עיר החרמש 1 - בית הדם והאדמה

1

זאבה ארבה בפתח הגלריה.

זה אמר שהיום היה יום חמישי, וזה אמר שבּרַייס כנראה הייתה גמורה מעייפות אם היא נאלצה להסתמך על הביקורים של דָניקָה כדי לדעת איזה יום היום.

חבטה עמומה נשמעה על דלת המתכת הכבדה של גְרִיפִין עתיקות כשהזאבה הלמה עליה באגרופה — ברייס ידעה שציפורני האגרוף הזה צבועות בלק סגול מטאלי וזקוקות למניקור בדחיפות. כעבור שנייה נשמעה נביחה נשית מעבר לדלת הפלדה. "להֵל איתך, ב', תפתחי לי כבר. חם כאן בטירוף!"

ברייס גיחכה ממקומה ליד שולחן הכתיבה באולם התצוגה הצנוע של הגלריה, והעלתה את שידורי מצלמת האבטחה של דלת הכניסה. היא הסיטה קווצת שיער בגוון אדום־יין מאחורי אוזנה המחודדת ואמרה לתוך האינטרקום, "למה את מלוכלכת כל כך? את נראית כאילו התחטחטת בזבל."

"מה זאת המילה המזוינת הזאת, התחטחטת?" דניקה קיפצה מרגל לרגל וזיעה בהקה על מצחה. היא מחתה אותה ביד מטונפת, והנוזל השחור נמרח על פניה.

"אם היית טורחת לפתוח ספר לפעמים היית יודעת מה זה, דניקה." ברייס חייכה כשקמה מהשולחן. זו הייתה הפוגה מבורכת מהמחקר המשעמם שהעסיק אותה כל הבוקר. בחדר לא היו חלונות, והדרך היחידה לדעת מי נמצא מעבר לקירות העבים הייתה באמצעות ציוד האבטחה המקיף של הגלריה. אפילו בעזרת השמיעה החדה שהייתה לה כפֶיי למחצה, היא לא הצליחה לשמוע כמעט כלום מעבר לדלת הברזל, חוץ ממהלומות אגרוף מזדמנות. קירות הבניין היו עשויים מאבן חול פשוטה ללא עיטורים, אבל החזות הסתמית הזאת הסתירה מערכות חדשניות וכשפי הגנה משוכללים שאפשרו לגלריה לפעול ושימרו רבים מהספרים בארכיון שבמרתף.

וכאילו עצם המחשבה על הקומה מתחת לעקביה הגבוהים של ברייס הוא שזימן אותה, נשמע קול קטן מאחורי דלת הארכיון העבה, "זאת דניקה?"

"כן, שלהבת." ברייס קיערה את כף ידה סביב ידית דלת הכניסה. כשפי ההגנה זמזמו כנגד כף היד וזחלו כמו עשן על עורה הזהוב המנומש. היא חשקה שיניים והבליגה על התחושה, שעדיין הייתה זרה לה אף על פי שעבדה בגלריה כבר שנה.

מעברה האחר של דלת הארכיון, לוח פשוט למראית עין בעובי חמישה־עשר סנטימטרים, שלהבת הזהירה, "גֵ'סִיבָּה לא אוהבת שהיא באה לכאן."

"את לא אוהבת שהיא באה לכאן," תיקנה ברייס. היא צמצמה את עיני הענבר שלה והעיפה מבט אל דלת הארכיון, בידיעה שזיקת האש הקטנטנה מרחפת מעברה האחר ומצותתת, כפי שעשתה בכל פעם שהיה מישהו בחוץ. "תחזרי לעבודה."

שלהבת לא ענתה — מן הסתם התעופפה בחזרה לשמור על הספרים למטה. ברייס גלגלה עיניים, וכשפתחה בתנופה את דלת הכניסה הכה בה גל חום יבש שאיים לשאוב את כל הלחות מגופה. והקיץ רק התחיל.

דניקה לא רק נראתה כאילו התחטחטה בזבל. היה לה גם ריח תואם.

קווצות משערה הבלונדיני־כסוף שבדרך כלל היה יריעה חלקה כמשי השתחררו מצמתה הארוכה וההדוקה, והפסים בגוני אחלמה, ורוד וספיר היו מרוחים בחומר שמנוני כהה שהדיף צחנה של מתכת ואמוניה.

"כמה זמן לקח לך," רטנה דניקה ונכנסה לגלריה בהליכה מתריסה. החרב החגוּרה לגבה קיפצה עם כל צעד. צמתה הסתבכה בניצב העור השחוק, וכשעצרה מול שולחן הכתיבה ברייס שחררה עבורה את הצמה.

השיער בקושי הספיק להשתחרר, ואצבעותיה הצנומות של דניקה כבר פתחו את אבזם הרצועה שחגרה את החרב לז'קט האופנוענים שלה, שהיה עשוי מעור מרופט. "אני צריכה לזרוק אותה כאן לכמה שעות," היא אמרה, הסירה את החרב מגבה וניגשה לארון הציוד המוצפן מאחורי פאנל עץ בצד האחר של אולם התצוגה.

ברייס נשענה על שולי השולחן ושילבה את זרועותיה, כשאצבעותיה נושקות לבד השחור הנמתח של שמלתה הצמודה. "תיק הספורט שלך כבר מסריח את המקום. ג'סיבה אמורה לחזור אחר הצהריים, ואם הדברים שלך עדיין יהיו כאן היא שוב תזרוק אותם לזבל."

זה היה העונש המתון ביותר שג'סיבה רוֹגָה הייתה עלולה להטיל על מי שהתגרה בה.

ג'סיבה הייתה קוסמת בת ארבע מאות שנה שנולדה מכשפה, אבל ערקה והצטרפה לבית האש והצל, וכעת סרה אך ורק למרותו של מלך התחתיות בכבודו ובעצמו. בית האש והצל הלם אותה היטב; הכשפים שלה יכלו להתחרות בכל המכשפים והידעונים שהשתייכו לבית הזה, האפל שבכל הבתים. כולם ידעו שכשזעמה התעורר, היא הפכה אנשים לחיות. ברייס לא העזה לשאול אם החיות הקטנות באקווריומים והטֵרַריומים תמיד היו כפי שנראו עכשיו.

וברייס השתדלה לא להרגיז אותה אף פעם. אם כי תמיד הייתה סכנה כשמדובר בוואניר. אפילו החלשים ביותר בקרב הוואניר — קבוצה שכללה את כל הבריות במידגארד מלבד בני אנוש וחיות רגילות — היו עלולים להיות קטלניים.

"אאסוף אותו אחר כך," הבטיחה דניקה ולחצה על פאנל הסתרים כדי לפתוח אותו. ברייס הזהירה אותה כבר שלוש פעמים שארון הציוד באולם התצוגה הוא לא ארונית האחסון הפרטית שלה. אבל דניקה טענה בתגובה שהגלריה, ששכנה בכיכר העתיקה, נמצאת במיקום מרכזי יותר מגוב הזאבים ביער הירח. ובזה נגמר הסיפור.

ארון הציוד נפתח ודניקה נופפה על פניה בידה. "תיק הספורט שלי מסריח?" חרטום מגפה השחור מישש את התיק הדחוס בין המגב לדלי, שהכיל את ציוד הריקוד של ברייס. "מתי בפעם האחרונה כיבסת את הבגדים המזוינים האלה?"

ברייס עיקמה את האף כשסירחון הנעליים הישנות והבגדים המיוזעים נשב החוצה. אה, כן, היא שכחה לקחת את בגד הגוף והטייץ הביתה לכביסה אחרי שיעור צהריים לפני יומיים. בעיקר מפני שדניקה שלחה לה סרטון שבו נראתה ערמה של שורש עֶלֶס על דלפק המטבח שלהן כשברקע מוזיקה רועמת מרמקול חבוט ליד החלונות, בליווי פקודה לבוא הביתה תכף ומייד. ברייס צייתה. אחרי הכמויות שהן עישנו סביר להניח שברייס עדיין הייתה בסוטול אתמול בבוקר כשהגיעה לעבודה ברגליים מתנודדות.

זה היה ההסבר האפשרי היחיד לעובדה שלקח לה עשר דקות להקליד באותו יום אימייל עם שני משפטים. אות אחר אות.

"עזבי את זה עכשיו," אמרה ברייס. "יש לנו חשבון לא סגור."

דניקה דחסה את הדברים בארון כדי לפַנות מקום לחפצים שלה. "כבר אמרתי שאני מצטערת שאכלתי לך את שאריות הנודלס. אני אקנה לך מנה חדשה הערב."

"טמבלית, לא על זה אני מדברת, אבל שוב — לכי להזדיין. זאת הייתה אמורה להיות ארוחת הצהריים שלי היום." דניקה צחקקה.

"הקעקוע הזה כואב בטירוף," התלוננה ברייס. "אני לא יכולה אפילו להישען בכיסא."

דניקה ענתה בקול מתנגן, "המקעקעת הזהירה אותך שזה יכאב כמה ימים."

"הייתי כל כך שיכורה שעשיתי שגיאה בשם שלי בטופס הוויתור. במצב כזה קשה להבין מה זה בדיוק, 'יכאב כמה ימים'." הקעקוע התואם של דניקה, שהכיל טקסט זהה לזה שהסתלסל במורד גבה של ברייס, כבר החלים. זה היה אחד היתרונות שהוואניר הטהורים התברכו בהם: הם החלימו מהר יותר מבני אנוש, או בני אנוש למחצה כמו ברייס.

דניקה דחפה את החרב שלה לארון המבולגן. "אני מבטיחה לעזור לך הערב לשים קרח על האזור הכואב בגב. תני לי רק להתקלח ואני אעוף מכאן תוך עשר דקות."

זה לא היה חריג שחברתה קפצה לגלריה, במיוחד בימי חמישי כשסיור הבוקר שלה נגמר במרחק רחובות אחדים, אבל היא אף פעם לא השתמשה בחדר האמבטיה המלא של הארכיון במרתף. ברייס הצביעה על הלכלוך והנוזל השמנוני שכיסו את חברתה. "מה זה החומר הזה?"

דניקה הקדירה, והמישורים שעל פניה הזוויתיות התכווצו. "הייתי צריכה להפריד בקטטה בין סָאטִיר ליוֹקֵשׁ־לילה." היא חשפה את שיניה הלבנות והביטה בחומר השחור שכיסה את ידיה. "נחשי מי מהם הקיא עליי את מיצי הגוף שלו."

ברייס נחרה והורתה על דלת הארכיון. "המקלחת לרשותך. יש בגדים נקיים במגירה התחתונה בשולחן הכתיבה למטה."

אצבעותיה המזוהמות של דניקה החלו למשוך את ידית דלת הארכיון. לסתה התהדקה והקעקוע הישן יותר על צווארה — זאב מחייך בעל קרניים, סמלם של זאבי השטן, להקת הזאבים שלה — רטט כששריריה נמתחו.

המתיחות לא נבעה ממאמץ, ברייס ידעה זאת כשראתה את גבה הנוקשה של דניקה. היא העיפה מבט בארון הציוד שדניקה לא טרחה לסגור. החרב, שהייתה מפורסמת ברחבי העיר ומעבר לה, נשענה על המטאטא והמגב ונדן העור העתיק שלה היה מוסתר כמעט לגמרי מאחורי מכל דלק מלא ששימש לתדלוק הגנרטור החשמלי בחדר האחורי.

ברייס תמיד תהתה למה ג'סיבה מתעקשת להשתמש בגנרטור מיושן, עד הפסקת האור־ראשון שהשתררה בכל העיר בשבוע שעבר. כשאספקת האנרגיה הושבתה והביזה החלה, הגנרטור היה הדבר היחיד ששימר את פעילות המנעולים המכניים כששרצים נהרו משוק הבשר וניסו לפרוץ את כשפי ההגנה של דלת הגלריה בלחשי נגד.

אבל — העובדה שדניקה השאירה את החרב במשרד. העובדה שדניקה רצתה להתקלח. והנוקשות בגבה.

ברייס שאלה, "יש לך פגישה עם עסקני העיר?"

בחמש השנים שעברו מאז שהשתיים נפגשו לראשונה בשנה א' באוניברסיטת עיר החרמש, ברייס יכלה לספור על יד אחת את הפעמים שבהן דניקה הוזמנה לפגישה עם שבעת האנשים היחידים שהיו חשובים מספיק כדי להצדיק מקלחת והחלפת בגדים. אפילו כשדניקה דיווחה לסבא שלה, בכיר זאבי וַלבָּארָה, ולסָבִּין, אימא שלה, היא לבשה בדרך כלל את ז'קט העור שלה, ג'ינס וחולצת להקה ישנה שלא הייתה בדיוק בכביסה.

זה עלה לסבין על העצבים, כמובן, אם כי כל דבר שדניקה וגם ברייס עשו עצבן את האלפא של זאבי ירח המַגָּל, יחידת המתמירים הראשית של צבא העזר של העיר.

לא שינה כלל שסבין הייתה בכירת העצר המיועדת של זאבי ולבארה, וכבר מאות שנים הייתה היורשת של אביה המזדקן, וגם לא שדניקה הייתה באופן רשמי השנייה בסדר הירושה. וזאת מפני שבמשך שנים שמועות טענו שדניקה נבחרה לעקוף את אימה ולהיות הבכירה הבאה. וכן מפני שהזאב הקשיש נתן לנכדתו את החרב שעברה בירושה במשפחתם, אחרי שהבטיח לסבין במשך מאות שנים שהיא תקבל אותה לאחר מותו. הלהב קרא לדניקה ביום הולדתה השמונה־עשר כמו יללה בליל ירח מלא, כך טען הבכיר כדי להסביר את החלטתו הלא צפויה.

סבין לא יכלה לשכוח את ההשפלה הזו. מה גם שדניקה נשאה על גופה את החרב כמעט לכל מקום — במיוחד ליד אימא שלה.

דניקה עצרה בפתח המקושת על המדרגות המכוסות שטיח ירוק שהובילו לארכיון שבמרתף, שם שלהבת שמרה יומם ולילה על האוצרות האמיתיים של הגלריה. זאת הייתה הסיבה האמיתית לביקוריה התכופים של דניקה, שלמדה היסטוריה באוניברסיטת ע"ח — היא אהבה להסתכל בפרטי האמנות ובספרים העתיקים, למרות ההקנטות של ברייס בנוגע להרגלי הקריאה שלה.

דניקה הסתובבה ועפעפה בעיני הקרמל שלה. "פִילִיפּ בְּרִיגְס משתחרר היום."

ברייס התחלחלה. "מה?"

"משחררים אותו על איזו סיבה טכנית מחורבנת. מישהו פישל עם הניירת. נקבל עדכון מלא בפגישה." היא חשקה את לסתה הצרה, והאור הראשון ממנורות הזכוכית על הקיר לאורך המדרגות ריצד על שערה המלוכלך. "זה כל כך דפוק."

בטנה של ברייס התהפכה. מרד בני האנוש לא יצא מגבולות השטח הצפוני של פַּנגֵ'רָה, הטריטוריה הרחבה שהשתרעה מעבר לים ההַאלדְרֵני, אבל פיליפ בריגס התאמץ מאוד להביא אותו לוולבארה. "אבל את והלהקה שלך תפסתם אותו על חם במעבדת החבלה הקטנה שלו."

דניקה תופפה במגפה על השטיח הירוק. "בולשיט בירוקרטי."

"הוא עמד לפוצץ מועדון. מצאתם את התוכניות שלו לעשות פיגוע בעורב הלבן." זה היה אחד ממועדוני הלילה הכי פופולריים בעיר, ומניין ההרוגים בו היה עלול להיות עצום. הפיגועים הקודמים של בריגס היו קטנים יותר אבל קטלניים לא פחות, ונועדו להצית מלחמה בין הוואניר ובני האנוש, כמו המלחמה שהתחוללה באזורי האקלים הקר יותר של פנג'רה. בריגס לא הסתיר את מטרתו: סכסוך גלובלי שיגבה חיים של מיליוני אנשים משני הצדדים. מחיר שבעיניו היה שווה לשלם כדי שלבני האנוש יהיה סיכוי להפיל מהשלטון את אלו שעשקו אותם — הוואניר מאריכי הימים שניחנו בכוחות קסם ומעליהם, האַסטֵרִי ששלטו בכוכב הלכת מידגארד מעיר הנצח שבפנג'רה.

אבל דניקה וזאבי השטן סיכלו את הקנוניה. היא תפסה את בריגס ואת בכירי התומכים שלו שהשתייכו לארגון המורדים קֶרֶס, וכך הצילה חפים מפשע מידי הארגון הפנאטי.

תפקידם של זאבי השטן, אחת מיחידות העילית של המתמירים בצבא העזר של עיר החרמש, היה לסייר בכיכר העתיקה ולמנוע מתיירים שיכורים וחרמנים להפוך לתיירים שיכורים מתים אם יתקרבו לאדם הלא נכון. הם הגנו על הברים ובתי הקפה ואולמי המוזיקה והחנויות מפני השרצים שהסתננו לעיר. ודאגו שאנשים כמו בריגס יהיו מאחורי סורג ובריח.

הלגיון האימפריאלי ה־33 התיימר לעשות אותו הדבר, אבל המלאכים ששירתו בשורותיו המהוללות של צבאו הפרטי של המושל בעיקר עשו פרצופים מאיימים והבטיחו להעניש קשות כל מי שיקרא עליהם תיגר.

"תאמיני לי," אמרה דניקה כשירדה במדרגות ברקיעות רגליים. "אני מתכננת להבהיר להם חד־משמעית שהשחרור של בריגס לא מקובל עלינו."

היא תעשה את זה. היא תבהיר את עמדתה גם אם תיאלץ לנהום למַייכָּה דוֹמיטוּס בפרצוף. מעטים האנשים שהעזו לעורר את חרונו של שר המלאכים של עיר החרמש, אבל דניקה תעשה את זה ללא היסוס. ומאחר שכל שבעת עסקני העיר יהיו בפגישה הזאת, סביר להניח שזה יקרה. דברים נטו להסלים במהירות כשכולם היו באותו חדר. לא שררה אהבה רבה בין ששת עסקני המשנה של עיר החרמש, המטרופולין שנודעה בעבר בשם לוּנַתיָה. כל ממונה שלט באזור אחר בעיר: בכיר הזאבים שלט ביער הירח, מלך הסתיו, שנמנה עם הפיי, שלט בחמשת הוורדים, מלך התחתיות שלט ברובע העצמות, מלכת הצפע שלטה בשוק הבשר, האוֹרַקְל שלטה בכיכר העתיקה ומלכת הנהר, שלרוב לא כיבדה אותם בנוכחותה, ייצגה את בית המים הרבים ואת החצר הכחולה, ששכנה במצולות מי הטורקיז של נהר האִיסטְרוֹס. היא הואילה לעזוב את חצרה רק לעיתים רחוקות.

לבני האנוש שגרו בשדות האַספוֹדֵלים לא היה ממונה. לא הייתה להם השפעה. פיליפ בריגס גייס אוהדים לא מעטים בזכות העובדה הזאת.

אבל מייכה, הממונה על אזור העסקים הראשי, שלט בעיר כולה. מעבר לתואר הזה הוא היה גם שר המלאכים של ולבארה. השליט המזוין של הטריטוריה כולה, שסר אך ורק לפקודתם של ששת האסטרי מעיר הנצח, עיר הבירה ולב־ליבה של פנג'רה. של כוכב הלכת מידגארד כולו. אם מישהו יוכל להשאיר את בריגס בכלא, זה יהיה מייכה.

דניקה הגיעה לתחתית המדרגות, רחוק כל כך למטה עד ששיפוע התקרה הסתיר אותה. ברייס התמהמהה ליד הפתח המקושת ושמעה את דניקה אומרת, "היי, סִירִינְקס." נביחת צהלה קטנה עלתה מפי היצור, כִּימֵרָה במשקל כשלושה־עשר קילו, ונישאה במעלה המדרגות.

ג'סיבה רכשה את היצור מהמעמד הנמוך לפני חודשיים, לשמחתה הרבה של ברייס. הוא לא חיית מחמד, ג'סיבה הזהירה אותה. הוא יצור נדיר ויקר שנרכש אך ורק כדי לעזור לשלהבת לשמור על הספרים. אל תפריעי לו במילוי תפקידו.

ברייס עדיין לא טרחה לעדכן את ג'סיבה שסירינקס מתעניין באכילה, שינה וליטופי בטן הרבה יותר מאשר בשמירה על ספרים יקרי ערך. הבוסית שלה הייתה רואה את זה בעצמה, כמובן, אילו טרחה להעיף מבט בעשרות צילומי האבטחה של הספרייה.

דניקה אמרה בגיחוך, "מה מציק לך, שלהבת? את נראית כאילו עוד רגע את עושה פיפי בתחתונים."

זיקת האש רטנה. "אני לא לובשת תחתונים. או בגדים. הם לא משתלבים טוב עם גוף שעשוי מלהבה, דניקה."

דניקה צחקקה. לפני שברייס הספיקה להחליט אם לרדת ולשפוט בתחרות בין זיקת האש לזאבה, הטלפון על שולחן הכתיבה החל לצלצל. היא חשבה שהיא יודעת מי מתקשר.

ברייס נעצה את עקביה בשטיח הרך והספיקה להגיע לטלפון לפני שהשיחה עברה לתא הקולי, ובכך חסכה לעצמה הטפת מוסר של חמש דקות. "היי, ג'סיבה."

קול נשי מתנגן ונעים ענה. "תגידי בבקשה לדניקה פֶנדֶר שאם היא תמשיך להשתמש בארון הציוד בתור המחסן הפרטי שלה, איאלץ להפוך אותה ללטאה."