קריאתו של קת׳ולהו | האבן השחורה

זוועה מחימר

התכונה הרחומה ביותר בעולם, כך נדמה לי, היא חוסר היכולת של המוח האנושי לקשר בין כל מה שנקלט בו. אנו חיים על אי שָׁקט של בּוּרוּת בלב ים שחור חסר קצה, והוא לא נועד להפלגות מרחיקות לכת. תחומי המדעים, שכל אחד מהם מושך לכיוונו, לא הזיקו לנו עד כה אלא במעט; אולם יבוא יום שבו חיבורן של ידיעות מפוזרות יחשוף בפנינו את המציאות במלוא אימתה, ואת מקומנו המבעית בתוכה, עד שנשתגע מן ההתגלות או שנימלט מן האור הקטלני אל עבר השלווה והביטחון שמציע עידן בערות חדש.

התאוסופים ניחשו את קיומו של המחזור הקוסמי על גדולתו הנשגבת, שבתוכו עולמנו והמין האנושי אינם אלא אפיזודות חולפות. הם רמזו על שרידים תמוהים, במונחים שהיו מקפיאים את דמו של המאזין אלמלא נעטפו במעין אופטימיות תפלה. אולם לא הם שאפשרו לי את המבט החטוף בעידנים האסורים – אותו מבט המעביר בי צמרמורת כשאני מהרהר בו ומטריף את דעתי בחלומות. המבט החטוף הזה, כמו כל הצצת אימים אל האמת, התאפשר מחיבור מקרי של דברים נפרדים – ובמקרה זה, ידיעת עבר בעיתון ישן והערותיו של פרופסור מנוח. מקווה אני שאיש לא יממש עוד חיבור כזה; ובוודאי, אם אשרוד, שלא אספק ביודעין חוליה בשרשרת הבנה נתעבת שכזו. נדמה לי שגם הפרופסור התכוון לשמור בסוד את מה שידע, ואף היה משמיד את רשימותיו לולא מוות פתאומי היה משיג אותו.

התוודעתי לנושא בחורף 1926–1927, עם מותו של דוד רבא שלי, ג׳ורג׳ גָאמֶל אנג׳ל, פרופסור אמריטוס לשפות שמיות באוניברסיטת בראון שבעיר פרובידנס, רוד איילנד. פרופסור אנג׳ל היה מומחה בר־סמכה לכתובות עתיקות, ולעיתים תכופות פנו אליו ראשי מוזיאונים חשובים; ועל כן, פטירתו בגיל תשעים ושתיים ודאי זכורה לרבים. בסביבתו הקרובה הלך וגדל העניין בשל העלטה שאפפה את נסיבות מותו. הפרופסור חטף התקף, כך נאמר, בשובו ממעגן ניופורט. הוא קרס לפתע, כדברי העדים, לאחר שנדחף בידי אדם שחור בעל חזות של ימאי, שהגיח מאחת החצרות האפלות והמוזרות שעל המדרון התלול, אשר שימשה בתור קיצור דרך מן הנמל אל בית המנוח ברחוב ויליאמס. הרופאים לא איתרו פגיעה נראית לעין, אולם לאחר התדיינות מבולבלת הסכימו שהסתלקותו מן העולם נבעה מאיזה ליקוי נסתר בלב, שהחמיר בעלייתו הנמרצת של אדם כה מבוגר במעלה גבעה כה תלולה. באותה עת לא מצאתי עילה לחלוק על הקביעה; אולם מאז אני נוטה לתהות על כך – ולעיתים אף מעבר לכך.

כיורשו וכמנהל עיזבונו של דודי, שמת אלמן וערירי, היה עליי, מטבע הדברים, לעבור על מסמכיו ביסודיות מסוימת; ולשם כך העברתי את כל תיקיו וקופסאותיו אל מעוני בבוסטון. מרבית מן החומר שאספתי יפורסם בהמשך בידי האגודה הארכאולוגית של אמריקה, אולם קופסה אחת עשתה עליי רושם משונה עד מאוד, וחשתי סלידה רבה מן המחשבה להראותה לעיניים זרות. היא הייתה נעולה, ואת המפתח לא מצאתי עד שעלה בדעתי לבדוק את הצרור שהפרופסור נשא תמיד בכיסו. ואומנם הצלחתי לפתחהּ, אולם פתיחתה רק העמידה בפניי צופן משמעותי וכמוס בהרבה. שהרי מה פשר תבליט החימר המוזר הזה וערמת השרבוטים וגזרי העיתונים שהיו שם? הייתכן כי דודי, בשנותיו האחרונות, נעשה כה פתי שהלך שבי אחר הנלוזה שבתרמיות? החלטתי לאתר את הפָּסל המשונה ששיבש במובהק את שלוות נפשו של אדם זקן.

התבליט היה מלבני ומחוספס, עוביו פחות משניים וחצי סנטימטרים, שטחו כחמישה־עשר על שנים־עשר סנטימטרים; וברור היה כי מקורו מודרני. עם זאת, עיטוריו כלל לא יצרו רושם של מודרניות; שהרי על אף שגחמותיהם של הקוביזם ושל הפוטוריזם רבות ופרועות, הם אינם נוטים לשחזר את הסדירות המסתורית המסתתרת בכתובות פרה־היסטוריות. ובעיטורים הללו בהחלט זיהיתי מאפיינים של כתב; אולם זיכרוני, על אף היכרותי הרבה עם כתבי דודי ואוספיו, לא הצליח בשום אופן לזהות את הכתב המסוים הזה, ואף לא לרמוז על זיקה, ולו הקלושה ביותר, למשפחת שפות כלשהי.

מעל ההירוגליפים ניצב ייצוג ציורי שבבירור שיקף דמות, אולם הביצוע האימפרסיוניסטי מנע הבנה ברורה של טיבה. נדמה היה שהיא מין מפלצת, או סמל המייצג מפלצת, שרק דמיון חולה יכול להגות. אם אומר שדמיוני, הנוטה מעט להפרזה, הצית בו־זמנית בעיני רוחי תמונות של תמנון, דרקון וקריקטורה של אדם – לא אבגוד ברוח הדברים. ראש עיסתי עטור מָשׁוֹשים נישא מעל גוף גרוטסקי וקשקשי שצמחו ממנו כנפיים לא מפותחות; אולם דווקא מתארו הכולל היה הזוועה האמיתית. ומאחור, נראו קווי מתאר עמומים של מבנים קיקלופיים.

מלבד ערמת גזרי העיתון, המסמכים שליוו את העצם המשונה כללו בתוכם גם כמה חיבורים טריים ביותר, בכתב ידו של פרופסור אנג׳ל, אשר לא התיימרו למלאכה ספרותית. המסמך העיקרי, כך נראה, נשא את הכותרת ״הכת של קת׳ולהו״, באותיות שהודפסו במודגש כדי למנוע כל שיבוש בהבנת המילה הכה בלתי מוכרת. חיבור זה נחלק לשניים – הכותרת של הראשון: ״1925 – חלום ועבודת החלום של ה״א וילקוקס, רח׳ תומס 7, פרובידנס, רוד איילנד״; והשני: ״עדותו של המפקח ג׳ון ר. לֶגרָאס, רח׳ ביינוויל 121, ניו־אורלינס, לואיזיאנה, בוועידת 1908 של האגודה הארכאולוגית של אמריקה – הערות בעניין זה, ותיאורו של פרופ׳ וֶבּ״. שאר החיבורים היו קצרים: מקצתם תיאורי חלומות מוזרים של אנשים שונים, מקצתם מובאות מספרים ומכתבי עת תאוסופיים (ובראשם ״אטלנטיס ולמוריה האבודה״ מאת ו׳ סקוט־אליוט), והיתר הערות על אגודות סתרים עתיקות יומין וכתות נעלמות, עם הפניות לקטעים במקורות מיתולוגיים ואנתרופולוגיים כגון ״ענף הזהב״ של פרייזר ו״כת המכשפות במערב אירופה״ מאת העלמה מאריי. גזרי העיתונות התייחסו ברובם למחלות נפש יוצאות דופן ולהתפרצויות של שיגעון קבוצתי באביב 1925.

המחצית הראשונה של המסמך העיקרי סיפרה סיפור משונה מאוד. מסתבר שב־1 במרץ 1925 הופיע אצל פרופסור אנג׳ל צעיר שחום ודק גזרה, בעל חזות טרודה ונרגשת, כשהוא מחזיק בידו את תבליט החימר התמוה – שהיה אז רטוב וטרי למדי. על כרטיס הביקור שלו הופיע השם הנרי אנתוני וילקוקס, ודודי נזכר כי זה בנו הצעיר של משפחה מכובדת המוכרת לו במקצת, שלמד לאחרונה פיסול בבית הספר לעיצוב של רוד איילנד, וחי לבדו בבניין פלֶר־דה־לי הסמוך לו. וילקוקס היה נער מפותח לגילו, ידוע בכישרונו אך גם במוזרתו הרבה, ומילדות עורר תשומת לב עם סיפוריו המשונים ועם חלומותיו המוזרים שאותם נהג לתאר. הוא כינה עצמו כ״בעל רגישות רוחנית יתרה״, אך תושבי עיר המסחר העתיקה המיושבים בדעתם פטרוהו כ״מוזר״ ותו לא. לעולם לא התערה יותר מדי בין בני גילו, ובהדרגה הלך ונמוג מן העין החברתית; ועתה לא היה ידוע אלא לקבוצה קטנה של אניני טעם מערים אחרות. אפילו מועדון האומנות של פרובידנס, ששמר בקנאות על שמרנותו, ראה בו מקרה אבוד.

בביקור זה, כך העידו כתביו של הפרופסור, ביקש הפַּסל, כך פתאום, ליהנות מהשכלתו הארכאולוגית של מארחו לשם זיהוי ההירוגליפים שעל התבליט. דיבורו היה חלומי ונמלץ, מלא בפוזה שאימץ לעצמו ושדחתה כל אהדה; ודודי אכן גילה פיכחות מסוימת כשתהה על רעננותו הבולטת לעין של הלוח, אשר העידה כי אין כל קשר בין הלוח לבין ארכאולוגיה. תשובתו של וילקוקס הצעיר, שהרשימה את דודי עד כדי ציטוטה מילה במילה, הייתה עתירת פיוט באופן פנטסטי, שככל הנראה אפיין את כל דבריו, ואף אני מצאתיו מאז תכונה אופיינית לו. הוא אמר, ״הוא אכן חדש. יצרתי אותו אמש מתוך חלום על ערים משונות; וחלומות הם עתיקים יותר מצוֹר הקודרת או מהספינקס המהורהר או מבבל מוקפת הגנים״.

והינה פתח בסיפור הפתלתל, שבאחת ניגן על מיתרי זיכרון נושנים והצית עניין גובר בדודי. אמש הורגשה רעידת אדמה קלה – החזקה ביותר זה שנים בניו־אינגלנד – ודמיונו של וילקוקס הושפע מכך עמוקות. במיטתו בא אליו חלום שלא ידע כמוהו: ערים קיקלופיות כבירות הבנויות מגושי סלע עצומים וממונוליתים גורדי שחקים, והכול נוטף רפש ירוק ומלא בזדון חבוי ומבעית. הירוגליפים כיסו את הקירות ואת העמודים, וממקור נמוך ועלום עלה קול שאינו קול; תחושת תוהו שרק הדמיון יוכל להמירה לכדי קול, אך הנער ניסה להביעה בתצרף אותיות שלא ניתן כמעט להגותו: ״קְת׳וּלהוּ פְטַגְן״.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*