לדאות על תדר הכתיבה

החלטתי להפסיק לכתוב

"אם יש מכסת מילים לכל כותב, אני את שלי גמרתי". אמרתי לאחותי הצעירה שׂרַי1 כשעישנו את סיגריית הערב שעוּנות על אדן החלון בדירה שלי בברלין. הייתי בתקופה של "אי־כתיבה" ארוכה במיוחד; במשך ארבע שנים לא הצלחתי לכתוב כלום מלבד שברי שורות שבעינֵי הכותבת ה"מקצועית" שבי לא נחשבו "כתיבה". גרוע מזה, אותן שורות שבורות היו ההוכחה, העֵדוּת המרשיעה, לזה שאני לא מצליחה לכתוב — רציתי, ניסיתי וכלום. באותה תקופה ליוויתי תהליכי כתיבה של כותבות וכותבים אחרים והנחיתי סדנאות כתיבה בהנאה ובאמונה מלאה בזכותם של כל יודעי ויודעות קרוא וכתוב — לכתוב, אבל בכל מה שקשור לכתיבה שלי הייתי אבודה ומותשת. "כנראה כתבתי את כל השירים שהיו בי", סיכמתי, ועם המשפט הזה הלכתי לישון.

בבוקר, כשבהיתי בעלים המצהיבים נושרים מצמרת העץ שנשקפה מהחלון, נזכרתי במשפט שליווה אותי בלילה למיטה, "אם מכסת המילים שלי נגמרה, מה הטעם להמשיך לייסר את עצמי ולהתעקש לכתוב?" אחרי ארבע שנים שחונות, הרעיון לוותר על כל עניין הכתיבה, לנער אותה מעליי, להפסיק לרצות ולדרוש מעצמי לכתוב, נראה לי הגיוני, מאיר עיניים. "אני לא חייבת לכתוב יותר!" צהלתי, "איזו הקלה!" הייתי משוחררת סוף סוף.

החלטתי להפסיק לכתוב
ומהרגע שהפסקתי לכתוב
לא הפסקתי לחשוב
על כתיבה

כשהערב ירד, נישאת עדיין על גל של הקלה, הכתיבה התחילה להתגנב למחשבות שלי — עכשיו כשאני לא חייבת ולא מצפה מעצמי לכתוב יותר, התחלתי בפעם הראשונה להתבונן בה מהצד: מה היא כתיבה? איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת? מה התפקיד שלה בחיים שלנו? שלי?

"מה היא כתיבה בשבילי?" שאלתי את עצמי כשהתקלחתי ומייד נזכרתי בצילום שחור-לבן של פרידה קאלו. פרידה הצעירה, שבורה ומנותצת, שוכבת במיטה בלי יכולת לזוז, שעוּנה על כרית מוגבהת, מציירת על כן הציור המיוחד שאימא שלה בנתה לה. "כתיבה היא בת־הלוויה שלי", עניתי לעצמי, "גם אם יום אחד אהיה מרותקת למיטה, היא תמיד תהיה לידי, במרחק נגיעה, היא דלת לכל מקום שארצה להגיע אליו, לכל עולם שארצה לברוא, דלת לעצמי, לזיכרונות, לדמיון. לעולם לא אהיה בודדה", חשבתי ויצאתי מחדר האמבטיה אפופת אדים ומלאת נחמה.

הבוקר החלטתי להיפרד מהכתיבה, ועכשיו כשהערב הגיע, מתעוררים בי רגשות רומנטיים כלפיה? ניצני התאהבות מחודשת? ואם הכתיבה היא בת־הלוויה הנאמנה שלי — מה השתבש בקשר בינינו? למה הפסקנו לדבר האחת עם השנייה?

ימים חלפו, לילות ירדו ואני שקעתי יותר ויותר במחשבות על כתיבה ואי־כתיבה ועל מה שביניהן — כשרכבתי על האופניים, כשהשקיתי את העציצים, כששטפתי כלים, כשהתקלחתי, לפני שנרדמתי — נדחקות לכל רגע פנוי.

מחברת מתחת לזרוע

כעבור כמה ימים, בשעת צוהריים מאוחרת, נכנסתי בלי מטרה מוגדרת לחנות קטנה שמייבאת חפצים מסין ונמצאת בקצה הרחוב שלי. שוטטתי במעברים הצרים, בין דמויות הפורצלן הזעירות, מכחולי הקליגרפיה והחרבות, מערכות התה, הדרקונים והנמרים, עד שנעצרתי מול מדף קטן שעליו היו מונחות מחברות, ביניהן מחברת פשוטה בעלת כריכה רכה מנייר גס. מחברת שורות ארבעים עמוד, דומה מאוד למחברות שהיו לי כשלמדתי בבית הספר היסודי. על הכריכה, במשיכות מכחול, הייתה כתובה בסינית המילה "מחברת", תרגמה לי בעלת החנות. לא חיפשתי מחברת, לא הייתי זקוקה למחברת — הרי החלטתי להפסיק לכתוב — ובכל זאת מצאתי את עצמי יוצאת מהחנות עם אחת מתחת לזרוע.

בלילה, כשהמחשבות על כתיבה ואי־כתיבה הפריעו לי להירדם, נזכרתי במחברת הסינית הצנועה שקניתי, קמתי מהמיטה, הוצאתי אותה מהתיק וכתבתי בה את השאלות שנכרכו זו בזו ולא נתנו לי לישון: לאילו תנאים אנחנו זקוקים כדי לכתוב? איך נוצר המצב שבו אנחנו רוצים לכתוב ולא מצליחים? האם אנחנו באמת יכולים להפסיק לכתוב? אחרי שנים שבהן הייתי מוטרדת ממה שקרה ובעיקר ממה שלא קרה על הדף, תשומת הלב שלי התמקדה במה שהתרחש מחוץ לדף, בתהליך שהכותב-כותבת עוברים.

בלילה הבא זה קרה שוב - רכבת המחשבות שלי יצאה לדרכה ברגע שהנחתי את הראש על הכרית. ושוב קמתי מהמיטה טרוטת עיניים אבל בהירת מחשבה למחברת שהייתה מונחת על שולחן הכתיבה. בלילה השלישי, כשהבנתי שרכבת המחשבות שלי אוהבת לצאת בשעות הלילה המאוחרות, דאגתי להניח את המחברת על השידה ליד המיטה, שתהיה בהשיג יד.

כתבתי באלכסון, בעיפרון, בעט, כתבתי בחושך ובאור, כתבתי בין השורות ועליהן.

המחברת הראשונה התמלאה, ואחריה השנייה והשלישית. כשגלשתי למחברת הרביעית הבנתי שהמכתמים שאני כותבת הם למעשה תיעוד של פעולת החילוץ העצמי שלי ממשבר הכתיבה, ושבעזרת עריכה ודיוק אוכל להפוך אותם למפת דרכים אישית-פרטית זמינה לשליפה, למקרה שאאבד שוב את הדרך לדף ואשכח למי, על מה ולמה אני כותבת.

תהליך הכתיבה החדש הפך לאינטנסיבי; זיכרונות עלו, אתגרים ניקרו, שאלות נפרמו, שיחות נערכו, כלים חדשים נמצאו, עד שבוקר אחד הבנתי שאני רוצה לחלוק את מפת הדרכים הקטנה שלי עם כותבים וכותבות אחרים שאיבדו כמוני את הדרך ואת האמון ביכולת ובזכות שלהם לכתוב.

וככה, מול מסך המחשב, חודשיים אחרי שאמרתי לאחותי שמכסת המילים שלי נגמרה, מצאתי את עצמי כותבת את הפרקים הראשונים של הספר הזה, וכמו הברון מינכהאוזן, שבאין מושיע חילץ את עצמו ואת סוסו מהביצה הטובענית, משכתי בשערי הארוך והמכסיף וחילצתי את עצמי ואת הכתיבה שלי מהבוץ.

הספר הזה מיועד לכל מי שרוצה לכתוב

בין אם כתבת בעבר ואיבדת את הדרך או שמעולם לא העזת לממש את הרצון שלך לכתוב — כמי שנחלצה בעצמה ממשבר כתיבה ממושך, אני יודעת שכדי להיות בתהליך כתיבה לא צריך להפעיל כוח אדיר. כתיבה היא לא דיאטה, לא צריך לסבול בשבילה ואפשר בהחלט להיות בתהליך כתיבה פורה במקביל למציאות המורכבת שבה אנחנו חיים. כדי להיות בתהליך כתיבה כל מה שצריך, מלבד כלי כתיבה, הוא רצון כן לכתוב, גם אם הוא מגמגם ושברירי. רצון לא צריך להיות נישא כהרים, רחב כאוקיינוס, או מבעבע כלבה רותחת; כל רצון, צנוע ככל שיהיה, מבולבל או מהוסס, ראוי וזכאי להתממש.

הספר לדאות על תדר הכתיבה הוא ספר לעידוד כתיבה ולהיחלצות ממשבר כתיבה. תוכלו לקרוא בו על האתגרים שתהליך הכתיבה מביא איתו ועל הדרכים להתמודד איתם, על האפשרויות הרבות שבעזרתן אפשר להצית השראה לכתיבה ועל הפתרונות לתחושת אי־הנוחות והחששות שמונעים מאיתנו להתמסר לתהליך הכתיבה.

כדי שתוכלו לחוות תהליך כתיבה רציף במהלך הקריאה בספר, משובצים בו עשרים ושלושה תרגילי כתיבה להשראה ולחילוץ האצבעות. כשמופיע תרגיל אני ממליצה לעצור, לתרגל אותו, ורק אז להמשיך לקרוא. אתם מוזמנים ומוזמנות להתייחס לספר כסדנת כתיבה שבועית, לקרוא בו באופן מדוד ולבצע תרגיל אחד בשבוע, או לערוך לעצמכם סדנה אינטנסיבית של כתיבה יומיומית — וכמובן כל האפשרויות שבאמצע.