סודות בית הדואר האיטלקי

פתח דבר
בַּסטיאני 1937

נינה קָרוזו ואַמבּרָה טיצאני, שתי הבנות היחידות בים של בנים, היו קוֹמפַּניֶה די בַּנקוֹ — חברות לספסל הלימודים — הן ישבו זו ליד זו בכיתה מהיום הראשון ללימודים, כשהיו בנות שש. הן נפגשו מדי בוקר בלָוָוטוֹיוֹ, אגן הכביסה העתיק, ודילגו יחד בסמטאות בדרכן לבית הספר. בקיץ עצרו וקטפו פטל שחור ואגוזי לוז וטבלו את הרגליים במימיו הצלולים של נחל פַסטינו, בסתיו ליקטו עלים אדומים וצהובים לקשט את חצאיותיהן. אחרי הצהריים הן ישבו על הספסל ליד בר רֶנצו בכיכר המרכזית של בּסטיאני, מצצו שקדים וחלמו על החיים מעבר לצלליות השחורות של הרי מַיינַארדֶה.

היום, נינה, שעיניה היו ממוקדות בדף שלפניה, נעצה אצבע בחברתה שישבה לימינה. "אמברה, תעזרי לי. איך אומרים להיות בציווי," לחשה. האוויר בכיתה היה מחניק אף על פי שהרוח חדרה מבעד לחלונות הפתוחים. שפתיה של אמברה התעקלו בהעוויית זלזול. "מה אכפת לך! זה סתם מבחן אידיוטי בדקדוק. אף אחד לא משתמש בציווי בכל הכפר הזה." אצבעותיה כסוסות הציפורניים כיסו חלקית את פיה והיא הסיטה לאחור קווצה של שערה החום.

נשמעה נקישה על דלת הכיתה והמנהל, פּרֵסידֶה בַּרטֶלי, נכנס בצעדים ארוכים ונמרצים. ארשת פניו הייתה חמורה מהרגיל, פיו היה מתוח בפס נוקשה לרוחב הלסת. הכיתה קמה כמו גל, הזרועות נמתחו כלפי מעלה בהצדעה רומית, הרגליים רקעו על הרצפה והגו הזדקף לעמידת דום. הוא אותת למורה, מָאֵסטרָה אנה מַרטינוּצ'י, והם עמדו יחד לפני השולחן שלה והתלחשו בקול נמוך שהכיתה לא יכלה לשמוע.

מאסטרה מרטינוצ'י הפנתה את מבטה אל הכיתה. עיניה התרחבו, לחייה הוורדרדות היו חיוורות. היא הורתה לכולם לשבת. "הכיתה יכולה בבקשה להמשיך במבחן? קרוזו, טיצאני, לכו עם פּרסידה ברטלי."

אמברה פסעה בנחת אל קדמת הכיתה. ידיה היו טמונות בכיסיה, והיא לא איבדה את שלוותה נוכח המבטים שרותקו אליה. נינה, בראש מורכן ובגרביים מקופלים על קרסוליה, מוללה בדאגה את סרטי סינר בית הספר. היא השתרכה מאחורי אמברה.

השתיים פסעו בעקבות המנהל וחלפו בדרך ליד התצלום המפורסם של איל דוּצֶ'ה שהיה תלוי על הקיר מעל ללוח, ליד צלב העץ. הן עברו את המודעה מטעם המיניסטֶרו אֵדוּקַציוֹנֶה נָטוּראלֶה, שנראה בה ילד שרובה נתלה באלכסון מכתפו.

פּרסידה ברטלי הכניס את אמברה ואת נינה מהמסדרון השקט אל חדרו. כשמסר להן את ההודעות, נעצה נינה את ציפורניה בכף ידה. אביה, גַאיטאנוֹ קרוזו גבה הקומה ורחב הכתפיים איננו עוד. הוא "נפל בקרב" במאבק למען החופש, במלחמת האזרחים בספרד. אביה היה זה שגונן עליה לפני שעזב את השדות ואת המשפחה כדי להתנדב בארץ שאינה ארצם. הוא נלחם לצד הסוציאליסטים והאיכרים במלחמה רחוקה למען עקרונותיו ואמונותיו. האם הם היו חשובים יותר ממנה? היא העיפה מבט באמברה, שעמדה זקופה, כמו פסל, כאילו בהגיע תורה, לא שמעה שהסרטן גזל ממנה את אמהּ, אַָגוֹסטינָה. כאילו עולמה, העולם של שתיהן, לא התנפץ הרגע למיליון רסיסים.

אמברה יצאה מבין דלתות הזכוכית אל החמימות של תחילת אוקטובר. היא צעדה בראש, אמרת החצאית שלה התנפנפה על שוקיה, כתפיה שפופות ומתוחות. נינה גררה את עצמה קדימה בניסיון להשיג את חברתה. הגורל המשותף של היתומות למחצה הוסיף רובד נוסף לחברות ביניהן. שתיהן היו לבד, שתיהן נשאו בנטל לא צפוי של אובדן ועצב.

"שתינו אותו דבר, שתינו יתומות מאחד ההורים!" אמרה נינה כשהצליחה להשיג את חברתה. "ושתינו רק בנות שתים־עשרה."

אמברה הושיטה יד ושילבה את אצבעותיה באלה של נינה. בקול מאובן אמרה, "בואי נטייל קצת. אני עדיין לא מסוגלת ללכת הביתה. אני לא מסוגלת להריח את התרופות של אמא שלי ולדעת שהן לא ריפאו אותה."

נינה הבינה למה אמברה לא יכלה ללכת הביתה, לבית הדואר, ולהיתקל בדממה. היא ראתה את איבוֹ, אביה של אמברה, כשהעביר את מיטתה של אשתו החולה למחסן ויחד עם המיטה גם את הריח של התרופות ושל הזיעה. הדלת הייתה תמיד פתוחה במקצת, וחרחורי הנשימה של אגוסטינה החולה הסתננו מבעד לחריץ אל בית הדואר עצמו — מקוטעים, חורקניים, מטרידים.

באצבעות שלובות עברו את העיקול בדרך, את וילה סַנסונֶה, שם הועסקה אימהּ של נינה כסוכנת בית ונינה בילתה בה כל קיץ מאז שזכרה את עצמה במשחקים עם ניקולו, הבן של משפחת סנסונה. הן עברו את בית הדואר, שאביה של אמברה היה אחראי עליו, ומשפחת טיצאני התגוררה בו. אמברה החזיקה בידה של נינה ולחצה אותה בכוח. נינה הקשיבה לקול הטפיפה המשותפת של צעדיהן שרמסו את שביל החצץ, וגופה התאים את עצמו לתנועות של אמברה.

הן התקרבו אל אגן הכביסה העתיק בפאתי בּסטיאני, עם גושי האבן החלקים והמבריקים, שבמשך דורות, בחום הקיץ היוקד ובקור העז של החורף, נשים שִפשפו והטיחו בהם בגדים. מתחת פִכפכו אדוותיו של הפסטינו כמו תכשיט טורקיז מלוטש. אמברה עצרה והניחה את הילקוט על האדמה, נברה בו והוציאה מהקלמר זוג מספריים. אחר כך ניערה ופרסה ממחטה בדוגמה של פרחים ירוקים ולבנים, ירדה לישיבה שפופה על האדמה, גרגירי העפר נדבקים לשוקיה, והחלה לגזור את הממחטה לרצועות דקות.

"מה את עושה?" לחשה נינה בקול מתוח.

"תוציאי את הממחטה שלך ותראי."

נינה הוציאה לאט ממחטה מרובעת קטנה זרועה בהדפס של ארנבונים ורודים.

"אנחנו עושות משהו?" היא הביטה בידיה היציבות של אמברה.

"כן, קחי את זה." אמברה העבירה לנינה את המספריים. "תגזרי אותה ונקלע את הרצועות לצמה אחת."

"למה אנחנו עושות את זה?"

אמברה פלטה מריאותיה אנחה ארוכה וניערה את העפר מרגליה. "כי היום איבדתי את אמא שלי." קולה רעד. "ואת איבדת את אבא שלך. מחלה והמלחמה הטיפשית הזאת שדדו אותנו. אבל יש לנו אחת את השנייה. זאת תהיה הברית שלנו, הפָצולֵטוֹ שלנו, ממחטת החברוּת שלנו. להזכיר לנו שתמיד נתמוך אחת בשנייה. החברות הכי טובות, לנצח."

הרעיון של ברית הצית בנינה התלהבות עצומה שהיא כמעט התביישה בה. הרי רק עכשיו איבדה את אביה האהוב. עוד אף פעם לא הייתה לה ברית חברות. בעצם, עד כה אמברה הייתה רק קומפניה די בנקו ואילו עכשיו היא הזמינה אותה להיות החברה הכי טובה שלה. היא בקושי הצליחה לנשום.

"אז בואי נכין שתי ממחטות," הציעה נינה. "ככה שתינו נזכור תמיד את ההבטחה שלנו."

אצבעותיהן נגעו אלה באלה כשקלעו את הרצועות בזו אחר זו לשני שרוכים קטנים והניחו את ידיהן על שתי הצמות ההדוקות שיצרו.

"חברות הכי טובות?" שאלה אמברה.

"חברות הכי טובות," השיבה נינה.

"תמיד?"

"תמיד." נינה הִנהנה.

"אני אחביא את ממחטת החברות בשידה שלי, מתחת לתחתונים. אבא שלי לא יֵדע לעולם שהיא שם. זה יהיה הסוד שלנו."

"ואני אחביא את שלי תחת המזרן. אף אחד לא ימצא אותה, ובכל פעם שארגיש עצובה או בודדה, אני אצמיד אותה ללב ואדע שאני לא לבד."

"כי אני אהיה שם."

"כי את תהיי שם."

"לא משנה מה יקרה."

"לא משנה מה יקרה."

"אולי נצעק?" שאלה אמברה.

נינה מִצמצה. "מה זאת אומרת?"

"נצעק כדי להוציא את הכאב, על זה שאיבדנו את אמא שלי ואת אבא שלך. אנחנו לבד. אף אחד לא ישמע אותנו."

השמש הסתווית זהרה על ראשה של אמברה והציתה בשערה נקודות של אודם. עיניה היו פקוחות לרווחה, כמעט ריקות. האם מפחד, מציפייה או מאבל? נינה לא ידעה בדיוק. עיניה התרוצצו סביב האגן העתיק ומעבר לו, על הסמטאות הריקות של בּסטיאני. האוויר עמד, הרחובות המרוצפים אבן היו ריקים ודוממים.

"לי אין אמא, לך אין אבא. יחד נוכל להתמודד. הצעקה תחזק את ברית החברות שלנו." אמברה הרימה את עיניה אל השמיים מעל. "הם שם למעלה ישמעו אותנו." היא הושיטה את ממחטות החברות. "תחזיקי אותן איתי."

נינה עשתה כפי שאמברה ביקשה.

אמברה סגרה שני אגרופים תפוחים סביב ידיה של נינה. מבטה התרכך. היא חיזקה את אחיזתה סביב אצבעותיה של חברתה.

"חברות לתמיד."

"חברות לתמיד."

קולותיהן ריחפו מעל לכנסיית סנטה קְרוצֶ'ה, מעל לווילה סנסונה, מעל לקירות האבן של בית הדואר ומעל לכרמי הזיתים שהקיפו את החווה שנינה התגוררה בה. בתחילה הם היו שקטים אבל אז צברו תנופה והתרוממו מעלה, מעל לנחל פסטינו, לשדות השחת, לפסגות של הרי האפנינים, בזעקה ארוכה ומחרישת אוזניים של חברות.

כשהדי הברית ביניהן עלו אל הכחול העמוק של השמיים, הרימו נינה ואמברה את עיניהן אל על וחתמו אותה בקשירת הממחטות זו אל זו. באותו רגע העמיק הקשר ביניהן והן האמינו שהוא לא יינתק לעולם.

***

שני ארונות מתים יצאו מהמעבר המרכזי בכנסיית סנטה קרוצ'ה זה לצד זה על עגלה אחת רתומה לשני סוסים כהים ונהוגה בידי ג'ינו, אחיה של נינה, ובידי רֶנצו, הבעלים של בר רֶנצו בבּסטיאני.

נינה ואמברה פסעו יחדיו, עיניהן כבושות באדמה. ראשיהן היו מכוסים ברדידי כותנה שחורים שטוו נשות העיירה לקראת הלוויות. הן לא החזיקו ידיים אלא אוחדו בקשירת הקצוות של ממחטות החברוּת שאחזו באגרופיהן בדרכן החוצה מבין החומות של בּסטיאני אל בית הקברות.

תושבי הכפר חשבו שהן מחזיקות ממחטות שנועדו למחות את דמעותיהן. רק הן ידעו שזה חבל הכוח שלהן שנוצר עקב האובדן ההדדי.

ליד הקבר אמברה משכה בו. נינה הגיבה במשיכה. היא הביטה בארון המתים של אביה, ארגז עץ ריק שבתוכו נעליים גבוהות וסרבל העבודה שלו. נכון שהצדק היה עם אימהּ, שהתעקשה לערוך לוויה רשמית, ואף על פי כן נינה לא ציפתה להתאבל על זוג נעליים.

בבר רנצו, בגזוזטרה שצפתה על נחל פסטינו, התרעננו האבלים בכוסות של יין טינטיליה אדום. נינה ואמברה ישבו יחד על הספסל המשופשף וכרסמו ממתק שרנצו הציע להן. פניהן היו רציניות, וממחטות החברות השתלשלו בין אצבעותיהן.

צל צנח ביניהן. יד, קלה אבל תקיפה, נגעה בכתפה של נינה. ניקולו סנסונה עמד מולה, עיניו הכחולות העמוקות היו מכווצות מדאגה. הוא תמיד היה בסביבה, מאז שזכרה את עצמה. משפחת סנסונה הגיעה לבּסטיאני מקַאמפּובָּאסו מדי קיץ, ומרתה, אמא של נינה, עבדה בווילה בבישול, בגיהוץ מצעים ובצחצוח כלי כסף.

"נינה, אני משתתף בצערך על אבא שלך." קולו היה נמוך, כמעט אינטימי. הוא רכן אליה עד שתלתליו הסמיכים דגדגו את לחייה, קירב את שפתיו אל אוזנה ולחש, "שמעתי מג'ינו... אבא שלך נהרג במלחמה בספרד."

נינה התאבנה. משפחת סנסונה נודעה כפשיסטית. אביה וג'ינו הזהירו אותה תמיד — בשום אופן אל תדברי על פוליטיקה בנוכחותם. תרכיני את הראש, תחייכי בחביבות ואל תגידי מילה. דמעות צרבו את ריסיה כשחשבה על אביה שנהרג בארץ זרה. היא קיוותה שתוכל לעצור את הדמעות שלא יזלגו. היא לא רצתה שניקולו בן החמש־עשרה יראה אותה בוכה. "הלוואי שאבא שלי היה עדיין כאן, איתי," אמרה לבסוף בקול יציב, למרות ההתכווצות בגרונה.

מבטו של ניקולו רִפרף על פניה של נינה כאילו חיפש משהו שלא נאמר, ולאחר פנה אל אמברה. "אני משתתף גם בצערך," אמר בשקט.

הם שתקו רגע, ואילו מסביבם נשמע רחש רחוק של שיחות וצלצול של כוסות. שפתיו של ניקולו התקמרו בחיוך נערי ומוכר. "אולי תבואו איתי לנהר? אתן זוכרות שהיינו קופצים למים ומתחרים בשחייה לצד השני? אני בטוח שאני מנצח את שתיכן."

"בואי נלך." אמברה משכה את ידה של נינה.

הן העיפו מבט בבגדי הלוויה הרשמיים שלהן, בחצאיות השחורות הנוקשות שירדו עד מתחת לברכיים. הן חייכו זו אל זו, גִלגלו כלפי מעלה את בד הקפלים וקשרו אותו מאחור.

"והצעיפים?" נינה הצביעה על רדידי הראש השחורים בצורת מניפה שהיו פרוסים על גב הספסל.

"נשאיר אותם. מישהו כבר ייקח אותם."

אמברה ונינה ירדו עם ניקולו סנסונה במדרון אל הנחל. הקצוות של הממחטות הקשורות שלהן בִצבצו מכיסיהן כמו כנפיים של ציפורים במעופן. הן החזיקו ידיים ולא נתנו את דעתן על נהמות המלחמה שטִלטלו את חבש וחלקים מאירופה, מלחמה שהייתה עדיין רחוקה מבּסטיאני ומהנוף הכפרי השלֵו של חבל מוליזֶה.

חברות ואויבות

בּסטיאני 1943
 

בית הדואר

יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה, הדפים הקרועים של לוח השנה מתעופפים אל הרצפה כמו עלי שלכת. אני בית דואר כפרי, בליבו של בּסטיאני, כפר שקומץ בתי האבן שלו נצמדים אל צלע ההר, וגגות הטרקוטה שלהם ניגרים אל האדמה החומה־צהבהבה. כפר המקנן למרגלות הרי מוליזה הטרשיים, ובו הרוח לוחשת סודות מבין כרמי הזיתים, והזמן נע בעצלתיים. בחבל מוליזה שלנו, הפסגות הגבוהות ביותר ופני השטח הפראיים ביותר של הרי האפנינים. אנחנו דחוקים בין הים האדריאטי לים הטירני ולא פעם שכוחים ונעלמים בשל ערים גדולות יותר וחבלי ארץ משגשגים יותר. אנחנו טֵרָה די קונטָדיני, ארץ של איכרים אריסים בין רכסי ההרים מָטֵזֶה ומַיינַארדֶה.

אחראי הדואר שלי, איבוֹ טיצאני, מניח מדי יום ביומו שק גדוש דברי דואר על הדלפק. המכתבים שאני מערסל בחיקי הם יותר ממילים על נייר — הם חבלי הצלה. כמה מהם מוקפים בבולים זרים ונתונים במעטפות שהתרפטו והתרככו בדרך, והם מספרים סיפורים על הזדמנויות בערים אחרות, בארצות אחרות. מכתבים אחרים הם צווים ממשלתיים מוחתמים בנשר של משטר מוסוליני, והם צוננים וקשיחים בסמכותיות שהם מבטאים. תושבי הכפר קוראים את המכתבים האלה באותן עיניים דרוכות שהם מפנים אל מזג האוויר — בחוסר ודאות מפני הבאות.

אני נוצר את סודותיהם של תושבי הכפר שלי. המכתבים שהם מפקידים אצלי נושאים את משקל חייהם — וידויי אהבה, לחשושי התקוממות, תחינות לישועה. רנצו, הבעלים של הבר בבּסטיאני, עוקב באצבעו אחר כל שורה במכתב ששלח אחיו מאמריקה וחורת בזיכרונו את הבטחותיו לחיים טובים יותר. דון סימונֶה, הכומר, שולח דיווחים לבישוף ובהם הוא מאזן אמונה עם התביעות ההולכות ומתרבות של המדינה, והוא שולח גם קטעי חדשות אל אחותו טרזה בכפר הסמוך, קסטלנוּאובו אַל ווֹלטוּרנוֹ.

אני חולם על המסעות שהמכתבים שלי יוצאים אליהם, הם חומקים מתחומו של הכפר הנידח הזה ולפעמים צולחים ים וחוצים גבולות ותמיד נישאים בידי זרים. אני, לעומת זאת, נטוע כאן ואני מרותק למקומי כמו ההרים ונצחי כמו השמיים. ואני יותר מבניין. אני חבל הצלה, שותף סוד, גשר בין הנודע ללא נודע. ואף על פי שהדגלים הפשיסטיים מתנפנפים ברוח, והעולם שמעבר מאיים לחלחל פנימה, אני נשאר אֵיתן, לפיד של המשכיות ושל תקווה בכפר שהתמורות מגיעות אליו לאיטן.

דלת העץ שלי נפתחת אל הפיאצה המרכזית המשותפת לי ולשכניי: האופה פּיֶיטרוּצוֹ מָארָה, ששפמו זרוי תמיד בנקודות של קמח לבן; דון סימונה סמוק הלחיים; הכומר הקירח של כנסיית סנטה קרוצ'ה שלנו בעלת הצריח המתומן; סנטינו הזקן, הסנדלר המחבר במהלומות סוליות קרועות לנעליים בלויות; רנצו, שעיניו קטנות אבל חיוכו מזמין; טומאסו וריטה, הגבָּנים שלנו, המובילים אל הפיאצה את הפרד שלהם העמוס בשני צידי גבו המנומר אפור בסלי נצרים ובהם ריקוטה וקאצ'וקבאלו; אנטוניו, הנגר, שנסורת זרויה על גבותיו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*