ימי האהבה שלנו

1

אוולין

יוני 2001

מילותיו של ג'וזף נשארות תלויות באוויר לפנינו, ממתינות. אני אוחזת בידו, נרגעת מהמגע במפת היבלות, בעור הקרני סביב הציפורניים ששרידי אדמה נותרו תחתיהן משתילת הפקעות היום אחר הצהריים. אצבעותי רועדות והוא לופת אותן. זיעה נוצרת במקום המפגש של כפות ידינו.

ילדינו יושבים מולנו על הספה הישנה. הם שותקים. אורן של שתי המנורות הקרובות אלינו צהוב מתחת לאהיליהן. ג'וזף הדליק אותן כשהחדר התחיל להחשיך, כי אף אחד מאיתנו לא רצה לקטוע את השיחה ולקום להדליק את האור מעלינו. אור הירח נשפך על שני הפסנתרים שבחדר העבודה וקלידי השנהב שלהם מבהיקים. החלונות פתוחים אל הלילה, שיורד בזמן שאנחנו מדברים, והאוויר כבד ומחניק, חם מהרגיל לתקופה זו של סוף האביב בקונטיקט. הקולות היחידים שנשמעים הם זמזום מאוורר התקרה שמסתובב מעלינו והמיית הגלים המגיעה מברנרד ביץ', חוף הים שמעבר לפינה.

בתקופה שהילדים שלנו גדלו וביתנו עדיין היה פונדק הצדפה, שולחן הקפה היה מכוסה פאזלים לא גמורים של מגדלורי ניו אינגלנד. הערב הוא עמוס כיבוד, נתחי גבינה שמתחילים להזיע ולהתרכך. צלחות ובהן עוקצים של ענבים ושאריות קרקרים. ג'וזף אמר לי לא לטרוח, אבל תומס בא ממנהטן ולא ראינו אותו מאז חג המולד. הביקור הנדיר הזה של בננו סיפק לי תירוץ ללכת לחנות היין והגבינות החדשה של העיירה. זאת שנפתחה מול החנות ויקס גריינדרס, שקיימת עוד מזמן שהנכדים היו קטנים וג'וזף נהג לדחוף שטרות של דולר לכפות ידיהם לפני ששלח אותם להביא משם כריכים עטופים בנייר פרגמנט לארוחת הצהריים על החוף. ג'וזף ניסה לשכנע אותי לוותר, אבל אני עדיין יכולה למצוא את דרכי לחנות, אפילו שהליכתי איטית יותר עכשיו. המשימה השאירה אותי ממוקדת, לא הניחה למחשבותי לנדוד.

איש לא אומר מילה, כולם מחכים שג'וזף ימשיך בדברי הפתיחה מבשרי הרעות, הסיבה להתכנסות הזאת. יש לנו משהו חשוב לספר לשלושתכם.

ויולט, בת הזקונים, שכיום היא אישה בוגרת עם בעל וארבעה ילדים משלה, יושבת על הספה המרופטת בין אחיה ואחותה. את הריפוד שלה חידשתי בעצמי, אחרי שהילדים עזבו את הבית וחדלנו לקבל אורחים בפונדק, אם כי באופן בלתי נמנע יש עליו עכשיו כתמים שהשאירו הנכדים שלנו, והמילוי התרכך שוב במרכז כל אחת מכריות המושב.

הילדים שלנו גדלו כאן, בפונדק הצדפה, כמו ג'וזף עצמו. וגם אני, במידה מסוימת. בילדותנו היינו שלושתנו — אני, אחי טומי וג'וזף — בלתי נפרדים, וכל הזמן התפרצנו פנימה מבעד לדלת הרשת עד שאמו של ג'וזף נופפה בסינרה, צחקה וגירשה אותנו למרפסת הכניסה לפני שנפריע לאורחים. השנים חלפו ולפני שהרגשנו, הילדים שלנו כבר רשמו הזמנות ביומן, שטפו רצפות, עזרו לי לרדד בצק ולהכין לחמניות עגולות לארוחת הבוקר. בהמשך גם הנכדים נרתמו במרץ לעבודה, הובילו אורחים לחדריהם, הורידו מהחבלים את הסדינים שהתייבשו בשמש, שטפו בצינור הגינה את החול מערמת כיסאות החוף. הפונדק תמיד היה מלא, אבל האורחים באו והלכו ופניהם היו כמו רעש סטטי ברדיו, רעשי רקע לחיים שבנינו. גם בזמן שהתכוננו לספר להם, לא הצלחתי להבין עד הסוף איך נוכל להשאיר את כל זה מאחורינו. כל מה שרציתי היה ששנינו יחד נתחיל שוב, מההתחלה.

"אין דרך קלה לומר לכם את זה. אני לא יודע איך להתחיל," ג'וזף מגמגם, לוחץ בכוח את ידי.

תשומת לבה של ג'יין, בתנו הבכורה, ממוקדת בי, ואני לא מצליחה לפענח את הבעת פניה. בעבר היא נהגה להסתיר את רגשותיה מאחורי רעמת שיער פרועה. עכשיו שערה מוחלק וגזוז באורך הכתפיים, תספורת שמתאימה למראה של קריינית חדשות. הגפיים הכחושים והצוואר הארוך שלה נהפכו לנכס. היא מתנועעת בחן נרכש שהיה חסר לה כנערה מגושמת. אני נאלצת להסב את פני ממבטה הנוקב, מחשש שיסגירו את מה שלא סיפרתי לה.

תומס מתבונן בג'וזף, שפתיו קפוצות לקו דק. כמה מבנה הגוף שלהם דומה, גובה מטר ושמונים בערך, כתפיים רחבות ואגן צר כמו של שחיינים. אבל בניגוד לג'וזף, ששערו היה כהה עד גיל שישים ורק אז הקליש בצדדים והתחיל להלבין, שערו של תומס התחיל להאפיר כבר בגיל צעיר. נימי שיבה נשזרו בשערו והבהיקו באור מתחת למגבעת המרובעת בטקס סיום הלימודים באוניברסיטת ניו יורק. כמה רציני הוא היה, חייך רק בתצלומים, גם ביום החגיגי ההוא. פניו נראות עכשיו רזות יותר משהיו בחג המולד, ואני לא יודעת אם הוא וְאן מבשלים יחד בערבים או שהוא אוכל את ארוחת הערב לבדו ליד שולחן העבודה שלו. הוא לובש חליפה כי בא הנה אחרי יום ארוך של פגישות עם מנהלים אחרים. את הז'קט פשט רק בגלל החום הכבד. אפילו הזיעה שלו מרוסנת, נעצרת בקו השיער ולא מעיזה לזלוג על מצחו.

"אמא שלכם ואני..." ג'וזף על סף שבירה, דמעות עולות בעיניו. אני לא בטוחה שהוא יצליח להוציא את המילים מפיו. "אתם יודעים כמה אנחנו אוהבים זה את זה ואיך תמיד היינו מעורבים זה בחייו של זה. וגם אתכם אנחנו אוהבים מאוד. בבקשה תבינו את זה... פשוט בשלב הזה אף אחד מאיתנו לא יכול לדמיין את חייו בלי האחר." אני כמעט נכנסת לדבריו, לוקחת את האשמה על עצמי, מצילה אותו מהצורך להיות זה שישבור את לבם. הילדים שלנו כבר בוגרים כולם, התינוקות שלנו שנהגו להיאחז בי מאחורי הברכיים, מלאי אהבה והזדקקות, מטפסים על הברכיים שלי ומתכרבלים בחיקי, אף פעם לא צמודים אלי מספיק. ואז הם הולכים לבית הספר, נוסעים מכאן ומנהלים חיים שאין להם שום קשר אלינו, מוצאים חברים ומקבלים החלטות ועושים טעויות ומתאהבים ומפסיקים לאהוב. דמנו ועצמותינו הם החומר שממנו עשוי גופם, אבל לא חיי הנפש שלהם. וכל אותו הזמן ג'וזף ואני עדיין כאן, אי של שני תושבים, מבולבלים ומוכי תימהון מכל השנים שחלפו.

הוא נושם נשימה עמוקה, אוזר כוח. "אנחנו לא רוצים להשאיר את הפרק האחרון של חיינו ליד המקרה, עם סוף של אומללות מתמשכת לכל אחד מאיתנו. אני יודע שזה יזעזע אתכם, וגם מזעזע לומר את זה. לקח לנו לא מעט זמן להשלים עם המצב, אבל אנחנו מרגישים שזאת ההחלטה הטובה ביותר."

"והיא?" תומס ממריץ בקוצר רוח את ג'וזף, שלא מצליח להמשיך.

"אנחנו מתכננים לשים קץ לחיינו בעוד שנה. ביוני הבא." קולו של ג'וזף נשבר.

"סליחה, מה אמרת?" עיניה של ויולט קרועות לרווחה.

"אנחנו לא רוצים שאחד מאיתנו ימות לפני השני. אף אחד משנינו לא רוצה לחיות בלי האחר... אנחנו רוצים לקבוע איך הסיפור שלנו ייגמר." ההסבר הזה ניתן ביתר עדינות, אבל קולו כאוב, הוא עושה כמיטב יכולתו להקל עליהם, לטמון את ההסבר בתוך מכתב אהבה.

"מה?" אומר תומס.

"כן, על מה אתה מדבר?" מתיזה ג'יין ומניחה את כוס המשקה שלה על השולחן, כאילו היא חושבת שאולי תצטרך להשתמש בשתי ידיה.

"זאת תהיה השנה האחרונה שלנו." מוזר לשמוע את ג'וזף אומר את המילים האלה בקול רם, אפילו שאני הייתי זאת שאמרה לו אותן ראשונה. זאת תהיה השנה האחרונה שלי.

"אתם צוחקים." ג'יין מוליכה את עיניה בין פנינו, מחפשת בהן רמז לשורת המחץ.

"אנחנו לא צוחקים," אני אומרת. הלוואי שהיינו.

"אני לא מבינה," אומרת ויולט בתחינה.

"תרשו לנו להסביר." אני רוכנת לעברם, זזה לקצה הספה.

"בבקשה, כי זה ממש חולני." תומס נשען לאחור על הכרים כמבקש להתרחק ממני.

"אבא שלכם ואני מזדקנים —"

"אתם לא בני מאה! אלוהים. אתם אפילו לא בני שמונים," טוענת ג'יין. "בת כמה תהיי, שבעים ושש?"

בזמן הזה בעוד שנה אני אהיה כמעט בת שבעים ושבע, וג'וזף יהיה בן שבעים ותשע, תיקון קל ערך שאני לא עושה. "אמרתי שאנחנו מזדקנים. בבקשה, תנו לי לסיים." אני מתאמצת לשלוט בעצבי, כל הצידוקים שחזרנו עליהם שוב ושוב לכודים עכשיו מאחורי לשוני. גרוני חנוק מכל האובדנים שיבואו, מכל מה שנחמיץ, מהצער שאנחנו מביאים לחוף המבטחים שלנו. תומס זע על מושבו באי־שקט, רותח מזעם. "אנחנו מבינים שנגיע לנקודת האל־חזור שבה אחד מאיתנו ישתנה ללא היכר, ולא נוכל לטפל זה בזה, אולי אפילו לא נזכור זה את זה. ואין לנו כל דרך לדעת מתי זה יקרה, כל דרך להישאר לנצח כמו שאנחנו עכשיו. אנחנו כבר מאריכים חיים יותר מהורינו, מלבד אמא שלי... וכולכם יודעים כמה נורא זה היה במשך שנים רבות. אנחנו לא רוצים להיות למעמסה עליכם, ולא רוצים להיות למעמסה זה על זה."

"בדיוק בשביל זה יש מוסדות סיעודיים! יש פתרונות הגיוניים —" נכנסת ג'יין לדברי, אבל אני ממהרת להמשיך.

"אנחנו לא רוצים את החיים האלה. אנחנו לא רוצים חצי חיים. אנחנו לא רוצים לחיות זה בלי זה," אני אומרת ומרגישה שאין לי אוויר.

"אז מה לעזאזל אתם מציעים, ברצינות?" תומס משלב את זרועותיו.

"אנחנו מציעים שנה אחרונה," אומר ג'וזף. "שנה אחרונה שבה נוכל לחיות בגרסה השלמה של עצמנו ולהשאיר זיכרונות שמחים לכם ולנכדים, ועוד נהיה מסוגלים לעזוב בצורה נעימה במקום שכולכם תזכרו גרסה דועכת שלנו."

"אה, אז אתם כן זוכרים שיש לכם נכדים?" אומרת ג'יין בעוקצנות.

"ברור שאנחנו זוכרים." אני בקושי מוציאה את המילים מהפה, הדמעות מאיימות להתחיל לזלוג. "השקענו בזה הרבה מחשבה."

תומס פולט מהאף נשיפה שנשמעת כמעט כמו צחוק.

"ומה איתנו? מה אתם מצפים שנעשה בלעדיכם?" להתפרצות של ויולט לא מתלוות קריאות הזדהות של אחיה ואחותה, והיא נשארת תלויה בינינו באוויר הלילה המחניק.

ג'יין מעבירה את עיניה בין ג'וזף וביני, ולאחר מכן נועצת אותן בצלחת הגבינות כאילו הן מסתירות מידע. אני יכולה לראות איך היא עוברת בראשה על העובדות, מנסה לעכל את הדברים שאמרנו לה, משווה אותם לאמת כפי שהיא מכירה אותה ולא מצליחה למצוא הסבר שתוכל להבין.

ג'וזף מחייך את חיוכו העצוב ביותר, מצליח בקושי להציג מראית עין של כוח וביטחון, וזה שובר את לבי. "אנחנו אוהבים את כולכם. אנחנו רוצים שהשנה הזאת תהיה חגיגה, זמן שכולנו נבלה יחד כמשפחה."

"חגיגה?" שואל תומס כמי שאינו מאמין למשמע אוזניו. "בטח. למה לא. שלא לדבר על מיליון השאלות שיש לי. למשל, האם אחד משניכם עומד למות?"

אני מחייכת חיוך רפה. "כולנו עומדים למות, תומס."

"נחמד מאוד, אמא."

"ברצינות, את עומדת למות?" ג'יין היא כלבת ציד שעומדת בלי נוע, זוקפת אוזניים למשמע רשרוש בעשב.

נשבעתי לעצמי לא לספר להם. עדיין לא.

"אמא." מבטה החודר של ג'יין גורם עקצוצים בבתי השחי שלי. האור מסנוור מדי.

"אמא," חוזרת ויולט כהד, מריחה שיש כאן משהו.

האבחון שלי אומת אחרי אינסוף בדיקות ונתן שם למאבק השקט והסודי שלי. סיבה. מחלה שהיא גנבת של זיכרון, של תפקוד, של היכולת להכיר את עצמי, להכיר את אלה שאני אוהבת. השורש של כל הפחדים טמון במילה אחת. פרקינסון. תרופות שהיו אמורות לעזור, אבל אינן עוזרות. המחלה מתקדמת ונעשית אלימה בצורה שהרופאים לא צפו ולא יכולים להסביר. אני חלק מהשליש ביש המזל של המטופלים, עם רמזים לדמנציה ממשמשת ובאה, סיוט שאני מכירה טוב מדי. צחנת הריקבון והאקונומיקה שעמדה באוויר המוסד הסיעודי של אמא, ואיך שהיא צרחה, התבלבלה בין עשורים, זרקה דברים, לא זיהתה אותי. סוף שיהיה כואב אפילו יותר מזה.

"למה אתם משקרים לנו?" ג'יין מטיחה את ההאשמה ישר לגרון שלי.

"אנחנו לא משקרים," אני נאחזת בנקודת התורפה בשיחה, משלבת את אצבעותי הרועדות מתחת לברכיים.

"אולי, אבל אתם בפירוש לא אומרים לנו את כל האמת."

"אוולין," מודה ג'וזף, "אולי הם יבינו..."

"יבינו מה?" מטיחה ויולט באביה.

"ג'וזף —"

"הם יגלו בסוף." כתפיו שחות תחת המשא של מה שלא נאמר. כל כוחותיו אזלו במאמץ להביא אותנו עד לכאן.

"דיברנו על זה." אני כובשת את הדחף להשתיק אותו, לגרור אותו לחדר אחר.

"דיברתם על מה?" עיניה של ויולט מנתרות בינינו, ילדה שמבקשת לדעת במה מדובר.

"ידעתי," אומרת ג'יין ומניפה את ידיה.

"לא אמרתי —"

"פשוט לא ייאמן." תומס נעמד, ניגש אל האח ומשעין את מרפקו על מדף האח.

"ספרו. לנו." ג'יין מדגישה כל מילה, נועצת מפתח בדלת נעולה.

"אוולין..."

"לא רציתי —"

"אתם לא יכולים לצפות שאנחנו נקנה את זה," אומר תומס.

"אמא, מה קורה?" נימה של פחד נשמעת בקולה של ויולט.

"מה כבר יכול להיות גרוע יותר מהאמירה שלכם שאת ואבא עומדים להרוג את עצמכם בעוד שנה?" שואלת ג'יין, ובניגוד לרצוני, ולמרות האבסורדיות שבשיחה הזאת או שמא דווקא בגללה, אני מחניקה צחוק. הוא מבעבע בגרוני כמו יבבה.

"שתתייחסו אלי במשך שנה כמו לחרסינה שבירה. זה יהיה גרוע יותר." המילים נפלטות מפי לפני שאני מספיקה לעצור בעדן, הודאה חלקית בכך שלראשונה זאת האמת כולה.

"אז את עומדת למות," אומרת ג'יין.

"בתוך שנה," אני מאשרת, להוטה לחזור לנקודה שבה התחלנו. שנה אחת אחרונה. יוני הבא.

"זה ממש דפוק," אומר תומס.

"אמא, בחייך." המילים של ג'יין הן יד מושטת המאיצה בי לעלות לסירת ההצלה. היא, יותר מכולם, מכירה את ההרגשה של דריכה במקום, של אימוץ כוחות לקראת סכנה. "אתם באמת חושבים שניתן לזה לקרות?"

אני נושפת את האוויר שאצרתי בריאותי. שלב שני. לפני שישה חודשים, השלב הראשון נראה לי סוף העולם. המחלה מתקדמת במהירות... בדרך כלל יש רווח של חודשים, אולי שנים, בין השלבים, אין דרך לדעת מראש, אבל אצלך... עכשיו הייתי מוכנה לתת הכול כדי לרדת כמה שלבים. ג'וזף צודק, כמובן. הביצורים שבניתי סביב מצבי אינם אלא קש וגבבה. גם בלי שאודה באמת, הילדים יהרסו אותם בתוך זמן קצר.

"יש לי פרקינסון. המחלה מתקדמת מהר יותר מכפי שהרופאים שיערו. רציתי להמשיך להתנהג כאילו הכול בסדר זמן רב ככל האפשר, אבל איך שזה נראה..." אני מגלה את ידי, הרעד הוא סימן מסגיר שאפילו שחקן הפוקר המנוסה ביותר לא היה יכול להסתיר.

"אוי, אמא," מתחילה ויולט.

"אלוהים," אומר תומס.

"אמא, אלוהים, אני כל כך מצטערת. הלוואי שהיית מספרת לנו... אבל חשבתי, פרקינסון זה לא כמו מה שיש למייקל ג'יי פוקס? השחקן שמתפקד כרגיל ולגמרי לא נוטה למות?" שואלת ג'יין.

"אנשים שונים מגיבים בצורה שונה. הרופא שלי אומר שזה מקרה לא רגיל."

"טוב, אז נתייעץ עם רופא אחר," אומר תומס. "כבר קיבלת חוות דעת שנייה?"

"זאת הסיבה שלא רציתי לספר לכם. עברתי בשנים האחרונות כל מיני בדיקות, ניסיתי למצוא תשובה שתיתן תוצאה אחרת, אבל אין כזאת." קולי נשבר, העובדות כמות שהן, המסלול הוודאי והבלתי נמנע שנלחמתי בו בשיניים ובציפורניים, רק כדי להיכנע עכשיו כאילו מעולם לא עמדתי על שלי. "אני לא רוצה לבזבז את הזמן שנותר לי על בתי חולים ומרפאות וחדרי המתנה בזמן ששלושתכם חוקרים ודורשים ומחפשים לשווא איזה ריפוי דמיוני. זאת ההחלטה שלי. האבחון שלי אינו נושא לוויכוח."

"הייתם צריכים לספר לנו... יכולנו לעזור," אומר תומס. "זה לא משפיע רק עליכם."

"מה אנחנו יכולים לעשות, בטח יש משהו?" שואלת ויולט.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*