1
להיות מרגל, זה לא מה שחשבתם.
זה משעמם.
אני לא מתכוון משעמם במובן של כבד.
אני מתכוון משעמם במובן של חד־גוני עד כדי ריסוק נשמה, כיווץ ישבן וחריקת שיניים.
לשבת בתא שלך, אחד ממאה כלובים קטנים וזהים בצבע בז', ללבוש את החולצה של המשרד, לנעול את הנעליים של המשרד ולענוב את העניבה של המשרד, להאזין לזמזום המזגן כשאתה תוהה מה תהיה מנת היום בחדר האוכל, לפנטז על להרשות לעצמך קפה נטול אחרי 11:30 בבוקר, כשכל מעייניך נתונים לעיתון אזרבייג'ני בן חצי שנה בתקווה לגרד פיסת מידע זעירה על מתחים בדרגים נמוכים של ההיררכיה הפוליטית בבּאקוּ שאותם ניתן לנצל לטובתנו.
באקו מטורפת, אגב. מגניבה לגמרי. דובאי על סטרואידים, אבל עם יותר הורדות ידיים. אוהבים לשתות שם תה עם ריבה ולשחק שחמט, שהוא הספורט הלאומי, לצלילי מוזיקה. אבל אתה לא יודע את כל זה כי לא היית שם בחיים.
כי אתה מרגל — או, כפי שמזכירה הגדרת התפקיד שלך בכל אומדן ביצועים תקופתי שיוצא שלילי יותר מקודמו, אתה אנליסט — תקוע מטר ורבע משכנך לתא שטרם גילה את נפלאות טכנולוגיית הדיאודורנט, חובש אוזניות מחורבנות שמנפקת הממשלה, שמכאיבות באוזניים כי הריפוד התפרק לפני חצי שנה והקפיאו את ההוצאות כי הקונגרס לא מסוגל להוציא את הראש מהתחת לרגע כדי להעביר תקציב.
וכך אוזלים להם חייך, בקצב פעימות הלב, כשאתה מאזין לשיחות בלתי נגמרות ובאיכות שמע זוועתית בין עומאר נהג המונית לחוסיין רוכל הפירות, שדנים ביתרונות היחסיים של מלכודת־נבדל במשחק הוֹקי, מתוך תקווה הולכת ונמוגה שבשלב מסוים הם יחשפו מדוע לגיס של עומאר, שחי כעת בטורונטו והכיר להם את העולם המופלא של ליגת ההוקי הלאומית, פתאום יש בחשבון הבנק יותר כסף מכפי שתרוויח בשנה שלמה. או יש בכלל סיכוי שתרוויח.
לא הכול גרוע. לפעמים נותנים לך לסקור תצלומי לוויין של המדבר באריתריאה או במונגוליה עד שהעיניים שלך נעשות אדומות. הרגע הכי מרגש בקריירה שלך עד עתה הגיע כשחשבת שאיתרת משגר טילים מתחת לאתר בנייה בחצי האי קוריאה, באזור השייך לצפון קוריאה, אבל כשהבאת את זה לממוּנָה עליך היא ציינה שמדובר במתקן לטיהור שפכים.
אבל, אתם יודעים, מקבלים נקודות גם על המאמץ.
בעצם אני אומר שכל הדברים שרואים בסדרות ובסרטים? נסיעות לאתרים אקזוטיים שבהם אתם מנהלים מרדף בחריקת צמיגים במכוניות ספורט אקזוטיות, מדלגים על גגות תחת אש מנשק אוטומטי תוך ביצוע תרגילי פּארקוּר, מזדיינים עם ישויות מופלאות ממגוון קבוצות אתניות ובעלות נאמנות חשודה, ומפוצצים ראשים של אנשים מעניינים בכלי נשק בעלי משתיק־קול מסיבות שנותרות עמומות עד המערכה השלישית, שאז הן חוזרות בשעטה כדי לנשוך אתכם בתחת?
אין שום דבר מזה.
פשוט אין.
אפילו לא שמץ.
אלא אם כן אתם אני.
2
מכונית מדגם בּוּגאטי וֵיירון זאת הגזמה פרועה, אבל תקציב ההוצאות בג'וב הזה נדיב במיוחד, ואם יש לי מוטו אחד בחיים הרי שהוא: נותנים לך — קח.
אז לקחתי. סוס פרא בצהוב לימון שמגרגר על 204 קמ"ש בנתיב השמאלי בכביש המהיר 9 בין מינכן לברלין, לא הרחק מנירברג. יש בי חלק שרוצה לסטות מזרחה לנירבורגנג ולתת שם שתי הקפות סביב מסלול המרוצים, אבל צריך להשאיר משהו לפעמים הבאות. היא אפילו לא הגיעה למחצית המהירות המקסימלית שלה, אבל אני מנסה לא להיראות שמוק יותר ממה שאני ממש־ממש חייב.
כי היום אני ממש־ממש חייב.
קיימות שתי אסכולות בנוגע למידת הנראוּת.
אתה יכול להיות גלוי או סמוי.
אין באמצע.
סמוי זה אומר: אַת האישה העייפה בגיל העמידה שמלהטטת עם התיק וכוס הסטארבקס שלה כשהיא מחפשת תעודת עובדת בדלפק האבטחה. אתה המנקה עם האנגלית הגרועה והשיער המקליש שמעביר סחבה על הרצפה סביב השולחנות שבהם צמד צאצאים של בוגרי הרווארד דנים האם עדיף לשכור מטוס ימי או יאכטה כדי להגיע לאי ואפילו לא טורחים להזיז את הרגליים. אתה האיש האפור ברכבת התחתית, עם השיער השמנוני והטלאים במרפקים שנראה כמו סוחר עתיקות מובטל שגורלו לא שפר עליו, נושא שקית קניות מלאה ספרים ישנים והולך איתה למקלט הומלסים, שם תפתח בעזרת אדים את הכריכה של אחד מהם ותגלה מסמכים שיספקו לך זהות חדשה.
אתה לא משאיר עקבות דיגיטליים. אתה לא משתמש בכרטיסי אשראי. אתה מדבר בטלפונים חד־פעמיים שאותם אתה מחליף מדי שבוע, או לעתים קרובות יותר, ועדיף לא לדבר בהם בכלל. מתי שרק אפשר, אתה מתַקשר באמצעים פיזיים, החל במחבוא מוסכם מראש ועד שירותי הדואר. אתה נשאר אנלוגי בעולם דיגיטלי.
אבטחה באמצעות אלמוניות.
אבל מה הבעיה עם זה?
שזה לא עובד יותר.
הטכנולוגיה הביומטרית תדפוק אותך. לא רק זיהוי פנים אוטומטי, שקיים עכשיו בכל מקום. אתה יכול לשים שקית נייר על הראש והבינה המלאכותית תזהה אותך לפי צורת הצעידה, לפי איך שרגל אחת אצלך חזקה מהשנייה ולפי נטיית הגוף, לפי הפלטפוס שלך, לפי איך שהירכיים שלך מתרוממות או איך שאתה מניע את המותניים. ובהצלחה עם לחצות גבול בינלאומי, אלא אם כן אתה נושא דרכון ממדינה שעדיין לא משתמשת בטכנולוגיה ביומטרית, כמו רוסיה, מה שיביא עליך את כל תשומת הלב שחסרה לך, ועוד קצת.
האסכולה השנייה?
ביטחון מושג בכך שאתה פשוט לגמרי גלוי.
לכן הבוגאטי.
כשאנשים רואים סופּר־מכונית כזאת, הם רואים רק את המכונית.
לאף אחד לא מזיז מי נוהג בה. לכל היותר רואים איזה מנהל קרן השקעות פרטיות מגעיל בחליפה, או ילד מהייטק, או נסיכון סעודי, או אישה־לקישוט מנופחת בוטוקס של מאפיונר ממרכז אסיה שנעשה אוליגרך. לא רוצים לפגוש את המבט שלהם. אז מסתכלים הצִדה.
אני לא אף אחד מאלה, אבל הבלייזר והרולקס והחולצה הפתוחה ומשקפי השמש והשיער המשוך לאחור גורמים להם להמציא לעצמם סיפורים ולשפוט אותי בהתאם.
אני מרגיש שאתם שופטים אותי ברגע זה. שאתם רוצים להסתכל הצדה.
יופי.
זה עובד.
ברלין. אני מוותר על הזדמנות לבהות בשרידי החומה. ימי המלחמה הקרה נראים כמעט קסומים כיום: אנשים נואשים מרחפים מעל החומה בכדור פורח או משכשכים בחרא עד הברכיים בהליכה דרך תעלות הביוב או מדממים למוות בשטח ההפקר בין החומה הפנימית לחיצונית, קורבנות הצלפים המזרח־גרמנים ששומרים במגדלים, קציני שטאזי לחוצים ממהרים במכוניות ללא סימני זיהוי לסלק את הגופות לפני שידלפו החדשות הרעות.
האירוניה היתה שמזרח גרמניה לא נגמרה בחומה החיצונית. זה לא היה הגבול. המזרח־גרמנים בנו רצועת הפרדה של כמה מטרים כדי לאפשר להם לנהל את הצד המערבי של החומה אם יהיה להם צורך, אבל הרצועה היתה גם פתוחה למערב. לרשויות של מערב גרמניה לא היתה שום סמכות בתחום והוא נהפך לאזור מסיבות, שטח הפקר אמיתי, מקום שבו שום חוק לא חל עליך. סיפורים מאותה תקופה מספרים על גופות שמושלכות שם וכדורים נעוצים בעורפן. הסי־אַיי־אֵי השליך את קורבנותיו באזור שבשליטה צרפתית, הצרפתים באזור הבריטי, והבריטים באזור האמריקאי, מה שחושף את מצב היחסים הדיפלומטיים בין מעצמות הגרעין במערב בשיא המלחמה הקרה יותר מכפי שיגלה תואר ביחסים בינלאומיים שלוקח ארבע שנים להשלים.
אני עובר את מלכודת התיירים הידועה גם בשם צ'ק־פוינט צ'רלי ויורד לחניון תת־קרקעי של אחד ממגדלי הפלדה והזכוכית הנוסקים השמיימה לא הרחק מפּוטְסדָאמֶר פּלאץ. ברגע שעובד החניה רואה את הבוגאטי, הוא מזנק מהעמדה שלו. הוא בקושי מעיף בי מבט, עד כדי כך הוא חם על המכונית. הוא בן שישים לפחות, ולפי הבעת פניו, הזין שלו נעמד לראשונה זה עשור בעודו מחליק אל העור הרך להדהים של המושב השקוע.
"אל תשרוט אותה," אני אומר לו. לא שמזיז לי, האמת, אבל אני רוצה שהוא יזיע כדי שלצוות הזיהוי הפלילי יהיה קל לאסוף טביעות אצבע שלו. הם לא ימצאו טביעות אצבע שלי מתחת להן, הודות לכפפות נהיגה מעור עגל, אבל אין דבר כזה להיזהר יותר מדי.
אני לוקח את כרטיס החניה ופונה אל מעליות החניון.
הוא לא רואה שאני משליך אותו לאשפה.
אני שולח מבט אחרון אל הבוגאטי כשהוא נוהג בה.
ואני חושב לעצמי: אני פשוט שונא את המכונית הזאת.
3
לא אמרתי לכם את שמי. כי הוא כבר לא שלי. הוא שייך למישהו אחר, שהיה פעם אני, מי שהפסקתי להיות מזמן. רוב הסיכויים שלא נותרו עשרה אנשים חיים שזוכרים את האיש ההוא, ולא כי עשיתי להם משהו, אלא משום שהאיש ההוא היה כלום, אף אחד, צופן, משפט חסר משמעות.
הותרתי אותם מאחור. אני לא מתגעגע אליהם ולא הם אלי.
עבור האנשים שאותם אני פוגש מדי יום אני אהיה מי שיועיל להם לחשוב שאני. זאת לא שאלה של להעמיד פנים ולשחק תפקיד, כפי שלשחק תפקיד הוא לא שאלה של משחק. הקטע הוא להיות. מה שנפלא בחוסר זהות ממשית, חוסר אישיות קבועה, הוא שאפשר להחליק מאישיות אחת לאחרת כמו סרטן־נזיר עירום שמחליק לקונכייה חדשה בכל פעם שהכלים נערמים גבוה מדי בכיור של ביתו הישן.
בשביל האנשים במקצוע שלנו, יש לי רק שם אחד.
מדונה, שֶר, פֵּלה, ביונסה, מיכלאנג'לו, אפלטון, סיינפלד, כולם מגולגלים באדם אחד.
אני סוכן 17.
צעיר משהייתם מצפים.
מטופח מאוד, יומרני, לפעמים צעקני מדי.
מבטא אמריקאי שקשה למקם בדיוק.
קצת מעצבן.
לא. האמת, פאקינג מעצבן.
לא אוהבים אותי? הכול טוב. במקצוע הזה לא נורא חשוב שיאהבו אותך.
17, כי לפני היו 16.
מִספר זה אות כבוד. כמו להיות הנשיא ה־45 של ארצות הברית, או מיס עולם ה־12, או אלוף האגרוף המכהן במשקל כבד. המשמעות פשוטה: אתה הכי טוב. הכי עוצמתי, הכי יפה, הכי חזק, או — במקרה שלי ושל ה־16 שקדמו לי, הכי קטלני, ולכן — הכי מפחיד.
אף אחד לא סגור על מי היה הראשון. אני מהמר על זיגמונד מרקוביץ' רוזנבלום, חפשו אותו בגוגל, אבל רק אם יש מי שירדוף בשבילכם אחרי העיניים שלכם, שיֵצאו מחוריהן ויתגלגלו ברחוב.
הוא היחיד שתמצאו בוויקיפדיה. השני היה ילד שהצאר רצח את שני הוריו, הגיע לבית יתומים, נחטף בידי שירותי הביון הגרמניים בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, הוכשר בריגול וחבלה, ואז הוחזר לרחובות סנקט פטרבורג משם דיווח על תנועת כוחות, אבל אז פנה בחשאי נגד מפעיליו הגרמנים ונעשה סוכן כפול. והכול לפני שמלאו לו שתים־עשרה.
מספרי 3 עד 15 כולם מתים בוודאות. לא תופתעו לשמוע שאיש מהם לא עבר מן העולם בנסיבות טבעיות, אלא אם מחשיבים ככאלה נפילה מחלון או מבואינג 737 (7 ו־13, בהתאמה).
16, קודמי, הוא תעלומה. פשוט נעלם. פרש מסיבות שאיש לא מבין, כשהוא בשיאו. הפנה את הגב ולא ראו אותו יותר.
אני? החלקתי לתוך הקונכייה שלו.
4
המעלית לוקחת אותי למעלה. זאת מעלית חיצונית, וברלין מתרחקת ממני ככל שאני עולה, הרייכסטאג, טירגארטן, טירת שרלוטנבורג, כולם נכנסים לשדה הראייה. בקומה השביעית המעלית עוצרת ובחורה בחצאית עיפרון כחולה וחולצה לבנה נכנסת, מחזיקה צרור תיקיות. נראית איטלקייה, שיער שחור מהודק בסיכות מאחורי אוזניה. היא מחייכת אלי לשנייה ואני מרחם עליה, משום שהיא עובדת בין השמוקים שטופי התאווה, שאחד מהם ודאי יציע לה נישואים, ואז יתעקש שתוותר על העבודה שלה ותגדל דור של שיבוטים באחת מאותן אחוזות־מודרניות שמקיפות כיום את העיר כמו מלכודת דובים שמחכה להיסגר במכה.
אני מעיף מבט בידה. הוא כבר הציע, נצנוץ של טבעת אירוסים כבדה.
עם כל ההנחות האלה אולי תחשבו שאני מניאק. כנראה אתם צודקים. אבל זאת דרכו של עולם. בנקים, הון פרטי, הון סיכון, קשה לומר שזה מגרש משחקים שיש בו שוויון הזדמנויות.
אני תוהה אם הארוס שלה, מי שלא יהיה, הוא אחד האנשים שאני עומד להרוג.
המעלית מצלצלת. הקומה שלה. היא יוצאת.
אני מסתכל עליה מתרחקת.
מקווה בשבילה שהוא אחד מהם.
* * *
בדלפק הקבלה בחורה אחרת, טונות איפור ופנינים מלאכותיות. מאלה צריך להיזהר, כי יש להן שכל. הן חיות בעולם האמיתי. כולם עוברים דרכן, מהדוור ועד ראשי מדינות. השותפים הזוטרים, אלה שעדיין עובדים שבוע של שמונים שעות וכותבים כל יום הצעות עד השעה שלוש בלילה, יוצאים איתן בלי שום כוונה להביא אותן אי־פעם הביתה לאמא ואבא.
היא רואה שאני מגיע ואני רואה, עוד לפני שהסרתי את משקפי השמש, שהיא קלטה אותי. היא מחייכת, אבל החיוך אומר שהיא שונאת בי הכול, מנעלי העור בעבודת יד, דרך הקפל במכנסיים, ההדפס על העניבה ועד לשינַי המיושרות והלבנות מדי שעלו ביוקר.
אני כבר מת עליה.
היא מתייחסת אלי בנימוס חסר הבעה, ואין לי ספק שזה סוחט ממנה את כל הכוחות. אני אומר לה שיש לי פגישה בשלוש עם גרהרד מאייר, מה שנכון. הוא מוכר מניות, מה שאומר שחולדות שמנות כמוני נכנסות ויוצאות ממשרדו כל היום. הוא חושב שאני מייצג קרן פנסיה למורים שהמטה שלה בטורונטו, ומקווה להיפטר מאיזו הנפקה פרטית רעועה, שהעמלה עליה תממן את גירושיו השלישיים, כי כיום הוא מזיין את האסיסטנטית שלו.
מעולם לא פגשתי את האיש וגם לא אפגוש, אבל אני מכיר את האנשים האלה.
אזור ההמתנה משובץ בקבוצות של חליפות, חנפנים בחצר המלך ממון עם תיקי ג'יימס בונד על הברכיים, ראשים משיקים ובתי שחי לחים מלחץ, וכולם מקווים שהפגישה הזאת, שלא כמו תשע הקודמות, תפתח את קו האשראי ותמנע מהכוח הבלתי ניתן לעצירה של קצב שריפת המזומנים במיזם הכושל שלהם להתנגש בקיר ושמו "נגמר הכסף". אבל מאייר מוכֵר, לא קונה, ולי הוא לא יגרום לחכות.
האסיסטנט שלו מופיע, צעיר שחור — סומלי, אולי? — רזה במידה בלתי אפשרית, עצמות לחיים גבוהות ומכנסיים אפורים עם מותניים צרים שמתאימים לו באופן מושלם. הוא נראה נחמד. האם מאייר מזיין אותו? אם כן, הטעם שלו טוב משחשבתי.
לאסיסטנט קוראים בָּשיר. אין לי שום חשק להרוג אותו, אז אני משנה קלות את התוכנית, עובר את חדר הישיבות שמכיל את המטרה שלי והולך אחריו במקום זאת למשרדו של מאייר שם מאייר קם כדי לקדם את פני, ידו מושטת. יש לו שפם לא נגמר, ואסתפק בכך. בשיר מציע לי קפה ואני מבקש מקיאטו כפול כי אני יודע שזה ייקח זמן, ואז אני מתנצל בפני מאייר ושואל היכן השירותים.
הוא אומר לי. אני משאיר את התיק שלי, שהמשטרה תגלה אחר כך שיש בו רק עותק של "על הגרמטולוגיה" מאת דרידה, קצת כדי שיהיה בו כובד מסוים ולא יעורר חשד, אבל בעיקר כי אם התכוונת להשאיר רמז, מוטב שיהיה מבלבל וחסר משמעות ככל הניתן.
אני פונה לצאת.
בשירותים אני מבחין בהשתקפותי.
את הגברים במקצוע שלי — נשים לא, הנשים שונות — אני מסוגל לזהות מקילומטר. לפעמים בגלל רוחב הכתפיים שמהדקות את גב הז'קט. בגלל ההליכה הצבאית. לפעמים בגלל דבר נסתר כמו חגורת בד במכנסיים או ברור כשמש כמו אף שבור. לפעמים בגלל תספורת צבאית מוקפדת שחרגה טיפה מהתקן, או הזיפים והעיניים המתות של איש הכוחות המיוחדים שנהנה קצת יותר מדי משיסוף גרונות של בני נוער בחצרות אחוריות מאובקות במרכז אסיה. לחלקם, ואלה הכי מסוכנים, יש מין רוגע שיכול לערער. אם תעיף מבט באצבעותיהם תראה שבגדול אין עליהן טבעות. אם תרצו לדעת למה והבטן שלכם עמידה, חפשו בגוגל "חתך קרוע".
עלי אין אף אחד מהסימנים האלה.
אני נראה פחות שרירי מכפי שאני באמת, הבגדים שלי מחויטים ויקרים כדי שיסתירו את השרירים המשתרגים. לא הייתם מאמינים שהשיער שלי פגש אי־פעם להבי מכונת תספורת של בסיס טירונות. אני גבוה מספיק כדי להישיר אליכם מבט אבל לא כדי להפחיד אתכם, אלא אם אתכוון לכך. האף הזה נשבר שלוש פעמים, אבל לא תדעו את זה כי אני משלם למישהו מבוורלי הילס שיחזיר אותו למקום. אני מורח קרם לחות, לא לשֵם היופי, אם כי זה גם שיקול, אלא כדי להסתיר את נזקי שמש המדבר או הרוח הארקטית בעורי.
על האצבע השלישית של יד ימין אני עונד טבעת כסף פשוטה עם הקדשה חרוטה בחלקה הפנימי.
כשנכיר קצת יותר, אולי אספר לכם מה כתוב בה.
אני מכניס יד אל מתחת לז'קט ומנרתיק נסתר אני שולף את האקדח.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
