המהפכה לא תשודר בטלוויזיה

פתח דבר

"זעם אפי! זה לא שם אדיר? (...) הם נתנו לי רשימה של שמות.

'אדוני, אתה יכול לבחור את השם שאתה אוהב, אדוני!'

אמרתי: 'השם של מה?'

'השם של המתקפה על איראן, אדוני'.

אז הם נתנו לי איזה 20 שמות, ואני כמעט הלכתי להירדם. לא אהבתי אף אחד מהם, ואז ראיתי: 'זעם אפי. אמרתי להם: 'אני אוהב את השם הזה. אני אוהב את השם הזה!'"

דונלד טראמפ על השם שבחר למלחמת ארצות הברית וישראל באיראן (מרץ 2026)

למה בעצם לכתוב על טראמפ וטראמפיזם? עולות בדעתי שתי תשובות אפשריות: האחת, כי היוצא מן הכלל תמיד מעניין יותר מן הכלל: דונלד טראמפ הוא אדם יוצא דופן, sui generis, סוג לעצמו. אישיותו הצבעונית והפוליטיקה המתהפכת שלו מביסות כל קטגוריה ומדלגות מעל כל חוק ונורמה אפשריים. התשובה השנייה היא "כי הוא שם": נוכחותו בתודעה הציבורית התקבעה כמעין כוח טבע, בלתי צפוי, נועז ומרושע, משעשע וכוחני, ישות חתרנית המאתגרת את הדמוקרטיה הליברלית בעשור האחרון. "יתרונו הגדול של טראמפ", אמר עליו תום פרידמן מ"הניו יורק טיימס", שאינך יכול להיות יותר "משוגע" מדונלד טראמפ". זהו יתרון עצום: הוא תמיד מוציא את היריב משיווי משקלו.

מנהיגותו של טראמפ היא ללא ספק שערורייתית בכל קנה מידה. הוא הנשיא האמריקאי הראשון שחתום על מושג ה"פוסט־אמת", מושג שעליו כבר דיבר ניטשה לפני כמאה חמישים שנה (Rendtroff, 2023: 343-355). אז מדוע אנשים רבים כל כך — במיוחד צעירים — נמשכים אליו ותומכים בו? פעם, בשנות ה־60 וה־70 דיברו כולם על המהפכנים של השמאל הליברלי. היום מדברים על "המהפכנים השמרנים" מבית הגידול של דונלד טראמפ.

שנות חניכותו עברו עליו בשנות ה־70 על רקע מלחמת וייטנאם, שערוריית "ווטרגייט", הפרנויה של ניקסון וה"דיפ סטייט" הרקוב של וושינגטון. הפרנויה הישנה ותיאוריות הקונספירציה הקשורות לווטרגייט לא נעלמו. הן פשוט שינו צורה והתנחלו במשטרו של דונלד טראמפ.

וישנם כמובן הסקרנות והבידור שבעניין: דונלד טראמפ הוא הגרסה המשודרגת והמצחיקה של הליצן המבעית. הג'וקר העכשווי. גרסה חדשה של "האביר האפל" (Kellner, 2019). "המראה של מאר־א־לאגו", המראה המפוסל של פניו, זוכה לחיקויים רבים ומעסיק פלסטיקאים בכירים ואנשי קריירה, גברים ונשים, של השלטון החדש (שמילוביץ, 2026). פראן לייבוביץ, מבקרת התרבות האמריקאית השנונה, אמרה פעם, כי כדי להבין את תופעת טראמפ יש לחשוב כיצד אדם עני מסתכל על אדם עשיר: החדר המוזהב בבית הלבן, הכניסה המוזהבת לאחוזת מאר־א־לאגו, הלובי המוזהב עם השיש האיטלקי במגדל טראמפ בניו יורק, אולם הנשפים החדש שהוא בונה בבית הלבן — כל אלה מעידים על "הבהלה לזהב" של האיש החנוט ב"חליפת הזהב". טראמפ הוא אדם המתאמץ מאוד לתחזק באופן שוטף את הדימוי המופרז, הכוחני, הזוהר שלו: לאחר שחטף, בתזמון קולנועי מושלם, את נשיא ונצואלה ניקולאס מדורו באישון לילה מחדר השינה שלו בקראקס, כינה אותו טראמפ: bad guy — זאת משום שחיקה (ללא רשות) את סגנון הריקוד הוויראלי של טראמפ עצמו. רק לו, כך רמז, מותר לעסוק בפרודיה עצמית. פרודיה עצמית היא צורה של כוח. עם טראמפ, כבר הבנו, לעולם לא משעמם, "החיים הם "קברט", ספקטקל חי ונושם, "מוזיאון שעווה" הפועם 24/7 בתדר חי ורוטט מסביב ליממה. המהלך הטלוויזיוני והקולנועי שלו הוא מושלם. שנות חניכותו כפרזנטור ראשי ב"ריאליטי" עשו את שלהן ו"חברת הראווה" העכשווית היא כספר הפתוח לפניו (דבור, 2001 ;Kellner, 2017). אין ספק: טראמפ מלמד אותנו כל יום מחדש פרק בשיעור כיצד להפוך גרוטסקה לסגנון חיים מפואר. המפגש המפתיע שהוא יוצר בין בדיון למציאות, בין תקווה לפרנויה, בין אהבה לסיוט, בין פרודיה עצמית לבין כושר הכרעה, אינו ניתן לחיקוי (על אף החיקוי הפרודי המוצלח שנעשה לדמותו ב"ארץ נהדרת"). מעטים הם האנשים שכל כך כיף לכתוב עליהם.

רק רגע: האם טראמפ לא מסוכן? 74 מיליוני אמריקאים חשבו שלא. על מה הם התבססו? הם לא היססו להפקיד את גורלם ואת גורל העולם בידי אדם בלתי צפוי, קפריזי ואגרסיבי, שהדיבור הפשטני, המתרברב והמעליב שלו הפך לכלי מתוחכם של ניהול מדיניות. בשלב זה (לקראת אמצע הקדנציה השנייה), אנו יודעים, כי הטראמפיזם כבר הספיק לעשות חריש עמוק בפוליטיקה ובתרבות העולמית. לא מדובר עכשיו רק בפילוסופיה פוליטית חריגה או ב"סגנון חיים" זוהר. הטראמפיזם הוא ה־state of mind של התקופה; ומה שמאפיין את "הסטייט אוף מיינד" הזה הוא הגרנדיוזיות שלו. כי הלוא, בעיני עצמו, טראמפ הוא "המנהיג הגדול", "המפקד העליון", הגיבור האפי הזועם של ההיסטוריה, המנצח השב עטור זרי ניצחון משדות מארס. האם זה מפתיע אותנו אפוא כי השם שהציעו לו הגנרלים למלחמה נגד איראן, "Epic Fury", התקבל על ידו בתשואות כה רמות?

אלא שאסור לנו להיתמם: לא מדובר רק בהצגה הטובה ביותר בעיר, וגם לא בחלומות על ניצחונות מזהירים־מהירים. שוטרי משטרת ההגירה של טראמפ פושטים לילה לילה על ריכוזי המהגרים הלא חוקיים, הם נעצרים ומוחזקים בכלובי מעצר מאולתרים עד לגירושם מארצות הברית. הטראמפיזם אינו רק חיזיון בידורי מפחיד המתלהב מסלוגנים פרסומיים אלא גם פוליטיקה שמרנית חסרת רחמים, אנטי־פמיניסטית, הנתמכת על ידי קבוצות השפעה גזעניות כמו "עליונות לבנה", שצעדו במצעד פשיסטי אלים ברחובות שרלוטסוויל, וירג'יניה, ב־11 וב־12 באוגוסט 2017 והתעמתו עם המפגינים שמחו נגד קיום המצעד בעירם. ב־12 באוגוסט אירע במקום פיגוע דריסה: מכונית דהרה אל תוך המפגינים שמחו נגד עצרת הימין. כתוצאה מכך נדרסה אישה צעירה למוות. כל מה שהיה לדונלד טראמפ לומר בתגובה היה "אני מגנה את תצוגת השנאה. הקנאות והאלימות מכל הצדדים בווירג'יניה". וכיוצא בזה הגיבוי שניתן לאלימות משטרתית כאשר מדובר היה בחיי אנשים שחורים באמריקה — ראו המקרה של הצעיר השחור ג'ורג' פלויד ממיניאפוליס (25 במאי 2020), שנחנק למוות לעיני המצלמות בידי שוטר אלים בעת ביצוע מעצר שגרתי שהסתיים ברצח.

אם לתמצת זאת בקצרה, אי אפשר לכתוב על טראמפ וטראמפיזם מבלי להתעמת עם העובדות הקשות, עם המדיניות הגזענית כלפי האחר, עם הדמיון המצמרר בין עצרת הענק שהתקיימה במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, לקראת בחירות 2024, בהשתתפותם של דונלד טראמפ ואילון מאסק, לבין עצרת אחרת שדמתה לה כשתי טיפות מים — עצרת ההמונים שערכה המפלגה הנאצית האמריקאית באותו מקום ב־1939 בקריאה לתמוך בהיטלר (100 שנה לניו יורקר, נטפליקס, 2025): המראה הכללי של הזירה ומצעד הלפידים של המשתתפים היה דומה. במילים אחרות, באמריקה הטראמפיסטית נושבות רוחות חזקות של טינה ורוע, המצטברות בסופו של דבר לתבניות פשיסטיות ידועות. אלה מזכירות תקופות אפלות בתולדותיה של ארצות הברית (למשל "ציד המכשפות" של הקומוניסטים בתקופת מקארתי).

עתה כבר ברור: היכולת להיות "אחר" ולהרגיש עצמך בטוח הצטמצמה מאוד באמריקה של טראמפ. ועם זאת, האם לא יהיה זה נמהר מדי להספיד את הליברליזם ולומר כי תהילתו חלפה לבלי שוב, לאור בחירתו של זוהראן ממדאני, מועמד פרוגרסיבי ממוצא מוסלמי, לראשות עיריית ניו יורק — על אפו וחמתו של דונלד טראמפ?

אף כי סימניה של מלחמת התרבות כבר ברורים, וכל סימני האזהרה הם כבר על הקיר — למשל הכיבוש האלים ב־6 בינואר 2021 של גבעת הקפיטול בידי תומכי טראמפ המוסתים — עדיין מדהים לגלות את כמות האנשים שקידמו בברכה את בחירתו לנשיא בקדנציה השנייה. הבה ולא נשלה עצמנו: האירוע הטראמפיסטי הוא אירוע משנה תודעה, משום שהוא מוכיח כי רעיון החופש הליברלי הפסיק להיות מעניין ואטרקטיבי עבור אנשים צעירים רבים. אנשים אלה לא רק שלא ביקשו לרדוף אחר החופש, הם אף נמלטו ממנו — היישר לזרועותיו של דונלד טראמפ.

הבריחה ההיסטרית מן החירות היא תופעה מסוכנת באמריקה של טראמפ, כפי שהיא מסוכנת גם בזמנים אחרים ובחלקים אחרים של העולם — ועל כך כבר הרחיב את הדיבור אריך פרום בספרו מנוס מחופש (פרום, 2024 {1941}). תהיתי אפוא מה מושך אנשים צעירים לוותר בקלות כה רבה על המשאב החיוני הזה לטובת גישה גזענית, קסנופובית ואנטי־פמיניסטית, היוצרת דמוניזציה מושלמת של "האחר" ומתירה למעשה את דמו?

על חלק מן הסיבות לכך כתבתי בספרי קומוניטריזם וליברליזם בספרות העכשווית (גורביץ' ולוינגר, 2020: 82-9). הפתרון שנידון שם היה הקומוניטריזם, או הקהילתנות. הקהילתנות ביקשה לתקן את הליברליזם מבפנים מבלי "לשפוך את התינוק עם המים המלוכלכים החוצה". ואמנם, כבר אז, בשנות ה־80 של המאה ה־20, בלטה הכמיהה לקולקטיביות תרבותית חדשה, ואיתה האכזבה מן האינדיבידואליזם והאטומיזם הליברלי. הקהילתנים הדגישו כי האדם הוא יצור חברתי מטבעו, ולכן זהותו נוצרת מתוך שותפות רגשית ונרטיבית עם אנשים אחרים. אנשים מחפשים משמעות שרק התרבות והקולקטיב יכולים להעניק. לא די לו לאדם באני האוטונומי שלו והוא מבקש להיות חלק מקהילה, זהותו לא נוצרת באופן מופשט, אלא על ידי זיקות מוחשיות ורגשיות למשפחה, לקהילה, לאומה. זיקות אלה חזקות לא פחות מן הזיקות האוניברסליות שייצג הליברליזם: חופש, שוויון, זכויות וכו' (וולצר, 2009; מקינטאייר, 2006; טיילור, 2011). טראמפ, בחושיו החדים, הקדים להבין זאת והזדרז לתרגם את הבנתו זו כל הדרך אל הקלפי.

והנה הדבר המפתיע הנוסף, אותו גיליתי במהלך הכתיבה (אולי ידעתי על כך מקודם, אך לא חשבתי על זה במודע): הייתה זו העובדה, כי התרבות — כן, אפילו התרבות היוונית — הכירה צורות מגוונות של הפוליטי. דמוקרטיה הייתה אחת מהן, אך תמיד ניצבה כנגדה גם החלופה של המדינה הסמכותנית, שאותה יצר אפלטון בספר הפוליטאה שלו (אפלטון, 1954). להפתעתי הרגשית, הבנתי, כי דמוקרטיה ליברלית לא בהכרח מסבה אושר לכולם, ובעיני אחדים היא אף נתפסת כאיום ממשי, משום שהיא מופשטת, שכלתנית ואוניברסלית ואינה מספקת חיק אבהי מגונן, שהאדם המודרני האבוד נזקק לו כל כך. טראמפ סיפק לאנשים בלתי מרוצים אלה את החלופה שבה חפצו: הוא העניק להמון המבודד של העידן המודרני אינטימיות ציבורית חדשה שאותה לא יכול היה לקבל מידי הליברלים שוחרי הזכויות.

קרה עוד דבר: בעקבות שקיעתו של השמאל המעמדי עם נפילת חומת ברלין ופירוק ברית המועצות ב־1989, קם על חורבותיו שמאל רדיקלי חדש שהפך לדמון מס' 1 של דונלד טראמפ: הווקיזם. Woke מלשון Awake, "ערות" — מעורבות אקטיביסטית בענייני העולם. בראייה הטראמפיסטית, ה"ווק" לא ייצג את החירות שהוא התיימר לייצג, אלא את העריצות האידיאולוגית ו"התקינות הפוליטית" הצפויה מראש, שנשענת על יחסי כוח נוקשים בין קבוצות הרוב (המדכאים הלבנים המערביים) לבין קבוצות המיעוט (הקורבנות המדוכאים, התרבויות הכפופות שאינן מערביות). קריטריונים של גזע, מגדר, דת, מוצא אתני ופוליטיקה פוסט־קולוניאלית, הגדירו מעכשיו את גבולות השיח וקבעו את הפער הנצחי שבין "הטובים" ("האחרים" האתניים והתרבותיים), לבין "הרעים" (האדם הלבן והערכים המערביים) (גורביץ', מתן ודוד, 2025; מוהר, 2026; Gray, 2024).

ייאמר מיד: הטראמפיזם ידע לנצל היטב את הפרדוקס המביך אליו נקלע ה"ווק" הפרוגרסיבי: עובדה היא כי בשם הסולידריות עם העולם המוסלמי (לכאורה, התרבות המדוכאת על ידי המערב הלבן) קיבל ה"ווק" בשוויון נפש מוזר דיקטטורות צמאות דם כמו איראן, שטבחו באלפי מפגינים שהתקוממו נגד המשטר בהפגנות שפרצו ב־8 בינואר 2026. קולו של השמאל הווקיסטי כלל לא נשמע, ובניו יורק לא נראו הפגנות ענק כנגד משטר האייתולות. השקט המביך משמאל, שליווה את ההתקוממות, חשף את נטייתו של ה"ווק" לצדד באופן עיוור בכל ציביליזציה שאינה מערבית ולגנות כל משטר דמוקרטי מערבי באשר הוא מערבי, לבן ו"דכאני" — גם אם הוא נלחם את מלחמת חירותו של האדם.

פרדוקסים אלה לא בלמו את כוחו העולה של השמאל הפרוגרסיבי. כראיה לכך, ניתן להצביע על העובדה כי מהפכני השמאל הם למעשה האליטה הבורגנית השלטת. אליטה זו תופסת עמדות בכירות במפלגה הדמוקרטית, באוניברסיטאות, בתקשורת, בהיי־טק, במערכת המשפט ובהנהלות הפירמות הגדולות. בעקבות כך — ממשיך הסיפור — נקלע האדם הלבן המרושש של אמריקה ל"מצוקה נשימתית", ומי שנחלץ לעזרתו היה כמובן דונלד טראמפ. הוא הצטייר בעיני תומכיו כ"משיח" עכשווי, האיש שבא לחלץ את אמריקה מן "הטרוריסטים הליברלים" שגררו אותה לאבדון.

טראמפ ביקש אפוא להפוך את הפירמידה על פיה ולתאר את האדם הלבן הנייטיביסטי כקורבן החדש של מזימת השמאל הפרוגרסיבי. הוא ביקש לגזול מן השמאל את היוקרה והאהדה השמורים בדרך כלל לקורבן, ולנכס אותן לעצמו. התחרות על שאלת הקורבניות בין הימין הטראמפיסטי והשמאל הפרוגרסיבי יצרה, כך, מציאות אירונית חדשה, לפיה שני הצדדים מונעים מרצון משותף לנקמה על היותם הקורבן הנצחי של ההיסטוריה. שני הצדדים אף נוקטים באקטיביזם פוליטי אלים, שמוצא את ביטויו במרחב הציבורי ובמדיה החברתית.

ברור כי קהל תומכיו של טראמפ לא גילה עניין מיוחד באירוניה זו. הצבעתו העידה על התיעוב העמוק שהוא חש הן כלפי השמאל הליברלי־דמוקרטי־קפיטליסטי, והן כלפי השמאל "הווקיסטי" הרדיקלי. ואם כך, מה ראו בעצם תומכיו של טראמפ לומר בהצבעתם? קודם כול, שיש להם העדפות תרבותיות ושבטיות אחרות מאלה של הליברלים; ושנית, כי הם חפצים בפוליטיקה של רגשות ששמה השני הוא פופוליזם. הפופוליזם בנוי בעיקרו על יסוד שני דברים — על הצורך של המנהיג לרצות את הבייס שלו, ועל הקנאה והזעם של ההמון המופנים אל המתנשאים עליו, אנשי האליטות ההייטקיסטיות, האקדמיות, התקשורתיות והמשפטיות. "הזעם הטראמפיסטי" (עיינו שוב בשם הפיוטי: "זעם אפי"), נבע מן התחושה כי האליטות רואות עצמן נעלות יותר בשל העובדה כי הן אינן נשענות על הרגש "הפרימיטיבי", אלא על עליונות התבונה (Field, 2025).

גישה מתנשאת זו העידה יותר מכול על התסכול הליברלי לנוכח העובדה כי קהלים רבים נטשו אותו דווקא בגלל החוויה הרגשית "הנמוכה" כביכול שמספק הטראמפיזם למאמיניו. כאן הייתה טעותו הגדולה של הליברליזם, אי יכולתו להכיר בשונה ממנו, הקושי שלו לקבל אדם שדעותיו שונות מן התפיסות האוניברסליות של הליברל המצוי. גישה נגטיבית זו תדלקה ביתר שאת את זעם ההמון בשנאתו לצדקנות הנקייה של הליברליזם וגרמה למנהיגים טראמפיסטיים ציניים לפצוח בפוליטיקה של פירוד וקיטוב חברתי, או במאבק רענן חדש כדי להגביר את שליטתם על ההמונים.

מה אם כן ניתן ללמוד מהצלחת הטראמפיזם? הלקח האישי שלי היה ברור: עלינו לבקש מעצמנו, הליברלים, להכניס מעט יותר רגש, דמיון, מיתוס, אמנות, לתוך הפילוסופיה שלנו (דבר שלא קל בכלל לעשותו). עלינו להפוך אותה לחווייתית ולאטרקטיבית יותר, לנסות לספק אותה סחורה נחשקת שקרויה "אינטימיות ציבורית" ותחושת שייכות למשהו שהוא גדול יותר מחיי האינדיבידואל האנונימי, בעל הזכויות, של הליברליזם. עלינו להכניס דמיון, פיתוי, ארוס, אל תוך הרציונליות המיובשת של היומיום — כך בדיוק הציע ניטשה בזמנו כשביקר את הרציונליזם הבורגני (ניטשה, אנושי, אנושי מדי, 2008: 56). עלינו להפוך את הפילוסופיה שלנו לנגישה יותר, לאמנותית ולמשחקית יותר, לאנושית יותר — פילוסופיה שתהיה פחות נוקשה בעקרונותיה, נשענת פחות על תיאורטיזציה עודפת ופתוחה יותר אל המסתורין ואי הוודאות שבחיים. פילוסופיה חדשה זו שתושפע מניטשה ומביקורת הרציונליזם המופשט שלו תוכל להוות גשר חי אל בני אדם אחרים שאינם חושבים כמונו ושאיתם אנו רוצים להמשיך לחיות (ורשיצקי, 2025).

אני יודע: אין זאת משימה קלה. קשה מאוד להפוך את התבונה למפתה יותר, לאטרקטיבית ולמרגשת — אולי זו אפילו משימה בלתי אפשרית שנוגדת את טבעה של התבונה. ובכל זאת, אני מציע לנו לא להתייאש ו"ללמוד מלאס וגאס", כלומר, ללמוד מן הספקטקל הטראמפיסטי שמשודר אלינו היישר מן הקזינו העולמי, ללמוד את הטריקים שלו ולהשתמש בהם, אבל בכיוון ההפוך. לא לשם פירוד ופילוג, אלא לשם שיתוף פעולה עם אנשים אחרים מאיתנו. צדקנות נרקיסיסטית או בכיינות בסגנון "איפה טעינו" (או בגרסת "יורים ובוכים"), לא תועיל. עלינו לקחת אחריות על חיינו. עלינו לקחת משהו בונה ויצירתי מעלייתו של דונלד טראמפ, ולנכס דבר זה לעצמנו. מדובר בשינוי דיסקט. אך האם אנו בנויים לזה?

*

חברים שאלו אותי: למה אתה כותב על דונלד טראמפ? מדוע לא כתבת על הנשיא ברק אובמה, שהיה בוודאי אישיות פורצת דרך, אדם מבריק ונואם בחסד עליון? התשובה פשוטה: לאובמה יש אמנם כמעט כל המעלות האנושיות והאינטלקטואליות האפשריות, יש לו אפילו המון כריזמה, אך אין לומר עליו שהוא המציא משהו חדש או שינה את העולם. הוא נצמד לליברליזם הקלאסי ודבק ב"פוליטיקלי קורקט" כדרך חיים. טראמפ, לעומתו, מחוספס, סרקסטי, חידתי, מפתיע, מציג פער בלתי סביר בין דיבור לפעולה. בפוליטיקה, הדיבור הוא חשוב, אך חשובה ממנו הפעולה. אדם כמו טראמפ מבין זאת היטב.

ואולי ישנה תשובה נוספת: כבר עתה ניתן לומר כי דונלד טראמפ שינה מן היסוד את כללי הפוליטיקה העולמית והוביל מרד תרבותי בערכים הליברליים השולטים. ראוי לדון במרד הזה ובמשמעויותיו ביחס לעולם בו אנו חיים. טראמפ הציג משיחיות רדיקלית מימין, שהתמודדה בהצלחה עם המשיחיות הפרוגרסיבית משמאל, ועל משיחיות פוליטית, משני צידי הקשת, ראוי לדון.

החלטתי לכתוב את הספר נולדה עם בחירתו השנייה של טראמפ לנשיאות. אותה עת, גישתי הייתה חשדנית וביקורתית מאוד, וככל ליברל מרוצה מעצמו, חשבתי שהקרקע נשמטת מן הקיום השפוי שלנו בעולם, כי העולם נחטף על ידי נרקיסיסט משוגע, שעלול להמיט על כולנו שואה. שנתיים ומעלה עברו מאז, ואני עדיין מרגיש התנגדות לכל מה שטראמפ מייצג ואינני בורח מן המשמעויות הרות האסון שנשקפות ממנו לדמוקרטיה הליברלית. באיום הזה, אני סבור, יש להילחם ללא מורא.

ועם זאת, הבנתי גם כי גם בתוך המחנה הליברלי קיימים כשלים עקרוניים, שאנשים שבעים מדי מעצמם אינם יכולים לתקן. התייעצתי אפוא עם אנשים מתחומים שונים ומהם ביקשתי לשמוע כיצד הם מציעים לשמור על "חופש, שוויון ואחווה" — הבשורות הגדולות שהביאה איתה המהפכה הצרפתית, וזאת מבלי להיכנע לתחושת ידיעת־הכול הרודנית, שמאפיינת חלקים מסוימים בליברליזם.

לעונג לי אפוא להודות לכמה אנשים יקרים שעזרו לי לחשוב מחדש על "הצייטגייסט" הטראמפיסטי הזה — כל אחד בתחום הקרוב לליבו: לרחל ראובינוף, לד"ר משה ברגשטיין ולד"ר יוסי טריאסט, אני מבקש להודות על שהאירו את עיני על ההקשרים הפסיכואנליטיים של הטראמפיזם. עם ד"ר עמית ורשיצקי, שכתב פרק מיוחד לספר, דיברתי רבות על השאלה, האם וכיצד ניתן לחבר בין ליברליזם לשאלת משמעות החיים. עודד שטראוס, שתרם אף הוא פרק לספר, העיר את עיני בסוגיית ההתנהלות התקשורתית של דונלד טראמפ, שחי את רוב חייו, כידוע, ברשת. לד"ר דן ערב, שותפי לאנציקלופדיה של הרעיונות, אני מודה על הרעיונות היצירתיים שתרם לשם הספר ולתכניו. תודה מיוחדת לעורך הספר ד"ר אושי שהם־קראוס, שיזם את הוצאת הספר ועודד אותי מאוד בזמן הכתיבה; לידידי פרופ' שחר אלדר, על השיחות המרתקות בענייני קולנוע וספרות; לד"ר רועי רייכרט, אני רוצה להודות על המחשבות המתוחכמות שתרם לי בנושא הפילוסופיה של ליאו שטראוס; למעצבת הספר נטלי סמו, על העיצוב היצירתי; ואחרון חביב, מנכ"ל "יצירה עברית", גיא בן נון: אני רוצה להודות לו באופן מיוחד על האמון שנתן בי ועל הדו־שיח האינטלקטואלי שניהלנו. הדיאלוג הזה הראה לי שיש לי שותפים למחשבה ולדרך. יבואו כולם על הברכה.

דוד גורביץ'

תל אביב, אפריל 2026