כוס ורודה מחרסינה דקה

חלק ראשון

ילדותו של אבא סולומון (סולו) אברמוביץ׳

1924–1936

1

סיפור פורים

יאשי, רומניה, 1924

מחר פורים. סולו נרגש עד הגג. הוא מסתכל באהבה על כלבו, לברדור צעיר ושובב, שנאבק בנחישות בנעל מרופטת. מחר יככב הכלב בתצוגת התחפושות השנתית, זו שסולו מחכה לה כל השנה. הוא תולה בכלבו תקוות רבות, אולי הפעם יזכה במקום הראשון.

מנהג משונה זה של תחרות תחפושות לכלבים, נערך מידי שנה בשנה בחג הפורים, שופטי התחרות היו ההורים.

השנה טרח סולו רבות על הכנת התחפושת, זו הייתה עשויה מכנסיים שחורים קצרים ומבריקים ושכמייה חציה שחורה, חציה אדומה, מבריקה אף היא, הפעם גם יאפר את כלבו בצדי הפה ויצייר לו שיניים ארוכות, כלבו יהפך לדרקולה.

הוא משוכנע שהתחפושת הזאת תהא המיוחדת מכולן ולא רגילה כמו האחרות. האחרים בוודאי יחפשו את כלביהם בתחפושות ליצן או רקדנית בלט, שום דבר מיוחד.

המשפחה התגוררה בחווה כפרית בפאתי יאשי. בבית קומותיים גדול, מוקף בחצר. בקומה העליונה, חדרי השינה של בני הבית, ובקומת הקרקע, חדר אוכל גדול, סלון מרווח ומטבח.

בחצר רחבת הידיים עמדה המאפיה המשפחתית שניהל האב, ולצדה, רפת ובה שתי פרות חולבות ולול תרנגולות מטילות.

בכל בוקר אפף את הבית ניחוח של לחם טרי שנאפה במקום. בזמן שסולו התעורר, כבר היה ערוך המטבח לארוחת הבוקר. הוא אהב לראות את השולחן הגדול עמוס בדברים טובים, לחמניות טריות ומאפים חמים למיניהם, ביצים וחלב טרי ומיני גבינות שיולנדה המשרתת הביאה היישר מהמשק.

לפעמים היה קם מוקדם בבוקר ומצטרף ליולנדה למלאכת חליבת הפרות ולאיסוף הביצים החמות מלול התרנגולות.

נדיר היה שמשפחה יהודית גרה בחווה כפרית ומנהלת משק משלה, רוב המשפחות היהודיות התגגוררו בעיר יאשי, שבה שכנו מוסדות הקהילה. חנות המאפים של משפחת אברמוביץ׳ נמצאה שם ולא היה יהודי ביאשי שלא טעם מהמאפים הטעימים שלהם.

סולו בן אחת עשרה היה אחד משנים־עשר ילדים, חמישה, מאשתו הראשונה של אביו, ושבעה מאשתו השנייה, אימו של סולו, שלה נישא האב לאחר מות אשתו הראשונה.

סולו היה הילד השני משבעת הילדים של הוריו והבן הראשון.

המגורים בבית התפצלו לשני אגפים, האחד שימש את הילדים מהאישה הראשונה, והאחר, את שאר הילדים ובכללם סולו, ואת ההורים.

סטלה, אחותו למחצה, שהייתה תינוקת בת שנתיים כשנפטרה אמה, הייתה היחידה שהתגוררה איתם באגף הימני. מלכה, אמו של סולו, גידלה אותה יחד עם ילדיה.

ההפרדה שהונהגה בבית בשל האיבה והקנאה של האחים הגדולים באחיהם למחצה, התאימה לסולו שלא הסתדר עם אחיו החורגים. הכעיס אותו יחסם הבלתי מתחשב כלפי אימו בעוד היא דואגת ומכבדת אותם.

בחצר הענקית עמדו המלונות של כלבי המשפחה, שניים־עשר במספר, לבנות — כלבות, ולבנים — כלבים.

המולה ושמחה מילאו את החצר בעת שהילדים שיחקו עם הכלבים, ותמיד עלתה השאלה המסקרנת, מיהו הכלב המוצלח מכולם, זו הייתה תחרות סמויה ופעם בשנה, בחג הפורים, אפשר היה להכריז עליה באופן רשמי. לכבוד האירוע השקיעו הילדים שעות רבות בהכנת התחפושת, כבוד גדול היה לזכות בתחרות התחפושות השנתית תחת שיפוטם של ההורים.

התחרות השנתית בבית משפחת אברמוביץ׳ הייתה לאחת האטרקציות של חג הפורים ומשכה צופים מקרב השכנים היהודים שבאיזור.

ערב לפני התחרות בחן סולו שוב את התחפושת, ובראותו את אחותו הגדולה ממנו, מתקרבת, מיהר להחביא אותה, גולדוצה הייתה המועמדת הקבועה לנצח, תמיד תפרה, ובסבלנות רבה, תחפושות מיוחדות לכלבתה, ועל פי רוב זכתה בתחרות.

"סיימת כבר להכין את התחפושת?" פנתה אליו גולדוצה "כן, והיא תהיה הצלחה ענקית מחר!"

"אני לא מאמינה שתהיה יפה יותר מהתחפושת שלי". "גלי לי מהי?", וידע שלא תאמר מילה.

"תראה מחר", התרחקה גולדוצה בצחוק מתגרה.

אי שקט אחז בסולו ולא נתן לו מנוח. חייב היה לדעת איזו תחפושת הכינה השנה. החליט שיבקש מאחיו הצעיר, נומיס, שותפו הנאמן והמסור, לעקוב אחר אחותם ולגלות מהי התחפושת של כלבתה. משנמצאה זו, נרגע סולו, התחפושת שלו מוצלחת משל אחותו. אך עדיין לא עזב אותו חשש שהוריו יעדיפו אותה על זו שלו, ובו במקום בהחלטה מהירה החליט שיחביא אותה שאז ניצחונו יהיה ודאי.

בלילה, כשכולם כבר שכבו במיטותיהם, נשמעה לפתע צרחה מחדר הבנות, ״מישהו גנב את התחפושת שלי״ גולדוצה עמדה המומה, ודמעות עמדו בעיניה. כולם נרתמו לחיפוש, אף סולו העמיד פנים ושם עצמו כמחפש. בראותו את אביו יוצא מחדרו בבגדי שינה וחגורת מכנסיו בידו, הבין את שעולל ולא ידע כיצד ייצא מהתסבוכת. כעבור זמן, באורח פלא, מצא סולו את התחפושת והחזירה לגולדוצה.

היום המיוחל הגיע. בחצר, על כיסאות גבוהים ומרופדים שהועברו מחדר האוכל, ישבו ההורים ולידם התקבצו השכנים שבאו לצפות בקרנבל. סולו צפה מהצד בהוריו, אמו מלכה, הייתה יפה כל כך, לבושה בשמלה מהודרת כיאה למלכה אמיתית. אביו, לייבה, גבוה ונאה, ישב זקוף בכסאו, מורם מעם. לכדה את תשומת לבו של סולו, שרשרת הזהב של שעון הכיס שלו שנצנצה בשמש.

הילדים עמדו בשורה, מהגדול לקטן, ולידם כלביהם המחופשים.

את הטקס פתחה בשיר פורים שמח, סטלה בת השש־עשרה, היא הייתה לבושה באפודה ירוקה שהדגישה את גזרתה הנאה ואת עיניה הירוקות. כל הנוכחים הצטרפו לשירה. פינל בן השלוש קיבל את תפקיד הכרוז, הוא הלם בחוזקה עם כף עץ על סיר פח גדול, והכריז על פתיחת התחרות.

כל ילד בתורו, נקרא לעשות סיבוב עם כלבו, ולענות לשאלות השופטים.

סולו הנרגש התקשה לעמוד במקום ולהמתין לתורו. הוא ביקש להיות האחרון כדי להעלות את סיכויו לפרס, היה בטוח שאף לא אחד מאחיו חשב על רעיון מקורי כשלו, אך דאגה אחזה בו שמא השופטים לא יבינו שכלבו הוא דרקולה.

ראשונה, צעדה סטלה, עיניה היפות סורקות את השופטים והקהל, מציגה בחן את כלבתה הבלרינה. קהל מעריציה, ילדי השכנים ואחיה הגדולים, זיכו אותה במחיאות כפיים רמות.

שנייה, צעדה גולדוצה, עדיין נסערת מליל אמש, לבושה בשמלה חומה התואמת את עיניה ושערה האדמוני, מציגה בגאווה את כלבתה שהפכה לכיפה אדומה. אפשר היה להבחין בהשקעה שנדרשה מצדה בהכנת התחפושת המיוחדת.

נשמעה הערה מג‘ורג‘, "כיפה אדומה בלי סל פרחים? שכחת?" דמעות נקוו בעינייה של גולדוצה, אך אלו יבשו במהרה בשל מחיאות הכפיים מהקהל.

הגיע תורו של נומיס, שחיפש את כלבו למתאגרף ונכנס עמו בקפיצות כאילו נכנס לזירת אגרוף, הקהל התפקע מצחוק. ושוב נשמעה הערה מזלזלת של בומה, “מחר אני אתמודד מולך בלי הכלב!“

הבאה בתור הייתה צ'לה האדמונית, שערה זהר בשמש, לבושה הייתה בשמלה כתומה, פוסעת בצעדים מהירים ובעיניים מושפלות בביישנות עם כלבתה הליצנית. הקהל זרק לעברה דברי עידוד.

אחריה, צעדה אווה המגונדרת, לבושה בשמלה צהובה, ולרגליה נעלי לק שחורות. את כלבתה קישטה בסרטים צבעוניים. היא חייכה חיוך רחב וזכתה למחיאות כפיים אך גם לקריאה מצד שרה "ובמספרה, היית היום?"

תורה של נוציקה הגיעה, יפהפייה עם תלתלים חומים וגומות חן, לבושה בשמלה ורודה. היא קדה לקהל והציגה את כלבתה המחופשת למלכת הלילה. מתיקותה של נוציקה כבשה את לב הצופים ולא נשמעה אף לא הערה אחת מאגף האחים הגדולים אלא מחיאות כפיים המלוות בנשיקות באוויר.

ואז הגיע תורו של סולו. הוא פרץ למרכז החצר והכריז "הריני להציג את דרקולה האמיתי! שימרו על צווארכם". התדהמה הייתה גדולה, הקהל פרץ בצחוק. סולו התהלך בגאווה ודרקולה קשקש בזנבו. נראה היה שהניצחון מובטח.

פינל הקטן הלם בחוזקה על הסיר והכריז על סיום התחרות. כולם ציפו לתוצאות. לבסוף, לאחר התייעצויות השופטים, קם לייבה האב והכריז: "בתחרות התחפושות השנתית של משפחת אברמוביץ׳, פורים 1924, זכה… דרקולה!“

סולו לא ידע את נפשו, רץ למרכז החצר, ולקול תשואות הקהל ענד לו אביו את מדליית הניצחון. גולדוצה פרשה הצידה כעוסה ומאוכזבת על הפסדה.

סולו הרגיש בכך וניגש לנחמה, מצפונו לא היה נקי, אך הוא היה מאושר.

2

סיפור סילבסטר

יאשי, רומניה, 1925

שלושים ואחד בדצמבר היום, הרבליון. הערב כבכל שנה תתכנס המשפחה לארוחת ערב חגיגית. ההמולה בבית בשיאה, המשרתות מתרוצצות עמוסות בדברי מאכל המועברים מהכרכרה העומדת בכניסה האחורית של המטבח, אל השולחן הגדול שבאמצעו. על השולחן נערמים תרנגלות שנשחטו זה עתה, נתחי עגל טריים מהאטליז הכשר שבעיר וירקות רעננים למיניהם, שנקטפו מהגינה זה עתה, על המלאכה מנצחת ויוריקה הטבחית, שקולה מהדהד בחלל הקומה התחתונה.

סולו רודף אחר אחיו נומיס שלקח לו את הכדור, ומתנגש במשרתת מסכנה שמרוב בהלה שומטת את סלה, ותפוחי האדמה מתפזרים לכל עבר.

סטלה שמגיעה בריצה מועדת על תפוחי האדמה, סולו לא יכול להתאפק ופורץ בצחוק רם, ונומיס שחזר בסקרנות לשמע כל הרעש, זורק לסולו את הכדור.

בדיוק אז, ניצב בפתח אבא לייבה השב מיום עבודה מפרך במאפייה בערבו של החג. דממה משתררת במטבח וכל העיניים מופנות אליו. בלי אומר ודברים מסיר לייבה את חגורת מכנסיו, פוקד על סולו להסתובב אל הקיר ומצליף באחוריו.

"אבא תפסיק, סולו לא יוכל לשיר בערב, הוא לא התכוון", נחלצת סטלה להגנתו של אחיה.

האב חדל מהצלפותיו וחוגר חגורתו למכנסיו, הוא מלטף את שערה של בתו ומפטיר לעבר סולו, "אתה היזהר ממני! דיי לתעלולים שלך!"

סולו מתרומם על רגליו כאוב, ומושפל בשל העונש הפומבי, ולוחש לסטלה "אני שונא אותו, זו לא אשמתי!" ואחר כך, "תודה סטלה."

המשפחה חגגה את חגי ישראל, אך גם את ערב השנה הלועזית החדשה.

גולת הכותרת של החגיגה הייתה מקהלת ילדי המשפחה. האירוע נערך מדי שנה בשנה בסיום הארוחה והוזמנו אליו עובדי החווה וחברי משפחה להרמת כוסית לחיים. הילדים ערכו חזרות זמן רב לפני השלושים ואחד בדצמבר, סטלה הייתה הרוח החיה מאחורי האירוע, היא שבחרה את השירים וניצחה על המקהלה.

סטלה ניחנה בקול סופראן צלול ובשמיעה מוסיקלית מעולה, היא ידעה לשלב היטב בין קולות הבנים והבנות, סולו שהיה בעל שמיעה מוזיקלית וקול בריטון נעים קיבל לרוב תפקיד מרכזי במקהלה.

הערב סטלה מתכננת הפתעה להורים, היא חיברה שיר שמילותיו הפוכות ועל הקהל יהיה לגלות מהו. היפוך מילים היה משחק מוכר אצל ילדי האברמוביצ'ים, הם נהגו לקרוא זה לזה בשמות חיבה, הפוכים משמותיהם, וקרה ששם החיבה נתקבע לו, סימון הפך לנומיס ואיש לא זכר כעבור זמן ששמו האמיתי הוא סימון.

כעת כתבה שיר שלם בהיפוך אותיות לפי מנגינה מוכרת של החג.

על ההורים יהיה לגלות מהן המילים האמיתיות. סטלה הייתה מרוגשת עד מאוד, את עצמה שמה סטלה בתפקיד הראשי, כמה שגולדוצה תקנא, חשבה לעצמה בעונג.

בתור עוזר נבחר סולו, שעל אף היותו שובב גדול, היה אחראי והקפיד לסיים משימות שהתחיל בהן. למשימה זו התאים במיוחד כי גם הוא היטיב להפוך מילים, כמעט כמו סטלה, וגם ידע להשליט סמכות על אחיו הצעירים, ובמיוחד על נומיס השובב.

פינל הקטן שלא ידע לשיר, קיבל את תפקיד העוזר לסטלה בניצוח המקהלה — יהיה עליו להביא לה את מקל המנצחים במידה ויפול. תקוותה הייתה שהילדים הקטנים יזכרו את מילות השיר ההפוכות, ושלא יזייפו את המנגינה. שעת הארוחה הגיעה וכולם נרגשים, לבושים בבגדי חג.

אמא ואבא התיישבו משני צדי השולחן, כוסיות שפריץ הורמו לחיים והארוחה החלה.

סטלה וסולו החליפו ביניהם מבטים וחיוכים מתקשים להכיל את סודם ודואגים שמא אחד הילדים הצעירים יגלה אותו להורים. בכל פעם שאחד מהם פנה לאמא, נעץ בו סולו מבט נוקב והסוד נשמר. זמן ההופעה הגיע.

הילדים הסתדרו בשורה, סטלה עמדה מולם עם מקל המנצחים בידה, פינל עמד סמוך לה, מצפה בכליון עינייים שמקל הניצוח ייפול מיידה.

אות הפתיחה ניתן, השירים המוכרים הושרו בפי הילדים, ולסיום הצטרפו אף ההורים. ההופעה זכתה לתשואות סוערות מהקהל ובסופן הודה האב לילדים על הביצוע המעולה ובמיוחד שיבח את סטלה.

בפנים נלהבות קדה סטלה לקהל, ובחיוך ממתיק סוד הודיעה "וכעת אנחנו נשיר לכם שיר חדש שחיברתי, ועליכם יהיה לנחש את המילים הנכונות".

המקהלה החלה לשיר. כולם הופתעו ולא הבינו מילה, ואמם אמרה: "אתם עושים לנו מבחן בשעה כל כך מאוחרת לאחר ששתינו יין".

אף לא אחד מהנוכחים הבין את מילות השיר ההפוכות, ניסיונות הפיענוח עוררו צחוקים רבים אצל המשרתים, בני המשפחה והחברים.

האבא לייבה חייך ושאל: "אתם אכן רוצים שנפרש את כל המילים?"

"כן, כן", נשמעו צעקותיהם הנלהבות של הילדים.

"אם כך", פנה לאווה הקטנה: "תגידי לי את השורה הראשונה כמו ששרת אותה".

אווה התאדמה כולה והיתה על סף בכי, אז פנה האבא לצ'לה: "טוב, לה קצת קשה, תגידי לי, את".

סולו מיד נחלץ לעזרת אחיותיו הצעירות ואמר: "הן מתרגשות", וחזר על המילים של השורה הראשונה, שהאב תרגם במהירות. סטלה מיד המשיכה עם השורה השניה וכך הלאה עד שהאב הצליח לתרגם את כל מילות השיר בעודו נהנה ממבטי ההערצה של אשתו ועובדי הבית וממבטי ההפתעה של ילדיו אשר מחאו לו כפיים בהתלהבות.

סולו לעולם לא ישכח את הלטיפה על הראש שקיבל מאביו בסוף אותו ערב.

3

תעודת גמר

יאשי, רומניה, 1933

סולו מתבונן בסיפוק בתעודה שבידיו. סוף, סוף קיבל תעודת סיום בקורס הנהלת חשבונות.

תעודה, בסיום לימודים של שנתיים בבית ספר מקצועי.

הוא נזכר שבהיותו בן שש עשרה בלבד, החל לעבוד במאפיית המשפחה כפי שהיה נהוג אצלם. הוא זכר את הימים שבהם מכר דברי מאפה בחנות, הביא שקי קמח ושמרים מהאיכרים, ואף עיצב מחדש את השלט בקדמת החנות ואת ציורי המאפים בחלון הראווה. בתחילה, אהב את עבודת הכפיים, אבל כעבור זמן העדיף את העבודה המשרדית ומצא עניין בניהול הכספים. באחד הימים מצא סולו אי סדרים בתשלומים וחישובים מוטעים של הכנסות ומכירות, הוא העיר על כך לאביו ונקבע שישוחחו על כך בערב.

סולו היה בן שמונה עשרה. זו הייתה פעם ראשונה שישב עם אביו בענייני עבודה. הוא היה נרגש.

השניים נועדו בחדר העבודה של האב בקומת הקרקע, באח דלקה אש שהפיצה חום נעים וריח עץ מוכר. אביו ישב בכורסתו הגבוהה וסולו, בצדו השני של שולחן העבודה.

סולו שטח בפני אביו אי סדרים בחשבונות. האב שתק זמן מה ואז שאל:

"היית רוצה להמשיך ללמוד הנהלת חשבונות במקום לעבוד במאפייה?"

סולו הופתע מההצעה, האמת שהיה שמח להפסיק את עבודתו במאפייה, אך גם הנהלת חשבונות לא הייתה מפתה מאוד עבורו, ראה בה עבודה משרדית דיי משעממת.

הוא היה רוצה ללמוד משהו מלהיב, כמו ציור, מוסיקה או לחילופין, שפות זרות, אך לא העלה בדעתו לאכזב את אביו וענה שזהו רעיון טוב. "תחזור למאפייה בתור מנהל חשבונות מקצועי ותנהל את ענייני הכספים. אני מזקין ואעדיף לצמצם את עיסוקיי ולהפקיד את ניהול הכספים בידי בני".

סולו נזכר בפגישתם זאת, בהתבוננו כעת בתעודת הסיום, אלא שכעת בהיותו בן עשרים, רצה להיות עצמאי ולא לחזור למאפייה, הוא רצה להתנסות במשהו אחר שלא ידע בדיוק את טיבו. המאפייה עם החשבונות הקטנים כבר לא עניינה אותו.

הוא הביט בגאווה בשמו המופיע באותיות גדולות על התעודה:

SOLOMON ABRAMOVICI

איך יוכל לעמוד מול אביו עם התעודה בידו ויעז להביע את רצונו האמיתי?

דמיין את אביו הסמכותי מגלגל בעצבנות את שעון הזהב בידו ומביט בו בעיניו החודרות, יכול היה לשמוע את המילים — איך אתה מעז?

רעד עבר בגופו, הוא הסתכל מבעד לחלון על העץ שנהג להביט בו בעת לימודיו, ראה סנאי רודף אחרי סנאי קטן ממנו. חשב על אביו ועליו. הוא נותר יושב לבדו בכיתה שנתרוקנה מתלמידים, שקוע במחשבות קודרות על חייו, גשם כבד החל לרדת והאדמה שבחוץ הפכה לבוץ. הוא הניח את ראשו על שולחן הלימודים ונרדם.

כעבור שעה ניעור לפתע ויצא במהירות אל הרחוב. מיחאי בכיסא העגלון, רטוב עד לשד עצמותיו, המתין לקחתו חזרה לחווה. פניו היו חתומות, שלא כהרגלו, סולו הניח שהכעיסו על שהמתין לו זמן רב.

בהגיעם, הבחין סולו שהדברים אינם כתמול שלשום, הכלבים היו סגורים מאחורי מנעול ובריח, ושקט עמד באוויר. חרדה חלחלה בו והוא מיהר להיכנס אל הבית.

בהיכנסו למבואת הבית, רצה אליו צ'לה, דמעות מציפות את פניה, מושכת בידיו וממלמלת בבכי, “אבא, אבא".

‘‘מה קרה?" שאל סולו בבהלה, אך היא לא ענתה לו ורק משכה אותו אחריה, סולו פסע בעקבותיה לחדר השינה של הוריו.

אביו שכב על המיטה ללא ניע, ומסביב למיטתו, אמו, שרה, סטלה, גולדוצה, אווה ונוציקה, ממררות בבכי.

סולו ניגש לאמו וחיבק אותה " אמא, מה קרה?" שאל, מסרב להאמין.

אמו נתלתה על צווארו ובכייה התגבר.

"אבא שלך מת! זהו. כך פתאום".

סולו היה חסר מילים. כל שיכול היה לעשות זה לחבקה חזק. הסתכל באביו המת, והסית את מבטו.

אולי הוא רק ישן, חשב לעצמו מחשבה תמוהה, הרי הוא רק בן שישים ואחת, ולא חולה, אבל ידע שהדבר סופי ומוחלט.

לפתע הרגיש את ידו של פינל אוחזת בידו, ראה את נומיס עומד בפתח החדר מכונס בעצמו, מתאפק שלא לבכות.

אחר כך סיפרה לו אמו על קול החבטה שנשמע מחדרו של האב, על שמצאה אותו שרוע על הרצפה, פניו כחולים, מחזיק את חזהו בכאב, על זעקותיה, על הזמן הרב שעבר עד להגעתו של הרופא, ועל קביעתו שאביהם מת, כנראה, מהתקף לב.

סולו התקשה לקבל שמותו של אביו אירע ביום סיום לימודיו. רק לפני זמן קצר, חשש מתגובתו הקשה של אביו, ועתה האיש החזק, שהטיל עליו את מרותו, שוכב דומם ובלתי מאיים. רגשי האשמה הציפו אותו. אולי הרגיש מה שרציתי להודיע לו? אולי אם הייתי מגיע הביתה בזמן, הייתי יכול להציל אותו? רצה לצרוח, להרביץ לעצמו, אך במקום זה לחץ בחוזקה את ידו של פינל, טפח לנומיס על כתפיו, חיבק את אמו חזק יותר וההכרה היכתה בו — עכשיו אני יתום.