שעה בגוף אחר

טריגרים

הספר כולל תיאורים של כליאה, טשטוש זהות, אובדן אוטונומיה על הגוף, אלימות וסחר בבני אדם למטרות שונות, ביניהן זנות.

1

ארבל

השעון מראה ארבע וחצי לפנות בוקר. אני לא מצליח לחזור לישון. שוב.

החלון הנעול מעליי נראה כמו מסך יחיד אל העולם. רמת גן דוממת שם בחוץ. רק אור צהבהב של מנורות רחוב מהבהב על אספלט ריק. הסורגים מציירים לי כלוב מול העיניים. הזכוכית המשוריינת מחזירה את הנשימה שלי פנימה. אין תנועה. אין קול. יש רק אותי, מביט בעיר שנראית כאילו ויתרה על כולנו מראש.

אלי בחדר השני, נושמת בקצב של חלום. יש קיר בינינו, אמיתי, אבל לא רק. לפעמים אני שומע אותה מדברת מתוך שינה, צועקת, מייבבת כמו ילדה קטנה, חולמת. היא תמיד חולמת. אני בקושי מסוגל לחלום. צריך באמת לישון כדי לחלום, ואני לא ישנתי כמו שצריך כבר שנתיים.

אני שונא את אלי. אני שונא אותה על זה שאני נעול כאן בגללה. אני שונא אותה על זה שהיא מתנהגת כאילו היא הקורבן בבית בזמן ששנינו משועבדים לאותה אישה אכזרית. זה התחיל כמו עוד אודישן נחשק. עבודה של שעה אחת ביום, והנה אני פה כבר שנתיים, בלי תעודת זהות, בלי דרכון, לוקח ויטמין די ומתגעגע לשמש כמו משוגע.

אלי בדקה מאות דרכים לצאת מכאן, גם אחרי שאני כבר הפסקתי לנסות. כלום לא עבד. מזמן הבנתי שעדיף פשוט להשלים עם זה וזהו. לא מחכה משהו טוב יותר לסוג שלנו שם בחוץ.

אני מנתק מבט מהחלון ועובר לבהות בתקרה בעיניים פקוחות לרווחה. גם זאת מנוחה. הזמן חולף מהר יותר כשמפסיקים ללכת איתו מכות.

בערך בשבע בבוקר אני שומע את הקול שלהם במצלמות. "אנחנו נכנסים. אני רואה אתכם במיטות. אלי, תישארי בחדר. ארבל, צא בבקשה לסלון."

אני מחניק פיהוק ועוזב את החדר בתחתונים. לא ממש אכפת לי. אף אחד לא הודיע לי מראש שאני אמור להיות ייצוגי לפני הקפה של הבוקר. חוץ מזה, מה רע? שייהנו מהנוף.

הטקס הקבוע מתחיל בן רגע:

תעמוד מול המצלמה.

תרים ידיים.

תסתובב.

תראה שאין עליך כלום.

גם אחרי שנתיים של שיתוף פעולה הם עדיין בודקים אותי כאילו אני מוקש שעלול להתפוצץ. אני לא שואל שאלות. אין בזה טעם. אני יודע שרק ככה הם מרגישים בטוחים לידנו, ומבחינתי זה סתם עוד שלב שיוביל אותי החוצה, ללקוח הבא, לזהות הבאה, לשעה אחת ביום שבה אני יכול להשלות את עצמי שאני עדיין בסך הכול... שחקן.

מנעולי הכניסה משתחררים בזה אחר זה, דלת הפלדה הכבדה נפתחת והם פוסעים פנימה. דינה, באודם אדום ובאחת השמלות הלבנות הרוחניקיות שלה, כאילו היא מינימום גורו באיזה אשרם בהודו ולא סרסורית בת חמישים ושתיים, עם גוף כבד ושיער מלבין, יבש מרוב פן. מאיר, בבגדי מעצבים שיושבים עליו כמו על גורילה שהשתלטה על ארון של אוליגרך, ידו מונחת בהפגנתיות על קת האקדח התחוב תמיד בחגורתו.

"קח, כפרה." דינה ניגשת אליי ותוחבת ליד שלי דיסק־און־קי, כמו דודה שמגניבה שטר של חמישים שקלים לבן דוד אהוב, שיקנה לעצמו בסתר את הממתקים שההורים לא מרשים לו לאכול. היא נראית עייפה, כמו תמיד בשעות האלה של הבוקר. היום והלילה הפוכים אצלה בגלל עסק נוסף שהיא מנהלת. עסק 'פשוט', שהלקוחות שמגיעים אליו מעולם לא היו יכולים להרשות לעצמם לממן את ה'נכסים' האמיתיים שלה, כלומר אנחנו. כמה מהם גם לא היו רוצים, אפילו אם היו מודעים לקיומנו. הם היו מעדיפים לשקר לעצמם שמה שהם עושים עם הבנות הרגילות שם מוסרי יותר. ממש.

אני יודע שתכף, כשדינה תסיים כאן, היא תלך לישון. אני מקנא באנשים שמצליחים לישון ביום. אני מקנא באנשים שמצליחים לישון, נקודה. "אל תשאל, הלילה אתה כדורגלן צמרת." היא צוחקת. "תתכונן טוב טוב. הכנתי לך פה את כל החומר שמצאתי עליו."

"ומי הלקוח?" אני עוטה מסכה של אדישות מכוונת.

"מישהי חדשה. מבוגרת. מעריצה שלו. זה קטן עליך, סמוך עליי," דינה קובעת בביטחון.

כאילו אם זה יהיה גדול עליי, זה ישנה דבר מה. "סבבה. שעה?" אני בודק כדי לחשב זמנים לחזרות.

"תהיה מוכן בשש וחצי בערב," מאיר מתערב בלי להאריך ובלי להביט בעיניי. הוא כמעט אף פעם לא מביט בעיניים שלי אם הוא לא חייב. "יש נסיעה, אז שתספיק להתארגן בלי לחץ במיקום."

"סגור. והמון תודה על הפלייסטיישן." אני לעומתו דווקא ממקד בו מבט ארוך.

"אתה מסתדר איתו?" הוא מוודא.

אני לא טורח לומר לו שהייתי מסתדר הרבה יותר טוב אם הוא היה מאפשר לי להתנהל איתו בעצמי, בלי ה'בקרה ההורית' המרגיזה שהוא מפעיל עליו. גם בזה אין טעם. הוא לא יכול להרשות לעצמו לפתוח לי גישה חופשית לרשת. הוא לא מטומטם. "כבר חרשתי על כל המשחקים שמותקנים בו. האמת היא שהייתי הורג בשביל משחק חדש." אני מחזיר את העיניים אל דינה ומחייך את החיוך הכי ממס שלי. זה שמבליט את הגומות.

"תוציא את הלקוחה מרוצה ונפנק אותך." דינה מבינה את הרמז ופורעת את תלתליי החומים בתנועה עייפה שנועדה לשדר חיבה.

היא ומאיר עוזבים ואני נשאר בסלון, מנצח בשתי ידיים על מקהלת המנעולים שהם נועלים בזה אחר זה מבחוץ. הערב שוב אהיה מישהו אחר. לפעמים אני דוגמן. לפעמים איש עסקים ממולח. לפעמים משפיען רשת נחשק והיום, כדורגלן. עוד תפקיד אחד מני רבים, ואני כבר שחקן מנוסה, גם אם אף אחד אף פעם לא מזמין אותי להתהלך על שום שטיח אדום.

טפיפות רגליים בגרביים עבים מושכות את תשומת הלב שלי אל אלי המגיחה אל הסלון. עיניה החומות טרוטות כאילו לא ישנה בערך ארבע עשרה שעות יותר ממני. ערמה של תלתלים, חומים גם הם, מקיפה את ראשה בבלגן פרוע שבקושי מגיע אל כתפיה כשהם מכווצים כך אל תוך עצמם. פעם חשבתי שהמראה שלהם הוא הדבר הכי מתוק שקיים. היום כשאני רואה אותה אני מתאפק לא לגלגל עיניים כמו איזו דמות ברומן רומנטי עם טרופ 'משונאים לאוהבים'. "מה איתי? יום חופשי?" היא נעצרת לא הרחק ממני, נימת קולה מושחזת כמו תמיד.

אני לא חייב להנמיך אליה מבט. אלי גבוהה כמעט כמוני, אבל אני בכל זאת נותן לה הרגשה שהכמעט הזה הוא המון. "או שסתם לא היה להם חשק לראות את הפרצוף תחת שלך על הבוקר." אני מפהק בעייפות ותוחב את הדיסק־און־קי לטלוויזיה.

אלי מתעלמת מההערה ומטופפת אל מכונת הקפה, תנועותיה מחושבות. היא לא ממהרת. אין לאן. אין בשביל מה. "להכין גם לך?" היא מציעה בנימוס מפוקפק.

אני נשפך על הספה השחורה, מדליק את הטלוויזיה בשלט ומתמתח כמו חתול בחורף. "אם לא היית חייבת לי על כל כוס שאת שותה כאן, אולי הייתי מתרגש מההצעה," אני פולט בחצי עין על המסך. מולי מתחיל לרוץ אוסף סרטונים בעריכה גרועה מתוך שלל משחקי כדורגל וראיונות מתוקשרים. גם הפעם אלי לא מגיבה. אני מציץ בה בעודה מכינה לנו שני ספלים מהבילים וניגשת אל הסלון עם אחד בכל יד. "זה לא מורעל, נכון?" אני מוודא כשהיא מגישה לי ספל.

היא מניחה את הספל שלה על השולחן ונזרקת באדישות בצד השני של הספה, זה שבולט קדימה ויוצר את האות ר' כנגד שניים מהקירות הלבנים מדי של הסלון. "אל תדאג. אם היה לי רעל, הייתי משתמשת בו על עצמי, לא מבזבזת אותו עליך." עיניה מייד פונות לבהות במסך. היא תמיד בוהה בו, לא משנה מה משודר. סרטים ישנים, סדרות עכשוויות עטורות פרסים, האוספים הגרועים שדינה מכינה לנו לחזרות, אבל תוכניות ריאליטי הן תמיד במקום הראשון אצלה. הן כנראה בנויות ממספיק מרכיבים מוגזמים שנועדו ללכוד את הקשב ולהסיח את הדעת מהכול.

"אני מעריך את זה. כל החמלה הזאת בכלל לא מובנת מאליה." אני מניח יד על הלב בלעג ולוגם לגימה ששורפת לי בלשון.

"פשוט תגיד תודה ותסתום, כמו שעשית קודם מולם, חנפני." מבטה מלא באותו רעל שהיא טוענת שלא הכניסה לי לקפה.

"החנפני הזה עומד לארגן לעצמו משחק חדש." אני מחווה בידי על הפלייסטיישן שקיבלתי במתנה מצמד ה'גוזרים' — גזר דין דינה ומאיר. מאיר עאלק. את מה בדיוק הוא מאיר? הוא רק מחשיך כל חדר שהוא נכנס אליו. "טעים לך הקפה מהמכונה שהחנפנות המתועבת שלי קנתה לך?" אני מציב מראה מול פניה הצדקניות.

"אני לא מבינה אותך." היא מסדרת לעצמה את חולצת הטריקו הגזורה, שלא תחשוף יותר מדי כתף. כאילו מתחשק לי בכלל להסתכל על הגוף הזה שלה. פעם לא יכולתי לעמוד בפניה מרוב משיכה. היום היא מעניינת אותי בערך כמו תוכניות הריאליטי שהיא מכורה אליהן. "זה באמת כזה כיף לך להיות חיית המחמד שלהם?"

"האמת היא שכן. עדיף מלהיות חיית משק." אני מחווה עליה להמחשה. זה מספק, לראות את הלסת שלה מתהדקת ככה כשהיא מתרגזת.

"אז כל עוד זורקים לך מדי פעם חטיף, אתה מבחינתך ממשיך להתגלגל על הגב? וואו, אפס כבוד עצמי. אפס עמוד שדרה." היא מביטה בי כאילו ישבתי על משהו רקוב.

"אפס עונשים," אני מזכיר לה בלי להידקר מהנימה הגועלית שהיא תמיד שולפת לכבודי כמו הקדשה אישית בספר. "שמעי, אם את מעדיפה להמשיך לדפוק את הראש בסורגים, עניין שלך. לא מתערב לך בזה. אני אישית מעדיף לשרוד."

היא נועצת בי עיניים מעושנות כמו גחלים שמישהו כיבה מזמן ונותרו לדעוך לאט. "בסוף שנינו נמות פה, אתה יודע את זה, וההבדל בינינו הוא שכשזה יקרה, לפחות אני אדע שנלחמתי עד הסוף." היא נוטשת את הספה וחוזרת אל החדר שלה כאילו כלום. כאילו לא שקלה לרגע לשפוך עליי את הקפה שבכלל לא שתתה. אני זורק מבט עייף אל גבה המתרחק, לוגם עוד לגימה מהקפה שלי ועובר להתמקד כמו שצריך במסך. בכל זאת יש לי שיעורי בית להכין.

רוב שעות היום חולפות עליי בחזרות. זה הכרחי כי ההזדהות — האקט שמאפשר לי לשהות שעה בגוף אחר — היא פיזית בלבד. לא תהיה לי גישה לזיכרונות של הכדורגלן שאליו אהפוך. לכן עליי ללמוד אותו לעומק, כדי שלשעה אחת באמת אהיה הוא. רק שעה, זה כל הסיפור. יותר מזה ההזדהות לא מחזיקה מעמד. הגוף דוחה אותה כמו בהשתלה של איבר לא תואם.

בשש וחצי בדיוק, אחרי טקס הכניסה המתיש הקבוע, דינה ומאיר לוקחים אותי איתם. דינה נראית ערנית הרבה יותר בשעה זאת של היממה. היא לא לובשת לבן כמו בכל שאר הזמנים. גם מאיר נפרד זמנית מבגדי המעצבים. שניהם לובשים עכשיו חליפות טרנינג שחורות שקל יותר להתמזג איתן ברקע. הם תמיד מתלבשים ככה כשהם מוציאים אחד משנינו לעבוד.

לפעמים נראה כאילו הם נהנים מהפרנויה של עצמם. לפני כל נסיעה מאיר עובר עם מראה מתחת לאאודי השחורה שלהם, מחפש מטענים, מכשירי ציטוט או אולי דרקונים? מי יודע באיזה ספר הוא חי. דינה בודקת בעשרים וארבע עיניים את הרחוב ורק אז מובילה אותי אל המושב האחורי ומתמקמת מאחורי ההגה. היא תמיד זאת שנוהגת. מאיר יושב לידי, דרוך, יד על הקת כאילו בעוד רגע אשבור חלון ואתגלגל אל הכביש כמו איזו דמות בספר מתח.

האורות האסורים של העיר מנצנצים כמו כוכבים מחוץ להישג ידו של ילד קטן. פעם בכמה רגעים דינה מיישרת את הגב, נוגעת קלות בציפורניים הארוכות והאדומות שלה כמו כדי לוודא שהן עדיין שלמות. שהכול בשליטה. אנחנו נפרדים מהמגדלים הגבוהים של רמת גן, ואחרי כארבעים וחמש דקות חולפים בין מבנים נמוכים ועלובים שנראים כאילו נבנו מתוך התנצלות. אני יושב מאחורה כמו ילד טוב. חגורה במקום, מבט קדימה, לא שואל כלום. אני לא צריך. אני כבר יודע את רוב הפרטים עוד לפני שהם נאמרים. אחרי שנתיים איתם הגוף למד להבין את השתיקות שלהם כמעט כמו את הקולות.

"אנחנו נראה הכול." דינה מביטה בי דרך המראה כשאנחנו קרובים אל היעד. שלוש מילים המבהירות לי שהיא ומאיר כבר ערכו ביקור מקדים במבנה ששכרו להערב. הם כבר התקינו מצלמה, למדו את הכניסות וחילקו ביניהם מיקומים לשמירה על הנכס, כלומר עליי.

"ובכל זאת, אם היא תנסה משהו לא לעניין, תגיד 'כריש', ברור?" מאיר מוסיף אל גב הכיסא הקדמי.

אני מהנהן. המילה משתנה בכל פעם. שלשום זאת הייתה 'כלנית'. לפני שבוע 'כורסה'. ממש כאילו הוא משחק עם עצמו 'חי, צומח, דומם' בראש כדי לבחור אותן. אלה לכאורה מילים שאף אחד לא משחרר בטעות. אם אני אומר אותן, הם מתערבים. ככה הם מבטיחים לי תמיד.

"תן לה ארבעים וחמש דקות של אשליה, כפרה," דינה מבקשת בשקט. "היא לא מסוכנת, אבל היא קצת נסחפה בהערצה שלה אליו. קיבלה צו הרחקה. הגמילה ממנו קשה לה. אנחנו לא עושים לה רע. מתדון, זה מה שאתה בשבילה. תהיה משכנע מספיק, שהיא תבקש אותך עוד פעם. אם זה יקרה, נפנק אותך יפה. מבטיחה."

אני נשאר שקט ולא מהנהן. האשליה היא לא רק של הלקוחה. זה מה שדינה שוכחת לפעמים. או שהיא זוכרת ובוחרת להעמיד פנים בכל זאת. היא אוהבת לדמיין שאני כמעט שלה. לא אסיר, אלא מעין יצור אומן, שחקן בית, מתנה שהיא מטפלת בה היטב. לפעמים היא אפילו קוראת לי 'ילד שלי', כמו האימא שאיבדתי בגיל ההתבגרות. מציעה לי חום בזמן שהיא מוכרת את הצל שלי לאחרים.

אנחנו עוצרים מול מבנה שנראה כאילו יתמוטט אם רק יצעקו בתוכו חזק מדי בטעות. קירות בטון חשופים, גרם מדרגות מעוקם וחלון שאי אפשר לראות דרכו דבר. דינה יוצאת ראשונה ובודקת בעשרים וארבע עיניים את הסביבה, כמו מדוזה קובייתית שלא מחמיצה תנועה. קראתי פעם שאין בטבע יצור עם יותר עיניים ממדוזה קובייתית. אני לא יודע איך שרדתי בלי המידע הזה עד אז.

מאיר לא זז ממני עד שדינה מסמנת לו שזה בסדר, ורק אז יוצא גם הוא. אני יוצא אחרון. אין אזיקים. אין רצועות. אין בזה צורך. אני לא בורח. אני לא באמת מוצא בשביל מה.

מבפנים החדר שהם שכרו דווקא נראה טוב יחסית, אבל מדיף ריח של אבק, זיעה ישנה ומרכך כביסה זול. אני מתיישב על המיטה הזוגית שניצבת במרכז, ודינה מוסרת לי את הדי־אן־איי המבוקש. יש לה אותו במאגר עוד מהמשחק ההוא, כשגנבתי בשבילה את המברשת של אותו כדורגלן מחדר ההלבשה.

לזכותה אפשר לומר שהדרך שלה לעטוף את החומר היא אלגנטית יותר מזאת שאיתה התנהלתי רוב חיי. הכנסת די־אן־איי גנוב לקפסולות קטנות, עטופות בציפוי ייחודי שיודע להתמוסס במהירות בגרון, הופכת את כל עניין הבליעה לפשוט יותר. כמעט כמו לקחת כדור נגד כאב ראש. הרבה פחות דוחה מלדחוף לפה קשקש, שערה או ציפורן במצבם הטבעי.

גון הקפסולה הקטנה שבכף ידי מזכיר לבה לוהטת, כמו טיפת אש שמכילה בתוכה חיים גנובים, מוכנים לשימוש. אני מכניס אותה לפה, מתכוונן על האקט שעליי לבצע ובולע, מרגיש איך היא נמסה בדרך מטה ומשאירה אחריה שובל של טעם מתוק־מתכתי.

זרם של חום מתפרץ מגרוני לכל הכיוונים, כמו שרפה שמתפשטת בעורקים. הלב שלי דופק מהר יותר, כמו בקצב לא רק שלי. עיניי נעצמות מעצמן כשהעולם כולו מתערפל ואז, בתוך חצי דקה, הכול נגמר. החיבור הושלם. אני כבר לא אני.

תמיד קוראים לזה די־אן־איי, כאילו מדובר רק בקוד יבש של גנים, אבל אצלנו זה הרבה יותר מכך. דגימה שנלקחת מרגע מסוים בגוף נושאת לא רק את ההוראות הגנטיות, אלא גם את ההד של אותו רגע מדויק. איך תאי השומן מתחלקים, איפה העור נחרץ בצלקת, מה נקטע או נשבר בעבר. כשאני בולע די־אן־איי אני לא מקבל את הגוף הביולוגי האידיאלי של מושא ההזדהות, אלא השתקפות מושלמת של הגוף כמו שהיה בזמן שנגנבה ממנו הדגימה. לשעה אחת אני הופך להיות הוא, עד אחרון הפרטים, ואז הכול מתפוגג כמו לא היה.

דינה מטה את צווארה כדי לבחון אותי ונותנת לי פירסינג כסוף לאף, כמו שהכדורגלן תמיד עונד. החור כבר קיים בזכות ההזדהות. היא נותנת לי גם חבילת בגדים כי שלי לוחצים עליי בגוף הנוכחי. אני מתארגן במהירות ותוחב את כל הציוד שלי אל תיק גב שחור שאני בועט אל מתחת למיטה. מאיר מכוון את הטיימר בשעון שהוא תמיד מניח במקום בולט. הספרות הגדולות והזוהרות עד כדי גיחוך כבר רצות לאחור. גם עיוור לא היה מפספס אותן.

זהו. התחילה עוד שעה בגוף אחר.

דינה ומאיר מתמקמים בחוץ בחשאי. אף לקוח לא רואה אותם אף פעם וכל התקשורת איתם זהירה ומוצפנת תמיד. דינה נוקשה מאוד בכל הקשור לביטחון שלהם. אני נשאר כאן לבד בפנים, מחכה.

הדלת נפתחת בדיוק במועד שנקבע מראש. הלקוחה לא מאחרת. לא מאבדת זמן יקר. היא נראית מבוגרת. אולי בת שישים וחמש. שיער צבוע, שפתון מרוח קצת מעבר לשפה, לובשת סקיני ג'ינס וחולצת כדורגל של הקבוצה שלו. הקבוצה שלי לשעה הקרובה. היא משתנקת כשהיא רואה אותי עומד ליד המיטה. "אופק..." היא לוחשת ומכסה את פיה ביד רועדת. "אלוהים, זה כאילו אתה פה."

אני מחייך אליה כמו שהוא היה מחייך ואוסף את הרעמה השחורה שלי־שלו לקוקו מלא נוכחות, בדיוק כמו שהוא עושה בכל פעם שהוא עולה למגרש. הגוף, ההבעה, הזווית של הראש, התאמנתי מהבוקר כדי לדייק בכול.

היא מתקרבת אליי לאט, עוצרת כחצי מטר ממני ומושיטה יד, כמעט נוגעת ומייד מושכת אותה בחזרה לצד הגוף. "אני... אני רק רציתי להגיד לך תודה. על כל מה שאתה נותן לקבוצה, לקהל, לי." הקול שלה נשבר. היא לא שחקנית. היא כמעט מאמינה לעצמה. כמעט מאמינה שאני הוא. אולי בלב היא יודעת שזה שקר, אבל הנפש שלה כבר קונה את האשליה במחיר מופרז.

אני משפיל מעט את פניי ומביט בה מבעד לריסים הארוכים, כמו שהוא נוהג להביט בחברה המהממת שלו. אני מזהה את הרעד שחולף בה ויודע שהמחווה פועלת עליה באופן מושלם. היא מרגישה עכשיו כאילו הוא סוף סוף רואה אותה באמת. כן, היא יודעת שזה ב'כאילו', אבל החוויה הרגשית היא עדיין אותנטית לחלוטין. הצלחתי להכניס אותה למעין 'מרחב ביניים'. המרחב שמתרחש בו המשחק עצמו. זה שבו ה'כאילו' הוא גם אמיתי וגם לא אמיתי. עד היום כבר שכללתי את המיומנות הזאת לכדי שלמות.

אני מתקדם חצי צעד, אוחז בידה, מרים אותה אל שפתיי ומנשק ברוך. היא נמסה בזרועותיי והספירה לאחור נמשכת. חמש דקות חלפו מאז נכנסה הנה. עשר נשרפו מראש על התארגנות. עוד ארבעים ויהיה עליה לצאת מכאן. זה ישאיר חמש, למקרה שהיא תעשה בעיות. חמש יספיקו לדינה כדי לטפל בה במידת הצורך. אחר כך ההזדהות תדהה ואחזור להיות אני.

את אלה שלא יוצאים בעצמם בזמן, דינה נכנסת ומוציאה. היא עושה את זה בגוף אחר. גוף חזק ובריוני. כזה שלא מתעסקים איתו. היא תמיד מחזיקה עליה די־אן־איי שיתאים בדיוק למטרה הזאת, אבל בפועל נדירים המקרים שיש בזה צורך. נדירים הסתומים שמסתבכים איתה.

פעם היה אחד, מישהו מוכר, שניסה לפטפט על העסק. דינה הגיבה בעוצמה של פטיש. היא הזדהתה אליו — היא דורשת די־אן־איי לפיקדון מכל לקוח חדש — ובטווח של שעה אחת בתוך הגוף שלו, חטפה אישה מול מצלמות הרחוב, גררה אותה בכוח אל מחסן נטוש וברחה. הלקח נלמד, גם אם במחיר של טראומה לכל החיים לזרה אקראית, שכל חטאה היה להיקלע בדרכה של דינה. הלקוח הסתבך קשות עם החוק ונדפק כמו מסמר לקיר השיימינג של התודעה הציבורית.

זאת תמיד דינה שמטפלת בעניינים מסוג זה. למאיר היא לא נותנת אף פעם להתעמת עם לקוחות. אותו היא לא מסכנת. היא לא מוכנה שיזהו את פניו. בכל זאת הוא, בניגוד אליה, לא מזדהה.

הלקוחה צוברת ביטחון בהדרגה. היא מתחילה להפשיט אותי ואני עושה את מה שאני תמיד עושה כשעליי לתפקד בתוך הטווח של השעה, מחפש בה את הדבר האחד שהייתי יכול להתאהב בו. אני מוצא אותו בעיניה. בפגיעות שנשקפת מתוכן. ברעב לשעה אחת שבה תזכה להרגיש שהיא בסדר. שהיא אהובה. אני משכיב אותה ברכות על המיטה, נשכב מעליה ומוסיף לצלול אל תוך עיניה בזמן שהגוף... עושה את שלו.

עד שהטיימר מצלצל היא כבר לבושה ומאורגנת ליציאה. היא גונבת נשיקת פרידה אחרונה ונחפזת החוצה. אני נשאר עוד רגע במיטה, לא ממהר, ורק אחרי שהגוף שלי דוחה את ההזדהות, מתלבש ופונה לחכות ליד הדלת. מאיר פותח ומסמן לי לצאת. דינה כבר במכונית. היא לא שואלת דבר, היא לא צריכה, היא ראתה את הכול, רק מסתובבת ללטף את הראש שלי, כאילו חזרתי להיות הילד שלא היה לה מעולם. שנינו יודעים שזה שקר. היא לא אימא. אני לא הבן שלה, אבל זה עוזר לה לישון בבקרים ולישון זה פרס נחשק, גם משחק חדש לפלייסטיישן, שיעביר את הזמן ויעזור לי לשכוח, עד לפעם הבאה.

עד שאני נכנס לדירה עיניי כבר מתקשות להישאר פקוחות מרוב עייפות. בטלוויזיה מוקרן איזה משהו רועש, האור מהמסך רועד והצללים מקפצים בין הקירות. צעקות, נשימות, צחוקים מזויפים. אלי יושבת על הספה ובוהה במסך. היא לא מזיזה את ראשה כשאני מתקרב, כאילו אני רוח שחולפת ליד הספה השחורה, אבל היא שמה לב שאני כאן. אני מזהה את זה במתח בקו הלסת ובזרועות שהיא משלבת על החזה.

"איך היה לי? סביר, אני יודע? אבל תודה שהתעניינת," אני זורק לעברה. לא יודע אפילו למה. מבדידות כנראה. היא לא מגיבה. היא לא מביטה בי בכלל. "מה? לא מתחשק לך לדבר?" אני מציק לה בכוונה.

מולנו הטלוויזיה צורחת איזה משהו על זוגות שמזייפים אהבה בשביל פרס. המילים כמו לועגות לנו. אלי זזה סוף סוף ומפנה את ראשה לעברי. "מה, חזרנו להיות חברים? או שסתם שכחת את עצמך ב'תפקיד'?" היא תוהה בזלזול.

"שנינו בתפקיד הזה, אם שכחת. יום אחד של הפסקה ואת מדמיינת שהתפטרת?" אני צוחק צחוק יבש.

כאילו מהתפקיד הזה אפשר להתפטר. כאילו לא ניסתה כבר אין־ספור פעמים בעבר. כאילו הדירה הזאת היא לא כמו מלון בשיר ישן, שאי אפשר לעזוב אף פעם.

"אין לי סבלנות אליך, ארבל, כבר מאוחר. לך, תעשה את עצמך ישן כדי שיהיה לך כוח ללקק לבעלים שלך עוד קצת מחר, טוב?" היא נושפת באי־חשק.

אני מתקרב אליה לאט, נהנה לראות אותה נעה על הספה באי־נוחות. "נחמד לך לדמיין שאת הנקייה היחידה בבוץ הזה, נכון? רק חבל שאת טבולה בו בדיוק כמוני. עד התלתלים." אני מתאפק לא לשלוח יד אל הראש שלה ולחפון אחד.

"אני לא כמוך." היא ממקדת בי עיניים חורכות, מלאות עשן.

"לא, את גרועה יותר כי את עדיין חושבת שיש דרך החוצה." אני קולט בסיפוק איך עיניה נכבות בתגובה לדבריי. גם בזה כבר הפכתי מקצועי עד היום. אני מטף אנושי ממש.

היא לוקחת את השלט ומגבירה את הווליום עד שהסלון כולו מוצף בקולות צורמים שמבטלים את כל מה שאפשר היה אולי להוסיף במילים. היא עושה את זה כשבוער בה להשתיק אותי, אבל גם כשהיא רוצה לדבר על משהו שאסור ש'הגוזרים' ישמעו. אני תוהה באיזה משני המצבים מדובר עכשיו ומציץ לכיוון פתח המטבח. שם, מהקיר, מציצה אליי בחזרה מצלמה קטנה, כמעט בלתי נראית, והיא לא היחידה. העיניים של דינה ומאיר עוקבות אחרי כל מילה ותנועה. אני מחזיר את עיניי לאלי, אבל נראה שהיא כבר התכנסה שוב אל תוך עצמה ולא מביטה בי עוד.

"טוב, שיהיה לך לילה רע וחלומות מעיקים." אני מרים את קולי כדי שתשמע, חוטף ספר מהמדף ופונה אל חדרי. והמצלמות מוסיפות לצלם והמשחק נמשך.