הריסות

הצליל הראשון שחודר את הדי האזעקה הוא השאלה של גברת גרוסברג: ״את בטוחה שהוא לא נושך?״ ידיה אוחזות בנכדה שלה. ילדה בת שבע עם עיניים כחולות עצומות, שבוהות בבילי מבלי למצמץ. בילי נושם בכבדות, צמוד לרגליה. הפרווה הכהה נרעדת מעט כשהמאוורר המסתובב חולף על פניו, מפזר את החום הדביק שכבר החל מצטבר למרות השעה המוקדמת.

״הוא יותר מפחד מכולם,״ הקול של נועה מתאדה ולא מצליח להגיע אל הצד השני של המקלט. שלושה על ארבעה מטרים חנוקים, מכריחים את הקולות להתערבב עם הריחות. אדי הקפה השחור מהתרמוס של כהן-ועדבית, הבושם החמצמץ של מרים מהקומה השנייה, ניחוח הפלסטיק הדחוס שעולה מהמזוודות שגברת גרוסברג סוחבת איתה בכל אזעקה, מעלה מטה, במדרגות הבניין.