לקטוף חינניות בימי ראשון

לרומנטיקנים חסרי התקנה אך מלאי התקווה שלא יודעים
שמזהים אותם גם בתוך ההמון.

שפתיה נצמדו אל לחיי וידה עזבה את ידי. אני אפילו לא זוכר שנתתי לה יד. אבל בתוך שבריר שנייה היא לא היתה שם. היא רצה במורד המדרגות, שובל שמלתה הארוכה נגרר בעקבותיה כמו גל אוקיינוס בסערה, וכך השאירה אותי נטוש.

הקדמה

ארבע שנים קודם

אהבתי את לִיוַויי קוֹלדוֵול. הייתי מאוהבת בליוויי קולדוול. הוא היה החבר הכי טוב שלי כבר ארבע שנים.

זאת לא היתה אהבה ממבט ראשון כשנפגשנו בכיתה ט'. במיוחד כשהיו לשנינו גשר על השיניים ופצעונים על הפנים ששינו מיקום מדי יום. ביום הראשון של התיכון גילינו שאנחנו לומדים יחד בשני שיעורים ושכל אחד מאיתנו מתקשה באחד מהם.

אנחה קולנית אחת של ליוויי כשהוא ניסה להשחיל חוט במחט בשיעור תפירה, וציון גרוע במטלה הראשונה שלי בחיבור ולשון - זה כל מה שהיינו צריכים כדי להתחיל לעזור אחד לשני.

אני לימדתי אותו לתפור והוא עזר לי לערוך את החיבורים שלי. זאת היתה עסקה הדדית במשך יומיים בשבוע, עד שהתחלנו לדבר על עוד דברים חוץ מתפירה או כתיבה.

היתה לנו רשימה שלמה של דברים שחלקנו: האהבה שלנו לסרטים, המסירות שלנו ללימודים, הנאמנות שלנו למשפחה והאבל שחווינו - שעדיין היינו בעיצומו. שנינו איבדנו אבא, ואני חושבת שזה היה הדבר הראשון שחיבר בינינו.

הכרנו שלושה חודשים אחרי שאבא שלי הלך לעולמו. מר קולדוול מת שנתיים קודם.

ליוויי עדיין סחב איתו את האבל לכל מקום כמו בקבוק יין ריק.

תריצו קדימה ארבע שנים - היינו החברים הכי טובים ועמדנו לסיים יחד את התיכון.

כל השנים האלה שלחנו אחד לשני הודעות כל יום, בילינו את ערבי שבת בצפייה משותפת בסרטים ואכלנו יחד את ארוחות הצהריים בבית הספר. כל הדברים האלה באו לנו באופן טבעי. הם היו המקבילה שלי לשגרת טיפוח בבוקר או לתפילה לפני השינה.

כל החודשים האלה שראיתי אותו ביציעים מעודד אותי במשחקי הסופטבול שלי בזמן שחבטתי כדורי עונשין. כל הלילות האלה שבהם צעדנו הלוך ושוב על המדרכה הסדוקה בדרך שבין הבתים שלנו.

ראיתי אותו אופה קאפקייקס לאירועי בית הספר של האחיות שלו, עשיתי להן קוקו וישבתי בשקט בזמן שהן שמו לשנינו לק על הציפורניים. רגעים כאלה חושפים כל היבט באישיותו של אדם. ואלוהים, כמה שאני נהניתי מכל אחד ואחד מההיבטים באישיות שלו.

הפכנו לחברים הכי טובים האלה, שכל שבוע באים לאכול ארוחת ערב עם המשפחה אחד של השני, שאמא של אחד מהם מכירה גם את כל הדרמות התורניות בחיים של השני, והן מרכלות עליהם תוך כדי שתיית קפה במרפסת.

הוא גר ממש בהמשך הרחוב, לכן הייתי הולכת לאכול ארוחת ערב עם המשפחה שלו בסופי שבוע ולצחוק איתם כשטריש נזכרה בסיפורים מפּעם והאחיות שלו זרקו צ'יפס אחת על השנייה מעבר לשולחן.

אבל הכול השתנה כשהגענו לכיתה י"א.

ליוויי חזר סוף־סוף מנסיעה משפחתית לוורמונט בחופשת חג המולד. כל דצמבר השתעממתי ורק חיכיתי לו שיחזור כבר. לכן ביום שהוא חזר, רצתי במסדרון אל הלוקר השני משמאל ליד הכיתה שלמדנו בה לשון כדי לפגוש אותו.

ואז ראיתי אותו מנשק מישהי.

הבטן שלי התכווצה כשהבנתי שהוא מנשק את ג'ניפר אובריאן. הייתי המומה כשראיתי אותו נשען על הלוקר והידיים של ג'ניפר זוחלות לו על כל הגוף כאילו היא כותבת לו סונטה על העור. אני לא זוכרת כמה זמן בהיתי בהם; לא הצלחתי ללכת משם. זה היה כמו לראות את הסלב שיש לך קראש עליו פנים אל פנים. הגרון שלי התייבש, העיניים התמלאו דמעות, וכפות הרגליים שלי סירבו לזוז עד שמישהו נתקל בי ואילץ אותי לפנות לו את הדרך.

ראיתי את ליוויי יוצא לדייטים והולך למסיבות עם בנות אחרות, ותמיד הייתי בסדר גמור! אמנם היו צביטות קנאה, אבל הסברתי אותן לעצמי בכך שאני פשוט מגוננת על החבר הכי טוב שלי. אבל אף פעם לא ראיתי אותו מנשק מישהי עד היום. וזה... הרגשתי שזה לא בסדר - פולשני ממש.

וכשראיתי את ג'ניפר מצמידה את שפתיה לשפתיו, הצטערתי מיד, כי כל רגש שלא ידעתי שקיים בי בכלל צף ועלה אל פני השטח.

עברה כמעט שנה מאז שזה קרה, ועדיין לא הצלחתי למחוק ממוחי את הזיכרון. אבל הערב יהיה נשף הסיום ומחר טקס סיום הלימודים, ואי־אפשר לדחות את זה יותר.

עבודה יזומה על אלבום ההשראה שלי לא עזרה, צפייה באינספור סרטים רומנטיים לא עבדה, רקמה ותפירת שמיכת טלאים לא הועילו, וכתיבת רשימה של כל החסרונות שלו לגמרי לא שיפרה את המצב כי פשוט לא היו לו כאלה.

החיסרון היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה שהוא לא ניסה לנשק אותי אחרי משחק הגמר של נבחרת הפוטבול בספטמבר. ישבנו במכונית שלו מחוץ לבית שלי, והסתכלתי לו על השפתיים לפחות פעמיים.

בכל מקרה, שום דבר מזה לא עבד. עדיין אהבתי אותו. ולא יכולתי יותר להעמיד פנים כאילו הלב שלי לא נחבט בצלעות כשהוא קרץ לי בכיתה או ליטף לי את היד - ובמיוחד לא כשהוא פיתל קווצות שיער שלי סביב האצבע שלו כשישבנו אחד מול השני. לא יכולתי להעמיד פנים יותר שהגרון שלי לא מתכווץ כמו מגבת שנסחטת כשבנות פלרטטו איתו במסיבות. לא יכולתי יותר להעמיד פנים כאילו אין לזה שום משמעות עבורי.

הייתי חייבת להגיד לו, הערב, לפני שנסיים את הלימודים מחר ונתחיל ללמוד בקולג' בסוף הקיץ. לא יכולתי לעבור עוד קיץ של סבל ואז לתהות מה היה קורה אילו בזמן שהוא ייסע ללמוד בקולג' ואולי יפגוש שם את אהבת חייו.

הבעיה היתה שהלילה הגיע ועכשיו כבר הייתי בהיסטריה. עשיתי בשמלה שלי אינספור שינויים ותיקונים עד שהיא ישבה עלי בצורה מושלמת, אבל היא היתה צמודה מדי כששתיתי את כוס המיץ המחוזק באלכוהול השנייה שלי - באדיבות קבוצת ההוקי שהביאה וודקה - תחת האורות הנוצצים שהיו תלויים סביב אולם נשף הסיום שבית הספר שכר במחיר מופקע.

אבל בבקשה אל תסיקו מזה מסקנות לגבי, כי זה ממש לא היה אופייני לי. לא נהניתי לשתות אלכוהול בשום צורה, ובהחלט לא הייתי מסוג הבנות שמישהו מקבוצת ההוקי יכיר בכלל. למרבה הצער, האנשים פה לא היו מתוחכמים מספיק כדי לשתות קוקטייל שירלי טמפל, אז נאלצתי להסתפק במיץ עם וודקה.

ראיתי פעם את מולי רינגוולד עושה את זה באיזה סרט כדי להתמלא ביטחון עצמי, אז חשבתי שזה לא יכול להזיק. אבל כשהסתכלתי על ליוויי מרחוק מדבר עם כמה חברים, הבטן שלי עדיין היתה מכווצת ומתוחה מרוב חרדה. החליפה שלו, בצבע אפור כהה, נצמדה אל רגליו הארוכות והדגישה עוד יותר את השיער הכהה ואת העיניים שלו. תמיד היה לו מראה מגניב כזה עם השיער החום המתולתל, היציבה הזקופה והעיניים החומות הכובשות.

המבט שלי בטח היה נעוץ בו חזק כי הוא הציץ לכיווני ותפס אותי על חם. הלב שלי נעצר בבהלה, אבל הוא רק אמר לי בלי קול, "היי, פושעת," קרץ אלי והמשיך בשיחה שלו.

הושטתי את היד לשחקן הוקי, שנראה בוגר באופן מדאיג, כדי לבקש עוד כוס ולגמתי את כל המשקה עוד לפני שהמוח שלי הספיק לקלוט את הטעם. הגעתי לכאן עם דייט (אפלטוני) בשם ג'רמיה, שעזר לי להחליט מה לומר לליוויי הערב, מה שהוביל למגילה ארוכה בצורה שלא תיאמן בפתקים בטלפון שלי. ואם כבר מדברים עליו, איפה הוא? בפעם האחרונה שראיתי את הטלפון שלי, הוא היה ביד שלו.

לעזאזל, לעזאזל, לעזאזל. אני לא יכולה לעשות את זה בלעדיו או בלי הטלפון.

למה הפנים שלי רטובות? כשהעברתי את היד על הלחי, הבנתי שאני בוכה. ברור שאני לא מהשיכורים השמחים שמרגישים הקלה כשהם שותים, אלא מהשיכורים שנהיים עצובים ומודאגים.

הרמתי את השמלה כדי לא למעוד ורצתי לאחד המסדרונות הצדדיים כדי להתעשת. ברגע שמצאתי מקום פרטי, הגוף שלי נרגע והדמעות זלגו. איפה ג'רמיה עם הטלפון שלי?

צעדים. הדמעות בעיניים טשטשו לי את הראייה עד כדי כך שלא הצלחתי לראות מי האדם שמתקרב אלי, רק לשמוע את הקול של הנעליים שלו. עצמתי את העיניים חזק והתפללתי שהוא פשוט ימשיך ללכת. חשבתי שאולי אם אעצום עיניים ממש חזק, אף אחד לא יראה את הבחורה המביכה שיושבת על הרצפה וממררת בבכי.

"הֵיי, הֵיי, הֵיי, מה קרה, דייזי¹?"

רק שלושה אנשים בחיי קראו לי בשמי האמצעי, ורק אחד מהם היה כאן.

העיניים שלי נפקחו אוטומטית למשמע קולו של ליוויי, והסתכלתי עליו כשהוא השתופף על הרצפה מולי והביט בי בדאגה. הידיים שלו חפנו מיד את פני. הוא הטה אותן כלפי מעלה, אילץ אותי לפגוש את מבטו, וראיתי על הפנים שלו שהוא במצוקה. הלב שלי הלם חזק יותר בחזה והלחיים שלי הסמיקו מתחושת כפות ידיו על פני.

זה היה קרוב מדי; הוא היה קרוב מדי. האם הוא יכול לראות את אהבתי אליו חרוטה על פני? האם הוא יודע, לפי הרעד שחלף בי כשהוא נגע בי, שכל נים בגופי נועד להרגיש את מגע ידו?

איך נהפכנו מחברים טובים לדבר הזה?

הדמעות סירבו לעצור, אבל כשקלטתי את השבר המוחלט על פניו, הלב שלי התמלא שוב בתקווה שאולי גם הוא מרגיש אותו הדבר.

כעבור עשר דקות הוא שבר את לבי. ולא ראיתי אותו במשך ארבע שנים.

הערה

1 פרח הדייזי קרוי בעברית חיננית.

פרק 1

איך נתתי לזמן רב כל כך לעבור בלי לראות אותך?

"ג'יה, אני לא יושבת יחד איתם בשולחן, אין לי מושג מה הם אומרים," לחשתי בקול שקט מתוך התא שהתחבאתי בו.

"אז בשביל מה את שם?" ענתה ג'יה בטלפון.

"בשביל לוודא שגייבּ לא נרצח, כמובן," עניתי ברצינות והסתכלתי על גייב, שישב בצד השני של המסעדה בדייט שלו.

"את בווסט וילג', דני, אף אחד לא יירצח. הפשע היחיד כאן הוא מחירי הנדל"ן המגוחכים," אמרה ג'יה בנימה עניינית.

"אנחנו בני עשרים ושתיים, זה הגיל המושלם להירצח." הסתובבתי בחזרה אל גייב כשהוא התחיל לכווץ את הגבות. "גייב שולח לי את המבט."

"המבט? - רגע, למה את לבושה כאילו את בדייט?" אמרה פתאום ג'יה, בלי שום קשר לנושא, והתייחסה לחולצה ולג'ינס (החריגים מן הסתם) שלבשתי.

הסתובבתי בבת אחת לאחור במושב שלי וראיתי אותה נכנסת למסעדה. אם אפשר לקרוא לזה כניסה; זה היה יותר כמו הליכה כפופה מאחורי תפריט כדי להסתתר מהדייט של גייב. נופפתי בדיסקרטיות מעל התפריט שלי כדי למשוך את תשומת הלב שלה.

"לאן הלכת?" שאלתי. כיביתי את הטלפון וזזתי כדי לפנות לה מקום בתא. היא לבשה חצאית מקסי וטופ קטנטן שכיסה בקושי את החזה שלה ונעלה מגפי עור. צבע השיער הטבעי שלה היה שחור, אבל הצבע שלו השתנה בכל עונה בין כל צבעי הקשת. לא ששינה באיזה צבע היא צובעת אותו, הכול גם ככה החמיא לפנים הצרות ולגוף הגבוה שלה. באביב הזה היא היתה בלונדינית. ההורים שלה שנאו את העובדה שהיא צובעת את השיער, אבל התגובה שלה היתה, "אני עובדת בתחום האופנה, וזה תואם את תיאור התפקיד שלי." תגובה אופיינית מאוד לג'יה - כשהיא מדברת איתי, כמובן. אין שום סיכוי בעולם שהיא תתחצף להורים שלה.

"הייתי צריכה לאסוף בד בשביל השטן ולהביא לה אותו," אמרה ג'יה ונשפה אוויר כשהניחה את הסנטר על אגרופה.

"למה את לא מתפטרת? כבר יש לך עכשיו מספיק ניסיון," התעקשתי, חוששת שהיא תאבד את טיפת האנרגיה האחרונה שלה.

"אם יש את הסיכוי הכי קטן שהיא תצליח להכניס אותי למֶט גאלה בשנה הבאה, אז כל העבודה שעשיתי תהיה שווה את זה," היא אמרה, כשבקולה מידות שוות של תקווה ודאגה.

לפני שהספקתי לענות, ג'וש, המלצר הקבוע שלנו, הגיע לשולחן והביט עלינו במבט של בוז. ובצדק. ישבתי ליד השולחן הזה כבר חצי שעה והזמנתי רק מים. אבל היו עוד בערך עשרה שולחנות פנויים ואף אחד לא חיכה בדלת שיתפנה מקום, אז לא הרגשתי עד כדי כך רע.

וזה בעצם היה בסדר גמור. אני תמיד משאירה לו טיפ נחמד ואביא לו פרחים בעוד כמה ימים.

היתה בינינו לבין ג'וש מערכת יחסים של אהבה־שנאה. ג'יה, גייב ואני השתמשנו מדי פעם בשולחן במסעדה כדי לתצפת על דייטים, למקרה שמישהו מאיתנו יצטרך חילוץ ממצב מביך (וכדי שלא יחטפו אותנו), וקצת הרגזנו את ג'וש לפעמים, אבל אחר כך הבאתי לו תמיד פרחים והוא היה מתעלף מהם, אז לא נורא.

הוא ציין שהוא רוצה הפעם אדמוניות לפני שהושיב אותי.

"גבירותי, אתן צריכות להזמין משהו אם אתן מתכוונות להשתמש בשולחן -״

"פעמיים מים," ענינו פה אחד.

"וסלסילת צ'יפס, בבקשה, ג'וש," הוסיפה ג'יה. ג'וש גלגל עיניים והלך משם עם ההזמנה.

"מה קרה עד עכשיו?" היא שאלה בסקרנות והורידה את התפריט ממש מתחת לעיניים.

"גייב צחק פעמיים, בדק את הטלפון שלו פעם אחת -״

"יופי, יופי."

״- ושתה ארבע כוסות יין," סיימתי והידקתי את השפתיים בהבעה קודרת.

היא טפחה על מצחה בכף היד באכזבה, "והוא הסתכל?"

"המבט, כן."

"כן, טוב, אז זה נגמר, בואי נסיים את הסיפור," היא אמרה, הניחה את התפריט וקמה ממקומה. באותה מהירות שבה היא קמה, היא הסתובבה בחזרה והצביעה עלי במבט מאיים. "אל תשכחי את הצ'יפס."

הנה זה מתחיל, החלק הכי מצחיק של הערב.

ג'יה ניגשה לשולחן של גייב כשידיה מאוגרפות לצדי גופה, מתכוננת להופעה.

"איך אתה מעז?" היא צעקה, רותחת מזעם, והטיחה את ידיה על השולחן בין גייב לדייט שלו. "אני אומרת לך שאני בהיריון ואתה יוצא לדייט?"

גייב אחז בחזהו ונחנק מהשרימפ שבפה שלו מרוב בהלה מהופעתה הפתאומית. הבחור הבלונדיני שישב מולו התמלא אימה, לחייו האדימו והריסים שלו כמעט הגיעו לגבות.

גייב הרים יד לגרון שלו, שהיה פנוי עתה לאחר בליעת השרימפ, ואמר ברצינות מעושה, "יקירתי -״

"חשבתי שאתה הומו!" התערב הדייט שלו באֵימה.

אני חייבת לומר שאם הייתי במקומו, זה לא היה הדבר הראשון שהיה מדאיג אותי כשהייתי שומעת את המילה "היריון"...

הראש של גייב נטה הצדה לנוכח השאלה החצופה של הדייט שלו, כי הוא כנראה חשב בדיוק כמוני.

ג'יה תפסה את הצווארון של גייב. "זאת הפעם האחרונה שאני נותנת לך להתרחק לי מהעיניים," היא זעמה ומשכה אותו מהכיסא שלו כדי לחלץ אותו מהדייט הנוראי - לכאורה - הזה.

כאילו לפי סימן, ג'וש הניח את סלסילת הצ'יפס על השולחן שלי בזמן שג'יה וגייב מיהרו לצאת מהמסעדה. הרמתי במהירות את הסלסילה, השארתי מזומן על השולחן מאחורי ונופפתי בהתנצלות לג'וש.

כשיצאתי מהמסעדה, מצאתי את ג'יה וגייב מחכים לי בחוץ, מתפקעים מצחוק. "בהיריון?" שאל גייב וכמעט נחנק. "קבענו שתהיי חברה שלי, לא האמא של התינוק שלי!"

נקרעתי מצחוק כששמעתי את התגובה שלו. "אם את שואלת אותי, זאת היתה הופעה ראויה לאוסקר, ג'יה."

היא קדה קידה מהמותניים ואמרה, "אני רוצה להודות לאמא שלי ולדניאלה על תמיכתן, ולגייב על הטעם הנוראי שלו בגברים."

כשהיא חטפה ממנו טפיחה על הכתף, היא רק פרצה שוב בצחוק. "אתה חייב לי משקה על ההופעה הזאת," היא אמרה והצביעה עליו.

"כן, כן," הוא ענה. "בדרך." הוא גלגל עיניים ועיקם את אף הכפתור שלו. הוא נראה ככה כמו ילד, ובעצם הגובה שלו לבדו כבר גרם לו להיראות ככה. הוא היה נמוך ממני בחמישה סנטימטרים, כלומר נמוך בעוד כמה סנטימטרים מג'יה. אבל בחיים לא הייתם יכולים לדעת את זה, כי הוא נעל נעלי ספורט עם פלטפורמה, שקיבל במתנה מהחֶברה שהוא עשה בה התמחות כעוזר שיווק.

אחרי פנייה נוספת הגענו אל הבר והתערבבנו בקהל הרגיל.

"שתי בירות וקוקטייל דירטי שירלי," ביקש גייב מהברמן ונדחק בין כל שאר האנשים שהזמינו שתייה בזמן שג'יה ואני צעקנו לו תודה.

ג'יה פנתה אלי ולקחה עוד צ'יפס מהסלסילה. "לא הסברת למה את לבושה כל כך יפה." היא סרקה במבטה את הבגדים שלי, מהג'ינס הצמוד ועד לטופ עם המחשוף העמוק והשרוולים הארוכים שהדגיש את החזה שלי בצורה שידעתי שבעיניה היא יפה, אבל אני לא הרגשתי בה בנוח. זה היה ניגוד מוחלט לבגדים הרגילים שלי, שהיו אוברולים, מכנסי פשתן רחבים, שמלות מידי ודברים כאלה שלא נדבקים לגוף.

משכתי את הטופ למעלה בניסיון לכסות יותר את החזה, אבל אז הוא חשף את הטבור.

נאנחתי. "הייתי צריכה דוגמה לצללית לשמלה שאני עושה לה סקיצה. לא הייתי בטוחה אם אני אוהבת את השילוב של הגזרה הזאת עם מחוך שיורד לכיוון החלק התחתון."

היא הקשיבה לי בכלל? כי היא נראתה מרוכזת יותר בזה שלא הצלחתי להפסיק לגעת בחולצה שלי. ופתאום גם היא התחילה למשוך את הטופ וניסתה לסדר אותי קצת, כי בגדים צמודים ואני לא היינו שילוב טוב במיוחד.

"אז מה החלטת בסוף?" היא שאלה. כנראה בכל זאת היא הקשיבה.

"להשאיר את השמלה צמודה במותניים ובאגן, אבל שתתרחב משם. אם המחשוף היה גבוה יותר, הייתי מחליטה אחרת, אבל אני מרגישה שהכול ביחד זה יותר מדי, נכון?" שאלתי.

לדבר על מחשבות שקשורות לעיצוב אחרי שעות הלימודים לא היה טוב לבריאות הנפשית שלי - זה גרם לי להזיע מרוב לחץ - אבל לא היתה ברירה כי זה היה הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו. אם לא אפתור את זה עכשיו, זה יקיש על שמשת החלון שלי כמו רומיאו נואש שמבקר את יוליה הלילה. ואני אוהבת לישון בלי הפרעות.

אחרי חיפוש, מצאתי את קליפס הפרחים שלי בתיק ואספתי את השיער החום הקצר שלי.

ג'יה המשיכה, "לא, אני לגמרי -״

"אוי שיט," התנשפתי, כי הקליפס נפל על הרצפה. התכופפתי וחיפשתי את הקליפס הבהיר. ברגע שמצאתי אותו על הרצפה, הזדקפתי בחזרה עם הקליפס ביד ואז - שיט. יכול להיות שתחתית של כוס בירה של מישהו פגעה בראש שלי?

"פאק," אמרתי יחד עם האדם שהחזיק את הבירה. הזדקפתי, העברתי יד בשיער (שלא נרטב מבירה, תודה לאל) וניסיתי להתנצל בפני...

כמה חזקה בדיוק היתה המכה שחטפתי בראש? כי אין מצב שזה באמת קורה עכשיו.

"דייזי?" שאל ליוויי. ליוויי קולדוול. ליוויי קולדוול עמד מולי.