המזכירה שלי

פרק 1

מירי

"חתיכת כלבה!"

ככה הבוקר שלי נפתח.

מיס רוקסי היא בחורה נאה מאוד, בת עשרים ושש. בלונדינית, רזה ובעלת מראה מושקע. שברגע זה ממש – היא זורקת את הפרחים שנשלחתי למסור לה.

היא חוטפת אותם מידיי ומטיחה אותם על הרצפה, לעבר הרגליים שלי.

אין דרך להסביר את ההרגשה הנוראית הזאת, שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם, מלווה בצרור קללות והשפלות. והכול בגלל בן אדם אחד — הבוס שלי, סטפן קווין.

והוא חתיכת חרא.

החרא הכי גדול שאני מכירה.

אבל למרות האופי המגעיל שלו, הוא גם הגבר הכי חתיך שראיתי בחיי. ואני מבינה לגמרי איך הן נופלות לרגליו.

בן שלושים ושתיים, מטר תשעים, שיער בלונדיני שנראה תמיד מסודר. איך לעזאזל הוא עושה את זה? שכל שערה עומדת בדיוק במקום שלה?

והעיניים שלו — ירוקות, מהפנטות. מספיק מבט אחד לתוכן, ואני כבר מאבדת ריכוז.

סטפן הוא מנכ"ל של חברת פרסום מפורסמת בניו יורק — "קווין".

כן, הוא פאקינג קרא לחברה על שם המשפחה שלו, כדי שאף מתחרה לא יתבלבל וכולם יבינו מי עומד בראשה.

אבל אל תתנו למראה להטעות אתכם. מבפנים? הוא שטן.

"בגללך הוא עוזב אותי! את חתיכת זונה!"

הנה שוב זה מתחיל. אותן צעקות, אותו סיפור.

"אני מצטערת מאוד, גברת רוקסי. אני רק השליחה. זאת העבודה שלי," אני מנסה להסביר.

לא עובר שבריר שנייה, וכוס המים שהייתה מונחת על שולחנה ניתזת על פניי.

כמה עוד אני צריכה לסבול רק כדי להתפרנס בכבוד?!

"תמיד חשדתי שהוא מזיין אותך!" היא צורחת. "הוא חתיכת חרא!"

היא צודקת. הוא באמת חתיכת חרא.

אבל לא. הוא לא מזיין אותי. אפילו לא קרוב. אני בחיים לא אתן לסטפן לגעת בי.

"שיהיה לך יום טוב, גברת רוקסי," אני אומרת ויוצאת, טורקת את הדלת מאחוריי.

את הצרחות שלה אפשר לשמוע עד המעלית.

בכל פעם שהמטומטם הזה מסיים קשר זמני עם בחורה, הוא שולח אותי "לזרוק" אותן.הוא בוחר לשלוח אותי בכדי לא להתעמת איתן. קל לו לשלוח אותי באופן אישי לתת להן פרחים ומתנה פרידה.

ואני? אני גם זו שמביאה את מתנות הפרידה.

ובכל פעם זה אותו סיפור. כולן משוכנעות שהוא זורק אותן בגללי.

מתוקות, תתעוררו על החיים שלכן. הבן אדם מזיין כל דבר שזז. אף אחת לא מבינה שמערכות יחסים לא קיימות אצלו בלקסיקון.

רק כמה זיונים — ולזרוק.

למה הן תמיד בטוחות שהוא יישאר איתן?

*

אחרי שעתיים בדרכים, אני מגיעה סוף־סוף לבניין המשרדים.

אני נושמת עמוק ומברכת את השומר. הבקרים של שליחויות כאלה לא קלים, אבל גם למצוא עבודה עם משכורת טובה — לא פשוט בימינו.

בקומת הכניסה יושבת ג'ינה, פקידת הקבלה. היא שולחת אליי מבט מתעב, כרגיל. בטח גם היא מדמיינת לעצמה סיפורים על רומן בראש הקטן שלה.

אני מגלגלת עיניים וניגשת למעלית לקומה עשרים ושלוש.

"תעצרו את המעלית!" צעקה נשמעת מאחוריי.

אני תוחבת יד בין הדלתות ועוצרת אותן. דנה רצה לעברי, מחזיקה ערימה של קלסרים.

"מה כל זה?" אני שואלת.

"העבודה שלך," היא נאנחת. "מר קווין לא ראה אותך במשרד הבוקר, התעצבן ושלח אותי להביא את כל התיקיות של גריס. כאילו שאין לי מספיק עבודה עם מר בראון."

הבן אדם הזה לא יאומן.

"יש לו בעיית זיכרון רצינית," אני אומרת ולוקחת ממנה כמה תיקיות. "הוא שלח אותי הבוקר לזרוק עוד בחורה."

"שוב?!" היא פוערת עיניים. "בעצם... לא צריך לשאול. לפי הבגדים הרטובים שלך."

אני מביטה בחולצה שלי.

כן. רואים הכול.

החולצה שלי שקופה, ואפשר לראות דרכה את החזייה האדומה. אני חייבת להגיע למשרד שלי ולהחליף בגדים.

"החיים פשוט נפלאים," אני ממלמלת ומגלגלת עיניים.

דנה מצחקקת בדיוק כשדלתות המעלית נפתחות.

אנחנו יוצאות ממנה וממשיכות לכיוון המשרד שלי.

ברגע שדנה מניחה את התיקיות על שולחני, דלת המשרד של סטפן נפתחת בתנופה.

סטפן עומד שם, זרועותיו משולבות על חזהו, ועל פניו מבט עצבני.

הנה זה מתחיל שוב.אני יוצאת ממשרדי וצועדת לעברו.

"איפה היית?" הוא נוהם ומתקרב אליי בכעס.

מאחורי כתפו עומד חברו הטוב ושותף העסקים שלו, מארק בראון.

"בוקר טוב, מר בראון," אני מברכת אותו.

המהלך הזה מרתיח את סטפן.

"בוקר טוב, מיס טיילור," מחזיר לי מארק בחיוך משועשע וקורץ לעברי.

אני מחזירה את מבטי אל הבוס. פניו כבר אדומות מרוב עצבים.

"מר קווין," אני אומרת בנועם, "אמרת לי ללכת היום להיפרד מרוקסי בשמך. שלחת לי הודעה הבוקר. אז עשיתי את העבודה שלי."

סטפן מרים גבה, נראה מבולבל.

"קוראים לה, רוקסי?"

ברור.

הוא מזיין אותה יותר משבועיים ואין לו מושג איך קוראים לה. וואו. הבן אדם הזה באמת חלאה.

"מה אתה צריך, מר קווין?" אני שואלת ומביטה סביבי.

דנה כבר נעלמה וחזרה למשרד שלי.

כלבה.

ברור שהיא תשאיר אותי לבד.

פחדנית.

"תשלחי את האישורים למשרד של מקסימו," הוא אומר. "שיתחילו כבר לצלם את הפרסומת של הבושם החדש."

אני מהנהנת.

סטפן מסתובב, חוזר למשרדו וטורק אחריו את הדלת בחוזקה.

"חתיכת חרא," אני ממלמלת ונכנסת למשרד שלי.

"איזו כלבה את. איך יכולת לעזוב אותי ככה?" אני לוחשת לדנה, ששוכבת על הספה בעיניים עצומות.

"אין מצב שאני באותו חדר כשמר קווין עצבני," היא עונה ומסמנת באצבע לכיוון משרדו.

אני מתיישבת לידה ונאנחת. "למה החיים שלי כל כך קשים?" אני משעינה את הראש על משענת הספה ועוצמת עיניים.

"מה את אומרת על לצאת היום?" דנה שואלת, חיוך נמרח על שפתיה.

אני פוקחת עיניים ומביטה בה.

"אני בפנים."

היא קמה מהספה ומוחאת כף.

"אוקיי, אני אדבר עם רוס, נמצא מקום פצצה ואשלח לך כתובת."

"נשמע מצוין."

דנה פונה לדלת, פותחת אותה ואומרת בלעג, מחקה את קולו של סטפן:

"אל תשכחי לשלוח את האישורים."

אני תופסת כרית וזורקת לעברה, אבל היא מתחמקת.

"כלבה!"

"אוהבת אותך! נפגש אצלך יותר מאוחר!" היא צועקת וטורקת את הדלת.

אני צוחקת, קמה מהספה וניגשת למחשב. שולחת את כל מה שצריך, עוברת על המיילים של סטפן. זוועה מוחלטת. למה הבנות כל כך נואשות, שולחות לו מיילים ורוצות להיפגש?

אני מוחקת דואר זבל ומתמקדת בדברים החשובים.

*

איזה יום מתיש.

סוף־סוף אני בבית.

אני סוגרת את הדלת מאחוריי, זורקת את המפתחות לקערה ליד הכניסה.

נביחות נשמעות. קירה — הכלבה האהובה שלי — רצה אליי, מכשכשת בזנב.

היא קופצת על רגליי. אני מתכופפת ומרימה אותה אל זרועותיי.

"שלום, תינוקת. התגעגעת לאימא?"

אני נושקת לראשה ונושאת אותה לחדר.

קירה היא גורת פודל לבנה, מתוקה בצורה לא חוקית.

אימצתי אותה לפני חודשים, ומאז היא הכניסה אור לחיי.

אני מניחה אותה על המיטה ופונה לחדר הרחצה.

פותחת את המים ומחכה לזרם חם.

מביטה במראה. השיער הכהה והמתולתל שלי פרוע.

אני משחררת אותו מהגולגול המרושל, מורידה את משקפי הראייה ומניחה אותם על הכיור.

מורידה את הבגדים ונכנסת למקלחת.

מהבוקר אני חולמת על המים החמים.

אני עומדת שם יותר מדי זמן, מביטה ברגליי, נותנת לראשי להישמט ולשיער לגלוש קדימה.

אני בחורה פשוטה. חנונית.

למה כל בחורה שאני "זורקת" בשביל המטומטם הזה חושבת שהוא מזיין אותי?

זה לא הגיוני.

הוא אפילו לא מסתכל לכיוון שלי.

אני לא סקסית. לא מתלבשת כמו שאר המזכירות — חצאיות צמודות וחולצות כפתורים.

אני אוהבת סוודרים, ג'ינסים ופוטרים.

אני מנענעת בראשי ויוצאת מהמקלחת, עטופה במגבת.

קירה קופצת מהמיטה, רצה אליי ומלקקת את המים מהרגליים שלי.

מדגדג, אבל התרגלתי.

אני לובשת גופיית סבא לבנה ומכנסיים קצרים כחולים כהים. מורחת מעט קרם לחות.

הבטן מקרקרת.

אני נגשת למטבח ומכינה לעצמי כריך.

בדיוק כשאני מסיימת — דפיקה בדלת.

אני פותחת. עומדים שם דנה ורוס, החבר הכי טוב שלה ושלי. שהוא גם הומו.

דנה בשמלה חומה קצרה וסקסית. ביד אחת תיק שחור ענק, ובשנייה — שמלות.

"מה כל זה?" אני מצביעה עליהן.

"זמן מייקאובר, חמודה שלי," דנה מחייכת ונכנסת.

"אנחנו רק יוצאות למועדון," אני מוחה. "למה צריך את כל זה?"

"את צוחקת, נכון?" היא בוחנת אותי. "תגידי לי שאת צוחקת."

אני מרימה ידיים.

"בסדר. הבנתי."

"מצוין. בואי אחריי."

שניהם נכנסים פנימה.

"היום אנחנו מוצאות לך זיון!" היא קופצת ומוחאת כפיים.

"אין מצב!" אני קוראת.

"אני בתולה, שכחת?

ואני לא רוצה שסתם מישהו יהיה הראשון שלי."

דנה מחבקת אותי.

"את צודקת."

ואז מרחיקה אותי.

"אבל זה לא אומר שאת לא יכולה להיות סקסית בשביל עצמך."

היא צודקת.

"אוקי. בואי נעשה את זה."

"יש!"

סטפן

"יש לי הפתעה בשבילך, אחי," מארק כורך זרוע סביב כתפי ומוביל אותי במסדרון אל החדרים האחוריים של המועדון.

"מה עשית?" אני מרים גבה לעברו.

"בוא נגיד שאתה תמות על זה." חיוך זדוני נמרח על פניו.

אני מחייך בחזרה.

אני מת על השטויות שלו.

אנחנו נעצרים מול דלת שחורה. מארק שולף מפתח מכיסו ופתח את דלת ה־VIP.

המבט שלי ננעל מיד על שתי בחורות שיושבות על הספה, לבושות בהלבשה תחתונה.

אחת בלונדינית, השנייה ברונטית.

פאק. אני חולה על זה.

מארק מרים אגרוף לעברי. אני מניף אליו את האגרוף שלי בחזרה.

"אני אתן לך להמשיך מכאן," הוא אומר, קורץ ויוצא מהחדר.

"טוב, בנות," אני אומר בקול נמוך וצרוד, "הגיע הזמן לשחק קצת."

הן מחייכות, קמות מהספה ומתחילות לפזז לכיווני.

"זה נעים, נכון, בייבי?" הברונטית שואלת. קולה גורם לי לעצום עיניים.

אני פוקח אותן ומשפיל אליה מבט — לא מצליח להתמקד בפניה.

רק בקווי המתאר. רק בתנועה.

הלשון שלה מחליקה, ואני נשען לאחור. חיוך עצל על פניי.

"זה נעים לך?" היא לוחשת.

"ששש," אני מסמן לה להמשיך.

עוצם עיניים שוב.

הבלונדינית מחליקה ציפורן חדה במעלה הירך שלי, וצמרמורת חולפת בי.

הג'ינס שלי כרוכים סביב הקרסוליים שלי.

המראה מולי מחזירה אליי תמונה חדה:

חולצה שחורה, שרוולים מקופלים, פתוחה — חושפת חזה ובטן.

זיעה, אלכוהול, חום.

התחת של האישה משתקף אליי מהמראה.

הגוף שלה נע בקצב קבוע.

זרועות מתעקלות סביב צווארי, והאישה מאחוריי מצמידה את שדיה העירומים לגב שלי, לוחשת פנטזיות קטנות באוזני.

"אתה סקסי כל כך, מר קווין," היא נושפת.

"חזק. מושלם. רע."

"מה שתגידי, מותק," אני עונה.

הלחץ נבנה.

כדור אש בבסיס הגוף שלי.

זה מגיע חזק.

נשימתי נקטעה, שפתיי נפשקות, והתחושה שוטפת אותי בגל חם.

כשאני פוקח עיניים, הבלונדינית מלקקת את שפתיה ומרימה אליי מבט.

אני אוחז בשערה, מטה את ראשה לאחור.

"בלונדה," אני פוקד בקול נמוך. "עכשיו תורך."

"כן, אדוני," היא לוחשת בזמן שהן מחליפות מקום.

"מה את רוצה שאני אעשה לך?" אני שואל בערמומיות.

"שתזיין אותי, מר קווין."

אני מחייך חיוך זדוני.

"גם אני," הברונטית מאחוריי מצטרפת, ציפורניה ננעצות בקרקפת שלי.

גניחה עמוקה נפלטה מגרוני.

"פאק... אני מת על החיים שלי."

הבלונדינית ממהרת שוב קדימה.

"תעלו על הס—"

הדלת נפתחת בתנופה ונחבטת בקיר.

שלושתנו מסתובבים.

בכניסה עומדת בחורה.

הכי סקסית שראיתי בחיי.

שמלת מיני אדומה.

שיער כהה, מתולתל, נפוח — נופל עד הישבן.

פאק.

הגוף שלי מגיב מיד.

מי זאת?!

עיניה נפערות כשהיא מבינה לאן נכנסה.

המבט שלה יורד — ישירות אליי.

"או מיי גאד... אני כל כך מצטערת! חשבתי שזה השירותים!"

היא מבוהלת. המומה.

אחרי שניות בודדות היא תופסת בידית הדלת, סוגרת אותה ובורחת.

"מה זה היה עכשיו?" הבלונדינית לוחשת.

לא מעניין אותי.

מי זאת הייתה?

זה מה שמעניין אותי באמת.

אחרי שאני מסיים בחדר האחורי, אני חוזר לבר.

מארק רוקד עם שתי בחורות יפהפיות.

"שני שוטים של טקילה," אני צועק לברמן.

אבל במשך כל הזמן הזה — התמונה שלה לא יוצאת לי מהראש.

המבט.

ההלם.

השמלה האדומה.

היא חייבת להיות איפשהו פה.

אני בטוח בזה.

מארק מניח יד על הכתף שלי. הוא נראה שיכור.

"נו, איך היה?!" הוא צועק לי לאוזן, מתגבר על המוזיקה החזקה.

"פאק, אחי. הרסת לי את האוזן!"

הראש שלו נזרק לאחור והוא מתפקע מצחוק, מה שגורם לאנשים מאחוריו להסתובב ולנעוץ בנו מבטים מוזרים.

אידיוט.

"אתה לא מאמין מי נמצאת פה," הוא אומר אחרי שהוא נרגע.

"נו? מי?" אני שואל בסקרנות.

"דנה."

אני מרים גבה.

מארק קולט את הבלבול על הפנים שלי ומוסיף, "המזכירה שלי."

אה. נכון. הבלונדינית היפהפייה.

"ומה אייתה?"

"היא פה עם חברה שלה, והיא סקסית ברמות, אחי."

חיוך ענק נמרח על השפתיים שלו.

"כמה סקסית?" אני שואל.

"סקסית ברמה שנופלת לך הלסת לרצפה והזין עומד לך בשנייה."

פאק. עד כדי כך?

אני צוחק.

אני חייב לראות את זה.

"איפה הן?"

מארק מסמן עם הראש לכיוון הרחבה.

המבט שלי נודד לשם — ואני מזהה את דנה מייד.

לידה רוקדים בחורה ובחור.

הלב שלי מחסיר פעימה.

זאת היא.

הבחורה שנכנסה קודם לחדר בטעות.

אני לא מאמין לזה.

והגוף שלי מגיב בלי לבקש רשות.

פרק 2

מירי

אומייגאד. ראיתי זין. ולא סתם זין. הזין של הבוס שלי.

אני לא מאמינה שראיתי עכשיו את הזין של הבוס שלי. אלוהים.

אני לא מאמינה שאני בכלל עוד חושבת על זה.

הלב שלי דופק מהר מדי, והתמונה שלו מרוח על הספה – כשבחורה מוצצת לו – מסרבת להיעלם.

למה לעזאזל הייתי צריכה לראות את זה?! ואיך פאקינג הבחורה הבלונדינית ההיא עושה את זה?!

איכס. צמרמורת של גועל עוברת בגוף שלי. אני חייבת למחוק את זה מהזיכרון. איכשהו.

"היי! את בסדר?" דנה נותנת לי מכה קטנה בכתף.

"כן. למה?" אני שואלת.

היא אוחזת בידי ומסובבת אותי לרקוד איתה. "כי את נראית מוטרדת, חמודה שלי," היא מנסה לקרוא את הפנים שלי.

רוס מרים גבה ומצטרף למבט הבוחן.

"הכול בסדר. אל תדאגי," אני עונה.

דנה מהנהנת וממשיכה לרקוד.

ברקע מתנגן Flowers של מיילי סיירוס.

אני ודנה שרות יחד ומזיזות את האגן בצורה חופשית וסקסית.

פאק, כמה הייתי צריכה את היציאה הזאת. אבל מעצבן אותי שאני עדיין

חושבת עליו.

על סטפן. בצורה כל כך מביכה.

שיט.

זה כל כך מעצבן. למה הוא חייב להיות דווקא כאן?! יש אלף מועדונים בניו יורק, ודווקא לפה הוא הגיע.

"קדימה, מירי! את כזאת סקסית!" דנה צועקת וגורמת לי לצחוק.

"מירי טיילור?" קול עמוק נשמע מאחוריי.

אני מסתובבת. קופאת. סטפן עומד מולי, מבט מבולבל על פניו.

הוא מתקרב צעד אחד, ואני נסוגה צעד לאחור.

"מירי טיילור? זאת את?!" הוא שוב שואל בקול טעון.

למה הוא כועס? מה עשיתי עכשיו?!

"כן, מר קווין," אני עונה.

הגבות שלו מתרוממות, והוא נראה המום. "אין מצב," הוא ממלמל, והעיניים שלו סורקות את הגוף שלי.

אני מרגישה חשופה.

גל של מבוכה שוטף אותי. למה הוא לא מאמין שאני יכולה להיראות ככה?

זה פוגע. ממש.

"מר קווין, אפשר לעזור לך במשהו?" דנה שואלת בקור רוח.

סטפן מתעלם ממנה לחלוטין וממשיך לבחון אותי, והעיניים שלו גורמות לי לצמרמורת מוזרה. פתאום הוא אוחז במפרק היד שלי.

המגע מפתיע. לא נעים, ולא לגמרי לא נעים. מה קורה פה?"איך את נראית ככה?" הוא שואל בזלזול.

מי הוא חושב שהוא?! חתיכת חרא מזדיין.

הוא הבוס שלך, מירי. תירגעי.

אל תעשי טעות ותמצאי את עצמך מפוטרת.

אני מנסה להחזיק את עצמי, אבל הדמעות כבר מאיימות לפרוץ.

"מה רע באייך שאני נראית?" אני שואלת בכעס.

"זה פשוט לא את," הוא עונה.

"מה זאת אומרת 'לא את'?" האוויר נתקע לי בגרון. זה מעליב. ממש. לא הבנתי, הייתי מכוערת לפני זה? הוא גורם לי לשנוא אותו אפילו יותר.

אני מושכת את היד שלי מהאחיזה שלו ומביטה בו בגועל.

איזה בן אדם דוחה.

"מירי..." דנה נוגעת בזרוע שלי, מנסה להרגיע.

אני שואפת אוויר, מנסה להירגע, ואז הוא אומר את זה.

"תחזרי פשוט לסוודרים שלך, תרכיבי את המשקפיים המכוערים שלך. אני מעדיף אותך ככה."

הטון שלו מתנשא. מגעיל. בן זונה.

אני כמעט מרימה יד כדי לסטור לו, אבל דנה תופסת אותי במהירות ונעמדת בינינו.

"היה נעים לראות אותך, מר קווין," היא אומרת בקור. "אבל אנחנו הולכות לשתות משהו."

היא שולחת אליי מבט מזהיר וגוררת אותי לכיוון הבר.

אני מסובבת את הראש לאחור ושולחת לסטפן מבט רצחני.

דנה מושיבה אותי על כיסא הבר ומחזירה אותי למציאות.

"מה זה היה עכשיו?!" רוס שואל בעצבים. "למה לעזאזל הוא דיבר אלייך ככה?!"

"רוס," דנה אומרת ביובש, "תכיר, זה הבוס שלנו. סטפן קווין."

"זה הבוס שלכן? פאק..." הוא שורק.

"דמיינתי אותו חתיך, אבל זה... שיט. בנות, הוא הורס."

הורס בתחת שלי. "בן זונה," אני ממלמלת.

אני לוגמת מהכוס שדנה דחפה לי ליד, מנסה לבלוע גם את הכעס, גם את העלבון.

ואז הוא שם.

בלי מילה.

סטפן מופיע לציידי, כל כך קרוב שאני מרגישה את החום שלו דרך השמלה.

"מה עכשיו-" אני מתחילה, אבל לא מספיקה.

היד שלו נסגרת סביב שלי. חזק. לא כואב, אבל חד משמעי.

"סטפן, מה אתה עושה?" אני לוחשת, הלב שלי משתולל.

הוא לא עונה.

פשוט מסתובב וגורר אותי אחריו.

"עזוב אותי!" אני מנסה למשוך את היד שלי חזרה, אבל הוא חזק ממני, והמוזיקה בולעת את הקול שלי.

אנחנו חוצים את הרחבה, נכנסים למסדרון החשוך מאחור. האורות מתעמעמים, הרעש נחלש, והלב שלי דופק חזק יותר עם כל צעד.

"לאן אתה לוקח אותי?" אני דורשת לדעת.

עדיין שקט.

הוא עוצר מול דלת שחורה. והלב שלי צונח. לא. לא החדר הזה.

הדלת נפתחת, והוא דוחף אותי פנימה וסוגר אחרינו.

החדר שקט. סגור. חנוק. האוויר... שונה. יש ריח כבד באוויר.

אלכוהול, בושם מתוק, משהו חמים ולא נעים.

העיניים שלי סורקות את החדר בלי שליטה.

הספה. המראה. הזיכרון קופץ לי לראש בלי הזמנה.

אני בולעת רוק.

"למה הבאת אותי לפה?" הקול שלי רועד, ואני שונאת את זה.

אני עומדת באמצע החדר, היד שלי עדיין בכף שלו. רק עכשיו הוא מניח לה.

אני מחככת את האצבעות שלי, כאילו המגע שלו השאיר סימן.

"את זוכרת מה ראית כאן קודם?" הוא שואל לבסוף, הקול שלו נמוך.

הבטן שלי מתהפכת.

"אני... לא יודעת על מה אתה מדבר," אני משקרת גרוע.

המבט שלו ננעל עליי. "את יודעת," הוא אומר בשקט. שקט מסוכן.

אני לוקחת צעד לאחור, עד שהגב שלי כמעט נוגע בקיר.

למה הוא עושה את זה? מה הוא רוצה ממני? ולמה, מכל המקומות בעולם הוא היה חייב להביא אותי דווקא לכאן.

הוא עומד מולי, קרוב מדי. קרוב ברמה שאני מרגישה את הנשימה שלו, את החום שלו, את הנוכחות שלו חונקת את האוויר.

ואז הוא מתרחק חצי צעד. כאילו דוחה אותי.

הלב שלי מתכווץ.

מה לעזאזל אתה רוצה ממני?!

"אני לא יודע איזה משחק את משחקת," הוא אומר לבסוף, הקול שלו שקט, נמוך, מסוכן, "אבל כדאי לך להפסיק עם זה עכשיו."

אני ממצמצת. משחק?

"על מה אתה מדבר?" אני שואלת, באמת לא מבינה. "אני לא משחקת שום משחק."

הוא לא עונה.

רק מביט בי.

לא בעיניים. אלא בגוף שלי.

המבט שלו עובר לאט מהשיער, לשמלה, לרגליים החשופות.

"השמלה הזאת..." הוא ממלמל, כאילו לעצמו, ואז

מרים אליי מבט. "זה פשוט לא את."

משהו בי מתפוצץ. אני דוחפת אותו קלות בחזה. לא חזק אבל חד. "מה זאת אומרת לא אני?"

הקול שלי רועד מכעס. "מי אתה שתחליט מי אני ואיך אני אמורה להיראות?"

הוא לא זז. רק מסתכל עליי, בלסת קפוצה.

"גם לי מותר להתלבש יפה," אני ממשיכה, חדה.

"גם לי מותר להרגיש טוב עם עצמי."

העיניים שלו מתקשות. "או," הוא אומר לאט, "שאת רוצה להיות איתי, ובגלל זה פתאום את נראית ככה."

לרגע אחד משתרר שקט, ואז אני צוחקת. צחוק חזק, חד, כמעט היסטרי. "להיות איתך?" אני חוזרת, בקול מלא בלעג. "בחיים לא."

הוא ממצמץ.

"עם מקל," אני מוסיפה, מסתכלת לו ישר בעיניים, "לא הייתי נוגעת בך."

המילים תלויות באוויר בינינו.

כבדות.

החזה שלו מתרומם בנשימה חדה.

הוא לא ציפה לזה. ואני רואה את זה.

השקט נופל בינינו כמו סטירה.

הוא לא צועק. לא מתקרב. וזה הרבה יותר מפחיד. הלסת שלו מתקשה, השרירים בצוואר שלו נמתחים, והעיניים העיניים שלו מתכהות.

הוא נפגע. האגו שלו ספג מכה, ואני רואה את זה.

הוא שואף אוויר לאט, כאילו מנסה לשלוט בעצמו. "את יודעת," הוא אומר לבסוף, בקול נמוך וקר, "יש אנשים שהיו מוכנים לעשות הרבה כדי להיות במקום שלך."

אני בולעת רוק.

"ואת," הוא ממשיך, מבטו ננעץ בי, "מבזבזת את זה."

אני פותחת את הפה לענות אבל אז הדלת נפתחת.

"מירי," זה הקול של דנה שנכנסת לחדר בלי היסוס. העיניים שלה קולטות את הסיטואציה בשנייה.

המרחק בינינו. המבטים. המתח באוויר.

היא לא שואלת שאלות. פשוט ניגשת אליי, אוחזת ביד שלי, והפעם זה מגע בטוח. מגונן. "אנחנו הולכות," היא אומרת בקול יציב.

סטפן מסובב אליה מבט חד.

היא לא ממצמצת. היא מחזירה לו מבט קר, חד, כזה שאומר 'ראיתי הכול ואני לא מפחדת ממך'.

"אל תתקרב אליה שוב ככה," היא מוסיפה בשקט, אבל ברור.

היד שלה מתהדקת סביב שלי, והיא מושכת אותי החוצה.

אני לא מסתכלת אחורה,

אבל אני מרגישה אותו.

עומד שם. פגוע. זועם. ולראשונה לא בשליטה.

סטפן

אני יוצא מהחדר האחורי ומרגיש את הדלת נסגרת מאחוריי. את האוויר במועדון חונק. רועש. מסריח מאלכוהול וזיעה. אני עדיין לא מצליח לנער ממני את המבט שלה.

מירי פאקינג טיילור.

העובדה שהיא ראתה אותי שם, בחדר הזה, שורפת לי בראש.

"מה זה היה עכשיו?" מארק שואל כשאני חוזר לבר. הוא נראה שיכור ומבולבל. בדיוק כמוני. "מירי?" הוא כמעט נחנק מצחוק. "המזכירה החנונית שלך?" אני לא עונה.

מירי. המזכירה שלי. איך לעזאזל היא נראית ככה? אין מצב. במשרד היא תמיד עם סריגים, בגדים חסרי צורה, משקפיים. נעלמת ברקע. אז למה עכשיו היא נראית כמו מישהי שאני לא מצליח להוציא מהראש?

בחרתי בה להיות המזכירה שלי בדיוק בגלל זה. היא הייתה אזור בטוח. לא מסוכנת. לא מישהי שאשים לב אליה.

שיט.

ורק עכשיו זה מכה בי – בכל הזמן שהייתי בחדר האחורי, הראש שלי חזר אליה.

לא לבנות. אליה.

"ברצינות זאת הייתה עכשיו מירי? מירי שלנו?" מארק צועק לי באוזן.

"אתה מקשיב לי בכלל?

למה אתה ממשיך להסתכל עליה?"

אני באמת לא מצליח להוריד ממנה את העיניים.

היא עומדת בבר. מדברת עם איזה בחור. מחייכת. חיוך אמיתי. למה זה גורם לי להרגיש לא טוב? ולמה זה בכלל מעניין אותי?!

מירי

"מה יפהפייה כמוך עושה במקום כזה?" ג'וני שואל אותי. הוא באמת שאל את זה עכשיו? אלוהים.

למה בנים כל כך מטומטמים?

רק המחשבה על זה מעצבנת אותי.

הוא בחור חמוד, ג'וני, אין ספק, אבל הוא חופר לי יותר מעשרים דקות, ולא נעים לי להגיד לו שאני פשוט לא בקטע.

אז אני מחייכת אליו חיוך מאולץ. עם זאת, אני לא מצליחה לשלוט בעצמי, ובזווית העין אני שוב מציצה לכיוון סטפן. אין לי מושג למה אני עושה את זה, אבל זה

עוזר לי לא להקשיב לג'וני.

"סתם, באתי ליהנות," אני עונה.

ג'וני מנסה להתקרב עוד קצת.

אני זזה לאחור, שוב. הסיטואציה מתחילה להיות לא נוחה.

"אתה כל כך מצחיק," צחקוק נשי נשמע מהצד השני של הבר.

אני מנתקת את המבט מג'וני ומביטה לשם.

בחורה ג'ינג'ית יושבת צמוד לסטפן, צוחקת בקול רם, מלטפת בציפורניים את הזרוע שלו. אני מגלגלת עיניים.

הוא פשוט דוחה אותי. בא לי להקיא ממנו. הרגע

הוא היה עם שתי בחורות בחדר הצמוד, ועכשיו זה.

כשסטפן מרגיש את המבט שלי עליו, הוא מרים עיניים.

המבטים שלנו נפגשים.

אף אחד מאיתנו לא ממצמץ. לא זז.

אולי אתה הבוס שלי, אבל אני לא אתן לך את התענוג לגרום לי להרגיש מכוערת או לא ראויה. חתיכת חרא. אני מנסה להעביר לו את זה דרך העיניים.

הג'ינג'ית שלידו מניחה אצבע מתחת לסנטר שלו ומכריחה אותו להסתכל עליה. זונה.

"את בכלל מקשיבה לי?" ג'וני שואל.

שיט. שכחתי לגמרי שהוא עדיין פה. אני הולכת להרוג את דנה על זה שהיא נטשה אותי בשביל איזה בחור.

אני מחזירה את המבט לג'וני ומחייכת אליו שוב, חיוך מזויף.

"סליחה... מה אמרת?"

הוא ממשיך לדבר, אבל שוב, אני לא באמת מקשיבה. רק בוהה בכיוון שלו, ואז אני רואה את רוס מעבר לכתף שלו, מתקדם לעברנו.

יש! ניצלתי.

חיוך גדול כבר מתפשט על השפתיים שלי, ואז הוא נמחק.

סטפן עובר לידי, זרועו כרוכה סביב הג'ינג'ית. היא נראית נואשת לגמרי לשכב אתו עכשיו. מה שכנראה באמת יקרה. מטומטמת.

סטפן נעצר. מביט בי באדישות מוחלטת, ואז בג'וני שעומד לידי.

מה הסיפור שלו עכשיו? מה הוא רוצה ממני? אני מרימה גבה ומחכה.

"תגיעי מחר בשבע בבוקר למשרד," הוא זורק לעברי בחיוך ערמומי.

מה?! הוא השתגע? אני אהיה על חמש שעות שינה במקרה הטוב.

אני לא מספיקה לעכל או לענות, והוא כבר מתחיל ללכת לכיוון היציאה.

"למה?" אני ממהרת לשאול.

הוא מסתובב אליי שוב, המבט שלו קר ועצבני. "כי ככה אמרתי, מיס טיילור." והוא הולך, מושך את הג'ינג'ית ביחד אתו.

בן זונה. אני שונאת אותו.

"אני באה לישון אצלך היום," דנה אומרת פתאום מאחוריי.

"הבהלת אותי!"

היא מגלגלת עיניים ומביטה לעבר הגב של סטפן.

"למה?" אני שואלת.

"כי אני הולכת להפוך אותך למזכירה סקסית."

מה?!

אין מצב. לא שוב.

אני לא עוברת את הגיהינום הזה עוד פעם.

"בשביל מה?" אני מסתובבת אליה, בידיים שלובות.

"את הולכת לגרום לבוס החמוד שלנו להתאהב בך," היא קובעת, "ואז לשבור לו את הלב האכזרי."

היא לקחה סמים. בדוק.

"ולמה בדיוק שאני אעשה את זה?" אני מרימה גבה. "הוא אפילו לא מסתכל עליי. וחוץ מזה, אני שונאת אותו."

"בדיוק בגלל זה, זה מושלם," היא מחייכת. "זאת תהיה נקמה מתוקה על כל מה שהוא עשה לך בשנתיים שעבדת אצלו."

יש בזה משהו. מגיע לו. אבל... האם אני באמת מסוגלת לזה?

אין מצב שזה יעבוד. אין סיכוי שגבר כמו סטפן קווין ישים לב אליי באמת. ובטח שלא יתאהב בי.

*

אני לא מאמינה שנתתי לה להלביש אותי ככה. כבר עשר דקות שאני בוהה בהשתקפות שלי במראה. פאק.

זה כאילו אני מסתכלת על מישהי אחרת לגמרי, וזה מוזר.

אני לובשת חצאית עיפרון אפורה כהה, צמודה מאוד. חולצה אדומה,

שהכתפיות שלה נופלות ברישול מחושב על הכתפיים שלי. השיער המתולתל גולש על הכתפיים ועל הגב, מסודר בצורה מושלמת מדי בשבילי. בנוסף, אני נועלת עקבים שחורים גבוהים. וזה לא נוח. ממש לא נוח. רק אומרת.

"קחי," דנה מושיטה לי אודם אדום.

אני מורחת על השפתיים.

אני באמת הולכת לעשות את זה.

איך בכלל גורמים למישהו להתאהב בך? בחיים שלי לא התאהבתי במישהו. אבל דנה צודקת. אני חייבת לנקום במניאק הזה.

סבלתי שנתיים.

"תסתובבי אליי," היא מבקשת.

אני מסתובבת במקום.

היא מחייכת חיוך קורן. "את כל כך הולכת להפיל אותו." היא מקפצת משמחה.

ואני מחייכת חיוך ממזרי. אתה כל כך הולך ליפול, סטפן קווין.

שאלוהים יעזור לי, כי אני עדיין לא יודעת למה בדיוק אני נכנסת.

*

כבר כמעט עשר והבן זונה אפילו עוד לא הגיע למשרד. העיקר

אני כאן משבע בבוקר, כמו שהוא דרש. אני הולכת להרוג אותו.

אני עוברת שוב ושוב על המיילים שלו, אבל אין שום דבר חשוב. אני משתגעת.

סטפן מגיע רק לקראת אחת עשרה, נכנס ישר למשרד שלו בלי לומר לי אפילו בוקר טוב.

הטלפון על השולחן שלי מצלצל וגורם לי לקפוץ.

"איפה הקפה שלי, מיס טיילור?!" הוא צורח מעבר לקו.

פאק. הלך לי עור התוף.

"כבר מגיע, מר קווין," אני עונה.

הוא מנתק.

אני מטיחה את הטלפון בחזרה למקומו.

"הלוואי שתמות," אני ממלמלת. ולא מאמינה שאני אמורה לגרום לדבר הזה להתאהב בי.

כשאני מכינה את הקפה, עוברת בי מחשבה רגעית שאולי הייתי צריכה לשים לו רעל. איך לא עשיתי את זה עד עכשיו? הלוואי תמות, תמות.

בדרך למשרד שלו אני רואה את דנה יושבת בעמדה שלה וקורצת לי.

אני מרימה יד ושולחת לה אצבע שלישית.

היא, כמובן, צוחקת. הכלבה.

אני דופקת על הדלת ומחכה לאישור.

"כנסי!" הוא נוהם.

מה יש לו כבר על הבוקר? אני מתמרמרת כשאני נכנסת.

סטפן עובד על המחשב ולא מרים אליי מבט אפילו כשאני מניחה את הקפה על השולחן שלו.

אני כבר מסתובבת לצאת, אבל אז נשמע רעש של משהו מתנפץ, ואני קופצת במקום. מרימה מבט ורואה את מארק עומד ליד הבר שבצד השני של המשרד.

"פאק," הוא ממלמל.

אפילו לא שמתי לב שהוא כאן.

"אתה בסדר, מר בראון?" אני ממהרת אליו.

הוא מרים יד, מסמן לי לעצור.

אני קופאת במקום.

"מה לעזאז-" סטפן מתחיל לומר, ואז משתתק.

אני רואה את זה קורה.

העיניים שלו מתרחבות. הוא בולע רוק כבד. המבט שלו יורד, וחוזר אליי.

פאק. דנה צדקה. החדר משתתק לגמרי.

שניהם פשוט עומדים ומסתכלים עליי, בלי להוציא מילה.

אני משתעלת קלות, רק כדי לשבור את השקט.

בסוף שניהם ממצמצים.

"אני יכולה לעשות בשבילך עוד משהו, מר קווין?" אני שואלת.

הוא לא עונה, רק מניד בראשו לשלילה.

אני מהנהנת, מסתובבת ויוצאת.

מבעד לקירות הזכוכית אני קולטת את זה – שניהם בוהים לי בתחת.

בכוונה, אני מגזימה, ומניעה את האגן בצורה סקסית.

הפה של סטפן נפער מעט, ומארק נראה כאילו הוא שוכח איך לנשום. אני צוחקת לעצמי והולכת למשרד הפתוח של דנה. היא עומדת ליד הדלת עם חיוך ענק.

"נו?" היא שואלת.

אני דוחפת אותה פנימה וסוגרת את הדלת מהר.

"הם היו בשוק," אני לוחשת בהתרגשות. "סטפן ומארק. לא הצליחו לדבר!"

"פאק," היא קופצת ומוחאת כפיים.

"אני גאונה. עשיתי אותך דוגמנית!"

אני צוחקת ומתיישבת על הספה. "אוקיי," אני אומרת, "מה השלב הבא שלנו?"

דנה מחייכת חיוך זדוני ומתיישבת מולי. "אז ככה..." היא נשענת לאחור על הספה, משלבת רגל על רגל ומחייכת חיוך מסוכן.

"בשלב ראשון," היא אומרת לאט, כאילו מקריאה מתוכנית סודית,

"את מפסיקה לנסות להרשים אותו."

אני ממצמצת. "מה?"

"בדיוק," היא מצביעה עליי. "זה מה שכולן עושות. כולן רוצות את תשומת הלב שלו. כולן רוצות להיות מיוחדות. את לא."

"אבל... כל העניין הוא -"

"לא," היא קוטעת אותי. "העניין הוא לשלוט. זה לא לרדוף. זה לגרום לו לרדוף."

אני נאנחת.

"אוקי, גאונת־על. אז מה אני כן עושה?"

היא מתקרבת, קולה יורד לטון רציני. "את חוזרת להיות מירי. אבל בגרסה משודרגת."

"כלומר?"

"בעבודה – את מקצועית. קרה. עניינית. לא מתחנפת, לא מתעצבנת. את לא מתייחסת אליו מעבר לנדרש. לא מבט מיותר, לא חיוך מיותר."

"אבל הוא רגיל שאני -"

"בדיוק," היא קוטעת שוב. "הוא רגיל. ואת שוברת לו את ההרגל."

אני חושבת על זה. איך הוא לא הצליח להוריד ממני את

העיניים.

"בשלב הראשון," היא ממשיכה, "הוא צריך להתבלבל. לא להבין אם הוא דמיין את זה. אם את באמת קיימת ככה, או שזה היה רגע חד־פעמי."

"ואם הוא ינסה להקניט אותי?" אני שואלת.

היא מחייכת. "את לא ננשכת."

"איך?"

"תשובות קצרות. יבשות. מקצועיות. הוא זורק הערה? את עונה בעובדות. הוא מרים קול? את לא מרימה. הוא מחפש רגש? הוא לא מקבל."

אני בולעת רוק. זה קשה יותר מלהתלבש סקסי.

"ועוד דבר," היא מוסיפה.

"מה?"

"את לא נעלמת לגמרי. את פשוט... לא זמינה רגשית."

"כלומר?"

"את עסוקה. יש לך חיים. את לא קופצת כשקוראים לך, אלא כשצריך. והכי חשוב," היא מתקרבת עוד, לוחשת, "את לא שואלת אותו כלום."

"כלום?"

"כלום. גברים כמוהו רגילים שכולם סובבים סביבם. כשמישהו לא – זה מטריף אותם."

אני מרגישה דופק חזק באצבעות. "זה באמת יעבוד?" אני שואלת

בשקט.

דנה מחייכת, בטוחה בעצמה. "מירי, הוא כבר התחיל להסתובב סביבך. את פשוט לא ראית את זה עד עכשיו."

אני נשענת לאחור, נושמת עמוק.

שלב ראשון. לא להתקרב. לא להתרחק. להיות בלתי צפויה.

אני מרימה מבט אל דנה. "ואם זה ייגמר בזה שהוא יפטר אותי?"

היא צוחקת. "הוא לא יוותר על הדבר היחיד במשרד שעושה לו קצר במערכת."

אני מחייכת חיוך קטן, לחוץ אבל נחוש. "טוב," אני אומרת. "אז שלב ראשון יוצא לדרך."

ואיפשהו בפנים, אני יודעת – משהו כבר התחיל לזוז.