כמה מילים לפני שמתחילים
ספר זה הוא עליי, מעשיי ותחושותיי הקשורים במאורעות שהתרחשו בשנתיים של המאבק האישי שלי להשבת בני, חייל השריון שנחטף לעזה ב־7 באוקטובר 2023.
אבל ספר זה מספר גם על מעלליהם של אנשים אחרים, טובים וגם רעים, שהיו קשורים בעניין. רובם פוליטיקאים, אנשי ציבור, עובדי מדינה, כאלה שמצאתי את עצמי נאבק נגדם בכל האמצעים שעמדו לרשותי.
לא את כולם אני מזכיר בשמם, לחלקם אני מעניק כינוי, אחד או יותר, המתאר את פועלם, אבל הביקורת שלי על מעשיהם גלויה וברורה והכרחית. המציאות שנחשפתי אליה מובאת כאן בלשוני. פה ושם טבולה בציניות, סרקזם ובעיקר כעס, כשאני פורש את הביקורת שלי על מעשיהם הרעים, הטיפשיים, האכזריים לא אחת, המרושעים.
גורמים אחרים, בעלי תפקידים או אנשים פרטיים, הם ומעשיהם מתוארים כאן בלי ציון שמם. אני לא מבקש להצביע עליהם ישירות, אבל ברצוני להציג את רוח המעשים שלהם, עם אילו תופעות היה צריך להתמודד ואת אווירת הימים ההם.
הספר שלפניכם הוא לא על בני, אלא על מאבקי לשחרורו. בני לא יוזכר כאן אפילו בשמו, זאת לא מטרת הספר. הספר הזה נכתב בעיקר מתוך צורך ורצון לפרוק מעליי ולפרסם את מה שאני נאלצתי לעבור מיום חטיפתו ועד שחרורו. לתעד את אחורי הקלעים של המאבק, את מה שהמדינה כולה הייתה עדה לו, וגם את מה שלא.
האירועים בספר לא תמיד מופיעים בסדר כרונולוגי, אלא נפרסים לרוב לפי נושא או אירוע הקשור באירוע אחר. לא הכול ניתן להעלות על הדף, גם אי אפשר לתעד את האירועים יום אחרי יום לאורך שנתיים שלמות, אבל העיקר והחשוב כאן. לעיתים חלק מהתיעוד יהיה פתלתל משהו. אני מבקש מראש את סבלנות וסלחנות הקוראים.
א.
הימים הראשונים
כן, הכול התחיל בשעה 6:29 בבוקר ה־7 באוקטובר 2023. כולם יודעים, כל המדינה חוותה את אותו בוקר, חוץ ממי שהתלונן שלא העירו אותו ולכן כולם אשמים חוץ ממנו. עוד אכתוב הרבה על האיש הזה, בינתיים אתן לו שם קוד (זמני): השקרן.
כמו כל מי שישן בביתו באותה שבת בבוקר, גם אני התעוררתי בבהלה בביתי ברחובות. בבהלה? אולי יותר כמו "מה זה הקשקוש הזה בשבת לפנות בוקר?" ובכלל, בעוד יום וחצי אני עף מפה לעוד נסיעת עבודה, רק שבניגוד לפעם הקודמת, לפני חודשיים, שטסתי בשם מעסיקיי, במקום להקיף את כדור הארץ לכיוון מערב דרך פורטלנד, טאיוואן ובנגקוק, הפעם זה יהיה הפוך, הקפה ממזרח: מטאיוואן, עובר לסן פרנסיסקו, פורטלנד שנית ולקינוח יום אחד בסיאטל לפני החזרה לארץ. אז מה הקטע עכשיו עם אזעקות וטילים? חכו עוד יומיים. זה לא שאני רוצה להתרברב בטיסותיי, מי ידע אז שבתור אבא של חטוף עוד אטוס הרבה יותר, פשוט להראות באיזו אווירה "ה־7 באוקטובר" תפס אותי.
6:29, אזעקה ראשונה, אבל לא אחרונה. ז"א אחרי האזעקה השלישית הדברים כבר נראו יותר רציניים. את הבן הגדול צריך להקפיץ צפונה, לכיוון היחידה הצבאית שלו. תוך כדי ההתארגנות אנחנו מתחילים להבין שהכול מגיע מעזה, מעוז חמאס (עוד ננסה להבין מי הפך את עזה למעוז חמאס), ויש ידיעות על חדירות, בפיק־אפים, באופנועים ורחפנים. והבן הקטן מוצב כחייל שריון מול עזה.
בסביבות השעה 9:00, אחרי פרידה מהבן הגדול, אני כבר כותב הודעת ווטסאפ קצרה לבן הקטן שלי, היושב מול עזה (לא בזמן נסיעה, כמובן). אין תשובה, ברור, הוא עכשיו נלחם בצבא הטרור העזתי, למי יש זמן עכשיו לענות להודעות.
אני חוזר הביתה ומתחבר לטלוויזיה. בתור אחד שלא צורך את המדיום הזה בימים כתיקונם, זה היה מבהיל לראות את הסרטונים שמחבלי חמאס שחררו בחסות מערכת התקשורת הסלולרית המתקדמת של מדינת ישראל. משפחות שלמות נלקחות בשבי (אז עוד לא השתמשו במושג "חטופים", הוא אומץ רק כעבור כמה ימים). חוגגי הנובה הנרדפים נורים ונחטפים על ידי פושעי הטרור של חמאס והאספסוף הנשרך אחריו. בהתחלה הדיווח היה ש"בנס" אלפי החוגגים הצליחו לברוח. אחר כך התחילו הדיווחים על מספר ההרוגים. 20 ואז 22, מאוחר יותר עברו לסדרי גודל של מאות ובהמשך לאלפים. היה ברור שאף אחד לא באמת יודע מה קורה, וחוץ מדברור לא קוהרנטי, לא יתקבל שום מידע בעל משמעות ממצב הלחימה בדרום.
בסביבות השעה 12:00 כבר זנחתי את ערוצי הטלוויזיה הישראליים, שלא נתנו שום מידע בעל ערך חוץ ממה שחמאס שחרר לאפליקציות המדיה — סרטונים שמתעדים את מעשי הזוועה שהוא מבצע. אז חשבתי שהדרך שבה אולי אוכל לקבל מידע על בני הלוחם תהיה בחיפוש במרחבי הרשת. בתור אחד שלא משתמש באפליקציות ה"גרמים" למיניהן (אינסטגרם, טלגרם), בחרתי לבדוק באתר יוטיוב. הקשתי את צמד המילים Hamas Attack — ובקדימון של הסרטון השני נראה טנק הניצב מול גדר המערכת ה"בלתי עבירה" שלנו ומעלה עשן. לחצתי על הסרטון.
זום אאוט על הטנק המעלה עשן: הדבר הראשון שראיתי היה שהתותח מצודד בתשעים מעלות ושכיסוי הקנה של התותח כרוך על פתחו של הקנה. יש לזכור שבאותו זמן לא היה לי שום מושג אם זה הטנק שבו נלחם בני או לא, הרי מה הסיכוי שהטנק הזה, מתוך מאות הטנקים, הוא של בני. כן, לא עבר הרבה זמן עד שהבנתי שלא היו יותר מעשרה טנקים פעילים באותו בוקר בעוטף עזה. עוד נדבר על איך הצבא (לא) הקצה משאבים לחבל ארץ יפה זה ואיך חסך משאבים גם על מעט התקנים בכלל, ועל הטנקים שכן היו מוצבים שם בפרט. אז חשבתי לעצמי שמתוך "מאות הטנקים" שמגינים על גבולנו מול צבא הטרור של חמאס, מה הסיכוי שזה הטנק שבו נלחם בני?
טוב, בהמשך הסרטון, זום אין על אחד החיילים המוּצא מצריח הטנק. אחר כך המצלמה מוסטת שמאלה, ורואים חייל אחר על התובה (שלדת הטנק) בקדמת הטנק, נשען קדימה. הדמות מטושטשת מעט, לך תסמוך על צלם של חמאס, עם קלצ'ניקובים הם יותר טובים, מתברר. אבל החייל ההוא היה דומה קצת לבני השריונר, לא הייתי בטוח (הקפאת תמונה, הזזה אחורה וקדימה, מתח). בהמשך, קאט לקרקע, ושם נראה בני לוחם השריון נגרר בכתפו על האדמה על ידי מחבל חמאס. הפעם התמונה הייתה ברורה וחדה. לא היה לי ספק שאני, היושב בביתי בעיר רחובות וצופה בסרטון ביוטיוב במחשב האישי שלי (אותו מחשב שאני משתמש בו עכשיו כדי לתעד אירועים אלה), רואה איך בני נלקח בשבי, על ידי אותו ארגון טרור שכל הזמן ניסו לשכנע אותנו שהוא מורתע.
בטווח של שתי דקות עברתי ממצב של "בוא נעבור על סרטונים ביוטיוב, אולי נמצא משהו, מה הסיכוי?" לידיעה ודאית: בני הלוחם נמצא עכשיו בידי ארגון טרור. חי? מת? מי יודע. מה עושים עכשיו?
טוב, לצבא יש מערכות מידע ועדכון. יש את מספר הטלפון של פיקוד העורף? או משהו כזה? בדחס האירועים אני לא זוכר איך הגעתי לכוכבית פלוס ארבע הספרות האלה, אולי זה היה מוצג על מסך הטלוויזיה? פה, בפרק זה, חשוב לי להעביר את התחושה, לא את ההשתלשלות הטכנית. ברגעים האלה תחושת חוסר האונים הייתה כל כך גדולה, שלא זוכרים פרטים.
אז יש איזו כוכבית וארבע ספרות שמעבירות אותך למערכת לניתוב שיחות, כמו במוקד שירות של כל חברה מסחרית, "הקש 5 למידע לגבי תוכניות נופש למשפחות אנשי קבע", "הקש 6 לדיווח על חייל נעדר", "הקש 7 למידע על תוכניות פרישה לקציני קבע". ככה, בין נופש לפרישה אפשר גם לדווח של חייל נעדר. נהדר, לא? אז עונה נציגה ואומרת שכל מה שהיא יכולה לעשות זה לבקש ממני להשאיר פרטים, שם החייל, תעודת זהות ומספר אישי, "ונחזור אליך". בזמן שאזרחים וחיילים נהרגים ונחטפים, זה פאר היצירה של צה"ל.
כמובן שאף אחד לא התקשר חזרה. כל שעה התקשרתי אל נתב השיחות המאוד כללי הזה. וכמובן שבין נופש לפרישה, ניתבתי את עצמי חזרה לנתיב ה"חייל נעדר". כמובן שבכל פעם ענתה לי מוקדנית אחרת (מצטער, רק מוקדניות נשים ענו לי, לא אני קבעתי את זה), כמובן הייתי צריך לספר את כל הסיפור מהתחלה, כמובן קיבלתי אותה תשובה, להשאיר פרטים ולחכות שיחזרו אליי. חייל נעדר או הזמנת פיצה, מה זה משנה, אותו דבר, אין מה למהר. חוץ מאשר במקרה של הפיצה שצריך למהר, היא עלולה להתקרר. ז"א העיקר הוא שעדיין אפשר לסדר חופשות למשפחות אנשי הקבע ופרישות לקצינים. בהמשך יהיו הרבה פרישות של קצינים, בכירים, פרישות כפויות בעיקר.
אז ביקשתי, או יותר התעקשתי, לדבר עם מישהו יותר מוסמך, ז"א קצין או קצינה. אז עוד חשבתי שהמושג "קצין" שווה משהו. לא לקח לי הרבה זמן להבין שנקלעתי לעולם שבו גם אלוף במלוא פאר דרגותיו לא שווה הרבה. לבסוף ניתן לי מספר ווטסאפ, כדי להעביר אליו את צילומי המסך שאספתי מסרטון הטנק של חמאס. טוב, בצה"ל, התברר לי, כנראה עוד לא עשו היכרות עם מערכות תקשורת דיגיטליות ויזואליות והם עוד לא יודעים להיכנס ולשוטט בנבכי האינטרנט ולחפש מידע שהאויב מפרסם באופן פומבי, שכל העולם רואה. בהמשך אפרט את יכולות אמ"ן לקלוט ולעקוב אחרי שידורי ערוצי הטלוויזיה הישראליים, לא משהו מעודד.
גם על התמונות ששלחתי לא קיבלתי תשובה. טוב, ברור שהמערכות בצה"ל לא תפקדו באותו יום — גם שבת, גם חג, צה"ל עובד במתכונת מצומצמת. גם אמ"ן תקשוב היה בחופש באותו יום, כך התברר מתחקירים שנעשו אחר כך. התרגולת כנראה מתואמת עם חמאס? או לא? כל השבת וכל יום ראשון נראו אותו דבר. אותו ניתוב, אותן אופציות של חופשה למשפחות קבע ותוכניות פרישה, אותן בקשות לפרטים "מה השם", "מה המספר האישי", ואותו "נחזור אליך" וחוזר אין. קיר.
בסופו של דבר, ביום ראשון בחצות, אחרי יומיים של ניתוב שיחות פתלתל ובלי מענה, באה המשלחת. שלושה במספר. לא זוכר מה היה התפקיד של כל אחד מהם, חוץ משל מי שעתיד לשמש קצין השו"ן שלנו, קצין ממפקדת השבויים והנעדרים. לקח לי כמה שבועות עד שהבנתי את משמעות ראשי התיבות האלה, שו"ן. הוא, השו"ן הנ"ל, דיבר רק בסוף, על עניינים טכניים ופרוצדורות עתידיות.
בכל אופן, אותי העירו משינה עמוקה אחרי יום וחצי של מתח, הלם, דאגה וניתובים. כן, בתקופה הקשה הזאת, בניגוד למה שאחרים אמרו אחר כך, כן ישנו וכן נשמנו וכן אכלנו. לא הייתה לנו ברירה, היינו חייבים לחיות כדי להתחיל להתמודד עם המצב החדש, ובהמשך גם היה צורך בכוח כדי להילחם באלה שלא רצו להחזיר את יקירינו בעסקה. הכוונה לזה שהצהיר (שיקר) בכל מקום ש"אנחנו עושים הכול להשבת חטופינוווו". עוד אספר עליו הרבה, אבל המון, אני הרי פגשתי את השקרן הזה פנים אל פנים, אני יודע.
בחזרה להשתלשלות אותו לילה. אז כמו שציינתי, התעוררתי משינה עמוקה באותה שעת חצות של ראשון, וכמובן שכבר ידעתי מה תהיה הבשורה של אותה המשלחת. בעצם, הייתי כמו צופה מהצד בסרט המראה את קבלת הבשורה על חטיפת בני. מעולם לא צפיתי בסרט הזה, אבל אני יודע בדיוק, אבל בדיוק, את תוכנו. מה שהיה שם זה ההודעה על כך שבני החייל מוגדר כשבוי בידי ארגון טרור, לא ברור עדיין אם חי או מת. לי היה ברור שהוא חי. לא ברור, הם אמרו, בידי איזה ארגון טרור הוא מוחזק. לי היה ברור שהוא מוחזק על ידי חמאס. למה?
1. שעת החטיפה הייתה מוקדם בבוקר, לפני ששאר הארגונים והאספסוף הצטרפו לקריאת חמאס, עקב הצלחתו של זה במתקפת הפתע.
2. המדים שלבשו החוטפים היו מנומרים. הסבר: חברי צבאות הטרור בעזה לבשו מדים ממדים שונים, וספציפית את המנומרים לבשו חמאס. סתם מידע שימושי לאיש המודיעין המתחיל. המידע הזה כבר היה אצלם, הרי אני שלחתי להם אותו.
3. החטיפה של בני הייתה מטנק צה"לי תקני בסביבות השעה 7:30, ראו סעיף א'.
אבל הצבא עובד לפי הספר, ויש פרוצדורות, ולאט לאט. והתוצאות ידועות, גם על זה אפרט בהמשך. טוב, החדשות הרעות: בני מוחזק על ידי ארגון טרור (שאת זה כאמור כבר ידעתי בעצמי יום לפני ב"אדיבותו" של ארגון הטרור ה"מורתע" עצמו). החדשות הטובות: התקבלנו למועדון, ז"א אנחנו כבר לא צריכים להתקשר יותר לנתב השיחות ולטייל במשעולי נתיביו בשביל לא לקבל כלום מהמוקדנית התורנית. עכשיו יש לנו כבר קצין אישי, עוד מעט גם הכסף "לחפות על הבושה" יתחיל לזרום.
Lucky us, לנו לקח רק יום וחצי בשביל להיכנס למועדון משפחות השבויים והנעדרים. תוך זמן קצר השם המקובל והידוע יהיה "משפחות החטופים". למשפחות אחרות זה לקח יותר זמן ועם בשורות יותר קשות.
לסיום האפיזודה של ביקור ה"משלחת" בחצות הלילה אוסיף רק שמכיוון שהגעת המשלחת הייתה אחרי חצות והעירה אותי משינה עמוקה, ומכיוון שהכול היה עדיין בתוך מצב של הלם טוטאלי ואובדן תחושת מציאות, למחרת בבוקר, כשממש התעוררתי, עדיין לא הייתי בטוח אם זה היה חלום (wishful thinking) או שכל זה קרה באמת. זה היה אמיתי, לכן אני כותב את הספר הזה.
טוב, לא נעבור על כל האירועים שהתרחשו מאז, יום אחר יום, אחרת הסיפור לא ייגמר, אז נעבור לרזולוציה של שבועות. אחר כך יגיעו פרקים לפי נושאים. אבל לפני זה, רק עוד אירוע אחד שקרה, או יותר נכון התחיל, למחרת, ב־9 באוקטובר: הביקור הראשון המסודר של קצין השו"ן שלנו ומה שהפך בהמשך למה שאני קורא לו "מערכון הטלפון".
למחרת, כשקצין השו"ן הגיע לביקור הראשון, הוא שאל מה אנחנו צריכים, מבקשים, רוצים. טוב, כבר היה ידוע שמחבלי חמאס לקחו, בין היתר, טלפונים של הקורבנות שלהם והשתמשו בהם לתיעוד מעשי הזוועה המחליאים שלהם ולהפצת הסרטונים. בנוסף השתמשו המחבלים באותם טלפונים כדי להטריד את בני משפחות הקורבנות. כך שהדבר הראשון שהיה חשוב לי לדעת, זה האם אותר או אוכן הטלפון של בני ואיפה.
טוב, לקח חודש עד שקיבלתי תשובה, ורק אחרי שביקשתי שוב ושוב, וכבר איבדתי את הסבלנות וגם את הנימוס. וגם אז, רק אחרי חודש, חודש! כשהרלוונטיות של הבקשה כבר הייתה פחות חשובה. בזמן הזה לא פורסם שום דבר עוין דרך הטלפון של בני ולא הוטרדנו על ידי שום גורם עוין, אבל עדיין דרשנו לדעת. קיבלנו תשובה, שהטלפון אוכן בעזה. או יותר מדויק, תשובה לקונית בכיוון של "הטלפון בעזה" ודי, רדו מזה.
יופי, הטלפון אוכן בעזה, אז אפשר "לישון בשקט", הנושא ירד מעל הפרק. ובאמת, שכחנו מהטלפון, כשיחזור בני נקנה לו חדש, אין דבר. אבל כחודשיים אחרי — בינתיים קצין השו"ן שלנו הוחלף בקצינה — יום אחד היא מגיעה אלינו והנה הפתעה: מתוך תיק היא שולפת את הטלפון של בני, שבעצם נשאר בטנק כל הזמן הזה ובמקרה מצאו אותו אחרי כשלושה חודשים. במקרה, כן. מי חשב לחפש טלפון של חייל חטוף במקום האחרון שבו הוא שהה? באמת, שולי לגמרי.
לכאורה, סיום טוב ומשעשע, אבל הוא חושף רשלנות וחפיפניקיות וחוסר רגישות קיצוני מצד הגורמים בצבא:
מתי הטלפון אוכן בעזה? האם ב־7 באוקטובר?
אם כן, למה לקח חודש לתת תשובה לקונית ומתחמקת? יש לציין שהטנק נגרר מאזור הגבול והרחק מעזה כבר שלושה-ארבעה ימים אחרי.
ואם לא ב־7 באוקטובר, אלא אחרי, אז איך הוא אוכן בעזה?
האם בכלל נעשה ניסיון לאכן את הטלפון? האם היה יותר מניסיון אחד?
ושוב, אם הטלפון אוכן אחרי ה־7 באוקטובר, האם הוא באמת אוכן בעזה או מישהו עשה סלט בין חלקי מידע? או מישהו חיפה על היעדר מידע? או על בלבול רשלני של צבר מידע שגוי?
תחת ההנחה שאיכון או חיפוש טלפונים של חיילים נעדרים הוא דבר חשוב מבחינת ביטחון שדה ומניעת מודיעין מהאויב, למה לא נעשה ניסיון יותר רציני למצוא או לאכן שנית את הטלפון גם אחרי שהוא "אוכן בעזה"? גלאי מתכות, גלאי אותות, גלאי רכיבים אלקטרוניים? איפה המוח היהודי שלנו?
הרבה שאלות. אם זה לא היה נגמר בצורה הליצנית הזאת, זה היה יכול להיגמר בצורה סיוטית לנו, משפחת החייל החטוף. זה רק חושף עוד התנהלות שלומיאלית "לפי הספר" של מערכות צה"ל. וזו כמובן לא הדוגמה היחידה שנתקלתי בה, עוד הרבה דוגמאות כאלה בהמשך.
אבל נחזור עכשיו שוב לביקורו הראשון של קצין השו"ן שמונה לנו. עד אז כבר יצרנו קשר עם הורי שאר חברי הטנק של בני, שעוד לא קיבלו שום מידע פורמלי מהצבא וה"משלחת" עוד לא הגיעה אליהם. ביקשתי מקצין השו"ן שלנו ליצור איתם קשר או לפחות לקחת את מספרי הטלפונים שלהם ולהעבירם לגורמים הרלוונטיים כדי שמישהו ידבר איתם. הוא טען שהוא לא יכול לדבר איתם ישירות, אבל הוא יעביר את פרטי הקשר שלהם. למחרת, כשביקר אותנו שוב, הוא אמר שהעביר את המספרים שלהם. בסוף, ה"משלחת" הגיעה גם אליהם.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
