזם", דרך "חילול באמצעות היד", "השחתה עצמית" (כשהכוונה בדרך כלל לפליטת זרע), "התעללות עצמית", ועד masturbation כפי שמכונה האקט באנגלית של היום. לגבי מקור המילה באנגלית קיימות כמה השערות, ולפי הרווחת שבהן המילה מגיעה מלטינית ומורכבת מהמילים manus - שפירושה יד - ו-stuprare - שהוא שם הפועל לאונס, כלומר, לאנוס את עצמךְ באמצעות היד.[3] לאורך השנים, המונחים שתיארו - ושעדיין מתארים - את הפעולה הם בעלי משמעות מנמיכה ומשפילה. בגלל ההקשר התרבותי, גם בעברית יש למילה אוננות ניחוח שלילי, והיא מקושרת לחטא ולשפיכת זרע. הקשר בינה לבין מה שאנחנו עושות כשאנחנו מענגות את עצמנו מקרי בהחלט. זו הסיבה שניסיתי לחשוב על מילה יותר מתאימה, בה אשתף אותךְ לקראת סוף הספר, אחרי שהמילה אוננות תצא לךְ כבר מכל החורים.
דימויים של אוננות (בעיקר של גברים, אבל גם של נשים) קיימים בממצאים ארכיאולוגיים מלפני אלפי שנים. במצרים העתיקה הייתה לאוננות (של גברים) חשיבות רבה, מכיוון שהאמינו שכאשר היא מתבצעת על-ידי אל יש לה כוחות קסם. בריאת העולם נתפסה כתוצאה של מעשה אוננות של האל אַתוּם, שהסתיים בשפיכת זרע. גם ביוון העתיקה ראו באוננות דרך בריאה להתמודדות עם תסכול מיני, והאל הֶרְמֶס הוא זה שמזוהה עם המצאתה והנחלתה לבניו ולבני בניו. הפילוסוף היווני דִיוֹגֶנֶס, שחי בתוך חבית, הביע צער על כך שלא ניתן להשביע רעב לאוכל באמצעות ליטוף הבטן, באותה קלות שבה אפשר להשביע רעב מיני באמצעות אוננות. ועם זאת, בעידן המודרני, אוננות נצבעת בגוונים שליליים במיוחד. זוהי אולי צורת המיניות שזכתה ליחס הכי עוין ובלתי מתפשר מצד הדת, הרפואה והחברה המערבית, אשר השקיעו מאמצים קשים ועקביים כדי לגנות ולהוקיע אותה. ביהדות ובנצרות נהגו לכנות את האוננות "החטא הסודי", וראו בה צורה לא טבעית של מיניות, המאיימת על המשכיות המין האנושי (זו, אגב, טענה שאני שומעת לעתים קרובות מצד אלה שמתנגדים לאוננות, ובראשם סבתא שלי!). אוננות נחשבה פגומה מוסרית בגלל שהיא נתפסה כפעולה אנוכית, ככניעה לתאוות הבשר, וכנהנתנות שלא מועילה לחברה בשום צורה.[4] האיסור המפורש ביהדות על אוננות מתייחס לגברים בלבד. חז"ל, ההלכה, הקבלה וספר הזוהר - כל מקור בטיעוניו שלו - מגנים את האוננות באופן נחרץ מאוד. המחמירים רואים באוננות סוג של גילוי עריות, מכיוון שבזמן הפעולה מגלה האדם את ערוותו בפני עצמו, ולכן אוסרים עליה מכל וכל. אחרים מפרשים את האיסור כחל גם על נשים. גם באסלאם קיים איסור על אוננות - הנקראת בערבית "ההרגל הסודי" - אך היא זוכה ללגיטימציה חלקית כשהיא מהווה תחליף לקיום יחסי מין מחוץ לנישואין, שנחשב לחטא נורא הרבה יותר. במהלך חודש הרמאדאן האיסור על אוננות חמור יותר - זוהי פעולה שמטרתה להשביע רעב גופני, ולכן, אם היא נעשית במכוון ובמודע - היא מהווה שבירה של הצום.
על אף הגינוי הדתי, אוננות לא נתפסה כאיום פיזי או נפשי על היחיד/ה או על החברה, ועד לראשית המאה ה-18 לא התייחסו אליה כאל "בעיה". התפנית החדה ביחס לאוננות בעולם המערבי חלה, כאמור, עם פרסומה באנגליה של החוברת אונניה - החטא הנתעב של ההשחתה העצמית. קיים ויכוח לגבי השנה המדויקת אבל מדובר בסביבות 1710. זהותו של המחבר, ג'וֹן מַארְטֶן, לא הייתה ידועה בעת הפרסום. החוברת הקצרה הזהירה מפני הסכנות האיומות שטומנת בחובה האוננות, לנשים ולגברים כאחד. המחבר הציע שיטות טיפול באמצעות תמיסות ואבקות למיניהן, אשר יחד עם הימנעות מוחלטת מאוננות, היוו בעיניו את הגאולה היחידה מתחלואיה השונים.[5] ב-1760 פורסם מאמר אחר תחת שם כמעט זהה (אונניזם במקום אונניה, וכותרת משנה דומה) - מבלי לתת למקור קרדיט - שנכתב על-ידי רופא שוויצרי ידוע בשם סמואל אוגוסט טִיסוֹ. גרסה זו הייתה שונה מקודמתה, אך נכתבה באותה רוח מתלהמת. מאתיים שנה לאחר מכן, רופא שוויצרי בשם פריץ קאהן (כהן), בספרו חיינו המיניים (שזכה לתרגום נפלא לעברית בשנת 1966, וממנו אצטט לאורך הספר) כתב עליו את הביקורת הבאה:
כל המאה העשרים הושפעה מספר שפרסם הרופא טיסו מלוזאן בשנת 1760 בשם: "מעשה האונן או חיבור על המחלות הנגרמות על-ידי הכתמה עצמית". כיום אי אפשר לקבוע אם היה המחבר סאדיסטי, שחיבר את הספר מתוך שמחה לאיד כדי להרעיד דור שלם, או שהיה קנא מאמין מן הסביבה האדוקה של אגם ז'נבה. על-כל פנים מתאר הוא תמונת זוועה על תוצאת ההכתמה העצמית, עד שכל קורא בספר מתעלף גם עשרות שנים לאחר שהתגבר על "חטאת נעוריו". אין לך שום מחלה, למן רעידת הידים עד להתרככות המוח ומנדודי שינה עד לטירוף גמור שאין המחבר מאיים בה על החוטא המסכן. אילו היה רק רבע אמת במה שמתאר המחבר לפי דמיונו החולני היתה האנושות מזמן כלה חוץ משארית עלובה של צללים משוטטים חוזרים בתשובה. והרי האנשים והעמים, שהיו תמיד כבני דורנו ותמיד עסקו בסיפוק עצמי, חיים ובריאים ומולידים וולדות למרות כל "תוצאות הזוועה של חטאת הנעורים".
חיינו המיניים, ד"ר פריץ קאהן (כהן), הוצאת אחיאסף,