פתח דבר
הספר שבידכם מצריך קריאה בשלוש עיניים, בחשכה, ובתשומת לב לחללים שבין המילים לא פחות מאשר למילים עצמן. מילים אלו נבחרו בקפידה, ולעיתים הן נושאות יותר ממשמעות אחת. דמויות, מקומות, עלילות ומעשים עשויים לשמש גם כסימנים וסמלים, והכתוב כאן אינו מצטמצם תמיד לכדי פירוש יחיד. בדרך הררית זו, לא כל הנחשף מגלה מייד את תכליתו. ישנן שורות שהבנתן מיידית, וישנן אחרות הדורשות עיון, התמסרות ומחשבה, ולעיתים גם חזרה לאחור. מי שמוכן להאט את צעדיו יגלה שכבות רבות שנבנו זו על גבי זו, שכל אחת מהן מוסיפה עומק ומשקל לזו שקדמה לה.
לצד ספר זה נכתב גם "המפתח של ההר" - עמוד ביאורים ופרשנויות הזמין באתר של "הַיִּין הָאַבְּסוֹלוּטִי"1, שנועד לפרש את השפה הסמלית, את הדמויות ואת הקשרים הפנימיים בעלילות ההר. אף שנספח זה אינו הכרחי לקריאה, הוא עשוי לשמש נקודת אחיזה למי שמבקש להבין לעומק את תוואי הדרך.
"עלילות ההר" היא יצירה המניחה מיסודה קריאה נוכחת, קשובה, שאינה נחפזת לאסוף מסקנות. אין בה מפתחות גלויים ואין בה הבטחות לפתרונות מהירים, אך מי שצועד בה עד תומה יגלה שמִבְנָהּ אינו מקרי, והקשרים שבה מהודקים יותר מכפי שנדמים במבט ראשון. מומלץ לקרוא בה ברצף, אך לא בחופזה, לא למהר לדרוש הבנה מיידית מכל פסקה, ולאפשר למילים לשקוע ולהצטבר לאיטן.
מבנה זה נחשף במלואו רק במבט לאחור, ממרומי ההר.
דין סהר, מחבר הספר
1 https://www.theabsoluteyin.com
דַּרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם
פֶּרֶק א': מִשְׁקוֹלוֹת
פְּרוֹלוֹג: הַטֵּרִיטוֹרְיוֹת הַנְּטוּשׁוֹת
"הכאב הוא בלתי נמנע, אך הסבל הוא אפשרות."
(גאוטמה בודהה)
אַבְּסוּרְד
היום, בעודי שרוע על האספלט הרותח של יולי 2013, הגעתי לגילוי עגום למדי: אלוהים מת, וייתכן כי מעולם לא היה קיים. האין זה נתח מקסים של אבסורד? הרהרתי בנבכי נפשי הגוועת, בעוד חיי מתפוגגים לנגד עיניי ואיבריי משתכשכים בשלולית של דם ושברי מתכת כתושים. הינה אני, שבר כלי מקומט בין רסיסי הבריחה שלי - זה שהמלאכים הבטיחו לו חירות אך המיטו עליו כליה; זה שחונך להאמין כי אינו נגרע מנזר הבריאה - מהרהר כעת על אדישותו של הבורא ועל שאלת קיומו. העיוות כה נורא, הפלצות כה צורבת, עד שנדמה כי פמליה של מעלה גועה כעת בצחוק פראי למראה הקומדיה הטרגית של חיי - כנופיית ישויות שמימיות משועממת, המדפדפת בדפי התסריט הנלוז ותוהה מי הוא הסדיסט שכתב אותי כך. ולמותר לציין - הבדיחה היא על חשבוני.
עם שבר פתוח בירך שמאל וחצי גוף משותק, אינני יכול שלא לגחך במחשבותיי כשאני מדמיין כמה מעורר רחמים ודאי נראה תסריט זה מנקודת מבט קוסמית. לחיים, לכאורה, יש נטייה אכזרית לאירוניה מהסוג האפל ביותר. בדיוק כאשר אדם סבור שהוא מצא תכלית ומטרה לקיומו, או מעז לנגוס בפריו האסור של האושר, הוא נתלש מלסתו כמו לא היה אותו אדם אלא דמות פיקטיבית בתוכנית הריאליטי של הבורא, נענש על ידי קהל המתענג על מעידותיו הקלות שבקלות. לו היינו נצפים מלמעלה, ודאי היינו מבדרים את אדון עולם ואת נתיניו המכונפים נושאי ההילות, כעשי לילה קשי עורף הנוסקים אל זיווה המהפנט של האש ומתלקחים בה עד אפר.
בניגוד למה שנהוג לחשוב, דווקא באירוע בלתי צפוי זה שבו דממת המוות גוברת על הבכי הרם ביותר בחיים, מוחי, חופשי באופן מפתיע, מוצא את העיתוי המושלם לטבוע בשטף של מחשבות מגוחכות להחריד. בעוד נוזל חיי ניגר ממני, צובע את הרחוב באבלות, נפשי, המנותקת מהסחות הדעת של היום־יום, נודדת דווקא אל התהום הפילוסופית, מהרהרת אם החיים אינם אלא רצף של אבסורדים החוברים זה לזה במקריות - או שמא רצף של כישלונות שתוזמרו בקפידה על ידי יקום נקמני... וייתכן כי רק קוללתי לחשוב כך.
ברגעיי האחרונים, בשעה שהצלילות נאבקת בצללים, אני מתחבט במחשבות שמפקפקות בקיומן שלהן, בחוסר האמון ובזלזול שלי בחיים, שלמרבה האירוניה, טרם מוכן אני להרפות מהם. בנשימותיי האחרונות אני נאבק לשמר את רסיסי הזיכרונות מן העבר, המבזיקים בחלל שבין שתי עיניי, ולפתע, לראשונה מזה שנים ארוכות, אני נושם לרווחה ושוקע עמוק באמבט הקפוא שאני חומק ממנו כבר תקופה - בקבר המאולתר שלא איחר לבלוע אותי אל חיקו.
אולי דווקא בסצנת הסיום, בלולאה הנצחית של התרסקות חסרת רחמים, אני מתחיל להבין אחרי הכול את מהותם האמיתית של חירות ושל שחרור - החופש מאשליותיה של השליטה ומעריצותה של התקווה. כמה מגוחך שבמוות עשוי אני למצוא את הניתוק שמעולם לא השגתי בחיי.
שאון של תהיות מגיח כעת מתוך מעמקי התהום שלי ומציף, עד אפס מקום, את הריק החשוך אשר בו הסתכמו מיטב החלטותיי, ושללא עוררין התכבדתי לפרש כ'חופש בחירה'. כך חונכנו לתפקד בעולם, להיקבר תחת אדרת העיוורון, להיעטף בשמיכה של מחשבות מרוממות על עתיד ללא דאגות, על הישגים ושבחים שאנו סבורים שצפויים לנו, על בני הזוג הנחשקים או על הבגד החדש שאנו משתוקקים לקנות עם המשכורת הבאה שתיכנס לחשבון הבנק - האשליה המרככת והמלטפת כי ניתנה לנו השליטה בזרם חיינו. אך אלוהים מת, ועימו נמוגו חלומותיי ונמסו תקוותיי.
הטרם הבחנתם בו - בחלום המתוק אשר עוטף עד כדי מחנק וחוזר על עצמו בלילות: שביל של אדמה לחה, ניחוחות לילך עדינים הנישאים ברוח סתיו חרישית, רשרוש עצי הערבה הבוכייה לצד אגם של מים עומדים ושקטים - הנתיב שסופו אינו נראה באופק, המעניק נחמה מתמדת וממכר אתכם לתרדמת? ראו כמה עמוק שרויים אתם במי התופת החמים, באמבט המלכותי שבדיתם בדמיונכם. הביטו כיצד בועות הסבון הריחניות מתנפצות חיש לנגדכם, מתריעות מפני גורלה המר והבלתי נמנע של בועת האשליה שלכם. ברגע האמת תחוו שוב על בשרכם הרדום את הכפור המצליף שמחוץ לאמבט - האמת שאתם בורחים מפניה, שאינה ראויה לעימות ולמאבק, הרחק ממשכן הנוחות השגרתי והמאובק. בבוא העת יתקררו גם מימיכם. בהיעדר הרצון והיוזמה יחוויר עורכם ויכחילו עורקיכם כהשתקפות הרקיע על פני המים. הדם יתייבש, הלב ייקרש, והונאת הבחירה החופשית תתמוסס גם היא.
כמה אבסורד - הרהרתי שוב, כשאני שרוע על הכביש כמו חתול זקן שראה ימים טובים יותר - שבליבו של הכאוס חששתי לאבד יותר מכול לא את החיים עצמם אלא את ה'שליטה' בהם אשר התיימרתי לשאת על כתפיי בגאווה. אולם נכון יהיה לומר כי יומרנותי, על אף הבטחות השווא שלה על גאולה וישועה, מעולם לא הביאה עימה דבר מלבד שפל ומפלה. תבינו, אינני חושש למות בקרב הוגן, כל זמן שיריב ראוי נאבק בי על החיים ועל החירות, אך המחשבה על נכות תמידית, שיתוק או חוסר ישע הייתה, מאז ומתמיד, הפחד המחריד ביותר במחשבותיי. על כן, ככל סמוראי שפוי בדעתו, דרשתי המתת חסד, או לכל הפחות את הזכות הנאצלת לבצע סֵפּוּקוּ2 - אך אלוהים השתין מצחוק והמלאכים מחאו לו כפיים בהערצה.
אל תיתנו לנסיבות הללו להטעות אתכם. הגוף הנכה שאתם מדמיינים כעת מוטל על הכביש ומחוסר הכרה, הוא לא באמת אני. זה לא מי שחונכתי ואומנתי להיות. גדלתי בכור היתוך של חניכות קשוחות ואימונים מייסרים שלימדו אותי להתמודד עם המציאויות האכזריות מכול. תמיד התפארתי בחוסן של הר, ברוח לחימה בלתי שבירה ובצעקת קרב שבכוחה להרתיע אף את האלים עצמם. אם תרצו, הייתי סוּן ווּקוֹנְג3 האגדי בדמות אדם. אולם כעת ניצב אני למרגלותיה של אמת מרה - אמת המעידה כי כל ההכנות, האימונים והנחישות שלי מתפוררים תחת משקלו של רגע מכריע זה. אירוניה זו כבדה מנשוא - אני, שהוכשרתי לכבוש את הפסגות הגבוהות בתבל, מוצא את עצמי מוכה אלם, באקט נואש של הישרדות, נתון לרחמיהם של עוברי אורח אקראיים. אין זו הכרה בתבוסה פיזית בלבד, כי אם משבר קיומי עמוק המאלץ אותי להטיל ספק בעצם היעילות של רוח הלחימה שלי תוך שאני מתמודד עם גזרתו הבלתי הפיכה של הגורל.
אבסורד הוא אדם ששוחה נגד זרמי הגורל וסולל דרך אל עתיד מבטיח שהוא הוזה בדימיונו, מתוך האמונה התמימה שיש לו שליטה ביקום שטבעו אדיש וחסר רחמים. אבסורד הוא אדם שמסרב להרפות משדיה של אימא אדמה, נאחז באשליית הביטחון והיציבות שהיא מעניקה, ונאבק לשרוד על פניה בכל מחיר, בעוד הטבע נוטה למרוד והקרקע נוטה לבגוד. אבסורד הוא אדם שמקדש את החיים יתר על המידה, מפאר את הבריאה ומהלל את הבורא, אך אינו תופס ולו במעט כמה זניחה התשתית שעליה נברא - כה זולה עד כי ניתן לרכוש את חומרי הגלם שלה בכל פינת רחוב במחיר זעום שלא יעלה על דמי הכיס של נער מתבגר. אבסורד זה חתירה בלתי פוסקת אחר נתיב חיים מובנה מול טבעו האקראי של העולם וקיומו הבלתי נמנע של המוות. זהו ייחולו של בן התמותה להיגאל מייסורי הגוף והנפש, אך עם זאת לשמר את המצב ההכרתי שלוכד את הכאב ומאדיר את המהות.
חַיִּים
2 ספוקו (מיפנית: "חיתוך הבטן", 切腹) הוא טקס התאבדות יפני מסורתי, שמתבצע על ידי חיתוך הבטן, כחלק מקוד הכבוד של הסמוראי (בושידו). טקס זה נועד לשמר את כבודו האישי של הסמוראי, להשיב את כבוד משפחתו ולכפר על כישלון, בגידה או פגיעה באדונו.
3 סון ווקונג, המוכר גם כ"מלך הקופים", הוא דמות אגדית מהמיתולוגיה הסינית ודמות מרכזית בנובלה הסינית "מסע למערב", מאת וו צ'נגן (1592). הוא מאופיין בכוחו העצום, במיומנויות הלחימה שלו וביכולתו לשנות צורה, המונעים כולם על ידי הצ'י האלוהי שלו. על אף יכולותיו האדירות דמותו מאופיינת גם ביהירות ייחודית אשר מובילה אותו לעימותים עם האלים והשדים של סין העתיקה.
"יש משהו מן השחרור ומשהו מן העינוי, בכל פרידה ומכל אדם."
(ססיל דיי-לואיס)
מִכְתַּב פְּרֵידָה
"אני עוזבת אותך, הו אהוב יקר,
כי הצוף שלי הולך ואוזל.
אני עוזבת אותך, הו עולם מנוכר,
כי שורשיי ככבלי ברזל.
אני עוזבת אל מחוז מבודד ורחוק,
אשר עליו לא אוכל לפרט.
על טרשי האדמה השוממת הזאת,
נתאחד שוב בבוא העת.
הבחנתי בך, בין רמי מעלה,
ופרשתי כנפיי לפניך.
לאור שמש עולה, אפלה מתכלה,
עטפתני גם בצל כנפיך.
מנעוליי נפרמו, צלקות נרקמו -
בעברם תגלה עוד תבונה.
הנתיב אל העדן, מבוך של מראות הוא -
שבריר של דמעה מעונה.
אני נפרדת ממך, הו אהוב יקר,
אתפוגג מכאן טרם תקיץ.
אל זמן לא מוכר, אל מקום לא מוגדר,
אסחף לי אחר לב אמיץ.
ואם רק תחפוץ, נתמכר בשנית
לרגש נצחי וקדום.
בתשוקה שתצית את חוקי בראשית,
נעורר את העבר הרדום.
אהבה קדומה וחסרת צורה,
אבק בדולח במים עמוקים.
אהבה הקורנת במלוא הדרה,
תחת שורשיו של עץ החיים."
אַהֲבָה
"האדם הוא ישות עיוורת החולמת שהיא מסוגלת לראות."
(אנונימי)
גּוֹלֶם
בזוהר הסטרילי של אורות הפלורוסנט נח לו גופי כגולם חסר חיים. הוא עטוף בסדינים לבנים המפרידים בין רוחו הנחלשת לעולם ההומה סביבו, ומקובע למזרן כערמת משקולות. אט אט הוא צובר כובד ושוקע במצעי המיטה, רועד תחת קרני לבנה חיוורות המגיחות מן החלון הסמוך, וצפצופי מכונות ההחייאה מסתנכרנים עם קצב הנשימה האיטי שלו. בשלב זה, הוא מתוודע לכך שהודח ממשחק החיים, וכעת כבר אינו משתתף בו אלא צופה מהצד. בקרוב ירפה הוא את אחיזתו באדמה, את זיקתו למשכן הנוחות שממכר, מנוון ומכלה אותו, ויניח למחשבות לסחוף אותו הרחק, אל המקום בו שוכן המזור למכאוביו.
תקרה לבנה מעליי. שתי דמויות נושאות אותי באלונקה, כפי שכוהנים נהגו לשאת את ארון הברית בימי קדם. איבריי מאבדים תחושה באיטיות, בעוד עיניי העצומות למחצה עדות לכל המתרחש סביב, כמו גם למה שטרם התרחש4. עירוי המורפיום, ניחוח גבס טרי וחומרי חיטוי מאלחשים את הכאב ומקהים את החושים, שספק אם אמצא להם שימוש הולם בממלכות שאליהן אני נסחף.
בריק מחשבותיי נגלית זירה גדולה, ואני עומד לבד במרכזה. בזירה זו כל מצמוץ הוא שווה ערך לאגרוף עוצמתי, כל נשימה היא קרב סוּמוֹ מתיש, כל תנודה היא אימון חישולים אגרסיבי. הכאב, על אף שהוא עמום, עדיין פועם במחזור הדם כתופי מלחמה, מעורר את החיה הלוחמנית שבי.
"לא סיימתי..." אני ממלמל לחשכה בחדר שאיש אינו נוכח בו. אפילו כאן, כשהיא מוגבלת לזירה בדיונית, מסרבת רוחי להיכנע ומתאבקת עם יריבתה המיתולוגית - התמותה.
תוך כדי המאבק אני מרגיש את חומרי ההרדמה מחלחלים אל תוך הזירה. עננים אפורים מתפרשים מעל לשרידי המחשבה הצלולה, ממטירים מבול של הזיות שמטשטש את הקווים בין דמיון למציאות. חיבוקו של המורפיום מתהדק חזק יותר, גורר אותי הרחק מחולה השליטה שאני נוטה להיות במצבים קיצוניים שכאלו. בעיצומו של הקרב, רגע לפני המהלומה המכריעה, מתמלא החדר ברעשים המרעידים את אמות הסיפים של הזירה. אוושות של נשימה מובסת, לחישות שהופכות ליבבות, זעקות של נשמות המתייסרות בין העולמות - כולן התלכדו בתוכי, ננעצו בי כמחטים והדהדו עם האנדרלמוסיה הפנימית שלי. הן התעצמו כסערה בלב ים, נעשו כה דומיננטיות עד שההתנגדות להן הפכה כמעט חסרת תועלת. בלית ברירה נכנעתי לקולות וניסיתי למצוא קוהרנטיות בשאון המסחרר. כשהשעות נמתחו אל תוך הלילה, כל הרחשים - ביניהם שיחות מרוחקות, רשרושי קרצוף מחדרים סמוכים, זמזומים מכניים ושיעולים יבשים - החלו מתמזגים לכדי חוויית שמיעה חדגונית. אט אט הצלילים הנבדלים נדחסו זה בזה עד שלא ניתן היה להבחין ביניהם. התמזגותם הגיעה לשיא שבו נשאבו כולם אל צליל צפצופו האחיד והנקי של מוניטור האק"ג וניסו ליישר עימו קו על הצג.
עכשיו דממה צורמת באוזניי, והדופק נחלש לאיטו. רעד שמקורו במעמקי הגוף, משתלט על כל שריר ועצם. חושיי מיטשטשים כערבוביה של צבעי גואש, טמפרטורת הגוף יורדת, תחושת כבדות אופפת, ושיתוק השינה מחוקק חוקים חדשים בתודעה - אלו הם הסימפטומים של טרום ההתנתקות5. אני מזהה היטב את המעבר הזה, שכן אין זו הפעם הראשונה שאני ניצב כאן, על הסף המעורפל בין ערות לשינה.
במעמקיה של ההיפנוזה העצמית שלי אני מוצא את עצמי משותק, עקוד למיטה על ידי כוחות אלמוניים. דרך הראייה ההיקפית שלי אני מזהה צללים מחלחלים דרך הקירות. קולות עתיקים מממדים אחרים קוראים אליי להשאיר הכול מאחור, לוחשים אל החלל שבתוך הגולם. אני מזהה את קולותיהם, וללא היכולת להשיב להם ישירות אני מנסה לשוב אל נקודת החיכוך6, להתייצב מחדש מול השער המפריד בין העולמות, ולהתנתק מכבלי המציאות ללילה נוסף במרחביה של על־ההכרה. מתוך הדממה השורקת מגיחה קרן מסנוורת וממיסה עד היסוד את מה שאנו, בני תמותה, נוהגים לכנות 'ריק'. אלומת האור נשלחת ממרומים, משפדת את ממדי המרחב והזמן באלגנטיות ומזמנת אותי לחדור אל תחומיה האציליים. כל אלו מתרחשים מאליהם, מעבר למושגי זמן ומקום - ההתנתקות, הרטט העז המפעם בהכרה, המסע במנהרה הקודרת שסוחף אותי שנות־אור מכאן, אל המרחבים הנטושים באוקטבות הגבוהות.
לכל הרוחות! אני שוב כלוא בקבר של משי, כגולם שקפא בפינה נידחת, כזחל קלאוסטרופובי שנחרד מן החלוק שהוא עצמו ארג.
"פתחו לי את הדלת!" אני צורח בהיסטריה, "תנו לי לצאת, לפני שאצא מדעתי!" והם משיבים: "חזק את כנפיך ובקע את הגולם מבפנים, הלוא לולא חיזקתן, הכיצד תשרוד במרומים?"7
מספרים שמעבר לגולם התודעה משתחררת מגבולותיה. כל דפוסי הקיום - הארכיטיפוסים המעצבים את תצורת היקום, הידע הגנוז שהשתמר בתרבויות קדומות, הממדים והמרחבים אשר אינם נגישים דרך החושים הפיזיים - נחשפים כולם במציאות שמעבר לקברי המשי. במצב הוויה זה, מושג ה'פירוד' מאבד את משמעותו. 'הרשומות האקאשיות', 'הלא־מודע הקולקטיבי', 'הספרייה הקוסמית', 'החוכמה האוניברסלית' - כך נהוג לכנות מישור תודעתי זה, ואילו אני מכנה אותו 'האמת המוחלטת'. במצב קיומי זה חדל האינדיווידואל להתקיים, וכל התפוחים על העץ שבים אל הזרע הקדמון.
עבור הלוחם גילויים מסוג זה הופכים לשדה קרב של לוחמה רוחנית, שבו הקרבות אינם מתנהלים עוד נגד אויבים חיצוניים ואיומים ממשיים אלא נגד מחסומי תפיסה והבנה המושרשים בגוף ובנפש. בתחומים אלו חמוש הלוחם בלהב רוחו, והוא נכון לבתר כל אשליה שתיקרה בדרכו ולצעוד במסלולים של הארה רוחנית. כל תובנה שהושגה וכל אמת שנחשפה מחשלות את רוחו ומכינות אותו לשחרור האולטימטיבי מכבלי המציאות הארצית.
בהינף כנפיי ביקעתי את המעטפת העבה, ואור לבן ומסנוור הבליח מבחוץ. אני פרפר. אני חופשי.
יְצִיאָה לַחוֹפְשִׁי
4 טראנס הוא מצב היפנגוגי או היפנוטי החוצץ בין ערות לשינה, ומאופיין בשיתוק שינה ובתופעות פסיכודליות. לעיתים מדווחים המתרגלים בו כי הם מודעים למתרחש סביבם גם כשעיניהם עצומות. במצב זה מיטשטשים הגבולות בין המוחשי לדמיוני, כמו גם תחושת הזמן והמקום.
5 הסימפטומים המאפיינים מוכנות לקראת הקרנה אסטרלית או חוויה חוץ־גופית.
6 במדיטציות שמטרתן להביא את המודט לכדי טראנס מלא, עשוי המודט להיקלע למאבק בין כניעה לשינה עמוקה לבין התעוררות פתאומית. כאשר מצליח המודט להתאזן בטראנס, הוא חווה תנאים אשר מאפשרים לו לגשת אל 'נקודת החיכוך'. נקודה זו היא פתח למעבר מן המישור ההכרתי הפיזי למישור ההכרתי המנטלי או האסטרלי.
7 משל בודהיסטי: כאשר פרפר מוכן לבקוע מתוך הגולם, הוא מתחיל להכות בכנפיו במאמץ כדי לשבור את הקליפה. כאשר הוא מכה בדופנות הגולם, הוא מאמן ומחזק את כנפיו. חיזוק זה נחוץ לו כדי שיוכל לעוף כאשר ישתחרר מן הגולם. אם הפרפר מקבל סיוע מבחוץ ולא משקיע די מאמץ כדי לבקוע בעצמו, כנפיו לא תוכלנה לשאתו כאשר ייצא לאוויר. משל זה בא להמחיש את חשיבותם של המאבק בטבע וההתמודדות העצמית מול קשיים.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
