מלאכת האי אפשר

פרק 1

זה קרה ביום אחד. סתם יום. את לא יודעת כשאת קמה בבוקר שזה יום שבו ייבקעו חייך לשניים. אין סימנים בשמיים, אין עורבים צורחים, אף אחד לא עומד בפינת רחוב עם דגל אדום, אין לך איזו תחושה מיוחדת, סתם יום רגיל. ובכל זאת, גם ביום הרגיל הזה יש רגע אחד, חלקיק שנייה, שאת מבינה בדיוק. שיש שביל ימינה ויש שביל שמאלה ואת בכל זאת יוצאת לאיזו דרך.

זו היתה אמורה להיות פגישה שגרתית למדי מבחינתי, אפילו פחות מזה. פגישה בקטגוריית חובה שאין לה שום סיבה ניהולית של ממש. ארז עדכן אותי שבישיבת הבורד הוחלט על מעבר למגדלים החדשים שנבנים. אומנם שריינו שם את הקומות העליונות, אבל הנחנו שבסוף נשכיר אותן.

"אתה בטוח שזה חיוני, הסיפור הזה? למה אנחנו צריכים בתוך כל כך הרבה מהלכים להתעסק במעבר משרדים?"

"זו ממש החלטה שלהם, אלמה. מה שנקרא דירקטיבה. גם קיבלנו רשימת ארכיטקטים מומלצים למשימה".

"ברצינות? זה יפה שהם טרחו ועשו עבודת הכנה, אבל למה הבורד צריך להתעסק בשטות כזו?"

"דריה. היא חושבת שהמשרדים לא מעודכנים ולא הולמים את המעמד והמוניטין של הקבוצה. שאנחנו חייבים לבטא חדשנות ועדכניות בכל דבר ולא ייתכן שהמשרדים שלנו לא יבטאו את תפיסת העולם שלנו וההשקעות שלנו, גם בפתרונות לאנרגיה מתחדשת וכיוצא באלה".

"את מבנה ההחזקות החדש במערב אירופה הם אישרו, שהם הגיעו לדבר על אנרגיות מתחדשות במגדלי משרדים?"

"את זה הם אישרו בדיון של חמש דקות, רוב הישיבה היתה על הצורך במעבר המשרדים וזה שצריך להיות כאן חזון וסטייטמנט".

"אני חייבת להגיד לפרוטוקול שלדעתי זה ממש מוציא אותנו מפוקוס. זה פרויקט מיותר והוא ממש עיסוק בטפל ולא בעיקר, זו בעיניי ממש ההגדרה המילונית של עיסוק בשטויות בתקופה כזו. אנחנו לא יכולים למסמס את זה באיזושהי צורה?"

"האמיני לי, וזו עצה לחיים, אלמה, בורד שמתעסק בשטויות תמיד עדיף מבורד שמנסה לתרום בתוך העסקים בלי להבין בהם שום דבר. צריך לזרוק להם מפעם לפעם עצם ולהסכים לדברים גם כשהם לא בגאנט שלך. אגב, דריה ביקשה שתטפלי בזה באופן אישי".

"בסדר. אני אבקש מנועם שיטפל בזה, אני מניחה שבשביל זה יש לנו מנהל תפעול, אתן לו את המשימה ונתקדם על זה".

"זה לא יעבוד. היא רוצה מחשבה בתוך זה והיא רוצה ברק וויז'ן וכן הלאה, זו לא עבודה לנועם. את מכירה את הרגישות שלה לעיצוב. היא ביקשה שאני אנהל את זה באופן אישי, לשמחתי ג'וזף התערב והסביר לה שאני עסוק ושאת אולי תוכלי לנהל את זה".

"כי אני אישה? כי אני נראית לו פנויה? מאיזה טעם?"

"יש סיכוי שמשניהם. וכשאת לא במצב רוח לעומתי את תדעי להביא לה את התוצאה שהיא רואה לנגד עיניה. זה לא פחות חשוב מלהביא תוצאות בעסקים. היא רוצה עדכונים ישירים ולאשר תוכניות ודיזיין, אז כדאי שתהיי על זה באופן אישי כך או כך".

תיאמנו פגישות במשרדים שהומלצו. היה ברור שמיותר להתחיל לחפש ארכיטקטים אחרים כשלדריה יש רשימה שהיתה מעדיפה שנבחר מתוכה, וארז ואני ממילא לא התעניַינו כל כך בדברים כאלה. באותו יום התקיימה הפגישה במשרד השלישי שביקרנו באותו השבוע. שנינו קיווינו שהוא יהיה המוצלח מבין השלושה והיה ברור שגם לדריה יש איזושהי העדפה למשרד הזה.

נהג המונית הוריד אותנו בפתח המשרדים, בנסיעה הספקתי לעבור על כל המיילים שהצטברו מהבוקר ולענות לחלק מהדברים. ידעתי שמחכה לי פגישת גישור בתביעה של שותפים לשעבר באחת החברות הבנות, והראש שלי היה עמוס בכל הדברים שצריך עוד להספיק לפני שהיום הזה מסתיים.

"ארז, אנחנו עושים את זה ענייני, בוא נחסוך בסמול טוק ונתקדם להצעה מהם. אשמח שננסה להתכנס לחצי שעה ונצא מפה, אני חייבת לחזור לעבוד ויש לי פגישת הכנה עם עורכי הדין לפני הגישור".

"אין בעיה. תזכרי שהם תכננו את המרכז לאומנות שדריה תרמה לו במנהטן וגם את המשרדים של ג'וזף בלונדון, אז רק אל תעליבי אותם עם המהירות שלך".

"אני לא מעליבה, אני רק מהירה ועניינית".

"העולם מלא בסאבטקסט, אלמה, זו יכולה להיות הזדמנות שלך, הפרויקט הזה והזמן הזה מול דריה, תנהלי את זה נכון, אל תעגלי פה פינות".

הנהנתי רק כדי לא להסגיר מה אני חושבת על הטקסט החינוכי הזה.

המשרדים היו בקומת הקרקע של בניין לשימור בלב העיר, בכניסה למשרד היתה דלת עץ שחורה עצומה עם פעמון כניסה זהוב בצד הקיר. לחצתי על הפעמון וסימנתי לארז שלא ידאג. הבנתי שאני משדרת רוגז ויותר מדי אקטינג אאוט על הפרויקט הזה, ושאצטרך למתן את עצמי אם אני לא רוצה לקבל עוד שיחות הדרכה כאלה. את הדלת פתחה צעירה יפה בשמלה שחורה קטנה, משל היתה מארחת. הסתכלתי על ארז במבט מאשים והוא רק צחק. הוא לחץ את ידי המארחת בחום והציג את עצמו.

"ברוכים הבאים, אני אלי, רן ודוד מחכים לכם בחדר הישיבות, בואו אחריי".

החלל שנפתח היה בעיצוב תעשייתי, עם רצפת בטון מוחלקת ואופן ספייס שישבו בו מתכננים בכל מיני פינות, או יותר נכון בעיקר מתכננות. הכול בחלל היה מינימליסטי כמעט בחומרה, ונראה שכל פרט שם נבחר בקפידה: עמודי הבטון שמפרידים בין החלקים של החלל המרכזי, האופן שבו הבטון חצי חשוף, החלונות הפונים לגינה שכמו נכנסת לתוך המשרד.

חדר הישיבות היה בקצה הימני של החלל, אחרי מטבח שנראה כמו לקוח מבית קפה או מסעדה. החדר היה באותו הסגנון כמו החלל המרכזי, רק עם עבודת ארט ענקית על אחד מהקירות. השתהיתי עליה בכניסה לחדר, ארז ניגש פנימה והציג את עצמו. דוד ניגש אליי.

"נעים מאוד, אני דוד, אני רואה שנעצרת על הבייבי של רן".

רן רק הרים את העיניים בלי לזוז והסתכל עליי.

"אני רן. כולם כאן צוחקים על הזמן שהשקעתי ביצירת הפרינט הזאת. זו היצירה הראשונה שלי שתליתי במשרד, אלה שכבות צילום ורישום על אחד הפרויקטים שהכי אהבתי לעשות".

"אה. זה מאוד יפה. קשה בהתחלה להבין מה זה, אם זה מבנה או עיר ומה קורה בתוך זה, אבל זה מהפנט".

דוד חייך לרן. "זו התחלה טובה. את לא מכירה אותו, אבל הוא צריך מחמאות כדי להתניע".

ארז צחק. "שלא יבנה על זה במקרה שלה, אבל אם היא כבר נותנת מחמאה זה אומר שהיא ממש התרשמה".

התיישבתי לשולחן והצגתי את עצמי לאיימי, מנהלת הפרוייקטים של המשרד.

"אגב, למה הכי אהבת את הפרויקט הזה?"

"הוא לימד אותי את אחד השיעורים הכי חשובים בקריירה שלי ואני חייב לו הרבה מההצלחה של המשרד הזה. והוא גם יצא יפהפה, אפילו דוד חושב שהוא יפהפה".

"ומה היה השיעור?"

"צניעות ותעוזה. לא זכינו בפרויקט הזה. וגם ככה אני חשבתי שהוא גדול עליי ועלינו, שאני לא אצליח לדמיין את זה מספיק טוב ומספיק מופשט וגדול כמו שהם רצו. ובאמת זכה בו משרד מחו"ל, משרד שהערצתי בזמנו, שביטל את הזכייה שלו ברגע האחרון כי לא רצה להסתכסך עם לקוחות ממדינות ערב. אנחנו זכינו במקום השני ואני הייתי בטוח שאני עדיין לא מספיק גדול בשביל הפרויקט הזה, וגם הביך אותי לקחת אותו כשכולם יודעים שאנחנו לא זכינו במכרז. אבל דוד לא הסכים שנמצמץ ואמר לי שעד שלא אעז להיות גדול לא אדע כמה רחוק אני יודע להגיע. והוא צדק, הוא החצי הטוב שלי".

הסתכלתי עליו בסקרנות, זו היתה תשובה כל כך אישית ובלתי צפויה. היה ביניהם חיבור מעניין.

הוא נראה לי צעיר ממה שדמיינתי. רזה. גבוה. עיניים אפורות, ספק כחולות או ירוקות ושיער קצוץ כמו של חייל צעיר. הוא לבש חולצה לבנה וג'ינס ונראה נינוח מאוד.

הוא פתח את המצגת והתחיל להסביר לנו בקול שקט על המשרד, ועל העבודות האחרונות שלהם. מרכז האומנות של דריה והמשרדים של ג'וזף לא היו במצגת. חשבתי שהיה בזה סוג של תחכום, לא לגרום לנו להרגיש שבגלל הקשרים האלה אנחנו חייבים לקחת אותם.

"חשוב לנו שהדברים שאנחנו מתכננים יהיו חלק מהמרחב. אתם לא תראו אצלנו יצירות נרקיסיסטיות בלתי אפשריות שאמורות להאדיר את הארכיטקט".

"למרות שדעה טובה על הארכיטקט גם חשובה לחלקנו", צחק דוד,

רן חייך חצי חיוך לדוד והמשיך, "אנחנו מאמינים בתכנון שמשתלב במרחב, שהוא חלק מהמרחב העירוני, חלק ממרקם החיים של הקהילה שהפרויקט נמצא בה וגם חלק מהעולם במובן של סוגיות אקולוגיות; שזה גם תומך, בין השאר, בהיבטים כלכליים של הפחתת אנרגיה ושימוש יעיל יותר במשאבים — בבנייני משרדים אלה הוצאות משמעותיות וחלקן ממש לחינם. אתם יכולים לראות כאן את הריזורט האחרון שתכננו, הוא גם יפהפה וגם אחד הפרויקטים החסכוניים שיש בארץ. גם הבניין האחרון שעשינו בניו יורק מתוכנן ממש כך, וגם המבנה בירושלים, שלקרן, שתכננה אותו, היה חשוב מאוד שהוא גם יהיה ייחודי לגמרי וגם ישתלב באבן הירושלמית ובמרחב ההיסטורי של ירושלים.

"אבל אני יכול לדבר על זה שעות... בואו תספרו לנו קצת על הקבוצה שלכם, שנבין קצת מי אתם ומה מאפיין אתכם ומה אתם מחפשים במשרדים החדשים".

הצגתי להם את הקבוצה שלנו, החזון והייחוד שלנו בעולם ההשקעות וההחזקות. הייתי נעימה, אבל כנראה היה ניכר שאני מדקלמת במהירות את ההצגה הרגילה שלנו ומנסה להאיץ את הפגישה. שמתי לב שלרגע רן הרגיש בזה, הוא זז בחוסר נחת ושאל: "מה באמת מוביל את התפיסה שלכם במעבר המשרדים הזה?"

לא התאפקתי וחייכתי. "אני מניחה שזה מה שעושים בביזנס שלנו — צריך להראות שיש בניין יותר גדול, שהמשרדים מעוצבים הכי עדכני, ונדמה לי שהבורד שלנו מאמין שאם תהיה גינה על הגג ונדבר על קיימות אז גם נהיה אנשים יותר טובים".

רן צחק ונעץ בי מבט. "ואת לא מאמינה בגינות, אני מבין?"

חייכתי. "לא ידעתי שאמורים להאמין בגינות. אני מניחה שגינה על הגג זה מתבקש בימים אלה ומי לא אוהב גינות? זה בכל מקרה מאוד חשוב לבורד שלנו ואנחנו מנסים לקחת את זה בכל הרצינות המתבקשת".

המבט שלו הרצין והוא הסתכל בעיניים שלי בנחת כאילו אין אף אחד אחר בחדר.

"גג עם גינה שמשקיף על העיר עוד עלול למצוא חן בעינייך, יש איזו צלילות מחשבה שנוצרת במרחבים שיש בהם צמחייה ואור טבעי וחיבור לאופק, נראה לי שאלה דברים שאת מעריכה."

"צלילות מחשבה לא נוצרת מזה שיש לך גג על המשרדים, צלילות מחשבה זו מהות שעובדים בשבילה. אבל אני לגמרי מבינה את החשיבות של משרדים לשותפים שלנו וכמובן לבעלי המניות. אני מבינה שמשרדים הם חלק מהביזנס, איך הם נראים זה גם חלק מהביזנס, עם הגג".

"טוב, קיוויתי לתשובה יותר רומנטית לגבי האופי של המשרדים, אבל אנחנו עוד נעבוד על זה. גם כשמדובר בחלק ממגדלים שכבר מתוכננים, אני מאמין שנצליח לייצר תכנון חדשני ולהעביר אתכם את הגשר הזה למקום הבא. אולי אפילו תאהבי את זה בסוף".

צחקתי. "זה הולך לעלות הרבה מאוד כסף, אז אנחנו בונים על זה שבסוף נאהב את זה".

הופתעתי שהוא בכלל מנהל את הדיאלוג הזה, לא הכרתי אף אחד שהיה מעלה על דעתו לנהל איתי שיחה כזו אישית ויומרנית בחדר מלא באנשים. לא לגמרי הבנתי אותו, אם הוא נעלב שאני חושבת שהפרויקט מיותר או שיש פה דבר אחר. עשיתי סימן שהפגישה מסתיימת, במאמץ לצעוד צעד אחורה ולא להיסחף לתוך הסגנון שלו ולשקוע לתוך הדיאלוג הזה, אבל משהו בו מצא חן בעיניי.

בדרך החוצה, בלי לשים לב, הסבתי את המבט שוב לתמונה הזאת בכניסה לחדר, שכבות של צילומים שבונות ומסתירות את המבנה בו־בזמן. העיניים שלנו הצטלבו לרגע, נראָה שהוא מתבונן באיך שאני מתבוננת. הסטתי מיד את המבט ומיהרתי לצאת. שאפתי שאיפה עמוקה ביציאה חזרה לרחוב, אפפה אותי תחושה לא נינוחה בגוף, חוסר שקט שדחף אותי לצאת משם. נשמתי עוד נשימה עמוקה וסובבתי את הראש חזרה לדלת העץ הגדולה הזאת שנטועה בתוך בניין לשימור. החיבור הזה בין השחור לבין האבן הלבנה היה יפה, מסקרן באופן שגורם לך לחזור, לסובב את הראש ולהתעמק בפרטים. לשנייה עברה בי המחשבה שלא הגבתי ככה לגבר שנים. לא ידעתי אם ארז הבחין במשהו, הוא רק אמר:

"הם מרשימים, נדמה לי שהוא מוצא חן בעינייך".

"מוצא חן בעיניי זו מילה גדולה לפגישה".

"הצלחת להוריד הילוך ולהקשיב לו. את תסתדרי איתו. הסיבה שהתעכבת מול הצילום שלו זו הסיבה שדריה המליצה עליו. יש לו עין ופרספקטיבה שיכולה לתפוס את המקום שאליו היא מכוונת, ואת תדעי לראות את זה ולדאוג שזה יגיע לשם".

"אני אהבתי גם את המשרד הקודם שפגשנו".

"אני לא חושב שאהבת. הם נראו לך נוחים. הוא לא יתקפל מולך תוך דקה ונדמה לי שהוא מבין את העניין, מבין מה זה צריך להיות".

"אז החלטת?"

"את יודעת על מה אני מדבר, הם יהיו בסדר, בואי נתקדם".

ידעתי על מה הוא מדבר. לא לגמרי הרגשתי נוח עם זה, עם להסתדר איתו. המחשבה עליו, שהופיעה משום מקום, העבירה בי צמרמורת קלה. היתה לי תחושה שאני צריכה ללכת מזה, זה מיותר ויש הרבה משרדי אדריכלים בעולם, אבל שמעתי את עצמי עונה, "כן, זה יכול לעבוד".

כך, בעיניים פקוחות, פסעתי לעברו.

הם שלחו לנו חוזה התקשרות וביקשו שנגיע כדי לדון בפרטים. אני לא בטוחה שהבנתי למה נחוצה הפגישה ואי אפשר לעשות את זה במייל, אבל הבאתי בחשבון שארכיטקטים הם לא רואי חשבון וכנראה צריך כאן יותר תשומת לב אישית מהרגיל.

יום לפני הפגישה הגיעה הודעת ווטסאפ:

"אלמה, בוקר טוב, זה רן, מקווה שווטסאפ מתאים מבחינתך. שולח לך מאמר על גינון וטבע במרחבים אורבניים והשפעה על רווחה נפשית וצלילות מחשבתית. חשבתי שזה יעניין אותך, הפרויקטים הכי מעניינים בעולם של מגורים, מגדלי משרדים ובנייה ציבורית משלבים מרחבי טבע עירוני".

הופתעתי מההודעה. אבל הבנתי שהנחרצות שבה יצאתי נגד גינות היתה חלק משאריות ההתנגדות שלי למהלך כולו.

"בוקר טוב, רן. תודה רבה. אעבור על זה. אני לא באמת נגד גנים וטבע".

"אני בונה על זה. תקראי, זה מעניין".

כשהגעתי למשרדים שוב קיבלה אותי בדלת אותה הבחורה, הפעם בשמלה פרחונית קצרה, חייכתי לעצמי. כשנכנסתי רן כבר ישב בחדר הישיבות. הוא היה מרוכז בצג המחשב, במין רמת ריכוז עמוקה כזו. הפרחונית הציגה אותי והוא התנער מהמקום שהיה בו, הרים את הראש באיטיות לכיווני.

"הגעת בלי ליווי, אני רואה".

"הסכמים אנחנו לרוב סוגרים במייל, יש פה גם שנים־עשר עמודים".

"לא הזמנתי אותך בשביל ההסכם, אני גם בדרך כלל לא מטפל בהסכמים, אם אני הייתי מטפל בצד המסחרי של המשרד ספק אם היה פה עסק", הוא צחק.

"אז למה הפגישה?"

"לא הייתי בטוח כמה זמן נצליח להוציא ממך לצורך הבריף ופגישות המבוא, אז היתה לי תחושה שאם נעשה את זה בנפרד נצא עם מעט מדי אינפורמציה ונגרד את הקצה של ההקצאה שלך, אז דוד שחרר לי חבל לעשות את זה במקביל, אני רק חייב לוודא שיש הסכם חתום בקצה".

"אני אדאג שיהיה הסכם חתום בקצה, אתה יכול להיות רגוע. וזה רעיון מצוין לשלב, אני מעדיפה שנעשה את זה ממוקד ואינטנסיבי ונשחרר אתכם לעבוד".

הוא חייך.

"זה היה ענייני מדי בשבילךָ?"

"רק קצת. את רוצה תכנון עם ויז'ן וייחודיות. לדברים מופשטים יש זמן אחר, קצב אחר, יצירה צריכה שיפנו לה מרחב, זה לא תמיד עובד רק דרך התמקדות ואינטנסיביות. אבל אני מניח שעם מה שאת עושה את כנראה רואה דברים שהם גם מעבר לענייניות הזו. לא?"

"אני חובבת ענייניות יותר מהרבה דברים אחרים. אבל כן, אני צריכה פה ויז'ן ובחרנו בך לקחת אותנו לשם, אז ננסה לאפשר לך את המרחב שאתה צריך כדי להגיע לתוצאה הזו".

הוא הסתכל עליי במבט בוחן ובלי לשים לב אמרתי בקול רם את מה שעבר לי בראש,

"המשפט שאבא שלי הכי אהב לומר הוא שאין דבר בעולם שמעורר בו התפעלות יותר משאר רוח. הוא מאוד אהב דברים מופשטים. לא יודעת למה זה עלה לי לראש פתאום, כנראה משהו במשפט שאמרת".

הייתי נבוכה לרגע מזה ששיתפתי אותו בדבר כל כך אישי, אבל חייכתי בכל זאת. "טוב, בטח יש לך איזה סדר יום לפגישה הזו נכון?"

"עכשיו כשאני יודע שאת לא אבודה לגמרי לכוחות האור, זה יהיה יותר קל".

צחקתי, הרגשתי הקלה שזה לא הידרדר לשיחה אישית מדי ושאיכשהו הוא פסח מעל הווידוי המשונה הזה שיצא לי מהפה.

"בואי, אני אכין לך קפה ואת תתחילי לארגן מחשבות כדי שאבין יותר טוב מה את רוצה מהפרויקט, מה זו התוצאה הזו שאת מדברת עליה".

"נראה לי שהשלב הראשון אמור להיות לעבור רגע על ההסכם ולוודא שאנחנו אכן מתחילים לעבוד ביחד, לא?"

"מה יש לעבור על ההסכם? זה שנים־עשר עמודים כמו שאמרת, עברו עליהם עורכי דין, כל הלקוחות חותמים על אותו הנייר, נדמה לי שאת פשוט אמורה לחתום וזהו, יצאנו כבר לדרך".

"אתם בדרך כלל עושים הסכמים ככה? כי אני בדרך כלל מחזירה את זה עם עוד עשרה עמודים".

"תשמעי, אני לא באמת מתאים לטפל בהסכמים ובהערות מורכבות, בא לי על הפרויקט הזה ואני רוצה ישר לצלול, ככה אני. מקסימום תרסני אותי עם הערות במייל, אני אדע מה לעשות עם זה".

הסתכלתי עליו ספק המומה, ספק משועשעת.

"טוב, בהסכמים במייל אני מבינה. אשלח לך הערות. אל תיבהל".

"אז מה, אתה נלהב מהפרויקט?"

"מאוד. אין הרבה לקוחות בישראל שבכלל מבינים ומתעניינים בחדשנות תכנונית, לא רק במובנים של עיצוב הפנים אלא גם במהות של התפיסה האקולוגית והיחסים עם המרחב. ובחום כאן זה הכי מתבקש. אני יודע בדיוק מה אתם צריכים. זה בדיוק הרגע לנער את הגישה המסורתית של איך בונים כאן בתוך ערים, ואתם בדיוק הקבוצה לעשות את המהלך הזה. אנחנו יכולים לעשות פה עבודה מדהימה".

"אני אנסה להידבק בהתלהבות, אני עדיין לא רואה מה זה אמור להיות, או למה".

"הדבר האמיתי שהייתם צריכים לעשות זה לייצר מהפכה בשני המגדלים ולנסח דרך הקומפלקס הזה סטייטמנט שלם. זה בגדול אם הייתם רוצים להיות נועזים וליצור אמירה משמעותית באמצע העיר".

"עדיין לא חתמנו על הסכם על כמה קומות וגג ואתה כבר לוקח את שני המגדלים לתכנון?"

רן חייך. "אני חושב שאם היית רואה את זה כחזון שלם היית מבינה יותר מה זה אמור להיות או למה".

"אנחנו חברת החזקות, היזמית של המגדלים היא חברה בת שלנו ואנחנו שוכרים ממנה כמו כולם. זה לא שאני יכולה לצעוד לתוך פרויקט שהתחיל בנייה ואחרי היתרים ולהגיד, 'תשמעו, בא לנו בעצם חזון דרמטי, תשנו הכול'. זה לא עובד ככה".

"אבל זו המשימה, לא? זה מה שאתם מחפשים?"

"אני מציעה שננסה למצוא את זה ביותר קטן ויותר מתון בקומות המשרדים שלנו. נראה לי שלחשוב על זה יותר בגדול זה עוד יותר בלגן ממה שזה כבר עכשיו".

הוא התרומם ויישר את החולצה שלו. "אז את לא נלהבת מהפרויקט?"

"הוא נופל באמצע תקופה מאוד עמוסה, היו לנו חילוקי דעות עד כמה דחוף לצאת להרפתקה של מעבר משרדים שחובק מסרים של 'חדשנות תכנונית' כמו שאתה מכנה את זה".

כשהגענו למטבח הוא שאל איך להכין לי את הקפה, תוך כדי שהוא מוציא בקבוקי סודה מהמקרר.

"אז מה את עושה בחיים חוץ מלנהל את העולם?"

לא ידעתי מה לענות על השאלה הזאת. היא איכשהו הביכה אותי, משהו בכל ההתנהלות שלו הביך אותי.

"הכול נכנס תחת ניהול העולם, זו הרבה עבודה".

הוא צחק. "הולכת לישון בחליפה ומוכנה לכול?"

"משהו כזה". חייכתי והיישרתי אליו מבט ארוך בחזרה. להפתעתי.

"זה בטח מאוד תובעני לחיות ככה. אז זה הפרויקט שתקוע לך באמצע הדברים החשובים?"

"לא. לא. כלומר קצת. אבל יש דברים שאני לא מחליטה עליהם, ולארז ולדריה זה מאוד חשוב. ליוויתי גם את המעבר למשרדים הנוכחיים. זה אף פעם לא זמן מתאים לדברים כאלה, אבל בסוף זה נחמד, משרדים חדשים, נפנה את הזמן ואני פה".

"אני לא רגיל להיות ברירת מחדל כזו רפה", הוא ליכסן אליי מבט ובדק את הקצף של החלב במכונה,

"אבל אני אצטרך להתמודד עם זה. בתכנון ועיצוב יש הרבה שאלות גדולות ומהותיות על החוויה בעסק והתפיסה של המהות שלכם, זה יכול להיות סוג של ברייק מהאינטנסיביות של השוטף. זו פשוט מחשבה מסוג אחר עם קצב אחר ותהליך אחר מאיך שאתם חושבים ופועלים. לכי תדעי, בסוף אני עוד אגרום לך להתרגש קצת מהפרויקט הזה. או להתעניין, אם להתרגש היא מילה גדולה מדי".

הרגשתי את החליפה לוחצת עליי. לא זכרתי מתי מישהו דיבר אליי ככה, אבל משהו בערבוב הזה בין יהירות לנועם שעשע אותי.

"מחכה לימים שלפנינו. הקפה מוכן? או שאתה מחכה שהוא יהיה מרוגש מספיק כדי להימזג?"

"אני אצטרך שתעשי לי סיור במשרדים שלכם. חשוב שנתרשם ממה עובד לכם ומה פחות עובד. גם קצת להבין את רוח המקום דרך המשרדים הנוכחיים".

חייכתי מופתעת. איך הוא עובר בין מצבים, מחליט איזו תנועה מתאימה מתי.

"בוודאי, אסדר שאסתי תעשה לכם סיבוב, תתאמו מתי שנוח לכם".

"כבר חומקת? לא, אני צריך אותך בסיור. אנחנו נדבר בו. קצת זמן וקצת טיול, אני אשמור על ענייניות".

"בסדר גמור. תתאמו, נמצא לזה זמן ביומנים".

"קפה במשרד שלך עליי, יש ברחוב לידכם קפה ממש טוב".

"אתה לא מאוד עסוק, אני מבינה".

"אני מבין זמן קצת אחרת ואני אוהב דברים טובים, זה לא מזיק, אני מבטיח לך".

שעה אחרי שיצאתי מהמשרדים הגיעה הודעת ווטסאפ מרן עם צילום של כתבה על חמשת בתי הקפה המתמחים בעיר, בצירוף מפה של מסלול הליכה מהמשרד שלי לבית הקפה.

"שיהיה לך למקרה שיבוא לך על קפה טוב".

"אתה מאוד פנוי".

"זה פשוט השירות שאנחנו נותנים פה. מקיף ויסודי".

"אני מקווה שמקבלים משרדים בסוף".

"אל חשש. שתי קפה, השאר עליי".