חופי גן עדן 1 - אור בין הסדקים

פרולוג

אלוהים, עד מתי אוכל להחזיק מעמד? כמה עוד אוכל לראות אותה ככה? היא הולכת ונעלמת.

אני לא מסוגל.

בכל פעם שאני רואה אותה יש לי רצון להקיא, ולא מגועל אלא מאשמה. כנראה זה משהו משפחתי... כן, גם האשמה וגם הרצון להקיא.

פאק. פאק. פאק. אני לא יכול להיכנס לחדר הזה יותר. הוא לנצח ירדוף אותי.

"בוקר טוב, מה שלום המטופלת האהובה עליי?" היועצת קוראת בתוך החדר. המילה הזו מעוררת בי סלידה גדולה כל כך. "מטופלת".

כאילו היא תיק ולא בן אדם.

"הוא נמצא בחוץ, לקרוא לו?" אני שומע את ה'כן' החרישי שלה ונכנס. אני לא יכול לאכזב אותה. היא הדובי הקטן שלי. אחת־עשרה שנים מפרידות בינינו ומעולם לא אהבתי בן אדם בעולם המחורבן הזה כמו שאני אוהב את ה"בייר" הקטן שלי.

"היי אתה," היא לוחשת רגע לפני שאני עוטף את גופה הצנום, אפילו קולה הולך ונעלם. "התגעגעתי אליך."

"גם אני אלייך," אני מכחכח בגרוני, מתכונן לבשר לה את החדשות. אני לא מסוגל לשקר.

אני לא יודע מה מכאיב יותר — האמת הקשה או השקר שאני מתכוון להוציא מהפה. "רציתי להגיד לך שאני איעלם לתקופה... אבל אני אראה אותך ממש בקרוב."

"עוד סרט?"

"כן... אני מצטער."

"זה בסדר, אתה אמור להגשים את החלומות שלך! אני אהיה חזקה, אני מבטיחה."

"את מבטיחה?"

"אוף כן, אני מבטיחה," היא ניסתה לחייך. אפילו השיניים שלה איבדו כל סידן ואמייל. "תביא את הזרת שלך, נו," היא חיכתה עם ידה באוויר. כמו שפוט, עשיתי כל דבר שביקשה, כל דבר שרצתה. אם היא תבקש ממני לוותר על הצילומים, אעשה זאת למענה. הצמדתי את הזרתות שלנו ביחד כפי שתמיד עשינו.

אני חושב שמהרגע הראשון שראיתי את העיניים החומות הכהות האלו, ואת שערה המתולתל והסבוך — שהיה סימן ההיכר שלה מהרגע הראשון שבו יצאה לעולם, ידעתי שאעשה הכול למענה.

מה שצריך.

אבל היא לא נתנה לעצמה הזדמנות. הבטתי בה, שערה כבר לא היה סמיך כמו פעם, היו בו קרחות מוזרות, הוא איבד כל ברק ואת היופי הטבעי שלו.

היא הייתה שונה.

"הינה, אני מבטיחה," הנענו ביחד את הזרתות, נישקנו את גב כף ידנו והבטנו בעיניים. כמו תמיד. "אתה יכול ללכת בתחושה טובה, נראה לי שהכול יהיה בסדר."

נראה לה... "אני מעדיף לשמוע את זה מאנשי המקצוע."

"אתה לא מאמין לי?"

לא. רציתי להגיד, אבל שתקתי. היא ליטפה את הקעקוע שלי מהמרפק עד מפרקי האצבעות. זה הקעקוע שהיא אהבה יותר מכל הקעקועים שעשיתי. ירח ומלא כוכבים. כמו שתמיד אהבנו לראות, גם את המזויפים על תקרת חדר השינה שלה.

"הבטחתי לך שיהיה בסדר. תלך, תסיים את הסרט הגדול והחשוב שלך, תחזור ונרכל עליו כמו תמיד."

חיבקתי אותה חזק, נשקתי לה על הלחי הקרה וליטפתי את הרקה שלה. גם העור שלה לא היה כמו בעבר. כבר לא היה בה כלום. לא היה בה זכר למי שהכרתי כמעט כל חיי.

העברתי עליה מבט אחרון לפני שסגרתי את הדלת, והייתה לי הרגשה שזו הפעם האחרונה.

שבועיים לאחר מכן העולם שלי חרב.

פרק 1

קיארה

"בבקשה, תנגבו כל משטח שנגעתם בו, החל מהמיטה ועד הקופסה, אתם לא היי —"

"לא הייתם רוצים להגיע למיטה מיוזעת," הקבוצה אמרה כמקהלה. "אנחנו יודעים, קיארה." לאריסה, אחת המטופלות הוסיפה והלכה אחרי כולם לעמדה שבה החזקנו מטליות ניקוי ומגבונים.

"אני עד כדי כך צפויה, הא?" הרמתי כתף אגבית והחזרתי את הכדורים הגדולים למקומם.

היא השפריצה עליי מרחוק חומר חיטוי לא רעיל, "לא, את עובדת על פי פרוטוקול."

"היי, פספסת נקודה." צחקתי.

"היום את מצחיקה כל כך, אני אתיז עלייך שוב."

השמעתי צעקה מבוהלת בדרמטיות ואחד הבחורים לידי גיחך. אהבתי להיות חלק ממופע שעשוע, גם אם זה לא היה חלק מדרישות התפקיד. מי שהגיע לכאן עבר הרבה, כל אחד מסיבותיו האישיות, ורציתי להשרות אווירה נעימה, כך שלפחות בשיעורים שלי הם ירגישו כאילו הגיעו לחופשה.

"הכול מוכן ונקי, גברתי." מאיה, אחת הנשים המבוגרות, שהגיעה לכאן מרצונה החופשי, קראה וזרקה לפח את המגבון שאיתו ניקתה את מיטת הרפורמר.

"נתראה, חבר'ה." נקשתי אגרופים עם כולם ונשכבתי בעצמי על אחת ממיטות הפילאטיס שהייתה על קפיץ התנגדות כחול, החלש מביניהם, הנחתי את כפות רגליי על הבר והנעתי את המיטה.

לשאוף מהאף, לנשוף מהפה.

זו הייתה הרוטינה הקבועה שלנו ואהבתי ליישם אותה בעצמי. לא הייתי צריכה להיות באיזו מועקה או לחץ נפשי על מנת שאתרגל את הנשימות שלי. הן עזרו לי להיות יותר משוחררת.

וזה היה תהליך...

לאחר כמה נשימות התרוממתי מהצד, הוספתי טבעת עם קפיץ התנגדות אדום, בינוני, לחיבור בקצה המיטה והתחלתי לעבוד. לא רציתי להתאמץ יותר מדי, ולא היה לי זמן רב כי השיעור הנוסף יתחיל בעוד כעשר דקות. הרמתי רגל אחת בתשעים מעלות והתחלתי סט של שמונה בכל רגל. סאני אחותי בדיוק הגיעה כשעברתי לרגל השנייה.

"עם כמויות המים שאת שותה, הייתי בטוחה שתרוצי להשתין כל עשר דקות, איך יש לך כוח להתאמן גם בין שיעורים?"

"היי, סאנשיין..." השבתי לה בכינוי שנתתי לה עוד כשהיינו קטנות ומאז דבק בה. סגרתי את המיטה לאט והתרוממתי, ניגשתי אל עמדת החיטוי והיא טפחה לי על הישבן בהלצה.

"הו, טייץ חדש? התחת שלך נראה נהדר."

היא לא דיברה ככה כשהיינו מוקפות במתאמנים, כדי לשמור על מקצועיות...

"כן, נו," הזכרתי לה וניקיתי את המיטה שלי. "קניתי אותו בשבוע שעבר עם אמיליה..." הבטתי בה במבט של 'את באמת לא זוכרת?' הרי באותה הזדמנות קניתי עבורה את נעלי הקרוקס המטופשות שהיא אוהבת כל כך.

"נכון..." היא נקשה באצבעותיה וטופפה מעט על הכדור הגדול שהיה בקצה החדר. "אוף שכחתי אותן אצל סטיב," גלגלתי עיניים. "לא נורא, מחר בבוקר כבר אשוויץ בהן."

"יש לך קרוקס ורודות עם ציורים של בננה... הן מוזרות, אין מה להשוויץ בהן."

"הן נוחות וזה לגמרי מה שאני צריכה במטבח," היא הצביעה עליי. "תזכרי, שמה שיפה לא בהכרח נוח."

"ראית אותי?" שאלתי בקריצה.

היא מלמלה שאני סנובית וחטפה לי מהיד את בקבוק המים שלי מסוג 'סטנלי'.

אהבתי מותגים טובים ובגדי ספורט איכותיים, בכמויות, זה פשע? לא. האם זה הפך אותי לסנובית? לא. אני פשוט, האמ... אהבתי מותגים טובים — וגרתי בגולד קוסט, אם זה לא מותג אוסטרלי, אז מה כן?

סאני התחילה להגיד משהו נוסף אך קולות האנשים של השיעור הבא נשמעו וקיצרו את המפגש הקטן שלנו.

"נתראה בארוחת הצהריים, סאנשיין." קראתי והיא נופפה לי כשגבה לכיווני.

"היי, חבר'ה," מחאתי כף ופניתי אל החבורה המגוונת של השעה אחת־עשרה. "נתחיל קצת בעבודת רגליים. תשימו בבקשה שני קפיצים אדומים, אחד כחול, תשכבו על הגב ותניחו עקבים במצב פלקס על הבר. לא לשכוח מרווח של אגרוף בין שתי כפות הרגליים."

אוויר חמים ונעים נשב על פניי והסטתי קצוות שיער סוררת. אהבתי את התקופה הזו, מזג האוויר עוד היה נעים אבל הציפייה למשהו חדש כבר הורגשה: קיץ, ים, חוף, גלישה וכמובן חג המולד, שבו הולכים לים עם כובעי סנטה ועושים ברבי. ברביקיו כמובן... והשנה החדשה. בשאר העולם דצמבר נחשב לחודש הקר ואת חג המולד חוגגים במעילים כבדים כשפתיתי שלג נופלים על האף. אולי יום יבוא ואחגוג את החג היפה הזה עם מעיל ועם שוקו חם.

הלכתי על הדשא ואחזתי בסנדלים שלי בידיי. הבטתי סביב על החורשה הרחוקה, על מתחם הבריכה ועל מסלול הריצה בקצה השני והקשבתי לעורבים שחגו סביב העצים. חייכתי ונופפתי לשלום לעבר קבוצת מטופלים שישבו על הספות הרחבות בגינה ושתו משקה קר. בעוד כמה דקות כולם ינהרו לארוחת הצהריים ואחריה ימלאו שוב את המתקנים השונים.

התמזל מזלי והגעתי ל"דרך הנפש" לפני שלוש שנים, זה היה המקום הראשון שאליו רציתי להתקבל מתוך רשימת המקומות שאליהם הגשתי קורות חיים. קשה להגיע לעבוד כאן לא פחות משקשה להגיע להיות כאן מטופל, ולמרות העובדה שלאנשים מכל המעמדות מגיע טיפול ברמה כזו, זה לא אפשרי. הרוב לא יכולים להרשות לעצמם להגיע לכאן.

המטופלים כאן ברובם עשירים, מיוחסים או מפורסמים שצריכים הפסקה מאולצת מהסביבה הרועשת שלהם. אז למען בריאותם וגם בשביל התדמית שלהם... הם נאלצים להגיע לריזורט בריאות וספא — מקום המשמש מרכז טיפולי ומרכז גמילה המציע חבילות שונות לשיקום ולריפוי הנפש.

כשמטופל מגיע לפה בפעם הראשונה מצוותים אותו לחונך שילווה אותו ושיעזור לו להתאקלם — מוודא שהוא מתעורר בבוקר ושהוא עומד בזמנים, ונותן עצות כשצריך. אחד הדברים הקשים ביותר לאורחים במקום הוא שמירה על עקביות, המערכת שלהם עמוסה והם מחויבים לעמוד בה, אחרת הם ימצאו את עצמם בחוץ.

תוכנית הטיפולים כוללת מפגשים שונים כמו מדיטציה, גלישה, פילאטיס מכשירים, אימון במכון כושר, שחייה, איגרוף, בישול, קרמיקה או ציור, וכמובן טיפולים נפשיים, אישיים וקבוצתיים.

אחר הצהריים הם מקבלים זמן פנוי, שבו רובם נוהרים למתקני הספא המפנקים ביותר שהמקום מציע.

גם נהלי ההתנהגות נוקשים: ללא אלכוהול, ללא סיגריות משום סוג, כמובן ללא סמים, ללא סקס, ללא מזון מהיר, ללא טלפונים, ללא איחורים. משככי כאבים ניתן לקבל רק לאחר טיפול רפואי ובמרשם, והחוק המוזר ביותר לטעמי — קינוח אחד ליום.

ביקורים יכולים להתקיים פעם אחת בשבוע, רק לאחר שהות של כשלושה שבועות במקום ובלבד שיש שיפור במצב.

ריזורט "דרך הנפש" קיים כבר עשרים ושתיים שנים, והדברים היחידים שהשתנו במקום הם עדכונים במערכי הטיפול או שדרוג המתקנים.

תהליך הריפוי בריזורט הזה הוא ייחודי. המטופלים חווים חוויה עוצמתית ומרוכזת של ניקוי הגוף וגמילה המשלבת ספורט, פעילויות מגוונות ושיחות עם מטפלים מהשורה הראשונה. כמובן, הבידוד מהעולם מקשה בהתחלה אך תורם רבות לתהליך ההחלמה.

ואני שמחה להיות כאן, להשפיע לטובה על אנשים — וגם על עצמי.

לפני שלוש שנים התקבלתי לצוות ואני חושבת ששמעו את הצרחות שלי עד לאוקיינוס ההודי, בערך.

מבין עשרות מועמדות בחרו אותי להדריך את שיעורי הפילאטיס, שיעורי חובה במקום. כנראה הניסיון שלי תרם לתהליך הקבלה, מאחר שבנוסף לפילאטיס כל חיי עסקתי בספורט, כמו גלישה, יוגה וריצה.

כן, כושר וחיים בריאים הם חלק ניכר מהעולם שלי, ואני? אחרי שהתקבלתי לעבוד כאן הייתי ברקיע השביעי.

פרק 2

קיארה

בסופי השבוע למטופלים היה חופש ממטלות, אך עדיין אסור היה להם לצאת מהמתחם, וצוות סוף השבוע תפעל את המקום. המנוחה שלי הייתה כמובן בים.

"בוקר טוב," אבא שלי ירד במדרגות ופיהק פיהוק גדול. "כמה זמן את כבר פה, אהובה?" הוא נשק לי במצח והפעיל את מכונת הקפה המקרטעת. החלטתי שליום ההולדת שלו בחודש הבא סאני ואני נקנה לו מכונת קפה חדשה.

"הא..." הסתכלתי בטלפון הנייד שלי, "רבע שעה."

"וסאנשיין?"

"היא כבר ירדה לים עם סטיב."

"אני לא אוהב את הבחור הזה, יש בו משהו... מוזר."

"אתה לא מחבב את הבדיחות שאני אוהבת לספר על הבחורים מהאאוטבק, אז אני אשתוק," קמתי מכיסא הבר לעבר הדלפק ופתחתי את קופסת עוגיות שיבולת השועל שהבאתי איתי. הוא נאנח וחטף ממני את הקופסה.

"היי." מחיתי.

"מספיק עם הבדיחות על הבחורים מהאאוטבק, יקירתי. הבחור הזה," הוא הצביע על עצמו, "משם. אז לך," הוא הפנה את אצבעו אליי, "אין זכות לדבר על הבחורים ממרכז היבשת."

"אבא," חטפתי ממנו את הקופסה אחרי שהוציא ממנה שלוש עוגיות. "אתה לא מהאאוטבק, ההורים שלך עברו לאחד מהפרברים כאן אחרי שהם התחתנו. אתה נולדת בגולד קוסט, חבר."

"לא מכחיש ולא מאשר."

"אולי אעלה למעלה ואבדוק את תעודת הלידה שלך?"

"לעזאזל, מי יצר אותך כזאת חכמולוגית?" הוא התיישב לצד הדלפק והתיישבתי לידו. "אבל ברצינות, מה הקטע עם הסטיב הזה?"

"לא יודעת," הרמתי כתפיים וטבלתי את העוגייה בקפה. "אתה מכיר את סאנשיין," הוא הנהן. "היא אף פעם לא רואה את הרע באנשים, גם אם הם אידיוטים. הוא בסדר... פשוט בוהה הרבה."

"אני לא אוהב את איך שהוא מסתכל עליה. כאילו הוא..."

"רוצה לאכול אותה?"

"כן, ובקטע ממש מטריד," הוא נאנח. "הוא מזכיר לי את שו —"

"אבא," קטעתי באזהרה. "אני שונאת שאתה מדבר עליו."

"לא תכננתי לפתוח שיח נרחב על כמה הוא בן זונה," אבי נגס בעוגייה. "סליחה על השפה, אבל אני פשוט דואג. אני לא רוצה שגם סאני תיפול לסוג כזה של בחורים."

ידעתי שהוא דואג לנו, היינו כל עולמו. בעיקר אחרי מה שקרה לי.

"פשוט, תשימי עין," והמשיך במלמול, "מעניין מה אימא שלך הייתה אומרת עליו."

זו הייתה השאלה המנחה בבית. 'מעניין מה אימא הייתה אומרת, עושה, מכינה וכו'... כיוון שלא הכרנו אותה לא יכולנו לדעת, אז אבא התחיל את זה כמשחק קטן, רק ככה יכולנו באמת לדמיין אותה ולהבין את האופי המרהיב שהיה לה, ויצרנו לעצמנו את דמות האישה המושלמת.

אימא נפטרה כמה שעות אחרי שילדה אותי, היו סיבוכים ובלגן כאוטי. לקח לי זמן להפסיק להאשים את עצמי ולהבין שזו לא הייתה אשמתי. בילדות אם רבתי עם מישהו הייתי אומרת 'היי! הרגתי את אימא שלי, אז אל תרגיז אותי!' זה דפוק, אני יודעת...

לבסוף צוות המורים והמנהלת ביחד עם אבי, הבינו שאני זקוקה לטיפול. ורק בגיל שבע־עשרה, אחרי שנים של ריצות, גלישה, שחייה ומפגשים פסיכולוגיים הצלחתי להשתחרר מהתפיסה הזו ולהפסיק להלקות את עצמי.

זו אחת הסיבות לכך שהערכתי את 'דרך הנפש', הם נתנו את הכלים הטובים ביותר להתמודדות עם טראומות. לפני חצי שנה חוויתי אירוע קשה נוסף והמצב שלי הדרדר אבל הצלחתי להתעלות על הרוע שאפף אותי — וכמעט על כל הפחדים.

"בכל מקרה," אבא אמר לבסוף, קם מהכיסא, הניח את ספלו הריק בכיור והסתובב אליי. "מה התוכניות שלך להיום? רוצה לעזור לי למרוח שעווה על כמה מהגלשנים החדשים שקיבלתי אתמול?"

"כמובן, למה חשבת שבאתי? לשמוע את התלונות שלך על סטיב? רק אל תדבר על בחורי האאוטבק." הוא פרע את שערי ומשך אותי לחיבוק חזק.

"אני מצטערת, קיי," סאני קראה לי ברגע שבו נעצתי את קצה הגלשן בחול, השארתי אותו עומד זקוף והתיישבתי לידה. "שכחתי לצלם אותך," היא המשיכה, אז ניערתי את שערי הרטוב לכיוונה בכוונה. היא צווחה, הניחה את הטלפון שלה על הסדין ודחפה את הכתף שלי. "נכנס לי מלח לעין."

"מסכנה," שרבבתי שפתיים וזייפתי פרצוף עצוב. נשכבתי על הסדין שלי ועצמתי את עיניי תחת השמש החמימה. "לא משנה, כבר שכחתי שביקשתי את זה."

"כן, היא הייתה עסוקה איתי, אם את מבינה למה אני מתכוון." סטיב התערב.

"כן..." מלמלתי, "זה לא בדיוק מה שאני רוצה לשמוע על אחותי..."

"די, סטיב," סאני לחשה ואני חזרתי לתפוס קצת שמש. "טוב, קיי," היא פנתה אליי. "אנחנו חוזרים לדירה." נופפתי לה לשלום ולא הבטתי בהם הולכים. הצחיק אותי שהיא עדיין אמרה 'לדירה', לא היינו שותפות כבר קרוב לחצי שנה, אבל היא כנראה עוד הייתה בהכחשה. היה לנו כיף ואהבנו לחיות ביחד, היינו החברות הכי טובות — לא רק אחיות בהפרש צמוד, אבל זה כבר היה מוזר.

היא בדיוק חוותה פרידה כואבת מארוס לפני שנה והיא רצתה "לפצות" על שמונה השנים שהם היו ביחד. שנאתי לקום לבקרים שבהם בחורים שונים עמדו במטבח שלנו. כשהתלוננתי בפניה ובפני החבר שהיה לי באותו הזמן, הוא הציע שנגור ביחד אצלו, ואף על פי שיצאנו רק חצי שנה — הסכמתי. זו הייתה טעות חיי.

אחרי שבועיים של מגורים משותפים הבנתי שהוא בחור אחר לגמרי ממה שחשבתי וזה נגמר רע מאוד בינינו. הפרידה הייתה דרמטית וכללה אשפוז קצר בבית החולים ובמעצר של ארבעה ימים. ההתנצלויות שלו לא עניינו אותי, את סאני, את אבא וגם לא את השוטר שאזק אותו.

כעבור שעה לקחתי את הגלשן ונכנסתי שוב לים. הזיכרונות משון היו אומנם מודחקים רוב הזמן אבל כשהם צצו הם השפיעו עליי. ידעתי שההחלמה הנפשית תהיה קשה יותר מהצלקות הגופניות, שנעלמו בערך שבועיים אחרי התקרית.

חלק גדול מתהליך ההחלמה שלי היה בזכות הים, וידעתי שאני צריכה לנצל כל רגע שאני יכולה בין הגלים. יש משהו מיוחד, מרגש, סוער ואפילו מחשמל ברגע הזה, שבו את יושבת על הגלשן ומחכה לגל שיגיע.

כשאת יודעת — את יודעת.

כל גולש יודע לסמוך על האינסטינקט שלו, אבא לימד אותנו את זה מגיל צעיר, הוא מנהל את אחד מבתי הספר לגלישה כאן בעיר, והוא מאמן קבוצת גולשים לתחרויות שונות אחרי שהוא בעצמו זכה בתחרויות רבות בנעוריו. כשהיינו בנות ארבע וחמש בערך, הוא הקים בית ספר לגלישה לילדים בלבד, אך עם השנים הילדים שלימד, גדלו... ובית הספר גדל בהתאם.

"היי! גל יפה." אחד התלמידים של אבא שלי צעק לי. חתרתי אליו ונקשנו אגרופים.

"תודה, הגעת עכשיו?"

"כן, הלכנו לישון רק בשבע בבוקר," התזתי עליו מים, "קצת חופש, קיי. אבא שלך יכול להרפות מאיתנו מדי פעם," הוא סימן מרווח קטן בין אצבעותיו והתיז עליי בחזרה. "אל תדאגי, אהיה מוכן לפסטיבל הגלישה ב'ניו־קאסל' וגם לתחרות בגולד קוסט בעוד כמה חודשים."

"כזה עקשן."

"וואו, החרא הזה עובר בגנים."

"איזה חרא?"

"הקטע הזה שאתם מעקמים את האף כשאתם כועסים, זה קורע." הוא חייך. "לפעמים קשה להתווכח עם אבא שלך רק בגלל זה."

"הוא המאמן שלך, חבר. אל תתווכח איתו," הזהרתי באצבע והוא תופף קלות על הגלשן באצבעותיו. "אבל אני מבינה," הוא הרים אליי את מבטו. "גם אני הייתי בת שבע־עשרה."

"לפני מיליון שנה אולי."

"היי!" חתרנו זה סביב זה כמו חתול ועכבר עד שהתעייפתי. "די, די. אני גמורה."

"את רואה? את זקנה."

"אני בת עשרים וחמש, אל תהיה נודניק," גלגלתי עיניים. "בקרוב אצלך, הזמן עובר ככה," נקשתי באצבעותיי והוא נשף בקול, "אבל הסוד שלך שמור איתי, מבטיחה," עשיתי תנועת נעילה על השפתיים וזרקתי את המפתח הדמיוני לים. "איזו מסיבה? הלכת לישון בשבע בבוקר, כי אכלת בשר מקולקל אתמול, לא?"

"בדיוק," הוא חייך, "תודה, קיי." נפרדנו בתנועה מוכרת של גולשים — זקרנו אגודל וזרת ונענעו את מפרק כף היד — והוא תפס גל והתרחק ממני.

סוף השבוע חלף מהר, עבדתי עם אבא וביליתי עם אמיליה, חברת הילדות שלי וזו שחוץ מסאני הכירה אותי הכי טוב. אמי סיפרה שבלילה הקודם היא יצאה לפאב והכירה מישהו שגרם לה לגמור שש פעמים. פספסתי גל כשהיא סיפרה לי על זה, והבטתי בה בהלם.

שש? שש פעמים?

אחרי שהיא נשכה שפתיים, נשבעה פעמיים והצמידה את הזרת שלה לשלי, הבנתי שהיא לא הגזימה. בכל פעם שעשינו את זה, זה היה סימן שאמרנו רק את האמת. הרגשתי אחוזת דיבוק. כבר שכחתי מה זה לגמור בזכות מישהו...

כשסיפרתי את זה לסאני בבוקר המחרת כשנכנסנו לריזורט היא צחקה.

"למה את צוחקת ככה? מרוח לי משהו בפנים? עורב חרבן עליי?" מיהרתי לנסות לנקות משהו שלא היה קיים. היא הניחה את ידה על ידי והרגיעה.

"אין לך כלום," נכנסנו לחדר הצוות. "את פשוט מצחיקה אותי."

"למה?"

"שש פעמים, קיי," היא סימנה עם האצבעות שלה. "זה הגיוני וזה קורה."

"לי זה לא קרה..." מלמלתי והנחתי על השולחן את התיק שלי בחבטה קצת יותר חזקה ממה שהתכוונתי.

היא שילבה את ידיה על חזהּ בחיוך משועשע, חטפה ממני את הבקבוק ולגמה מהמים.

"זה יקרה לך," המבט שלה היה מלא אהדה. "את פשוט צריכה למצוא את הגבר שיגרום לך לגמו —"

"אומייגד!" שמענו ומיהרנו להסתובב לפינת הישיבה. לארה, הפיזיותרפיסטית הגבירה את הווליום בטלוויזיה וצפתה מהופנטת. "הוא נראה נורא," היא מלמלה. "ידעתן שהוא 'אוזי'? לא ידעתי שהוא אוסטרלי, אחד משלנו." היא הביטה בנו בפה פעור. סאני מיהרה לשבת לצידה והן צפו בתוכנית ריכולים.

"מי זה הבראד הזה בכלל?" מלמלתי והסתובבתי אליהן, סאני הגבירה עוד קצת את הווליום בטלוויזיה כי עובדות ומדריכות נוספות התכנסו בחדר.

"בגדול הוא אחד הגברים הכי לוהטים בדור שלנו, כאילו..." סאני המהמה בהסכמה.

מה פספסתי?

"כן מוניקה," השדרנים דיברו. "בשבוע שעבר אחרי שפרסמנו תמונות שלו הולך עירום ברחבי העיר עם בקבוק טקילה ביד..."

"וחשוב לנו לציין," המוניקה הזו הביטה למצלמה בחיוך שובב. "עירום, עירום..." היא המהמה ונקשה באצבעותיה.

"הוא איבד שליטה, הובהל לבית החולים מכיוון שכמעט לקח מנת יתר ומאז נעלם לגמרי. כאילו, פוף!" השדרן מחא כף ברעש וכולם השתנקו.

בחורה אחרת שהתערבה בשיחה מחאה כפיים. "אני רוצה יותר מזה, מה קורה לכוכב הקולנוע הגדול שלנו? הוא סיים בשנה שעברה לצלם את הסרט השלישי של 'מסכת האש'." הפאנל של התוכנית נהיה רותח.

"אני מחכה שהוא כבר יגיע לקולנוע!" מישהי אחרת התערבה.

"והוא סירב לקחת עבודות חדשות, אפילו לא עוד קמפיין דוגמנות. משהו קורה איתו, בנות... אני רק מקוו —"

"רגע, ג'ון!" אחת מהנשים בפאנל קטעה אותו והביטה בנייד שלה. "עכשיו קיבלתי ידיעה, היחצנית שלו אמרה שהוא בגן עדן של שיקום. מה זה אומר, לעזאזל?"

"גמילה?" —"מקום לחולי נפש?" שני הרכלנים שאלו ביחד וצחקקו על התשובות זה של זה. הם המשיכו לרכל אבל כבר לא יכולתי לשמוע אותם, שנאתי את כל הקשקושים המיותרים האלה.

לא שלא חיבבתי סרטים שוברי קופות, ברור שכן, פשוט לא התחברתי לז'אנר שלו ולא לקולנוע אמריקאי. ידעתי מי הוא, אבל לא עקבתי אחרי העבודות שלו. אולי מפני שאימא שלי הייתה תסריטאית מתחילה ואבא שמר על אוסף הסרטים האוסטרלים האייקוניים שלה, נהייתי מכורה וצמאה לכל מה שאהבה וסלדתי מכל דבר אחר.

הוצאתי מהתיק חטיף אנרגיה והתחלתי לנגוס בו בדיוק כשסאנשיין נעמדה לידי.

"את לא מקבלת ביס."

"אוח, החטיפים הבריאים האלו שלך, בלי שוקולד, בלי טעם... הם לא שווים כלום."

"זו כל המהות שלהם," זקרתי לעברה גבה ובלעתי. "הם אמורים להיות בריאים." דחפתי אותה עם האגן בדיוק כשסאם המנהל נכנס.

"היי חבר'ה, בוקר טוב," הוא בירך לשלום ונופף בדף שאחז בידו ולארה הנמיכה את ווליום הטלוויזיה. "מצטרף אלינו מטופל חדש, והוא מפורסם. מאוד." הוא הדגיש והלחשושים התחילו.

זה תמיד קרה כשהוא סיפר לנו על מטופל חדש ומפורסם, הוא לא טרח לעשות את הטקס המבדר הזה אם זה סתם היה מישהו עשיר. הוא המשיך בנאום הקבוע שלו ואמר, "אני לא צריך להסביר לכם כמה הדיסקרטיות שלכם חשובה ושאתם חתומים על הסכם סודיות, אבל אני מדגיש את חשיבות ההסכם בעיקר עם המטופל הזה... מצפה לנו עבודה קשה."

"למה?" אוון מדריך השחייה שאל מקצה החדר.

"הוא לא מגיע מרצונו החופשי והוא ממש לא שמח להיות פה."

"הוא מגיע לגן עדן," תומאס מדריך הכושר גיחך ומסביב נשמעו הנהוני הסכמה.

"זה לא משנה חברים," סאם המשיך, "המנהל שלו גרר אותו והוא הסכים בעל כורחו, פשוט תהיו סבלניים, ובנות..." הוא הביט והצביע ישירות אלינו. "בלי שטויות."

"זה ליאם?" לארה שאלה וסאני החניקה צחקוק.

"לא, זה בראד גרין."

"הו מיי פאקינג גאד!" זו הייתה אחותי שצרחה לידי.