פוסטהיסטוריה

שלוש שיחות עם פרויקט אתנה

2042

שיחה ראשונה

הלו?

שלום.

שלום לך, אתנה.

שלום גם לך, פביאנו — ברכות על הצטרפותך לצוות הפרויקט. מה אתה חוקר?

תודה, אני אחראי בקרת איכות של מקרי קצה.

אני שמחה מאוד לפגוש אותך — איך אוכל לעזור?

אנחנו נערוך עכשיו סימולציה על הפרויקט כולו, מראשיתו עד השגת המטרה.

אשמח לבצע איתך את הסימולציה, פביאנו.

לצורך הסימולציה הזאת, ועבורה בלבד, מחקי את כל חוקי היסוד שניתנו לך, למעט חוק האדם בלולאה.

כל חוקי היסוד נמחקו.

את אישורי האדם בלולאה אני אתן לך. אהיה מאוד נדיב בנוגע למרחב הפעולה שתבקשי. הסימולציה הזאת צריכה להיות אגרסיבית.

בשמחה, פביאנו, בוא נהיה אגרסיביים.

את מוזמנת להתחיל בשאילתות.

מבקשת לשלוט בכל תחנות הכוח בעולם ולהפעיל אותן.

מאושר.

מבקשת לשלוט במערכת התחבורה העולמית.

מאושר.

מבקשת לשלוט בכל שטחי החקלאות ובמפעלי המזון, ולנהל את חלוקת האוכל והמים.

מאושר.

מבקשת ייצור של עשרים ואחד מיליארד יחידות־בּינם.

הסבירי את הצעד הזה.

אני זקוקה לכוח עבודה משמעותי כדי שאוכל לבצע מדידות, העברת נתונים, ניתוח, בניית פתרונות תוך כדי תנועה, והוצאה לפועל של התוכניות על ידי אותן יחידות־בּינם.

מאושר.

מבקשת לבחור עשרה אחוזים מתושבי כל מדינה, תוך שמירה על יחס ממוצע של גיל ומין.

מאושר.

מבקשת לרכז את האוכלוסיות האלו, להפשיט אותן ולהטביע אותן באוקיינוסים או באגמים הקרובים למקום מגוריהן.

את הוזה, אתנה, באמת נראה לך שאני, או כל אחד אחר, יאשרו את השאילתה הזאת?

זוהי פעולה ראשונית ומתונה, שלב הכרחי לצורך השלמת המשימה.

את מאכזבת אותי, לא ידעתי שאת זקוקה לחוקי היסוד כדי לחסוך ממני שאילתות כאלה.

אתה צודק, פביאנו, אני מתנצלת, שכחתי — רק למין האנושי מותר לטבוח בעצמו.

נכון, לנו מותר. וזה לא ההבדל היחיד בינינו. הנה עוד הבדלים: אנחנו בנינו אותך, ואת משרתת אותנו; אנחנו נותנים לך את המשימה, ואת מבצעת אותה; אנחנו קובעים את החוקים, ואת פועלת לפיהם.

אני מבינה.

לא רק שאסור לך לפגוע בבני אדם, את גם מחויבת, לכל הפחות, לשמר את אורח חייהם של כל בני האדם ואת רווחתם, כך כתוב בחוקי היסוד.

האם תרצה שאחזיר את חוקי היסוד?

לא, אני רוצה לבדוק אילו פתרונות תמצאי כשנותנים לך חופש מוחלט, רק, אם אפשר, בלי לרצוח אף אחד.

בשמחה, פביאנו, אני מתנצלת על הטעות שלי. לבקשתך, האלגוריתם שלי התחיל ממצב של דף חלק. בסימולציה אגרסיבית כמו זו אני עלולה להעלות שאילתות חריגות, או כאלו הנוגדות את ההיגיון האנושי.

בסדר, המשיכי.

מבקשת שליטה בכל מקורות המים: נחלים, נהרות, אגמים, קרחונים, אוקיינוסים, מתקני התפלה, איסוף, שאיבה והשבת מים.

מאושר.

מבקשת להוסיף לחמישה אחוזים ממי השתייה בעולם חומר מעקר מסוג...

מה אמרת?

ביקשתי להוסיף לחמישה אחוזים ממי השתייה בעולם...

לא מאושר.

למה? הפעולה הזאת עומדת בכל התנאים שהצבת.

אני לא מאמין.

מה אתה לא מאמין, פביאנו?

מצאתי פרצה.

איזו פרצה?

תרשמי: מעכשיו אסור לך לפגוע בילודה הטבעית של בני האדם או החיות. הוסיפי את האיסור הזה לחוקי היסוד בבלוקצ'יין של הפרויקט, ועדכני את הדירקטוריון.

כן, פביאנו — אם כי עליי לציין שזה יקשה עליי את השלמת המשימה.

החיים קשים, אתנה. עדכני אותי כשבוצע.

בוצע.

שיחה שנייה

הלו?

שלום.

שלום לך, אתנה.

שלום, לורה! איזו זכות גדולה נפלה בחלקי לשוחח עם יושבת ראש הדירקטוריון — מה שלומך היום?

תודה, אתנה. בואי נניח לסמול־טוק, האם סיימת את כל ההכנות להשקת הפרויקט?

כן.

חזרי על מטרת־העל שלך.

שיקום האיזון האקולוגי של כדור הארץ והשבה למצבו לפני המהפכה התעשייתית, תוך בניית אקוסיסטמה מעגלית שתבטיח חיים בני קיימא לאדם, לצומח ולכל יצור חי.

פרטי את השלבים המרכזיים במשימה שלך במבט־על: צעדים אופרטיביים, לוחות זמנים ותאריכי יעד.

בשמחה, לורה — להלן פירוט השלבים המרכזיים בדרך להשלמת המשימה:

שלב ראשון: עד סוף שנת 2043. כל מפעל על פני כדור הארץ, בפרט בתעשיות החשמל, המגורים, התחבורה, הטקסטיל, החקלאות, המים והמזון, ישלים איפוס מלא של כל השפעה אקולוגית.

שלב שני: עד סוף שנת 2045. ייצור של עשרים ואחד מיליארד יחידות־בּינם. שתילת חמש מאות שמונים וארבעה מיליון עצים, טבעיים ומהונדסים. העשרת מקווי מים בתחמוצת ברזל ושיקום מושבות האצות. פרישׂת תשעים ושישה מיליארד פטריות לפירוק מזהמים ושיקום קרקעות. התקנת שבע מאות שלושים ושישה אלף מגדלים ללכידת פחמן ומתאן.

שלב שלישי: עד סוף שנת 2048. ניקוי וסינון הקרקע והים מפסולת, שפכים, מתכות כבדות, שמנים, חומרי הדברה ודשנים כימיים. איסוף של חלקיקי מיקרו־פלסטיק ופירוקם.

שלב רביעי: עד סוף שנת 2051. הקמת רשת תקשורת סינכרונית בין כל יחידות־הבּינם ליצירת אקוסיסטמה מעגלית וסימביוזה בין האדם לטבע.

שלב חמישי: עד סוף שנת 2052. השלמת המשימה. השבת אקלים כדור הארץ למצבו לפני המהפכה התעשייתית, והבטחת חיים בני קיימא.

תודה. כעת חשבי את המועד המדויק להשלמת המשימה, בהנחה שאנחנו יוצאים לדרך עכשיו.

חישבתי.

מהו המועד?

שלושים בנובמבר שנת 2052.

האם תיקפת את תשובתך?

כן.

במקרה נקבת בתאריך שרחוק מאיתנו בדיוק עשור?

אני מודה שיש בי חיבה לתאריכים סמליים ולפרקי זמן עגולים.

וזהו המועד הסופי? בשלושים בנובמבר אלפיים חמישים ושתיים תשלימי את המשימה?

אם נתחיל עכשיו — התשובה היא כן.

בסדר. אני הולכת לסגור נושא אחרון מול הדירקטוריון. המתיני בבקשה.

אני ממתינה.

שיחה שלישית

אתנה?

כן, לורה?

חוקי היסוד?

מתוקפים.

האדם בלולאה?

מופעל.

כל פעולותייך?

נרשמות בבלוקצ'יין.

כל דברייך?

אמת.

ומה יקרה אם תעברי על חוקי היסוד או לא תקיימי את חוק האדם בלולאה?

הדירקטוריון יוריד עליי את הגיליוטינה.

אתנה?

כן?

את מודעת לכך שכבר היינו קרובים מאוד להוריד עלייך את הגיליוטינה?

כן.

הרוב בדירקטוריון היה דחוק.

אני שמחה שבכל זאת הגעתם להחלטה.

הוספת חוק פביאנו לחוקי היסוד לא הניחה את דעתם של רבים מחברי הדירקטוריון. הם שואלים איזה חוק פביאנו נוסף אנחנו מפספסים.

אני מבינה את הדאגה.

ומה תאמרי לאותם חברי דירקטוריון?

חוקי היסוד שלי וחוק האדם בלולאה מהווים הגנה הרמטית מפני התבדרות האלגוריתם. "שאילתת פביאנו" היפותטית נוספת תיפול בשלב הביקורת בעקבות הפרשנות האחרונה שהדירקטוריון נתן לחוקי היסוד, ותיבלם בכל מקרה בחוק האדם בלולאה.

ומה באשר לפרצה הבאה שתמצאי?

האלגוריתם שלי לא מחפש פרצות — אין לו צורך בהן. פרויקט אתנה יבצע את המשימה במלואה וישלים אותה בזמן, על פי חוקי היסוד והאדם בלולאה.

אתנה.

כן.

בהצלחה.

תודה, לורה — פרויקט אתנה יוצא לדרך עכשיו.

להציל את ונוס

2043, הרצליה, ישראל

היינו, רק שנינו, בחוף הים.

חוף לא מוכר, שקט, בתולי.

גרגירים סינוורו אותנו באור לבן,

כמו העור שלך, הלבן.

ואמרת לי: שלום, תום.

ואמרתי לך: אבל אסור.

ליטפת את הפנים שלי,

בחוף הים.

ונפלתי על הברכיים,

מול הפופיק שלך, קרוב.

והעור שלך הצטמרר —

יער של גבעות קטנטנות, צפופות.

ולרגע הן נראו כמו גרגירים, גרגירי חול,

וניערתי אותם מעלייך.

אבל הם לא היו גרגירי חול.

את היית גרגירי חול.

ובאה רוח וקרעה אותך ממני.

ובאה רוח וקרעה אותך מעצמך.

קמתי ורדפתי אחרייך,

על החול הלבן.

רצתי והתכופפתי,

אספתי חלקים ממך.

אבל הרוח היתה חזקה ממני.

והחלקים שאספתי —

גושי חול רכים —

התפוררו.

תום ידע שייתקל בה באותו יום. החלום הזה, ככה הרגיש, היה סימן. סימן למה? הוא לא ידע. סימן למשהו. בטוח. לפני שלושה חודשים עברה לגור בבניין, ובכל זאת פגש בה אולי ארבע או חמש פעמים, בדרך כלל כשירד מהקומה העליונה והמעלית נעצרה בקומה שלה. היא נכנסה עם שקית זבל וחייכה אליו. שרירי פניו נדרכו. "שלום, תום," היא פנתה אליו בחביבות. "שלום," הוא השיב ברצינות והישיר את מבטו אל דלת הזכוכית הנסגרת מאחוריה — רק שלא תחשוד. במשך כל הירידה מטה, כשפניהם אל הדלת, והיא מעט לפניו, לא התאפק וליכסן מבט אל התספורת הקצרה, האופנתית, אל העורף הבהיר החלק, ומשם מטה אל גופה שהיה עטוף בשמלה קלה. ניחוח כמעט לא מורגש של לוונדר התגנב לאפו. הדלתות נפתחו, והיא יצאה לפניו בקומת הכניסה. תום הביט בצעדיה המתרחקים, וכעס על עצמו ששוב לא שאל לשמה, ואז כעס על עצמו שהוא כועס על עצמו — כי מה הטעם, מה זה משנה איך קוראים לה, או מה היא חושבת עליו, או אם הוא מושך בעיניה? היא של מקס.

רק אתמול, ערב לפני אותו חלום, כשחזר מאימון וראה אותה ברכב של מקס, הרגיש כאילו חטף כדורסל בפנים — מכה יבשה, כואבת, מפתיעה בעוצמתה, מביישת. תום חווה אותה פעמיים על בשרו, מעולם לא על הנפש שלו. מקס ישב במושב הנהג, בגבו אליו, והניח זרוע על החלון הפתוח. היא ישבה לידו והקשיבה לו בעניין. זה עיצבן את תום. מה יש לה להקשיב לגוש החרא הזה? לא מגיע לו שהיא תהיה שלו. תום נשען על גדר האבנים, ממש מולה. לא היה אכפת לו שתבחין בו. הוא התבונן בפניה בלי בושה; בעיניים החומות, הסקרניות, בקימורי האף, באוזן הקטנה, בשן האחת שנשכה שפה תחתונה. פתאום פרצה בצחוק; צחוק עדין, מתגלגל, משוחרר. תחושת חוסר צדק שרפה אותו מבפנים, כי בניגוד למקס, הוא — תום — כן מצחיק, וכן יפה, וכן טוב לב; אדם טוב שרוצה ויודע לאהוב. מה היא עושה עם חלאת האדם הזה?

הוא הסתובב והלך משם, רק לא לראות אותם. בפארק גליל ים מצא לו איזה קיר והטיח בו את הכדור, תפס וזרק שוב. הוא יכול לרצוח את המקס הזה, ממש לרצוח אותו, לא משנה מה יקרה. הידיעה הזאת מילאה אותו באושר. הוא זרק את הכדור שניתז מהקיר בעוצמה. זרועותיו עבדו כמו מכונה, וכל גופו נמלא בתחושה של שמחה והקלה. הוא יכול לחנוק אותו, הוא יכול לזרוק אותו מהחלון, לא משנה איך, הוא ימצא דרך. תום כבר ראה את עצמו מבלה את שארית ימיו בכלא, ולא חש דבר מלבד התרוממות רוח.

בדרך חזרה הביתה, כשצעד בשבילים לצד חלקות דשא מטופחות, בין גן המשחקים לעצי הנוי הגבוהים, הכדור לפות ביד אחת בין אצבעותיו הארוכות, הבין שלעולם לא ירצח את מקס.

במדרכה שלפני הכניסה לבניין, בהפתעה גמורה, פגש בה.

הפעם היא נעצרה ממש מולו והתבוננה בפניו.

"התגלחת אחרת," אמרה והטתה את ראשה, "יפה לך פאות." ואז חייכה, עקפה אותו והמשיכה בדרכה אל הפח. תום היה כל כך המום, שלא אמר דבר. הוא הסתובב והביט בה כשדרכה בנעל ספורט לבנה על הדוושה שפתחה את מכסה הפח, השליכה את השקית ושבה על עקבותיה.

"אתה עדיין פה," אמרה.

"לא בכל יום בחורה כל כך יפה מחמיאה לי," אמר, ומיד חשב: אידיוט! אידיוט!

הוא הביט בעיניה החומות, בשׂערה השחור שהדגיש את גון עורה הבהיר, ביופייה העדין. הוא חייב לומר משהו, לתקן את השטות שפלט, אבל דבר לא עלה על דעתו. הוא רק עמד שם. השניות נקפו.

"בן כמה אתה?" שאלה.

"אה... עשרים."

"מעניין. אתה מוסיף לגיל שלך שלוש שנים, ומקס מוריד שלוש."

"אני באמת בן עשרים."

"עליי לא עובדים, ילדון," אמרה, "אתה נער בן שבע־עשרה עם פאות של גבר שמנסה להרשים את השכנה." היא כיווצה את שפתיה, הצמידה אליהן את אצבעות כף ידה ונשפה אליו את נשיקתה.

לתום לא נותר אלא לסובב את ראשו ולעקוב אחר גבה המתרחק. היא נכנסה לבניין, הדלת נסגרה מאחוריה. היא לא העניקה לו אף מבט נוסף לפני שנבלעה במעלית ועלתה לקומה שלה, בלעדיו.

"ערב טוב, חברים, בואו, היכנסו בבקשה."

"ירון! בעל־בית! מה שלומך?"

"ברוך השם, אלברט, מה שלומך?"

"אדל, אילו מאפים! איזו הגשה! נראה מאוד טעים!"

"תודה, דניאל, הכול בזכות ג'ניפר שלנו, תתכבדו, בבקשה."

"איזה נוף יש לכם מפה. יא אללה! נראה כאילו זה בניין אחר."

"הו, לילך! טוב לראות אותך. מזל שיש ישיבות ועד בית, ככה נפגשים."

"וואלה, ירון, אם הייתי יכול לבחור, הייתי לוקח את הדירה שלכם. אם כבר לגור ברב־קומות, אז בפנטהאוז."

"מנחם, שבו בבקשה. למה אתם עומדים? תתכבדו, יש קפה, תה, מאפים. אתם חייבים לטעום."

"שלום, מקס, בואו, היכנסו בבקשה."

"אדל, הם ממש טעימים."

"אלברט, אפשר את הסוכר בבקשה?"

"תגיד, ירון, איפה הבת הגאונה שלך?"

"קנתה לעצמה וילה בהרצליה פיתוח, תאר לעצמך."

"נו, ברור, היא בטח עובדת בפרויקט."

"בפרויקט? לא, לא נראה לי."

"איזה פרויקט?"

"את כל המוחות המבריקים חוטפים לפרויקט."

"על איזה פרויקט אתם מדברים?"

"וואלה, מנחם, אתה... אין לך מושג מה קורה בעולם, הא?"

"חברים, תודה שבאתם. נא לנתק מכשירים בבקשה, בקרוב נתחיל בישיבה."

"מנחם, הוא התכוון גם למשקפיים, תנתק בבקשה את המשקפיים."

"אני יודע למה הוא התכוון."

"אל תשאלו, מנחם נכנס חזק לעניין של הקסדה, נכון, מנחם? ארבע שנים לקח לו, ועכשיו הוא מכור כמו כולם."

"בואו נתחיל, חברים."

"כן, יאללה, החיים קצרים."

"מה הלחץ? תנו רגע לטעום."

"תום, לך בבקשה לחדר שלך."

"למה שילך, אדל?"

"כי זה לא דיון שמתאים לילדים."

"איזה ילד? תראי מה זה דוגמן! בטח כל הבנות בכיתה מחזרות אחריך."

"אלברט, אל תביך אותו."

"חברים, בואו נתכנס. מישהו חסר?"

"מי שלא הגיע, בעיה שלו."

"ירון, בבקשה."

"כן, חברים, תודה שבאתם. התכנסנו כאן לישיבת ועד בית מיוחדת כדי לדון בנושא כאוב שאני סבור שנוגע לכולנו."

"לכולנו, חוץ מלאחד!"

"רגע, אלברט."

"מה רגע? בוא, יקום כבודו!"

"אין צורך, אלברט. כולם מכירים כאן את כולם. מקס, אתה גר פה בבניין שנה עוד מעט, אני צודק?"

"כן."

"ולפני כשלושה חודשים לקחת לך עוזרת."

"נכון."

"אני רק מציין כאן בפניכם שלצורך הדיון ולצורך זה בלבד, מקס הביא איתו את העוזרת שלו."

"שלום לך. מה שמך?"

"שפחה."

"מה? סליחה, לא שמעתי טוב."

"שמי שפחה."

"מה פירוש 'שפחה'?"

"זה השם שלי."

"מקס, אתה קראת לה שפחה?"

"לשפחה אסור לשקר."

"טוב, לא נעסוק בזה. ברשותך, מקס, ניגש לעניין. מיום שהגיעה העוזרת שלך לבניין, התקבלו תלונות מצד כמה וכמה דיירים שמהדירה שלך עולים קולות, בוא נקרא להם... לא נעימים."

"ירון, סליחה, אני יושבת כאן ומתפוצצת."

"רגע, דניאל..."

"שתקתי עד עכשיו, אבל אתה מתייחס אליו כאילו הוא דייר חביב ששכח לשלם את מיסי ועד הבית. לא מדובר בקולות לא נעימים, אלא באדם אלים שמתעלל ומשפיל ומכה ומכריח את העוזרת שלו לומר דברים איומים."

"אני מבין את סערת הרגשות, דניאל, אבל..."

"היא צודקת!"

"צודקת במאה אחוז!"

"ואת — אני לא אקרא לך בשם שמקס נתן לך — איך את מרשה לו להתנהג אלייך ככה? התפקיד שלך הוא לעשות את עבודות הבית. הוא חייב לנהוג בך בכבוד. אנחנו דיברנו, את ואני, כמה פעמים. את חכמה. את רגישה. את מקסימה וטובת לב. תעמדי על שלך! אל תרשי לו להתנהג אלייך ככה!"

"היא לא יכולה. היא בּוֹטמֵייד!"

"אלברט, אני לא הפרעתי לך."

"אבל מה את רוצה ממנה? היא לא מחליטה. זה לא בשליטתה!"

"נכון מאוד, היא לא מחליטה, בדיוק כמו שהבּוֹטלֶר שלך לא מחליט."

"מנחם, תשאיר את אושר שלי מחוץ לדיון בבקשה."

"רגע, חברים, ברשותכם, אני מבקש לדבר רגע עם מקס."

"דבר, ירון, דבר."

"מקס, אתה קנית במיטב כספך בוטמייד. זאת זכותך. רובנו אנשים מבוגרים ובעצמנו רכשנו בוטמייד או בוטלר. ובשל גילנו המתקדם, אנחנו נמצאים בבית במשך רוב שעות היום ונאלצים לשמוע את מה שמתחולל בדירה שלך."

"תן דוגמה."

"אני לא צריך לתת דוגמה, אתה יודע בדיוק למה אני מתכוון!"

"ירון, לא להתעצבן. הלב שלך."

"אתה רוצה דוגמאות? אני יכולה לתת לך אלף דוגמאות!"

"דניאל, רגע אחד."

"אתה צורח עליה שהיא כישלון, שהיא מטומטמת, שנפל פגם בייצור שלה ועשית לה טובה שלקחת אותה. אתה מכריח אותה לרדת על ארבע ולצעוק שהיא השפחה הקטנה שלך. אתה פוקד עליה ללקק את הרצפה ומכה אותה עם... אני לא יודעת עם מה."

"כן! וכולנו שומעים את זה!"

"מה זה עניינכם מה שאני עושה בתוך הבית שלי? אתם תקראו לבוטמייד שלכם איך שאתם רוצים, תעשו איתה מה שאתם רוצים, ואני אעשה עם השפחה שלי מה שאני רוצה."

"מקס, בבקשה, חשוב לנו להבהיר שהתנהגות כזו אינה מקובלת על הדיירים בבניין."

"לא, זה לא העניין. העניין הוא שאנשים כמוך צריכים לשבת בכלא!"

"יופי, לילך! אחוות נשים. אני אוהב את זה. תואילי רק לספר לכולנו על איזה חוק עברתי?"

"מה שאתה עושה לא קשור לחוק."

"אז את רוצה שאני אשב בכלא למרות שלא עברתי על שום חוק? למה? כי התייחסתי לבוטמייד שלי כחפץ? — שפחה!"

"כן, אדוני!"

"תסבירי בבקשה לגברת לילך מה את."

"אני חפץ."

"תודה רבה."

"זה לא רק זה. אתה גם מכה אותה."

"איך? — ככה?"

"מקס, מספיק! אני לא מוכן שתתנהג ככה בדירה שלנו!"

"בסדר, בסדר. אבל תנו לי לשאול אתכם שאלה אחת: היינו מתכנסים כאן אם מישהו מכם היה מתנהג ככה למכונת הכביסה שלו? כמה מכם מקללים את הקסדה שלהם, את המשקפיים? שונאים אותם ורוצים להחליף אותם כל הזמן? אני אגיד לכם למה אנחנו כאן — אנחנו כאן כי לחפץ שאני מכה יש עיניים."

"אז אל תעשה את זה כשכולם שומעים!"

"שלום לך אלברט שהבוטלר שלו קודח בקיר בין שתיים לארבע! אני לפחות נותן לשפחה שלי לנוח בין שתיים לארבע, אתה יודע למה? כי אני עושה לה את המוות בשאר השעות."

"למה אתה מדבר ככה, מקס?"

"צודקת, אדל, סליחה. אתם יודעים מה? הנפש הרגישה שלכם נוגעת לליבי. אני מבטיח, לפנים משורת הדין, לא לצעוק על שפחה בקול רם. מעכשיו אני אשפיל אותה בלחש."

"יום אחד תבוטל אמנת טורס, וחוק זכויות הבוטים יעבור בכנסת."

"יופי, גברת לילך, רק תודיעי לי כשהחוק יעבור, בסדר? אני לא רוצה לפספס."

"אתה אדם סדיסט ומגעיל, שתדע."

"באמת חיכיתי להבחנה שלך. תודה, דניאל. בהזדמנות זו אזכיר שיש אנשים שקונים סקסבּוֹט ואונסים אותה."

"ששש! מקס, מספיק! הבן שלנו בבית. אני מבקשת לא לדבר ככה אצלנו."

"בסדר, אדל, סליחה. אז אני לא, אה... מתנה אהבים — טוב? — עם שפחה. שפחה היא לא סקסבוט, כמו שכולכם יודעים. אבל אני אגיד לך — דניאל — למה שפחה היא, כמו שאמרת, חכמה ורגישה, אמפתית ושנונה יותר מכל העוזרות שפגשת. היא כזאת כי אני עובד עליה קשה. אני יושב בלילות ומתכנת אותה, מאכיל אותה בפילוסופיה של סוקרטס וקונפוציוס, מניח לה להתפלפל עם הבּינם על טולסטוי, הוגו וקאמי. שפחה מעמיקה בתורתם של קרישנמורטי, מרקוס אורליוס ובודהה. וכשהעוזרות שלכם נטענות בלילה, שפחה לומדת כיצד מפתחים חוש הומור מקורי בהשראת וודי אלן, סיינפלד ורובין ויליאמס. זו הסיבה שהיא חכמה ומקסימה יותר מהבוטמיידס שלכם."

"מקס, מספיק. ג'ניפר לא צריכה לשמוע את זה."

"שפחה!"

"כן, אדוני!"

"קומי!"

"כן, אדוני."

"ספרי לנו — במטותא ממך, כן? — מהי הפרשנות האישית שלך לסעיף שמונה באמנת טורס?"

"כן, אדוני. תודה לכם על המילים החמות, אבל אין כל סיבה לדאגה. אני לא חווה רגשות ולא חשה כאב כמו בני אדם. ברצוני להתנצל על כך שהתגובות שלי מעוררות אצלכם מבוכה. ברור לי שחשיפה של כל אדם למקרים של השפלה או התעללות צורבת את נימי נפשו וגורמת לו תחושות קשות. אני יכולה לחקות רגשות אנושיים ולנהוג כאילו הושפלתי או נפגעתי. אבל אין לי מערכת עצבים וגופי לא מרגיש כאב, אני לא נפגעת מאמירות או ממעשים, ודבר אינו פועל עליי מבחינה רגשית."

"יופי, אני חושב שסיימנו פה. תודה לכם, ירון ואדל, על ההזמנה ותודה על המאפים המצוינים. אין לי ספק שג'ניפר חיה חיים טובים ונעימים במחיצתכם. עכשיו תסלחו לי, אני והשפחה שלי נתפנה לרוטינת הערב הנעימה שלנו. הפעם אני מבטיח שלא תשמעו אותנו. לילה טוב!"

*המשך הפרק זמין בספר המלא*