מי רצח את יוסף שפירא

1

אם הייתם יכולים לשאול את גד בר, הוא בטח היה מספר לכם שהוא נרצח שלוש פעמים, כשהספירה כוללת גם את רצח האופי שנעשה לו. אבל כיוון שהאיש כבר לא איתנו, קביעה שכזו נותרת פתוחה לפרשנותם של אחרים.

אם הייתם יכולים לשאול את אלי אמיתַי לגבי גד בר, ייתכן שהוא היה מודה לו מקרב לב, למרות שהם מעולם לא נפגשו ולא שוחחו. 

* 

רוברט רדפורד של שנות השישים והשבעים. טום קרוז של שנות השמונים והתשעים. בראד פיט במילניום הזה. אז אלי אמיתַי. תשכחו מכל בלש אפור ומרופט שהכרתם, כי אלי הפריך את כל קלישאות הבלש הפרטי הטיפוסי. מטר תשעים, גוף שרירי, קרחת, פנים יפות ובמרכזן עיניים כחולות מהפנטות שכל נשות העיר — ולעיתים גם גבריה — לא יכלו לעמוד בפניהן. אלי "סינטרה־אוקיינוס־כחול עמוק" אמיתַי, בן חמישים, היה פשוט אל יווני או רומי, תלוי מה היא המיתולוגיה המועדפת עליכם, של זמננו אנו. שמו היה אלי. איך לא יהיה אל?

בוקר קיץ אחד הוא ישב במשרדו התל אביבי, בצד המזרחי של כיכר רבין, כמעט מחוסר לקוחות והכנסות. חלפה במוחו התקווה שהתהילה שלו מימיו כחוקר משטרתי — שפענח מקרי רצח מפורסמים ואף התפרסם בזכותם בתקשורת — תחזור מתישהו בקריירה החדשה שלו במגזר הפרטי.

בשעת ערב מאוחרת הוא יצא עם המכונית שלו מחניון באזור, אסף את מירי־יום־ראשון מסמטה קטנה בדרום העיר ונסע איתה לכתובת באזור מגדל שלום. הוא החנה את המכונית שלו במרחק של כשבעים מטרים מהיעד.

אחרי שדומם את המנוע הסתובב אלי לעבר מירי ובחן את שערה החלק והארוך ואת פניה המאופרות בעדינות. הוא נשם בשקט את אדי ה"איב סן לורן" שלה, שהציפו את המכונית, ונאנח בהנאה.

"תודה שאת עוזרת לי. עכשיו תעקבי אחרי מה שאני אומר לך, ואז נוכל להסתלק מפה."

הם החלו להתנשק בלהט בתוך המכונית, ואז יצאו מחובקים לכיוון הכתובת הקרובה. כשעברו למדרכה בצד השני, אלי צעד שני מטרים מאחורי מירי והנחה אותה כמו במאי לעשות פוזות למצלמה. הוא צילם אותה עם הטלפון שלו, ואז התקרב אליה והם עשו סלפי ביחד.

בזווית העין הוא קלט את הגבר שאחריו עקב צועד לכיוון הבניין. אלי שוב התרחק ממירי ואז צילם אותה, כשהפעם הוא קולט אותו ברקע, דרך עדשת המצלמה.

אלי התקרב אל מירי, נישק אותה, אחז בידה והם התקדמו לעבר בית הדירות שאליו נכנס הגבר. הם עמדו בתחילת השביל שהוביל אל דלת הבניין וחיכו שהוא יפתח אותה עם הישמע הזמזום, כשהם ממשיכים להתגפף בשקט. הגבר ראה אותם לפני שנכנס לבניין, אבל לא נראה שהם עניינו אותו במיוחד.

ברגע שהגבר נכנס לבניין, הדלת החלה להיסגר אחריו, אבל אלי היה מספיק זריז ועצר אותה לפני שננעלה. הוא ומירי חיכו כמה שניות ונכנסו בשקט לבניין, כשהם אוחזים ידיים ומתנשקים מדי פעם.

צג המעלית, שגם אותו תיעד אלי בטלפון שלו, הראה שהגבר עלה לקומה השלישית. הוא ומירי החלו לעלות בשקט במדרגות, כשהוא מצלם אותה ממרחק של כמה מדרגות והיא עושה פוזות מאוהבות למצלמה. אלי דאג שהאור במדרגות יהיה דלוק כל הזמן כדי למנוע מצב של פלאש בטלפון שלו, דבר שהיה עלול לעורר חשד.

הם עצרו כשהגיעו לאמצע גרם המדרגות שבין הקומה השנייה לקומה השלישית. אלי קלט בזווית העין והטלפון שלו את הגבר ממתין שהדלת של דירה מספר אחת־עשרה תיפתח. הוא המשיך לצלם את מירי, תוך כדי הסטת הטלפון לכיוון הדלת, והצליח לצלם את הרגע שבו היא נפתחה, אבל פספס את האישה שבירכה את הגבר לשלום. הדלת נסגרה, ובזאת הסתיימה העבודה לאותו ערב.

כשנסעו בחזרה למשרד הסביר אלי למירי באיזה שלב המעקב שלו נמצא והודה לה שוב.

"תודה לי אחר כך," קטעה אותו מירי, ושניהם פרצו בצחוק.

סמוך לחצות, אחרי שאכלו יחד בסטקייה לא רחוקה מהכיכר, הם נכנסו למשרדו, חצו את הקומה הראשונה — שבה היו שולחן מזכירות עם מחשב נייח ופינת המתנה עם ספת עור לשלושה אנשים ושולחן עגול קטן — עלו במדרגות הלולייניות הצרות לקומה השנייה והשתרעו על המיטה הזוגית הגדולה.

"אני ממש מעריכה אותך על כל הבגידות שאתה חוקר," אמרה מירי. "בהתחשב במה שעברת, צריך הרבה כוח בשביל חקירות מהסוג הזה. בעיניי זה מעבר לפרנסה."

"זה לא תמיד קל," ענה אלי, "אבל העולם נעשה מקום טוב יותר בכל פעם שבוגד נחשף."

כשגילי, המזכירה של אלי, פתחה את דלת המשרד בבוקר, היא כמעט פגעה בלי כוונה במירי, שעשתה את דרכה במהירות החוצה. גילי לא הספיקה אפילו להתנצל בפניה. היא בקושי קלטה איך הבחורה נראית. עשתה לעצמה את הפרצוף של "נו, טוב, מה עוד חדש", התיישבה מאחורי השולחן והדליקה את המחשב.

חמש דקות מאוחר יותר היא שמעה את אלי יורד במדרגות הספירלה שמאחוריה.

"בוקר טוב, גילי. אתקשר לעדכן אותך מאוחר יותר," אמר לה תוך כדי הליכה מהירה לכיוון הדלת.

"זה השקט שאחרי הסערה," היא מלמלה לעצמה, והחלה לסרוק את הלו"ז של אלי לאותו יום. 

* 

באותו בוקר הסתובב גד בר בחוסר סבלנות בחדר הישיבות הממוזג של זכיין הטלוויזיה המסחרית "אור טי־וי" שברמת החייל, ממתין לשרשרת השחקנים שאמורה הייתה לקרוא איתו טקסטים מהתסריט כדי לבדוק את מידת הכימיה ביניהם. ממרום גיל שבעים — כשהוא השחקן המוביל בתעשייה עם עשרות הופעות בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון — נבחר גד לגלם את הדמות הראשית בתוכנית החדשה של הזכיין. הליהוק שלו ושל שורת שחקנים נוצצת, נוסף לעלילה מותחת, היו אמורים להיות הלהיט החדש שידביק את הצופים למסך.

מנהלי "אור טי־וי", שאותגרו מבריחת הצופים לשירותי הסטרימינג, הימרו על "מי רצח את יוסף שפירא" כעל הלהיט הטלוויזיוני הבא. הם השקיעו כסף רב בתוכנית, שיצר ופיתח עוזי ב' פאר. ליהוק שאר התפקידים לקראת הצילומים לתוכנית נמשך בכל המרץ.

אחרי שני מפגשים קצרים עם שחקניות שגד לא הכיר, נכנסה לחדר רחל אוריין.

"מה היא עושה פה?" סינן גד.

"בוקר טוב, גד," ענתה לו רחל, כשהיא מתעלמת מקבלת הפנים הצוננת שלו כלפיה.

"אה, אני מבין. זה בשביל יחסי הציבור. ממזרים," המשיך גד.

"בוא נירגע," הגיב עמית למפל, במאי התוכנית. "אנחנו פשוט בודקים כמה אפשרויות לכל דמות."

רחל תפסה בינתיים את הכיסא הצמוד לגד והביטה לעבר המצלמה, תוך שהיא מסרקת את שערה במסרק קטן.

"גד, תזרום. מצלמים," המשיך עמית.

גד הביט בו בהלם, אבל התעשת והחל לשחק את התפקיד שלו. "כמה מילים, ואז נאכל. ראשית, רציתי לבשר לכם שלפני מספר חודשים חליתי בסרטן. הרופאים שלי לא נותנים לי עוד זמן רב לחיות," הוא אמר למצלמה כשהוא מתעלם מרחל.

היא בחרה להביט בעיניו של גד כשהחלה את המונולוג שלה. "יוסף, אני שומעת על כך לראשונה ואני ממש בהלם. אם יש משהו שאפשר לעשות כדי לעזור, אשמח לדעת. מבחינתי, מה שקרה בעבר לא חשוב עכשיו. זה קודם כול. ובאותה נשימה: אני רוצה לברך אותך, רונית, ואותך, תומר, לנישואיכם. אני מבקשת מכם שתתחשבו בבקשתו של יוסף לגבי מציאת תאריך קרוב יחסית לחתונה."

שני טייקים מאוחר יותר הסתיים האודישן שלהם. רחל יצאה מהחדר בלי להיפרד מגד, ורק הודתה לבמאי בנימוס. היא התפללה שיבחרו בה לתפקיד, למרות הכול, כי כבר כמעט שנה לא שיחקה. תפקיד בפריים טיים בהחלט יכול להחזיר אותה לקדמת הבמה, ולא משנה כמה סבל כרוך בכך.

בתחילת השבוע העוקב תמו האודישנים, וצוות השחקנים נשלם. יוסף שפירא אחד, בגילומו של גד בר, ועוד ארבע־עשרה דמויות, שאחת מהן, אולי תוך שיתוף פעולה עם דמות נוספת, תרצח אותו ממש בקרוב. 

* 

בינתיים, בקצה אחר של העיר, חלפו עוברים ושבים ברחוב אבן גבירול, אבל לקוחות של ממש לא נכנסו למשרדו של אלי אמיתי.

"משרד חקירות אלי אמיתי. זו גילי, שלום."

כשהתברר שזו הייתה טעות במספר, החזירה גילי את שפופרת הטלפון למקומה והביטה לכיוונו של אלי, שבדיוק התיישב מולה מעבר לשולחן הקבלה.

"כשאת אומרת 'גילי שלום', את אומרת בעצם את שם המשפחה שלך או שאת באמת מברכת את מי שנמצא מצידו השני של הקו?"

"מצחיק מאוד."

אלי גיחך לרגע, אבל הרצין מהר מאוד. "אז מה את אומרת? להפסיק את הקישור הממומן בגוגל? זה עולה לי כמה מאות שקלים בחודש, אבל לקוחות לא מגיעים משם."

"לא יודעת מה להגיד לך. אולי זה הקיץ. אנשים בחופשה או משהו כזה."

"יש לי עוד שניים־שלושה ביקורים לבצע לגבי הגבר שעקבתי אחריו עם מירי. זה התיק היחיד שמייצר לי הכנסה כרגע."

כסטודנטית לקרימינולוגיה חשבה גילי שעבודה בתור מזכירה במשרד חקירות תסייע לה בצבירת ניסיון בתחום, אלא שהיא נכנסה לתפקיד בתקופת יובש במשרד. החבר שלה, רוני, שהגיע לבקר אותה במשרד מדי כמה ימים, הפיג לה קצת את השעמום, וגם אלי מצא בה שותפה לשיחה בשעות המתות של היום.

אלי עבר על החשבונות שהמשיכו להגיע למשרד, כאילו מתעלמים מעונת היובש, ונאנח רק מלדפדף בהם. גילי צפתה בו, ואז אזרה אומץ כדי לשאול אותו כמה שאלות אישיות. בכל זאת, היא כבר סגרה חמישה חודשים כעוזרת שלו במשרד.

"תגיד, למה עזבת את המשטרה ופתחת את המשרד?"

"האמת היא שהודחתי מהמשטרה באשמה שקיימתי קשר רומנטי עם מישהי שחקרתי כחשודה."

"וזה נכון?"

"פעם היה לי קשר עם מישהי בשם אתי. ואז האשימו את אתי במשהו, וביקשו שאני אחקור אותה."

"והייתם זוג באותו זמן?"

"ממש לא. היינו בקשר שנה קודם, אבל נפרדנו ולא ראיתי אותה מאז."

"ואמרת למפקדים שלך שהיה ביניכם קשר?"

"לא חשבתי שזה רלוונטי."

"אז נהייתה לך 'בעיית אתי'."

אלי קם מכיסאו והחל להתמתח.

"אני מכירה כמה אתי. תגיד, מה היה שם המשפחה שלה?"

"שם מוזר. משהו תימני או מרוקאי. לא קעה. דומה. פשוט קה."

לגילי לקחו בדיוק שתי שניות להבין מה קרה כאן. "אתי קה. מצחיק מאוד. בעיית אתיקה. אתה והבדיחות שלך."

אלי צחק בקול רם, ואז חזר לשבת מולה בצידו השני של השולחן, כשגבו פונה לכניסה למשרד.

"תגיד, יש מצב שההדחה שלך מהמשטרה פגעה בך, וזו הסיבה שיש לנו מעט לקוחות?"

"יש הבדל גדול בין להיות איש מערכת שכיר במשך כל כך הרבה שנים ובין לנהל עסק עצמאי בשוק שהוא ממילא קשה. במשטרה יש לך מעטפת של אנשים, יש לך אמצעים לחקור וגם משכורת קבועה. בתור בלש פרטי אתה די לבד ותלוי אך ורק בעצמך." אלי עצר לרגע וכחכח בגרונו. "כעצמאי לוקח זמן להבין מה קורה בעיר ואיפה יש פרנסה. בינתיים הכול חדש לי."

"וזאת הסיבה שאתה נפגש כל ערב עם אישה אחרת?"

אלי הופתע מעט מהישירות שלה, אבל הגיב לשאלה בלי לחכות יותר מדי. "לא קשור. יש לי הרבה ידידות, נכון. האמת היא שאני אוהב נשים, והן גם מספרות לי דברים שקורים בעיר, וכך מגיעים אליי לקוחות לפעמים. אז בעצם אולי זה קצת קשור."

"ביום שתמצא מישהי אחת ותתמיד איתה, תלמד להשלים עם עצמך ולהפסיק לפחד. אוי, סליחה שאמרתי את זה."

אלי ההמום עצר לכמה רגעים. לא כי נעלב, אלא כי זו הייתה הפעם הראשונה שמישהי אמרה לו דברים כאלה באופן כל כך ישיר. "אני לא חושב שאני מפחד, אבל תודה על מה שאמרת. את יודעת, כל אחד עושה את הבחירות שלו, לטוב ולרע."

גילי הביטה בו במבט מתנצל ומלמלה, "סליחה". אחרי רגע נוסף היא שינתה כיוון. "אני רק מנהלת לך את הפגישות במשך היום, אבל אולי אתה צריך במקרה עזרה בשיבוצים גם בשעות אחרות?"

אלי פרץ בצחוק וענה בשלילה.

"הכל ברוח טובה, כן, אלי? מירי־יום־ראשון, מיקה־יום־שני וכל אלה יכול מעט לבלבל. אני אוהבת שאתה מצמיד את היום לשמות שלהן ביומן."

"אם אני רושם, אז אין טעויות."

גילי פרצה בצחוק מתגלגל. "תן לי לנחש. מי נפגשת איתך בשבת? לאה?"

2

למחרת צלצלה אל אלי אישה שהזדהתה כיעל בר דוד. היא ביקשה להיפגש איתו. הוא ביקש ממנה בנימוס להמתין רגע בעת שהוא בודק ביומנו, ואחרי שכאילו מצא זמן פנוי בין כל הפגישות האחרות שלא היו לו, הזמין אותה למשרדו אחר הצהריים.

גילי ניסתה לתהות מה אותה לקוחה פוטנציאלית רוצה, וחיפוש מהיר באינטרנט גילה שעיסוקה הוא מלהקת. "נו, גם לאנשים מתעשיית הבידור יש בעיות אישיות שהם צריכים שבלש יפתור עבורם," מלמלה לעצמה. 

* 

כמו שקורה לעיתים בהפקות טלוויזיה, גם ב"מי רצח את יוסף שפירא" צצה בעיה בלתי צפויה. השחקנית שנבחרה לגלם את דמותה של רותי — בתם הצעירה של יוסף וגליה שפירא — פרשה בנסיבות לא ברורות ונדרשה פעולה זריזה של יעל המלהקת במציאת מחליפה לתפקיד.

באותו בוקר עצרה מכונית שחורה ליד המדשאה הגדולה שבכניסה לווילה, וממנה יצאה אלונה ברזילי, בלונדינית טבעית עם עיניים ירוקות ואף משופץ, כוכבת רשת בת עשרים וחמש, מקום שמיני בארץ מבחינת עוקבים באינסטגרם. היא קלטה מרחוק גבר מבוגר שעמד ועישן סיגריה, והחליטה לשאול אותו היכן מתקיימים הצילומים. הגבר בחן אותה כמה שניות, זרק את הסיגריה לרצפה, מעך אותה ברגלו ורוקן את מנת הניקוטין האחרונה מריאותיו.

"להיות או לא להיות."

"מה?" שאלה אלונה.

"זאת השאלה."

"איזו שאלה?"

"שמעת על שייקספיר? אני מניח שלא. אבל בטח יש לך מושג כמה עוקבים יש לו."

"לא מכירה. יכולה לבדוק."

"תבדקי ותחזרי אלי. ואם תעשי איתו סלפי, אז זה יכול לקדם אותך המון."

"אויש, גד, תניח לה," הפתיע אותם גלעד, המפיק הראשי. "תתעלמי מהשטויות שלו. בואי ניכנס פנימה."

אלונה, המומה מקבלת הפנים, הביטה עוד רגע בגד, ואז הסתובבה והחלה לצעוד עם גלעד לכיוון החדר שלו. הדלת לחדר הייתה פתוחה, ודנה קוזלובסקי, שלוהקה לתפקיד לימור, חלפה על פניה והציצה לרגע פנימה. כמה דקות לאחר מכן היא ראתה את גלעד במסלעה היפה שבקצה המדשאה, וחקרה אותו לגבי המצטרפת החדשה לסדרה.

"זו אלונה, כוכבת הרשת שמצאנו ברגע האחרון. מקווה שלא טעינו ושהיא תעשה עבודה טובה," ענה לה גלעד. "למה את שואלת?"

"לא יודעת. היא פשוט נראתה לי מוכרת."

"אולי מהרשת. יש לה מלא עוקבים."

"היא עשתה אודישנים?"

"תראי, אני אגיד לך את האמת, אבל שיישאר בינינו — בגלל שהתפקיד קטן והכול קרה מעכשיו לעכשיו, אז לא. אבל אני מבקש ממך לא להגיד מילה לאיש כי אני לא רוצה לפגוע בה ובשחקנים האחרים שליהקנו. את יכולה להבין אותי, כי גם את התקבלת אחרי האודישן שלך, שדרך אגב היה מצוין." 

* 

בארבע אחר הצהריים נכנסה יעל בר דוד למשרדו של אלי והתיישבה ליד השולחן העגול הקטן, לא רחוק משולחנה של גילי. גילי הציעה לה קפה או משהו קר, אבל יעל סירבה בנימוס. אלי ירד בדיוק במדרגות הספירלה מהקומה השנייה לעבר המשרד, סימן לגילי שהיא יכולה להישאר, בירך את האורחת שלו לשלום והתיישב מולה.

יעל ניגשה ישר לעניין. "אלי, תראה, אני מלהקת לטלוויזיה ולקולנוע. ביקשתי לפגוש אותך כי מצטלמת עכשיו הפקה חדשה לערוץ המסחרי. סיפור על שתי משפחות שנפגשות לסוף שבוע, ואז אחת הדמויות נרצחת." היא עצרה לרגע והביטה בעיני הכחול־עמוק של אלי.

"קרה משהו?" הוא שאל.

"לא. פשוט העיניים שלך מהפנטות. סליחה שאני אומרת את זה, אבל מלהקות מבחינות בדברים כאלה."

אלי הרכין מעט את ראשו והגניב חיוך ביישני.

"להפקה הזו יש חלק נוסף," המשיכה. "אמורה להיות קבוצת בלשים שמתחרים ביניהם על גילוי הרוצח. אני רוצה שתהיה אחד הבלשים בתוכנית."

"אבל אני לא שחקן."

"זהו, שהחלק של הבלשים לא מורכב משחקנים. אלה אנשים שצריכים להשתמש בידע שלהם כדי לפענח את התעלומה. את כל החוקים והכללים כבר יסבירו לך בהפקה."

"על כמה זמן מדובר?"

"כמה שבועות, אבל זה יותר קשור לימי צילום ספציפיים. בשאר הזמן אתה יכול להמשיך לעשות את מה שאתה עושה."

"ויש פיצוי?"

"יש לך סוכן או סוכנת?"

"האמת, לא."

"אני צריכה תשובה בימים הקרובים, כי אני בודקת במקביל מול עוד אנשים. אם אתה מעוניין, אז אולי תיקח סוכן שיטפל לך במו"מ. תחשוב על כל הפרסום והחשיפה שתקבל. בדרך כלל חשיפה בטלוויזיה מביאה לאנשים לא רק פרסום, אלא גם יתרונות כלכליים. אפשר להגיע משם לתוכניות אחרות, לקמפיינים. תוכל גם להגדיל את מספר הלקוחות שלך."

"אלי, זו הזדמנות ממש אדירה," אמרה גילי לאחר שיעל יצאה. "אתה חייב להצטרף לתוכנית הזאת."

אלי הביט בגילי ולא ידע מה לחשוב. "השאלה היא אם אין כאן הזניה של המקצוע, ככה פתאום להופיע בטלוויזיה באיזה משחק."

גילי הופתעה מעט, אבל החליטה לא להתווכח. "דבר אחד שכדאי לך לשקול הוא להקשיב למה שהיא אמרה לך ולבדוק ייצוג אצל סוכן מהתחום. תוכל לשאול אותו שאלות שיעזרו לך להחליט." 

* 

בערב הגיעה מיקה־יום־שני לחדרו של אלי, שנמצא מעל המשרד. מיקה בת השישים וארבע לא נישאה מעולם ולא היו לה ילדים. השיחה ביניהם החזירה אותם שנים רבות אחורה.

"בתיכון הייתי בתקופת הפאנק שלי," סיפרה לו, "ואחרי הבגרויות וקצת עבודה במסעדה, טסתי ללונדון. הייתי פאנקיסטית בשיא עידן הפאנק." עיניה של מיקה נצצו בהתלהבות. "היה לי שיער מחומצן וצבעתי אותו בירוק וורוד. עשיתי עגילים בפה ובאף."

"קשה לי לדמיין אותך ככה."

"כן, הייתי בתקופת המרד שלי, והפאנק בא לי בטבעיות."

"ואיך המרד נגמר?"

"אתה יודע, אופנות באות והולכות."

אלי התחיל ללטף את שערה, הדיבורים כמעט פסקו והגיע זמן המעשים.

"אני אוהב את האנרגיות שלך," סיכם אלי את ההתרחשויות רגע לפני שנרדמו.

בחלומו ראה אלי מריבה בין הוריו, ואז את אביו צועק עליו שילך לחדרו. הוא התעורר מבוהל מעט, והפליג בזיכרונו לגיל שבע־עשרה. הנה הוא על האופנוע שלו, בחור צעיר לפני צבא, מבצע משלוח עבור אישה בדירה תל אביבית, כשלפתע הוא שומע שיעול מוכר. רק מאוחר יותר הבין שאביו בגד באימו עם אישה אחרת, והרגע ההוא, שבו עמד בדלת וכמעט תפס את אביו על חם, נהיה רגע מכונן עבורו. את מראה האישה שקיבלה ממנו את המשלוח הוא לא שכח. אחר כך עברה במחשבתו התמונה שבה הוא מביט באימו מהרחוב ורואה אותה בוכה ליד חלון דירתם.

הוא ניסה להדחיק את התמונות הללו, וכעבור דקות אחדות נרדם שוב. 

* 

למחרת בבוקר צעד אלי כחצי קילומטר צפונה באבן גבירול, ונכנס לבניין משרדים שבקומתו הרביעית שכנה הסוכנות של דובי לוק. דובי קיבל אותו בברכה ובכוס קפה שחור, סובב אליו את המחשב והראה לו קטעים נבחרים מהאתר שלו, כולל את שלל מיוצגיו.

"תראה, בעולם שלנו, מה שנקרא, יש כל הזמן דרישה לטאלנטים. בדרך כלל מדובר בשחקנים, בבמאים או בכותבים, אבל כל כמה שנים צץ איזה טרנד חדש ואז מחפשים אנשים שיש להם ידע רלוונטי, וגם כאלה שנראים לא רע, אם לומר את האמת. לדוגמה, התחיל לפני כמה שנים הטרנד של השפים. ברגע שצצו פורמטים של תוכניות אוכל, הביקוש לשפים עלה."

"אז מה, עכשיו אנחנו בעידן הבלשים?" אמר לו אלי בחצי חיוך.

"מפעם לפעם הזכיינים קופצים למים עם משהו חדש."

"אז מה התפקיד שלך, בעצם?"

"אני מייצג טאלנטים, וגם בונה כוכבים חדשים. ממליץ עליהם, סוגר עבורם עסקאות וחוזים. אתה לא צריך להתרכז בזה, אני עושה בשבילך הכול. אתה רק צריך לבצע את התפקיד שלך."

"ונניח שאתה מייצג אותי, מה החלק שלך בעניין?"

"אני לוקח חמישה־עשר אחוזים. זה מה שמקובל היום. כלומר, אני מקבל את כל הכסף מההפקה, לוקח חמישה־עשר אחוזים מהסכום שסוכם, וכל השאר עובר אליך."

"חמישה־עשר? נשמע לי הרבה."

"זה מה שמקובל. אפשר לעשות ניסיון. תראה אם מתאים לך. אני לפחות אדאג לכל האינטרסים שלך ולכך שאיש לא ירמה אותך."

אלי, שלא ידע מה להחליט, הבטיח לדובי שיחזור אליו עם תשובה. לאחר שצעד בחזרה למשרד, שיתף את גילי בפרטי השיחה וביקש את עצתה.

"בוא נחשוב רגע על היתרונות והחסרונות. אני שרופה על ריאליטי. יש ריאליטי של צעירים וצעירות, שעוסק בדרך כלל באהבה או במשימות, כמו 'הישרדות'. ויש תוכניות ריאליטי מקצועיות, כמו תוכניות בישול. שפים בונים את השם שלהם בתוכניות האלה, או לפחות חלקם, אלה שלא הגיעו לשם כשכולם כבר יודעים מי הם."

"אז מה את בעצם אומרת, שאני יכול לבנות את השם שלי בתוכנית כזאת?"

"מדובר בפתרון של תעלומת רצח. כמה רציחות פענחת עד היום?"

"מעל שלושים."

"אז אתה מומחה בתחום. מישהו שיש לו טונות של ניסיון. וחוץ מזה, הקהל כבר קצת מכיר אותך, כי התמונה שלך הופיעה בעיתונים ובאתרים."

אלי הופתע מהבגרות של גילי. אולי היא צריכה להיות הסוכנת שלו?

"כן, אבל מדובר כאן בתחרות. ואם אני לא מצליח, השאלה היא אם בציבור ההפסד לא ייחשב ככישלון."

"השאלה היא איך ממנפים את החשיפה, כי החשיפה עצומה. כל בוגרי הריאליטי מדברים על זה. הבעיה היא שאנשים צעירים לא כל כך יודעים איך להתמודד עם הפרסום, כי לחלק מהם אין בכלל כישרון. ואז הם יוצאים לעולם האמיתי ונופלים. אבל כאן מדובר בנושא רציני, ואתה איש רציני ומנוסה. אני לא חושבת שאם לא תצליח מישהו יזכור לך את זה."

אלי הרגיש שיש לו על מי לסמוך ושהקשר בינו לבין גילי מתהדק. עוד מחשבה שחלפה בראשו הייתה שהכסף שייכנס לחשבון הבנק שלו יעזור לו לשרוד את התקופה הקרובה, כולל לשלם את המשכורות הבאות של העוזרת הנהדרת שלו, וגם זה חשוב.