הזירות 2 - בזירה אחת

פרולוג

יובל

לפני שבע שנים

"דרור, מה אתה עושה? אני בהיריון!" תחינה נואשת בקעה מגרוני.

ישבתי על רצפת חדר השינה שלי, מקופלת לתנוחה עוברית וכיסיתי את ראשי בידיי כדי להתגונן מפני הלמות אגרופיו. הזמן עצר מלכת ומחשבותיי קפאו עם גופי המשותק.

בכל כוחי ניסיתי לנתק את עצמי מהרגע הזה, שלא אנצור אותו במוחי, שלא אאפשר לעצמי להכיר בו ולקבל את העובדה שהוא התרחש במציאות.

הוא מעולם לא התנהג ככה. היו לו התפרצויות בעבר, אך אלו היו צעקות, דחיפות קלות, קללות. אף פעם הוא לא דחף אותי בעוצמה כזאת.

התכווצתי והפניתי את בטני ההריונית הגדולה לקיר, כדי שאגרופיו לא יפגעו בה, אך הוא הלם בי ולא עצר.

"בבקשה! די, אתה תפגע בעובר!" התחננתי. קולי נהיה צרוד ונשמע כצפצוף של חיה גוססת. לא הספקתי לחשוב אם עוז הקטן, שהיה בסך הכול בן שנה, שמע את היבבות שלי מעבר לקיר.

דרור הטיח בי את ידיו הגדולות בעוצמה מטורפת, פעם אחר פעם. ריאותיי נדחסו בחוסר אונים ולא אפשרו לכלוא עוד אוויר, תחושת מחנק איומה השתלטה על גרוני. כל הצלילים סביבי התעמעמו כאילו הוכנסו לאוזניי אטמים ונשמע בהן רק זמזום קודר ומתמשך, ליבי דהר בחזי ופניי נשטפו בדמעות. פחדתי. הרגשתי כאילו חטפתי מכת חשמל בכל הנפת אגרוף.

רק עברנו לדירה החדשה שלנו בבניין החדש, היישר מהקבלן, לא הספקנו אפילו לפרוק את כל הארגזים, כן, היה לנו הרבה מתח לאחרונה, אבל לא יכולתי להעלות על סף דעתי שאנחנו עלולים להגיע למצב הזה.

"הוא לא שלי, נכון? תעני לי חתיכת זונה מלוכלכת!" דרור שאג מעליי וסטר לפניי שוב ושוב. הוא דרש תשובה, אבל לא באמת ציפה שאענה לו. הוא הרי ידע את האמת ולא משנה מה אומר עכשיו זה לא ירגיע אותו.

"השתגעת? בטח שהוא שלך." המשכתי למרר בבכי, אך דרור לא עצר. עיניו התמלאו בזעם והיו נעוצות בי במבט מטורף, הן היו פעורות רחב כל כך, נראה היה כי תכף יפלו מארובותיהן. זה היה מבט כה משונה, כה לא אופייני לו. הוא התעצבן עליי לעיתים קרובות, גער בי, אבל אף פעם לא בהה בי במבט מלא שנאה כזה.

הוא תפס בחולצתי וגרר את גופי הכנוע קרוב אליו, כאילו הייתי בובת סמרטוטים. ידיי נרפו, אנרגיית החיים שקצת מילאה אותי לפני דקות ספורות ונתנה לי כוח לגונן על עצמי ועל החיים בבטן שלי, אזלה כאילו נשאבה ממני סופית על ידו.

"מי זיין אותך? אני רוצה לדעת מי זיין אותך?!" הוא קירב את פניי אל פניו, כך שאפו ננעץ בלחי הרטובה מדמעות שלי. הסטתי את פניי הצידה, אבל הוא תפס לי בלסת בכוח והחזיר את מבטי אליו, קרוב כל כך שטיפות הרוק שלו ניתזו על עורי והתערבבו עם דמעותיי.

"דרור, אף אחד לא מזיין אותי. אני מתחננת. תעצור." המילים יצאו מפי כמעט ללא קול. אצבעותיו הארוכות והנוקשות התהדקו על צווארי, כאילו הוא רצה שאפסיק לנשום באמת.

"אני לא מאמין לך, כלבה מסריחה. תגידי את האמת." הוא סינן.

עיניי נעצמו בייאוש תהומי, תודעתי התנתקה מגופי הכאוב וגזלה ממני את החיבור למציאות.

לפתע נשמע בכי קולני מעבר לדלת, עוז קטע את תוכניתו הזדונית של אביו. דרור קפא במקומו אך עדיין המשיך לאחוז בי, עיניו התעגלו בפליאה, כאילו התעורר מחלום רע או מהתקף. הוא שחרר את החולצה שלי בתנועה איטית וזז אחורה. זחלתי מייד על ארבע ונצמדתי אל הקיר הקר כמו חיה פצועה ומפוחדת.

החדר היה חשוך, זו הייתה כבר שעת לילה מאוחרת, רק אור הלבנה חדר דרך החלון הפתוח ומילא את החלל בגוונים אפורים וכסופים, ששלחו צללים אפלים אל דמותו הצמודה אל הקיר מולי. גופי עדיין סירב לציית לי, על אף הדחף העז לדהור אל חדרו של עוז בני הקטן, שהבכי שלו הדהד בין הקירות.

דרור המשיך לבהות בי במבטו הקודר, אבל משהו השתנה בעיניו שהחזירו אור בחושך האפל. כאילו הטירוף חלף ובמקומו עיניו ברקו והתמלאו בדמעות. הלב שלי התכווץ וידעתי שעליי להגיע לעוז ולהרגיע אותו.

"לכי תרגיעי את הילד." הוא אמר חרישית והסיט את פניו כאילו הוצף בושה. ברגע שעיניו ניתקו ממני גופי השתחרר והצלחתי להרים את עצמי מהרצפה הקרה, מייד רצתי אל חדרו של עוז, שישב בלול ובכה בחושך מוחלט. חפנתי אותו בידיי ואימצתי לחיקי, חזק ככל שיכולתי וככל שהבטן של ההיריון המתקדם אפשרה לי.

"אני כאן, מתוק שלי." לחשתי לתוך ראשו הלח מזיעה. הוא המשיך להתייפח, אך גופו הקטן נרגע אט־אט בזרועותיי.

"אני ממש מצטער. לא יודע מה קרה לי." גופי נדרך מייד בתגובה לקול של דרור שנכנס בשקט לחדר. הוא התקרב אלינו, הושיט את ידיו וכרך את זרועותיו סביבנו. רעד חלף בגופי והתכווצתי באופן בלתי נשלט, אימה שחורה אפפה אותי ממגעו, אבל לא יכולתי להדוף אותו. כי זה היה דרור, בעלי.

איך הוא יכול לפגוע בי?

היום

השכבתי את הבנים לישון, כל אחד במיטתו, ונישקתי אותם במצח. כל פעימת לב שלי לוותה בכאב חד, הפחד מהשיחה המתוכננת שיתק אותי, וגם הידיעה שהמלאכים הקטנים האלה עתידים לעבור טלטלה מצלקת בגלל הבחירה שלי, פילחה לי את הגוף, אבל לא הייתי מסוגלת לשאת את זה יותר, למענם הייתי חייבת לעצור את הסבל של כולנו.

בתוך תוכי הבנתי שהפרידה תציל את הנשמות שלהם, כי לא היה דבר גרוע יותר מלגדול במשפחה שהרגש שהנחה את קיומה הוא שנאה.

התיישבתי במטבח על יד אי־העץ, מתחת לתאורת הספוטים המעומעמת וחיכיתי לדרור שהיה במקלחת, הגיע הזמן לדבר איתו ולבשר לו את ההחלטה שלי. גופי עקצץ וראשי כאב. היינו נשואים כבר שלוש־עשרה שנה וההחלטה הייתה קשה. על אף העובדה שהמחשבה התגבשה בתוכי כבר כמה שנים, פחדתי לעשות את הצעד ולומר אותה בקול. לעיתים תהיתי איך מצאתי את עצמי לכודה במערכת יחסים עם אדם כמו דרור, שידע להקטין אותי לממדים כה צרים עד שעם השנים חוויית העצמי שלי הפכה ריקה וצורמת.

האצבעות שלי טיילו על משטח העץ ושרטטו עיגולים, כמו מעגלי החיים שלי בשנים הללו, בכל פעם בעת שניצת זיק של תקווה לשינוי, הכול היה חוזר חלילה ונסגר בתוך עוד מעגל מחורבן. היום הגיע הזמן לפרוץ אותו.

דרור יצא מהמקלחת לבוש בחליפת הטרנינג השחורה שלו, היא שימשה אותו כפיג'מה. גופי התכווץ, ספק מציפייה וספק מחרדה. הוא ניגש אל המטבח ומזג לעצמו כוס מים קרים מבר המים, נשען בחוסר סבלנות על השיש הלבן והתבונן עליי במבטו הצורב.

"שב בבקשה. אני רוצה לדבר איתך." ביקשתי בשקט ושילבתי את אצבעות ידיי על האי. הוא לגם מהמים ולפתע הבחנתי כמה הגרון שלי יבש מרוב לחץ. הוא התיישב מולי בחוסר רצון על כיסא בר שחור, גבוה ומהודר. תהיתי אם הוא חשש, אם היה לו מושג מה התכוונתי לומר לו.

"כן, קרה משהו?" הוא הניח את הכוס לפניו ומיקד את עיניו החומות על פניי.

"כן ולא. כלומר, עכשיו... לא קרה כלום, אבל כן, קרו הרבה דברים." סיננתי בשקט. היה לי קשה למצוא את המילים המתאימות, לא היה לי אומץ להוציא אותן החוצה. תרגלתי פעמים כה רבות מול המראה איך אומר את המונולוג הזה, אבל במציאות זה היה קשה מנשוא. נאנחתי אנחה כבדה.

"אני רוצה להתגרש."

"מה?" צחוק נמוך התפרץ ממעמקי גרונו. הוא ניער את ראשו לשלילה והתרומם מהכיסא שחרק על הרצפה.

"תעצור. אני רצינית, דרור. הפעם אני מדברת בשיא הרצינות." ניסיתי לשמור על קולי יציב ורגוע, אך הלב שלי הלם בעוצמה שהרעידה את גופי ושמעתי את דפיקותיו באוזניי.

"די עם השטויות שלך, יובי. על איזה גירושין את מדברת לעזאזל?" הוא החל להתנשף בכבדות, כמו פיטבול זועם שפודל העז לנבוח עליו. "אז רבנו קצת, הייתי עצבני וגם את. מספיק עם זה." הוא חזר לשבת, "את לא נורמלית, את עוד שנייה בת ארבעים, מה תעשי לבד עם שני ילדים?" הוא הצליף וידיו על האי נקמצו לאגרופים.

ישבתי במקומי ולא הנדתי עפעף. הייתי חייבת לשרוד את המתקפה שלו למרות הפחד הקיומי שהתפשט בעורקיי.

"נעשה הכול בצורה מסודרת, נקבע הסדרי ראייה ונחלק את ההון בינינו בהוגנות." קולי המשיך להיות שקט בניסיון נואש להסתיר את הסערה שהתחוללה בתוכי.

"לא רוצה לשמוע על זה אפילו." הוא הטיח את אגרופיו על המשטח בעוצמה כזו, שהכוס עפה והתרסקה על הרצפה ושבריה התפזרו על אריחי הריצוף הבהירים. קפצתי במקומי ותהיתי לרגע אם המשטח נסדק.

"אתה לא אוהב אותי ואני לא אוהבת אותך." פלטתי את המילים במהירות ובלעתי רוק, "כל השנים העמדנו פנים שאנחנו משפחה למופת והצגנו כלפי חוץ תמונה כוזבת של אושר, אבל שנינו יודעים שמעולם לא היינו מאושרים, דרור. מעולם לא אהבנו זה את זה ולהמשיך לחיות ככה, זה עינוי בשביל שנינו," נשפתי.

שחררתי את הפקק וכמו שמפניה שפרצה החוצה, מילותיי בעבעו וגלשו בקול רם. זעזוע חלף בו וממש ראיתי איך הוא התכווץ על כיסא הבר מולי. פתאום הוא נעמד וצמצם את המרחק בינינו. ידיו ננעלו בעוצמה על הלסת שלי והצמידו את פניי אל פניו. אצבעותיו הכאיבו לי והלב שלי נדם. הבל פיו החם נדף עליי והתקשיתי להכניס אוויר לריאותיי. המטבח הפך לצפוף ומחניק.

"את חיה בסרט, חתיכת כלבה מסריחה, אם את חושבת שאשחרר אותך." הוא ירק את המילים, "ואני נשבע לך שאם תעזי לעשות משהו אני אשאיר אותך להירקב ברחוב, בלי גרוש על התחת היפה שלך."

עיניו הפעורות שרפו אותי במבט מלא שנאה, "גם את הבנים את לא תראי." הוא התקרב עוד כמה סנטימטרים, כך שעורו התחכך בשלי. "תשכחי מהרעיון המטופש שלך ולכי לישון."

דרור משך כל מילה באיטיות מייסרת, כמו טעם את מתיקותה. הארס שהשתחרר ממנו התפשט בתוכי כמו רעל. כפי שהיה בכל השנים הללו. למרות העובדה שהוא אחז בי והכאיב לי.

לראשונה לא ניתקתי את מבטי, כדי לנצור בזיכרוני את המבט האכזרי והמלא בתועבה שלו כי הייתי זקוקה לזה, לקצה חוט שיוביל אותי אל המילוט שלי, לאחר שלוש־עשרה שנים של פחד וערפול. המשכתי לצרוב אותו במבט נחוש ובשיניים חשוקות ולבסוף הוא הפסיד בקרב המבטים שלנו, הרפה ושחרר אותי.

"דרור, אני לא יכולה יותר. החלטתי וגם שכרתי עורך דין." הודעתי לו בקול צרוד ושפשפתי את לחיי.

צפיתי את התגובה שלו וגם עורך הדין שלי, ישראל, הכין אותי לכך. כבר ידעתי שהוא לא יממש את האיומים שלו לגבי הבנים משלל סיבות, העיקרית היא שהוא לא רצה לגדל אותם לבד, זה פשוט היה גדול עליו. לגדל ילד נכה זה חתיכת כאב ראש, גם מבחינת הכסף. לפי ישראל, העניין היה סגור וחתום, אבל מילותיו דקרו אותי וידיי החלו לרעוד והסגירו את החרדה שלי.

"בוא נעשה את זה יפה, למען הילדים, אני לא רוצה להרוס את היחסים בינינו ולפתוח במלחמות." כבשתי את הדמעות הגואות, לא יכולתי לאפשר לעצמי אפילו ניצוץ של חולשה בשיחה הזאת.

"לכי תזדייני, יובי. שום גירושין לא יהיו פה!" הוא קם בתנועה חדה והקפיץ אותי. הפעם הוא פשוט הסתלק לחדר השינה. רק אז, לבדי, אפשרתי לדמעות לזלוג. ידעתי שזה לא יהיה פשוט, הכנתי את עצמי שדרור יגיב בצורה כזאת, אבל לא הייתי בטוחה שיהיו לי מספיק כוחות להיאבק בו והפעם ללכת עד הסוף. הרי בכל השנים ויתרתי ונכנעתי שוב ושוב.

שכבתי על מזרון מתנפח בחדר העבודה שלי והתעטפתי בשמיכת פלנל דקה ונעימה. זה היה הלילה הראשון שלא ישנתי עם דרור באותה המיטה וזה היה טוב כל כך. הוא מחה ושחרר כמה קללות עסיסיות כאשר הבין שלא התכוונתי לישון איתו יותר, אבל זה כבר לא עניין אותי. העלבונות שלו לא נגעו בי יותר. נשכבתי על המזרן וגופי השתחרר בהקלה שלא חשתי שנים רבות.

הייתי בפתחה של מלחמה, אבל בתוך תוכי ידעתי שזה יהיה מאבק על החופש שלי ושל הילדים שלי וזה היה שווה את הכול.

מאור

"מאורי, מותק, אני כל כך שמחה לראות אותך!" אימא הכריזה עוד בפתח הבית הקטן והישן שלנו בקיבוץ הגושרים. הקיבוץ ממוקם כשניים וחצי קילומטרים מגבול לבנון, והנסיעה אליו מתל אביב הייתה נצחית כמו הגיהינום.

אימא ניגשה אליי וכרכה אותי בחוזקה בזרועותיה החמות. זה היה חיבוק ארוך שלא רציתי להשתחרר ממנו.

"היי אימא, אני שמח לראות אותך." סירקתי באצבעותיי את שערה שמסגר את פניה הקטנות, הוא האפיר עוד מאז הפעם האחרונה שנפגשנו וקמטים חדשים עיטרו את עיני הדבש שלה. הלב שלי נמחץ. "את נראית עייפה." הידקתי את ידיי סביבה ואימצתי אותה לחיבוק דב.

"קשה לי להיות לבד בבית." היא אמרה בכנות וחיוך רך התפרש על שפתיה, אך לא נגע בעיניה הבורקות. "הפחתתי את כמות המשמרות שלי בבית החולים והוספתי שעות הוראה, אבל אתה יודע, הגיל עושה את שלו." היא משכה בכתפיה, כאילו הייתה צריכה לתרץ את מצבה.

חפנתי את לחייה ונשקתי למצחה. "זה קשור גם לעזיבה של אבא. נכון?"

קצות פיה נטו מייד מטה. "בוא נשב לאכול. אתה בטח רעב." היא התעלמה מההערה שלי. "תוריד את התיק ותשב ליד השולחן." היא פסעה אל המטבח כדי להביא את הארוחה ולהגיש אותה בפינת האוכל.

צעדתי אל החדר שפעם היה שלי וחקרתי את קירות הבית הישן, ביקרתי כאן רק לעיתים רחוקות ובכלל לא התגעגעתי אליו. מאז שהתפנינו עם תחילת מלחמת 'חרבות ברזל', לא השתנה בו כלום. חלפו כבר כמה שנים מאז, אבל אף פריט לא שינה את מקומו. הבית כולו התיישן והזדקן, עם אימא שלי. עבורה החדר שלי הפך לסוג של אנדרטת זיכרון מוזרה לאיך שהייתי פעם. בקושי רב הצלחתי לעצור את עצמי ולא לצלול אל הזיכרונות הכואבים, זרקתי את התיק על הרצפה, הלכתי לרחוץ ידיים ואת פניי העייפות וחזרתי לסלון.

התיישבתי בפינת האוכל שהייתה עמוסה בתבשיליה המובחרים של אימי, והבית הקטן והישן התמלא בניחוחות המטריפים של האוכל שהיא ידעה לבשל באופן יוצא מן הכלל.

"את לא מבינה כמה התגעגעתי לקוסקוס שלך." חייכתי והתחלתי להעמיס את הקוסקוס על הצלחת.

"אני שמחה לשמוע, מאמי." על פניה נמרח חיוך מרוצה והיא התמקמה לצידי ליד השולחן ומזגה לי עוד קצת ממרק הירקות הריחני שלה. "אז ספר, מה חדש אצלך? אתה ושניר כמעט לא מגיעים לבקר, התגעגעתי נורא." היא נשפה את המילים בנימה מלנכולית והשעינה את סנטרה על כף ידה בהמתנה.

"את יודעת, שניר ואני חיים במרכז, קשה לעבור את המרחקים האלה לעיתים קרובות." משכתי בכתפיי והסטתי את מבטי.

"אני מתארת לעצמי, אבל נראה לי שזו לא הסיבה היחידה שאתם לא מגיעים הנה." היא ציינה והשפילה את עיניה אל הצלחת שלה שלא נגעה בה.

צמצמתי את עיניי כי לא רציתי לגעת בנושא הזה. לא הפעם, כי באמת התגעגעתי אליה ורציתי להעביר את הביקור בנועם. "את צודקת. קשה לי להגיע לכאן ואת יודעת למה." הסכמתי לבסוף. ערבבתי את תכולת הצלחת שלי אבל התיאבון שפקד אותי לפני כן, כמעט נעלם.

"העזיבה שלו קשה עבור כולנו, מאור. הוא חזר להיות בקשר ושואל מה שלומכם. נכון, הוא עשה בחירה מאוד מוזרה ועזב אותנו בתקופה הכי קשה, אבל אין מה לעשות..." היא נאנחה ומזגה מים מהקנקן לכוס שלי.

"לא, לא." ניערתי את ראשי לשלילה. "זה שהמניאק עזב לא מזיז לי את הבוהן, אימא, רק חבל שהוא עשה את זה כל כך מאוחר." שחררתי את הכף ואצבעותיי אחזו בכוס המים. רוקנתי את תכולתה בלגימה אחת. "אני לא מבין, למה את מתייחסת לעזיבה שלו כאילו זה אסון נורא ואובדן גדול בשבילך." קולי התקשח ולסתי ננעלה. הכעס החל לגעוש בתוכי.

"אל תיגע בה! אם תיגע בה שוב, אני ארצח אותך!" צרחתי עליו וידיי נקמצו לאגרופים. באותם הרגעים, למרות העובדה שהייתי בסך הכול בן שלוש־עשרה, הייתי מסוגל לרצוח אותו באמת. שניר, אחי הבכור, היה בצבא ונשארתי לבד במערכת ההגנה על אימא. חטפתי ממנו גם, אבל ללא ספק הראשונה לחטוף הייתה היא. הוא שוב התחרפן וצרח עליה כיוון שלא הייתה לו חולצה נקייה לעבודה או שטות אחרת בסגנון. היא הצטדקה והתגוננה, כאילו באמת עשתה עבירה כלשהי וזה הרתיח אותי. למה הוא התייחס ככה לאישה שלו? אם הוא היה רק צורח הייתי עוד חי עם זה, כולנו 'זכינו' לצרחות בימים הרעים שלו, בעת איבוד העשתונות שלו, אבל באותו היום הוא הגזים והתחיל להכות אותה.

"לך יא בן זונה קטן. אל תתערב." הוא שאג והניף לכיווני את ידו.

"מנחם, אני מתחננת, תעזוב אותו!" אימי אחזה בכתפיו וידיה רעדו. פניה החיוורות הלבינו עוד יותר, שטופות חרדה איומה.

"לכי לעזאזל, מטומטמת." הוא הדף אותה בכוח. "תראי מה גידלת! החצוף הזה עוד מעז להרים את הקול שלו עליי? על אבא שלו?!" אבא צמצם את המרחק ביני לבינו ונצמד אליי בגופו הגדול.

"מאור, לא! אל תגיב לו!" אימי זעקה בחוסר אונים וניסתה לגונן עליי בגופה הצנום.

"זוזי ליבנת, אני אראה לו מה זה חינוך אמיתי!" אבא דחף אותה שוב והפעם תנועתו העיפה אותה אל הרצפה, כאילו הייתה נוצה.

דמי בעבע בעורקיי ומסך שחור של שנאה ושל זעם ירד עליי, למראה של אימא שלי הבוכייה הזרוקה על הרצפה. לא הצלחתי להשלוט בעצמי והסתערתי עליו, דחפתי אותו בכל העוצמה שהצלחתי לגייס באותו הרגע, עד לכדי כך שהוא מעד.

אימא התרוממה על רגליה וצרחה מלאת אימה בקעה מעומק החזה שלה, אבל באותו שלב כבר לא היה לי אכפת, כל מה שרציתי זה סוף־סוף לעצור אותו. לעצור את המפלצת הפסיכית שזיהמה את חיינו בכל פעם שפרנויות השתלטו על המוח החולני שלו.

אבא חזר לעמוד, עיניו נפערו והתמלאו בנימי דם. ללא מילים הוא הרים כיסא פלסטיק גדול והשליך אותו עליי בכל הכוח. מרוב הפתעה לא הספקתי להתחמק והכיסא פגע ישירות בראש שלי.

הכול התעמעם סביבי. כאב חד פילח את הראש שלי וצליל מזמזם ומתמשך נשמע באוזניי, ואז משהו חם ונוזלי החל לטפטף מהמצח שלי על פניי.

הוא קפא במקומו ומבטו המבוהל נע ממני אל אימי ובחזרה. אימא רצה אליי ועיניה התמלאו בדמעות.

"מאור, מאמי, אני חייבת לקחת אותך למיון!" היא זעקה וחפנה את ראשי ואז היא התבוננה באבא שלי, "תראה מה עשית לבן שלך! פתחת לו את הראש!"

"מאורי, אל תדבר ככה על אבא שלך, בבקשה." קולה שהפך לשקט יותר ובטוח פחות שלף אותי מהזיכרונות הארורים.

"את לא רצינית, אימא." הזדעפתי. "הבן אדם פגע בך ובנו כל כך הרבה ואת עדיין מגוננת עליו?" זקפתי את גבי והפניתי את עיניי היישר לתוך עיניה החומות שהתחילו להבריק. "ועוד אחרי כל מה שהוא עשה לך, הוא בגד בך במשך שנים! ניהל רומן עם איזו אמריקאית מסתורית ונפגש איתה בכל נסיעת עבודה שלו לארצות הברית, ועל האלימות אני בכלל לא מדבר." נשמתי נשימה עמוקה כדי לצנן מעט את הכעס, "ואחרי כל זה הוא גם עזב אותך וברח מהארץ באמצע המלחמה."

גבותיה התכווצו וקמט עמוק הופיע ביניהן. היא ישבה מולי לבנה כמו סיד ושתקה. ידעתי שהמילים שלי פגעו בה, זאת הייתה הסיבה שנמנעתי מלהגיע לקיבוץ ולהיפגש איתה, הדברים האלה ישבו בתוכי כל כך הרבה שנים וההדחקה שלה הוציאה אותי מדעתי. אהבתי את אימא שלי יותר מכל דבר בעולם ולא רציתי לפגוע בה, אבל לא יכולתי לבלוע את הניסיונות הנואשים שלה להצדיק את התנהגותו המופרעת ולתרץ את העזיבה הבוגדנית שלו.

אבא שלי, מנחם, היה איש עסקים שעסק בייבוא ובייצוא בתחום החקלאות, רוב חיי זכרתי אותו כאדם עסוק ומאופק שהרבה לטוס לענייני עבודה. הייתה תקופה שהוא היה מודל לחיקוי בשבילי, גבר חסון ומצליח שאהב את משפחתו ואת ביתו בקיבוץ, אבל באיזשהו שלב קרה לו משהו והתחילו אצלו התפרצויות הזעם המזורגגות שלו.

"מאור, אני מבינה את התחושות שלך. אבל תסכים איתי שהוא לא תמיד התנהג כמו מפלצת." היא שברה את השתיקה, קולה היה שקט אבל יכולתי להבחין ברעד שהיא ניסתה להסתיר.

"נכון, וזה הדבר הגרוע ביותר. כי באמת היו לו תקופות שהוא התנהג כמו בן אדם ואפילו הפגין אהבה. את צודקת." השתדלתי להישמע רך יותר בשביל לא להכאיב לה עוד. "אבל התקופות הקסומות האלה הפכו את התפרצויות הזעם הפתאומיות שלו לעוד יותר קשוחות. זה תמיד היה בלתי צפוי, תמיד תפס אותנו לא מוכנים. תחושת האכזבה, אימא. אין לי את המילים לתאר אותה ואני די בטוח ששניר הרגיש אותו דבר."

אימא התנועעה באי־נוחות על הכיסא ודמעות החלו לגלוש על הלחיים שלה. נעמדתי וניגשתי אליה, עטפתי את ראשה בזרועותיי והצמדתי אותו אל החזה שלי.

"אני מצטערת שזאת החוויה שלך, מאורי." אימא לחשה לתוך החולצה שלי שהפכה ללחה מהדמעות.

"אני באמת מנסה להבין למה לא עזבת אותו, אבל לא מצליח." רטנתי לתוך שערה המאפיר. תחושת עייפות התפשטה בכל גופי, כאילו עם המילים שיצאו ממני, התרוקנתי בעצמי. שחררתי את אחיזתי ממנה וחזרתי לשבת מולה.

"טוב, בואי נפסיק לדבר על הפוץ הזה. רציתי לספר לך שהתקבלתי ללימודי תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן." שיניתי נושא כדי לפוגג את המתח ולא לחרבן לגמרי את הביקור הנדיר שלי.

"איזה יופי. אני כל כך שמחה לשמוע," היא מחתה את דמעותיה במפית וחייכה. "אבל למה מדעי המדינה, אם אפשר לשאול? הרי תמיד אהבת את תחום המחשבים."

שמחתי שהשיחה חזרה אל הנתיב השגרתי. "את יודעת, עברנו כל כך הרבה חרא מאז שהמלחמה התחילה, המדינה הפקירה את תושבי הצפון ובכלל, את כל האזרחים... ובא לי להשפיע, לשנות."

אולי הייתי תמים שחשבתי על קריירה פוליטית, אבל זה באמת כל מה שעניין אותי באותה התקופה.

"אני איתך, בכל מה שתבחר, מאמי." היא אמרה ואחזה בידי המונחת על השולחן. "אני גאה בך."