לידתה של הקיסרית

- פרולוג -

לידתה של הקיסרית

הספר לא בא לי בקלות. עכשיו, כשאני עומדת על קו הסיום, זה התבהר לי. לא הייתה זו כתיבה, אלא היריון. נשאתי ברחמי את אותה קיסרית שחיה בי זמן רב, חבויה כתינוק שאף אחד לא חושד בקיומו.

לפני שנה, חברתי, אישה-מוזה ומותג בפני עצמו, אמרה לי משפט שהפך לנקודת מפנה: "הספר צריך להיות." האסימון נפל. זה היה כמו אבחנה באולטרסאונד: יש היריון. בפעם הראשונה - זה היה מרגש, מפתיע, לא ברור. על פניו את יודעת איך זה מתרחש, אבל בכל פעם מחדש יש רעד, התרגשות, הלם.

הספר גדל בתוכי כמו ילד. חי, מסתורי, תובע לעצמו מקום. גופי, רוחי ותודעתי - הכול השתנה כדי לאפשר לי ללדת אותו.

לעיתים היו ימים של השראה, ימים שבהם זזו רהיטים¹ והביאו שינויים לעולמי. בפעמים אחרות, תשישות מוחלטת. בחילות של רעיונות, פחדים, ספקות, שמחה.

השם פרץ מתוכי ברגע אחד - "לידתה של הקיסרית". ניסיתי לברוח ממנו. הוא נראה לי גרנדיוזי ורועש מדי. אך הבנתי כי לא יכול להיות שם אחר. זה השם. השם של האני החדשה שלי.

הספר הזה לא נולד כדי לקבל תהילה או מחיאות כפיים, גם לא למען "הצלחה". אלא פשוט כדי להיות כפי שהוא. כמו ילד שאת אוהבת אותו פשוט כי הוא קיים.

זוהי עדות על הדרך, על הכאב ועל האור. על לידתה של אישה שיודעת מי היא. קיסרית. לא זו ששולטת באנשים, זו ששולטת בעצמה, בחייה, באורה ובעולמה הפנימי.

זה אינו ספר על חיים מושלמים, אלא ספר על עוצמה פנימית, על הכוח שנולד ברגעי השקט, כשאת מביטה בראי ורואה את עצמך לראשונה.

מהי המהות של הספר? מהותו טמונה באמת עמוקה ופשוטה בו־זמנית: במהלך חייו על פני האדמה, אדם יכול לפגוש את עצמו באמת.

זהו ספר על איך ניתן להכיר, לגלות ולהבחין במהותך האמיתית. איך, שכבה אחר שכבה, כמו בקילוף עלי כרוב, ניתן להגיע לליבה.

כולנו נולדים ילדים טהורים ופתוחים לעולם. כמעט מייד אנו מתחילים לחיות לא מתוך מה שבא מבפנים, אלא מתוך מה שהמשפחה, החברה, התרבות והמדינה מכתיבים לנו. אנו סופגים תבניות זרות, אמונות והשקפות. גם ההורים הכי אוהבים, כשהם מעבירים לנו מחוכמתם, חולקים איתנו למעשה את ניסיונם ותפיסת עולמם.

ואיפה בתוך כל זה נותרים ה"אנחנו" האמיתיים?

למרות כל זאת, בתוך כל אדם טמון גרעין ייחודי, שידפוק על דלתות חייו שוב ושוב. אצל אחד הוא יופיע מוקדם, אצל אחר בבגרותו. לפעמים הוא פורץ החוצה ואנו שבים ומשתיקים אותו, כי כך זה יותר קל ובטוח.

לעיתים מגיע הרגע ופתאום את מבינה שהחיים שחיית - כאילו לא היו באמת שלך. זו הנקודה שבה מתחיל החיפוש - המעבר דרך בלבול, טעויות, כאב ומהפכים פנימיים. צעד אחר צעד, אדם יכול למצוא את משענו הפנימי.

הכרה כזו יכולה לבוא בגיל עשרים או תשעים. חשוב שהיא תגיע לא כהבזק נעורים, אלא כפרי בשל ובוגר, תוך הקשבה מודעת לקול הפנימי. לנסות - גם אם זה מפחיד, גם אם אפשר לטעות - זוהי דרכו של האדם הבוגר. כן, הטעויות בלתי נמנעות. אבל דווקא דרכן לומדים להבחין מה שלך ומה לא.

הספר אינו ביוגרפיה. על אף שבמבט ראשון חיי עשויים להיראות רגילים לגמרי, דווקא בתוך ה"נורמליות" הזו התחוללו שינויים עמוקים. חקרתי את עצמי, חייתי, נפלתי, קמתי, הסכמתי לפשרות, הרסתי אותן, חיפשתי שוב - ובאיזשהו שלב התחלתי להיפתח. זה הפך ליותר מדרך. זה הפך להתעוררות.

הספר הזה עשוי להועיל לכל מי שמהדהדת בו השאלה: "אז ככה זה תמיד יהיה? ולא יקרה עוד כלום?" כן, יקרה. אבל רק בתנאי שתעזי לצאת לפגישה עם עצמך.

אני זוכרת את השיחה עם הפסיכולוג ד"ר מיכאל לבקובסקי - ארוכה, כנה ופתוחה. אני אסירת תודה לו על ההזדמנות להיות עצמי במהלך השיחה. מיכאל שאל אותי שאלה פשוטה אך מדויקת: "ממה את מפחדת?" שתקתי והטיתי את הקשב פנימה. התשובה שהדהדה בתוכי הייתה: "אני פוחדת שלא תהיה לי מספיק תעוזה. שלא יהיה לי האומץ לצעוד אל הלא־נודע. אני פוחדת להישאר לחיות עם נשמה בוכה ומבוהלת. אני פוחדת לא לצעוד לקראת שאיפותיי האמיתיות."

הפחד הזה לא נובע ממעשים, משגרה או משינויים קיצוניים. הפחד מתייחס לתהליך הלמידה, איך לצעוד צעד אחר צעד בדרך להיות עצמך, לשמוע בכנות מה רוצה נשמתך ולא לבגוד בה.

הספר הזה הוא על הבחירה המחודשת שלך בעצמך בכל יום. על הלמידה לחיות בברית עם עצמך - רוח, נפש וגוף. מתוך הרמוניה זו נולדת החירות הפנימית. כשזו קיימת - שום נסיבות חיצוניות לא יכולות לשעבד אותך. אם קיימת קשת בתוכך, את צובעת בגווניה את כל מה שאת נוגעת בו.

דווקא החירות האמיתית, הפנימית - היא שהופכת למעיין נובע של חיים אמיתיים ועמוקים.

1 ביטוי ברוסית שמשמעותו: כשמזיזים רהיטים זה יוצר שינוי בעולם

חלק ראשון

זיכרון שורשי

- פרק 1 -

היקיצה

כשאדם נולד, הוא מוצא עצמו מייד בתוך תבנית. אט־אט, כמעט בלי להרגיש, מטמיעים אותו במארג החברתי: משפחה, בית ספר, כללים, ציפיות. בתחילה הוא אינו מתנגד. פשוט חי, מקבל כמובן מאליו את כל מה שמתרחש סביבו. אך עמוק בפנים - כל כך עמוק עד שכמעט אינו נשמע - מהדהד לו קול. הוא לא צועק ואינו תובע דבר. הוא נושם. ורק כשהוא נחנק, אותו אדם - אתה - מגלה שהוא שם.

שמעתי את הקול הזה מילדות אך הדפתי אותו. מי אני בכלל שאעז לדרוש יותר? הייתי צריכה להיות נוחה, צייתנית, טובה. ואומנם כך הייתי. אולם מאחורי חומותיי הגבוהות, שבניתי מ'צריך' ו'חייבת', מישהו נאנק. לא בדמיון, לא כמטפורה - אלא קול שחי בתוכי. שנים חשבתי שמדובר בחולשה. ניסיתי להשתיק אותו בעבודה, במטלות, באימהות, עד שהעזתי לפרק את הקירות.

התחלתי לחפור אל תוך עצמי, לאט, בכאב, תוך בלבול בין אבנים לעצמות. וביום שבו האור הראשון פרץ לתוכי פנימה, ראיתי אותה. לפניי ניצבה הקיסרית. היא לא הייתה רבת עוצמה או מאיימת ואף לא עטורת כתר. היא הייתה בהירה. אמיתית. שלווה. לא תובעת הוכחות. היא הייתה נושאת האור שיודעת כיצד לשמור עליו.

הקיסרית שבי לא הופיעה פתאום. היא תמיד הייתה שם. אני פשוט לא ידעתי לקרוא לה בשם, לא ידעתי איך להתקיים בנעליה. בילדותי ניסיתי לקנות אהבה ולהסתגל לציפיות. את חומי הפנימי הענקתי למי שלא העריך אותי ולעיתים אף למי שניצל. התמזגתי בתוך תחושת דאגה, בלבלתי נתינה עם הקרבה, טיפול עם שחיקה. חשבתי שאם לא אהיה נחוצה - איעלם.

אך קיסרית אינה מתמזגת. היא לא נזקקת. היא זורחת. היא בוחרת - מתי לתת ומתי לשמור, מתי לדבר ומתי רק להיות. להיות, בלי להוכיח, הוא מצב שונה לחלוטין. הגעתי אליו דרך כאב, שינויים, בגידה, בדידות, ניצחונות, אכזבות, ובעיקר - דרך אמונה באלוהים.

כשקיבלתי את שמי הרוחני - אביגיל - זה היה כמו חריקת מפתח ישן במנעול מאובק. השם הדהד בתוכי לא כדבר מה חדש אלא כזיכרון. הוא לא ביטל את שמי הארצי, מרינה. הוא השלים ופירש אותו. הוא הפך לחתימה הרוחנית של מהותי האמיתית, שבה מתגלם דבר מה עתיק, נשי, מלכותי וזך. שם של אישה הנושאת אור, שמחה, שלווה, אינטואיציה, חוכמה ואמונה.

עוצמת הקיסרית אינה טמונה ביכולת לפקד אלא ביכולת להכיר בראש ובראשונה את עצמה, את מצבה, את גופה וליבה. לראות בחולשות לא כתמים אלא אוצרות סמויים שיש בהם את הפוטנציאל להפוך למקור כוח. כמו אטום: אם אינך יודע להפעיל אותו - הוא משמיד. אם אתה לומד אותו - הוא יוצר.

הלמידה נפרשה על פני ארבעים ושש שנים. למדתי להרגיש במקום לברוח, לתת מבלי לאבד; למדתי לראות איך מתבטאת האנרגיה שבי - במילים, במעשים, במבט; למדתי לא לבזבז את חומי. ואז ביום מסוים הבנתי. אני שולטת במקור של כל זה. נכון, לא תמיד ולא בכל תחום, אבל הוא חי וקיים. אני יודעת כיצד להפעיל אותו, לא מתוך פחד או חובה אלא מתוך תחושת סיפוק ומלאות.

הקיסרית אינה מתחבאת. אינה בונה חומות ועוטה מסכות. היא פשוט חיה באופן כזה שמושך אחרים שרוצים להיות לצידה. לא כי נוח, אלא כי זה בטוח, בהיר ואמיתי. כשמישהו מבקש - היא יודעת לפתוח את השער אל האור והחום שבה. ואם לא, היא שומרת זאת לעצמה. גם זה היבט נוסף של אהבה.

במבט לאחור, אני מבינה שכל מה שעברתי לא היה מקרי. הנפילות, הכאבים, הצלקות, ההצלחות, הפרסים, המפגשים, הדמעות וההתפעמות - הכול היווה תהליך למידה, התבגרות הקיסרית שבי. היא לא נולדה ביום אחד. היא בקעה מתוך כאב, ספקות ותחושת 'אני לא מתאימה', כמו גולם שטרם הפך לפרפר.

אני לא אומרת שהפכתי למושלמת, אבל אני יודעת מי אני.

אני - אביגיל. הגעתי לא כדי לנצח, הגעתי כדי להיות.