רחמים

1

פניקס

"תחזיק את הביצים האלו."

היינו בסופרמרקט, ואבי הגיש לי את הקרטון הלבן. המעבר היה קר. גם לי היה קר, ידיי רעדו.

"אל תפיל את הביצים האלה, בן." קולו היה מאיים. הכול בו היה מאיים.

הוא עשה את זה סוף־סוף. הוא רצח את אימא שלי אתמול בלילה, הבוקר. נסענו לסופרמרקט, כי היינו זקוקים לאוכל. אחותי הייתה אצל דודתי וטוב שכך, כי אימא מתה. ידיי רעדו עוד יותר. בהיתי בהן וניסיתי לכפות עליהן להפסיק, התחננתי שיפסיקו לרעוד. אימא רעדה לפני שמתה. הזיכרון הזה הוא כל מה שנשאר לי בסופרמרקט הזה, בתוך ראשי. ידיי נקיות עכשיו, אבא קרצף אותן היטב לפני שהכניס אותי למשאית כדי לבוא לכאן, לקנות מצרכים. הרגשתי בחילה. אימא ניסתה להכין ארוחת ערב, ובסוף האוכל שהוציאה מהמקרר הושלך לכל עבר. הקרטון הצפצפני של הביצים הסגיר אותי. הוא השגיח עליי, הפך כועס יותר ויותר. אימא כבר לא כאן כדי להתערב, לעצור אותו כשהוא נהיה כזה.

"תפסיק לרעוד, פניקס צ'רצ'קי."

זאת הייתה לחישה מפי האיש המפחיד ביותר עלי אדמות. כיווצתי את שריריי. זה לא עזר, אולי אפילו החמיר.

"אתה הילד הכי טוב, ניקס. אני אוהבת אותך כל־כך, תזכור את זה." אימא. איננה.

צפיתי באימה כשהקרטון נשמט מידיי והתרסק על הרצפה בקול מחריד. אימא רעדה לפני שמתה, לפני שהוא רצח אותה. הבטתי בפניו, יודע שהוא יהרוג גם אותי. לא כאן, הוא אהב פרטיות, דלתות סגורות. ידעתי לא להשמיע קול כשכף ידו לפתה את זרועי בחוזקה. אולי יום אחד הוא ימעך לי את העצמות לגמרי. התחלתי לספור בראשי את מכוניות המצ'בוקס שלי, זה תמיד עזר לי לשמור על השקט. בקופסה מתחת למיטה שלי היו שלוש מכוניות, המכונית האדומה, הוואן הכחול והאהוב עליי מכול, ההאמר. הוא היה סגול ו...

"מה אמרתי לך?" פיו היה ליד אוזני. הבל נשימתו והזיעה שעל פניו הריחו רע.

אימא איננה. לפחות אחותי הייתה בבית של דודה שלי, היא רק תינוקת. אבא תפס את זרועי האחרת, קצת מתחת לקצה שרוול החולצה שלי. צפיתי בעורי נמחץ בין אצבעותיו. הרגשתי את הדמעות עולות, בכי תמיד החמיר את המצב. הוא עמד לשבור לי את הזרועות, את שתיהן.

"היי, אדוני! עזוב את הילד הזה!" צמרמורת עברה בגבי. חרדנו לפרטיות שלנו. אסור היה לאיש לדעת. "אמרתי עזוב! אתה גדול ממנו, שחרר אותו. הוא בסדר."

זאת הייתה ילדה, כמוני. היא הניחה את ידיה על זרועו ודחפה. נאלמתי דום. הגרביים שלה לא היו תואמים ושערה היה הילה ענקית של תלתלים. היה לה תיק נוצץ שממנו הציצה בובת כלב, וידה אחזה בקופונים. מתוך אחד הכיסים בצבצה מחברת ספירלה, שעליה שורבט חתול. אבא הרפה מידי האחת והרים את שלו. הוא התכוון לחבוט בילדה הקטנה הזאת. הרמתי את ידי כדי לחסום אותו, ואז ראיתי את מותי בעיניו. לא מתייצבים נגדו, לעולם. אימא איננה. הילדה הקטנה לא נרתעה כלל. שנים אחר־כך יתברר לי שמעולם לא חטפה מכה בחייה, אבל לא ידעתי זאת עכשיו. עכשיו, היא הייתה גיבורת על.

"אסור לפגוע בילדים, זה לא בסדר," היא אמרה והעבירה את מבטה מפניו אל ידו, שעדיין לחצה עליי.

"הסתלקי, ילדה, לפני שאשנה את דעתך." אבא ניגב את פיו בגב ידו בתנועה מאיימת.

הוא היה מרוסן כלפי הילדה הזאת. היא הזעיפה פנים מול אבי ואז הטתה את שפתיה הצידה, כאילו נמאס לה ממנו. חשתי איך פי נפער בתדהמה, ואז היא הביטה בי. עיניה הכחולות הצלולות ראו אותי, דרכי.

"אתה בסדר?"

להיות עד לחוסר כבוד פראי כזה למה שאבי מסוגל לעשות, למה שהוא דרש מאימא, ממני, היה כמו לחטוף מכה היישר במרכז החזה. הרגשתי איך אבי מזהיר אותי בעיניו. הילדה הזאת הייתה השמש באופק האפל ביותר, היא גרמה לחושך להפוך לאור. הנהנתי. תמיד היינו בסדר. אימא איננה.

"אדוני, אתה צריך לעזוב את הזרוע שלו." הילדה הצביעה עליי.

ידעתי מה היא ראתה, אצבעותיו ננעצו בי כמו שיני נמר. גופי כולו היה מלא בחבורות בצורת כף ידו של אבי. החדשה שעל זרועי תהיה ייחודית, רק מפני שלא נכנסה לחלוטין לאזור הבטוח של השרוול. אלבש חולצה ארוכת שרוולים מחר, אם אחיה עד מחר.

"אמרתי שתסתלקי, ותדאגי לעניינים הארורים שלך!"

עיניה נפערו למשמע המילה "ארורים". אילו רק ידעה. רציתי שהיא תדע. היא צמצמה את עיניה מול אבי. "אתה איש רע."

הוורידים בצווארו של אבי החלו להתנפח. היא הייתה בסכנה עכשיו, וידעתי שעליי להגן עליה מפניו. לא להיות לבד, ולו לרגע אחד, אפשר לי לנשום והייתי זקוק לזה כל־כך.

"את עומדת לגלות עד כמה רע אני יכול להיות."

זאת הייתה נהמה נמוכה, קול הבית שלו, קול הדלתות הסגורות. זה היה הקול שלעולם לא אצליח להימלט ממנו, הקול האחרון שאימא שלי שמעה. אימא איננה.

"אתה מנסה להפחיד אותי, אבל אני לא נבהלת בקלות. אני ישנה במיטה שלי לבד, עם האור כבוי וללא מנורת לילה בכלל!" היא זקפה את סנטרה מול אבי, כמו מתאגרפת רגע לפני האגרוף הראשון.

"אבא, בוא נלך," דיברתי בשמה.

בדרך כלל לא דיברתי, לא כשקולו של אבי יצר סדק עמוק בתוך נשמתי, אבל לא רציתי לראות את האור בעיניה כבה. לא ידעתי מהי נשמה, עד שראיתי את נשמתה של אימי עוזבת אמש, או אולי הבוקר. היא הייתה האור בעיניים.

"רבקה דיקסי סטילס!"

הילדה סובבה את ראשה בבת אחת. רבקה חייב היה להיות שמה. "פה, אבא! אני צריכה את עזרתך!" היא שילבה את זרועותיה על חזהּ.

צפיתי באבי מעביר את משקלו מצד לצד וקופץ את לסתו. הוא לא אמר דבר נוסף, זנח את המצרכים שלנו על הרצפה לצד קרטון הביצים ומשך אותי איתו. הבטתי לעברה מעבר לכתפי כשצעדנו. היא נופפה לאביה, שאותו לא זכיתי לראות.

"אבא! האיש הזה! חכה!"

היא תחבה יד לתוך התיק הנוצץ שלה, חיפשה משהו מאחורי בובת הפרווה ורצה אחרינו. כשהשיגה אותי, היא הושיטה לי סוכרייה על מקל. הבטתי בה, המילים "חבק אותי" היו מודפסות עליה. הכנסתי אותה לכיסי.

רבקה התבוננה ישירות בעיניי. "תהיה בסדר?"

הנהנתי. אהיה בסדר, זה פשוט לא קרה באותו יום, ולא ביום שאחריו. גם לא באלה שיבואו.

2

בקה

חמש עשרה שנה מאוחר יותר

בתחילת הקשר שלהם היה קשה לשמוע את הנרי מדברת על החבר שלה, דיק דונגי, ולשמור על פנים רציניות, אבל עכשיו זה היה טבעי. הנדריקס עבדה איתי בתור ברמנית־מלצרית ב"מימ'ס", בר עם קונספט רופף סביב מימים מצחיקים מהאינטרנט. זה התבטא בעיקר בהדפסת מימים שהודבקו על הקירות מבפנים ומובן שהעובדות נדרשו להתלבש באופן חושפני. הנרי מצאה את הגבר שלה, והוא שם בשביל להישאר. לא שאני מאשימה אותו, הגוף של הנרי מטורף, השיער, השפתיים שלה... היא הייתה בבירור גורם המשיכה העיקרי של גברים לבר. הנרי גרה עכשיו עם דיק, ואני איבדתי את השותפה שלי להרפתקאות חיפוש הגברים והאהבה.

"דיק אמר שבסוף השבוע הקרוב נלך לשפץ קצת בבית החולים הווטרינרי, אז אצטרך לבטל את יום הטיפוח הנשי שלנו."

להנרי הייתה הזכות להתלבש כרצונה לעבודה. זאת הייתה קצת רמאות, כי היא הפכה למִים אינטרנטי ויראלי בשנה שעברה. אני עדיין הייתי צריכה לממש את הפֵטישׁ של הבעלים ל"נערת מסטיק", המִים הכי לא ברור אי־פעם. התלבושת שלי כללה קוקיות וחזייה ורודה, המכנסונים שלי היו לבנים־כסופים והנעליים היו גרסה סקסית למגפי פלטפורמה. בנוסף, הייתי חייבת להתיז על עצמי בושם בריח מסטיק בכל שעה. עקבים בשילוב מלצרות ועבודה בבר היו החלק הגרוע ביותר, בתוספת הדרכים שבהן גברים שיכורים העבירו את ידיהם על עורי החשוף כמובן. ניגבתי את השולחן האחרון לפני הפתיחה ושלחתי מבט נעלב לעבר הנרי. היא הייתה מבאסת ממש.

"אני מצטערת, אפצה אותך, בקרוב," הנרי פתחה את זרועותיה, חיבקה אותי ושחררה בטפיחה רועמת על ישבני, "שמרי על פוקוס, בקס."

גלגלתי את המגבת שלי והצלפתי בה על הכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלה. היא קפצה והתרחקה, וידעתי שהצלחתי לפגוע. הנרי עבדה מאחורי הבר הערב. קינאתי בה, כי שם יכולתי לנעול כפכפי קרוקס, שהיו נעימים לרגליי הרבה יותר מהעקבים.

"קיבלת הודעה מאימא שלך!" נופפה הנרי בנייד שלי.

"מה היא כותבת?" צעקתי מעבר לכתפי כשהלכתי לפתוח את דלת הכניסה.

"אוי, שיט."

הדלקתי את שלט הנאון שעליו מוארת המילה 'פתוח', לפני שהסתובבתי לבדוק בנוגע למה היא מקללת.

"אימא שלך שוב משדכת אותך."

"אוי, שיט," הדהדתי את מילותיה של חברתי, "מתי?"

הנרי עיוותה את פניה. "הוא מגיע לכאן הערב."

נענעתי בראשי בתסכול, והנרי חזרה אחריי. כבר עברנו את זה. הלכתי אל הבר והתיישבתי על כיסא גבוה, לוקחת מהנרי את הנייד. גללתי דרך חמש עשרה הודעות מאיש הקשר "מאמאפלצת". היא מצאה עוד בחור עבורי. לא מפתיע, מציאת בעל שידאג לכל צרכיי, הייתה המטרה היחידה בחייה. ידעתי שזה נובע מאהבה. איפשהו, עמוק בפנים, אימא שלי ניסתה לוודא שיהיו לי חיים מושלמים. זאת הייתה התפיסה שלה לחיים מושלמים, כמובן. נשפתי ארוכות והרגשתי את יציבתי מתערערת. בראשי שמעתי את אימא אומרת לי להזדקף ולדחוף את הציצים קדימה, כי גברים אוהבים ציצים וציצים משיגים לך בעל מצוין. קימרתי את כתפיי עוד יותר. אימא פגשה בחור במקום שבו היא מחליפה שמנים ברכב הב־מ־וו שלה ושלחה אותו אליי הערב. יש אימהות שלא היו רוצות שיראו את בנותיהן בדרך שבה התלבשתי הערב, אך אימא שלי ראתה בזה פיתיון לבעל. סקסי יותר שווה טוב יותר. לתפוס בעל זה הדבר החשוב ביותר בחייה של בחורה, לא משנה אם הוא בוגד, אם הוא מתעלם ממך, אם יש לו רשימות קשר מלאות בחברות לסקס מהאינטרנט. כל עוד הוא הבעל שלך, ניצחת בחיים.

הנרי הניחה את ידה על זרועי. "אני מצטערת, מתוקה, אני יודעת שאת שונאת את זה."

החלקתי את הנייד שלי על דלפק העץ אל מעבר לבר, כדי שהנרי תאחסן אותו עם התיקים שלנו. לא היו לי כיסים, והבוס התעצבן אם השתמשנו בניידים בזמן העבודה.

"אה, רגע, יש עוד אחת. זאת תמונה, לעזאזל!" הרימה הנרי גבה ונקשה בציפורן מחודדת על המסך.

התמונה הייתה בבירור צילום מסך של פרופיל ברשת חברתית. אלטון סמית' היה חתיך מאוד. בתמונה הוא חיבק עופר קטן, וזה הספיק בשביל הנרי. הייתה לה חולשה מיוחדת לתינוקות פרוותיים וחמודים מכל סוג. לאלטון היו לסת חזקה ועיניים כחולות נוצצות. הוא חבש בנדנה והיה ברור שהוא ממש אוהב טיולים, הרקע של התמונה היה פסגת הר גבוה.

"אלטון חתיך אש!" אמרה הנרי בהתלהבות.

החזרתי לה את הנייד. "מראה יכול להטעות. לדוגמה, את שוכבת בקביעות עם הרוצח הסדרתי של העיר," קרצתי לה והיא החניקה צחקוק.

לדיק דונגי כבר היה מוניטין עוד לפני שהנרי הכריזה עליו כשלה. התברר שאלה שמועות שווא, אך עדיין אהבתי לעקוץ אותה על כך מדי פעם. דיק לימד אותנו לבחון קצת עמוק יותר לפני ששופטים אדם.

"כן, אבל מה אם הבחור הזה לא נורא כל־כך?"

קימטתי את אפי לעומתה, הסתובבתי וקמתי מהכיסא בדיוק כשהדלת הקדמית נפתחה. לאימא שלי הייתה יכולת יוצאת מגדר הרגיל למצוא את הגברים המוזרים והמשוגעים ביותר בעיר ולהפגיש אותי איתם. לקחתי תפריטים לסבב הלקוחות הראשון שלי. הם הזמינו משקאות, וחזרתי עימם אל הנרי. היא המשיכה את השיחה כאילו לא נקטעה כלל.

"אולי הבחור הזה שונה."

תופפתי באצבעותיי על העץ המבריק בזמן שחיכיתי שתניח את המשקאות על המגש שלי.

"אני פשוט לא רוצה רגיל, מבינה? אני רוצה להרגיש אהבה בוערת בחזי." הקרח רשרש בכוס כשאיזנתי כוסות מלאות ברום ובקולה על המגש.

"ובפות שלך," נענעה הנרי את שדיה לעברי.

נענעתי את שלי חזרה בלי לשפוך טיפה אחת מהמשקאות.

"זאת כבר רמה מתקדמת של השתרללות־מלצרות," צחקה הנרי והניחה את המשקה האחרון על המגש.

"יש לי כישורים שאפילו את לא יודעת עליהם."

נשאתי את המשקאות לשולחן. עד שהגעתי, הלקוחות כבר החליטו על המנות הראשונות. סיימתי לרשום את ההזמנה כשהדלת הקדמית נפתחה שוב. אלטון סמית' נכנס, סרק במבטו את הבר ומצא אותי. חיוכו זהר ואפילו הייתה לו גומת חן. הוא היה יפהפה, אבל לא הרגשתי כל רגש, פרט לאימה. התהליך עמד לחזור על עצמו שוב. מאמאפלצת תלחץ ותדחוף, אני אעשה כמיטב יכולתי, אבל עדיין אאכזב אותה ואכשל בלתפוס בעל שיספק לי את ה"באושר ועושר עד עצם היום הזה".

3

פניקס

ישבתי כבול לכיסא מתכת בחדר נטול חלונות, מוקף בחמישה גברים זועמים, שחוו הלילה מנעד רגשי מגוון בהחלט. תחילה הם היו מרוגשים מכך שתפסו אותי, כי נחשבתי בלתי ניתן ללכידה. לעזאזל, הייתי מיתוס ממש. עבדתי על המסתורין הזה במשך שנים, ולעיתים כה נדירות הופעתי בפני מי ששרד מפגש איתי, עד שיכולתי להיות פנטזיה.

"תראו את הפרצוף המזוין הזה, אלוהים! כמה שעות השקעת בחרא הזה, מרסי?" האיש תפס את הלסת שלי בחוזקה. חייכתי בזחיחות כדי לעצבן אותו יותר, "איזה מטורלל עושה דבר כזה לעצמו?"

הם נדהמו, נגעלו ועכשיו הם כעסו. הם התכוונו להרוג אותי ברגע שהבוס שלהם יסיים איתי, או לפחות זה מה שהם חשבו. הם חיפשו עליי, לא הייתי חמוש. נחרתי בבוז. הגבר הקרוב אליי סטר לפניי. התייחסתי למכה כהזדמנות. הייתי רגיל לכאב, ויכולת הסבל שלי הייתה גבוהה בהרבה מהממוצע. נשכתי את לשוני והשתמשתי בשיניי כדי לדחוף קדימה את המחט הזעירה שהחבאתי שם עוד לפני ש"נשביתי". ברגע שהמחט הייתה חופשייה, קיצצתי את קצהּ כדי להפעילה, נזהר שאף טיפה מהרעל שהוטען בתוכה לא תטפטף עליי. נשפתי את המחט אל פניו של החוטף הקרוב אליי, והיא ננעצה כמו חץ ממש מתחת לעינו הימנית. המחט הייתה כה דקה, שלרגע הוא כלל לא הבחין במה שעשיתי. ניצלתי את הזמן שבו הרעל נספג בתוכו כדי לתמרן את ידיי בעלות המפרקים הגמישים במיוחד ולהשתחרר מהאזיקים. האיש המורעל הגיב בפראות אל מול גזר דינו. הוא התפתל, התכווץ וקצף יצא מפיו. הפתעה היא הסחת דעת נהדרת. שאר הגברים בחדר כבר שכבו על הרצפה לפני שהמורעל נשם את נשימתו החנוקה האחרונה. לא הבטתי בפניהם לאחר מותם. זה היה הרגל, שיטה למניעת יצירת זיכרונות. לנצח אזכור את המבט על פניה של אימי אחרי שאבי רצח אותה, את העיניים הקפואות. נענעתי בראשי ובחנתי את סביבתי. פתחתי את דלת החדר שבו הם החזיקו אותי, הם לא חשבו לנעול אותה. ראיתי מצלמות בפינות החדרים, אטפל בהן אחר־כך. עכשיו הייתי צריך לסיים את המשימה שלי. הייתה ילדה קטנה בבית הזה, שנחטפה כקלף מיקוח על חוב גדול. זכרתי את תרשים הבית משרטוטי המבנה שאותם שיננתי לפני שהגעתי. לא הדלקתי את האורות כשניווטתי את דרכי, לא רציתי להשאיר נתיב מואר לאחרים שוודאי כבר יצאו לצוד אותי.

ארבע דלתות משמאל ואז גרם מדרגות, ארבע דלתות נוספות ואז בחמישית, בעטתי פנימה. שמעתי יבבות מתערבבות בהלמות הרגליים שסימנו שאנשים מתקרבים למצוא אותי שוב. לא הייתי חמוש, מלבד בצורך הנואש להציל מישהו. הלילה זאת תהיה כריסטינה הקטנה. קראתי את התיק שלה בקפידה לפני שקיבלתי את העבודה. היא הייתה נכדתו של מאפיונר מקומי, ובגיל שבע לא היה לה שום עניין בכסף, רק ב"פוני הקטן שלי". ידעתי שפניי יפחידו אותה, לכן רכסתי את הקפוצ'ון על פניי כך שיכסה אותן. לאחר מכן הזזתי את שני צידי הרוכסן של הסוודר ופתחתי את כפתורי החולצה כדי לחשוף את חולצת "הפוני הקטן שלי" שלבשתי. הצבעתי על החולצה.

"היי, כריסטינה, אפשר לבקש ממך לבוא איתי? אני רוצה לקחת אותך חזרה לאימא ולאבא שלך."

היא הייתה גוש קטן על המיטה בחדר החשוך. מצאתי את המתג והדלקתי את האור. לכריסטינה היו עיניים חומות עם מבט מואר ושיער בלונדיני. היא רעדה. הצבעתי על החולצה שלי.

"זאת החולצה החביבה עליי, נצנוץ פלוץ פיה."

ידעתי שלדבר עם בחור שמכסה את פניו בקפוצ'ון לקוח ככל הנראה היישר מהסיוטים שלה, לכן השתמשתי בבדיחה המצחיקה שאביה היה מספר לה כדי לנסות להרגיעה. יהיה קל הרבה יותר להוציא אותה מכאן אם היא לא תבעט ותצרח.

כמעט באוטומטיות היא ענתה, "זה לא נצנוץ פלוץ פיה, זה נצנוץ דמדומים."

"אני רוצה להוציא אותך מכאן, ואני מצטער שהיית כאן. את יכולה לבוא איתי?"

צפיתי בלקחים שהוריה הטמיעו בה מבזיקים בעיניה המבוהלות. לא ללכת עם זרים, לא לדבר עם אנשים מוזרים, כל זה. טפחתי על התמונה שעל חזי.

"אין לנו הרבה זמן, נסיכה. את באה איתי?"

הסרתי את הכפפה והושטתי לעברה את ידי. לא רציתי שיידבק בה רעל שבו אולי נגעתי בטעות אחרי שהרגתי שישה אנשים.

היא הצביעה על ידי המקועקעת. "אתה שלד?"

נענעתי בראשי. "זה רק קעקוע, כדי להפחיד אנשים רעים, אבל את לא בן אדם רע."

זאת כנראה הייתה תשובה טובה, כי כריסטינה התרוממה מן המיטה. החדר היה ריק והחלון נאטם בלבנים. חשתי את נחישותי מבעבעת, רציתי להציל את הילדה הזאת. כריסטינה אחזה בידי והובלתי אותה אל מחוץ לחדר. המסדרון היה חשוך, ואצבעותיה הקטנות התלפפו סביב אצבעותיי בחוזקה. ידעתי שהיא לא אוהבת את החושך, ידעתי גם שאילו הייתה מרימה את חלקה האחורי של החולצה שלה, הייתי רואה את הצלקות על עמוד השדרה מחמשת הניתוחים שעברה בימי חייה הקצרים. העובדה שהצליחה ללכת הייתה סימן טוב, משמעות הדבר שחוטפיה לא פגעו בה או שאם כאבה, ספגה את הכאב הבוער כדי להימלט איתי. שאגת אזהרה נשמעה לפתע ממקום כלשהו בבית. זמננו התקצר. התכופפתי נמוך.

"אני יכול להרים אותך? אנחנו חייבים לזוז ממש מהר."

הילדה הקטנה הושיטה את ידה ונגעה בלחיי, רק כיסוי הבד של הקפוצ'ון הפריד בינינו. "אתה איש טוב, נכון?" בלעתי רוק בקושי ונענעתי בראשי. "אתה יכול להרים אותי." כריסטינה הרימה את זרועותיה הקטנות באוויר.

הרמתי אותה בזהירות ככל שיכולתי, ואחיזתה סביב צווארי הייתה חזקה.

"בשבילי, תטמני את ראשך בכתפי ואל תפקחי עיניים, בסדר?"

תכננתי הכול. הדרך הטובה ביותר שתגרום הכי פחות נזק, הייתה דרך החניה. הייתי מעדיף לקפוץ מהחלון, אבל לא כשהיא בזרועותיי. יכולתי להרגיש את נשימתה החמה על חזי. היא נצמדה בחוזקה אל דמות הפוני המצוירת שעל חולצתי. פתחתי את הרוכסן של הקפוצ'ון כדי שאוכל להשתמש בטווח המלא של שדה הראייה שלי. התכופפתי כשחשתי משב אוויר סמוך לאוזני, והאגרוף חלף מעל לראשי. שלחתי את זרועי ודקרתי, עם סכין ששלפתי מכיסי, את האיש בגרונו. בזמן שהוא שלח יד אל צווארו, חטפתי את האקדח מידו. לאקדח היה משתיק קול, והשתמשתי בו כדי להרוג אותו. הרגשתי את זרועותיה של כריסטינה מתהדקות סביב צווארי.

לחשתי סמוך לאוזנה, "הכול יהיה בסדר. השאירי את עינייך סגורות והעמידי פנים שזה חלום."

בדרכי אל החניה הרגתי עוד שני גברים. פסעתי מעל גופותיהם, כשאני ממשיך לספר לכריסטינה ברוגע כמה קרובים אנחנו אל החופש. ביקשתי ממנה ללחוש לי את שמות הפונים האחרים האהובים עליה. הגעתי לשביל החניה ונעלמתי איתה אל תוך היער שהקיף את המתחם. לא היינו לגמרי חופשיים מהסכנה. השטח הואר, ורכבי שטח שחורים התעוררו לחיים. גברים לבושים בשחור עם תתי־מקלע בידיהם פרצו החוצה מן הבית. התחלתי לשיר את שיר הנושא של 'הפוני הקטן שלי' ברכות באוזנה של כריסטינה, כדי שלא תבכה. בדרכי להציל אותה למדתי את המילים. היא הייתה קשוחה, לוחמת קטנה, או כך לפחות אמר אביה. להוריה לא היה קשר, לא כזה שיכולתי למצוא, למאפיה שאליה השתייך סבה. קרוב לוודאי שהם היו כלי משחק במאבק לא להם, אבל הייתי בא בשביל כריסטינה בכל מקרה, יש לי חולשה לילדים. היא החלה לשיר בלחישה יחד איתי, מילותיה נשמעות בלחש כנגד חזי. אל הפוני, כך הנחתי. היא המסה אותי. הייתי הורג כל אדם במתחם כדי שאוכל למסור את הילדה הזאת בבטחה לידי אימה הלילה, ולשים קץ לסיוט הזה עבורה. החולצה שלבשתי הייתה לבנה, ושערה הבלונדיני של כריסטינה התנופף כדגל באור הירח. לא התכוונתי לקחת ממנה את הפוני, לכן נאלצתי לנוע מהר יותר כדי להתרחק ככל האפשר מן המתחם.

"איך הגב שלך?" שאלתי כשסיימנו את השירה.

"אני בסדר," היא הרימה את עיניה וראתה את פניי החשופות. ציפיתי לצרחה. היא נגעה בקצות אצבעותיה בקעקוע השיניים הסמוך לפי. "גם שלדים הם גיבורי על?"

"כן." הייתי הדבר הרחוק ביותר מגיבור, אבל אם זה מה שהייתה זקוקה לו, זה מה שאהיה.

"תודה." כריסטינה הניחה שוב את ראשה על חזי.

הקשבתי לקול הענפים הנשברים בזמן שפילסתי את דרכי בתוך הלילה. כשהגענו לאופנוע שלי, לא בזבזתי זמן בלחבוש קסדה לאף אחד מאיתנו.

"שם!" הקריאות דלקו אחרינו.

נגמר לנו הזמן. קפצתי על האופנוע. "החזיקי בי הכי חזק שאת יכולה."

זינקתי קדימה, מתעלם מהרעש שהקמתי. נזקקתי למהירות כעת ובדרך כלל האופנוע שלי היה הכלי המהיר ביותר על הכביש. כל חלקיו, פרט למראות, היו בצבע שחור־מט כדי שלא יבריקו. נדרשו לי שתי ידיים כדי לדהור במהירות המרבית. כריסטינה נאחזה בי כקופיף קטן. החלק הזה הטריד אותי, לא יכולתי להתחשב בעמוד השדרה שלה. דהרנו במהירות של 110 קמ"ש, ללא ציוד מגן, אבל מאחורינו היו אנשים שמוכנים להרוג את שנינו, ולכן רק המהירות תעבוד. הייתי צריך להגיע לטריטוריה של סבא שלה, אנשיו ייצרו עבורנו קו הגנה. סטיתי מהכביש הראשי וכיביתי את פנס החזית. נסעתי במהירות לא אחידה בתוך אזור מגורים, ונכנסתי להסתתר בחניה פתוחה לכמה דקות. בדקתי את כריסטינה והיא רעדה, אבל נשמה בקצב סדיר. חיכיתי עוד כמה דקות, אך לא הייתה כל תנועה ברחובות השקטים. הבית גם הוא נראה ריק. העמדתי את כריסטינה על רגליה והסרתי את הקפוצ'ון שלי. נתתי לה ללבוש אותו כדי שלא יהיה לה קר, והיא עקבה אחריי כשפרצתי אל הבית. המתנתי דקה כדי לשמוע אם תופעל אזעקה, שררה דממה. כשנכנסתי פנימה, עזרתי לכריסטינה להיכנס למשרד בבית על קצות האצבעות. המחשב דלק, והצלחתי לשלוח מסר אל סבא שלה, השתמשתי בכתובת שמצאתי רשומה על מכתבים שהיו מונחים על השולחן כנקודת התמצאות. נותרו לנו כמה שניות לפני שניאלץ לזוז. פרצתי בקלות למצלמות האבטחה אחרי שהסטתי את הנווט של ספק האינטרנט. האנשים המסכנים שאל ביתם פרצתי, לא יסתבכו במלחמה הזאת. מחקתי את עקבותיי מן המערכת.

כריסטינה ואני כבר ישבנו על האופנוע הדוהר כשהשיירה של סבא שלה הגיעה. היא התעקשה שאלווה אותה עד לביתה, מביטה בפחד באנשים שהקיפו את סבה. שיערתי שבעיניה הם דומים מדי לאלה שמהם נמלטנו זה עתה. הגברים נעצו מבטים משתאים בפניי, אבל לא התכוונתי לבקש מכריסטינה להסיר את הקפוצ'ון שלי. הסכמתי לנסוע איתה באחד מרכבי השטח, ואחד מאנשיו של סבא שלה נסע אחרינו באופנוע שלי. היא ישבה מקדימה, כי רכב השטח היה חשוך בלילה, ושקעה מייד בשינה. כעבור עשרים דקות הגענו לדלת ביתה. אימה משכה באלימות את ידית הדלת, מעירה את הילדה הקטנה בעודי מחפש את כפתור הנעילה.

"התינוקת שלי! התינוקת שלי!"

הבטתי מטה אל חיקי, הייאוש הגולמי בקולה העלה בי זיכרונות שלא רציתי לשוב אליהם. ז'קט נח על המושב שכריסטינה זה עתה פינתה. החלקתי לתוכו בעוד אביה מצטרף אל החיבוק. דמעות של אושר והתנשפויות הקלה נשמעו חזק בשקט של הלילה. משכתי את כובע הקפוצ'ון על פניי לפני שיצאתי מן הרכב.

האם התרוממה וצרחה בקול רועם על אנשיו של הסבא, "לכו, הסתלקו מפה! איך אתם מעיזים? איך אתם מעיזים?"

היא כנראה הייתה חסרת היגיון משילוב של לחץ, דאגה וחוסר שינה, אבל לא האשמתי אותה. רוצחים הקיפו את התינוקת שלה. כולל אני.

כריסטינה הצביעה עליי. "הוא טוב."

הרגשתי את ברכיי רועדות לרגע. הבטתי בכפות רגליי. הייתי רחוק מלהיות טוב, היא פשוט הזכירה לי ילדה קטנה אחרת, מלפני זמן רב.

"טוב, אם כך הוא יכול להישאר, אבל השאר החוצה, או שאני מתקשרת למשטרה!" היא זעמה.

הייתה כאן דרמה משפחתית שלא רציתי לקחת בה חלק. אחד הגברים ניגש אליי, ואני הרמתי אליו את עיניי ממעמקי הקפוצ'ון.

"זה הז'קט שלי." לא אמרתי דבר. "בסדר, אני מניח שהוא שלך עכשיו." הטיתי את ראשי. "זה שלך. עבודה טובה, מרסי. אתה צריך ללכת בקרוב או שהבוס לא ישלם. הוא אומר שאתה מפחיד יותר מכל אחד שהוא אי־פעם פגש."

כדרכי, שמרתי על שתיקה. ככל שאדבר פחות, כך הם ידמיינו יותר. ביצעתי את העבודה שבעיניהם הייתה בלתי אפשרית. הסבא הבטיח לי טובות בתמורה להחזרת נכדתו, דחיתי אותן. רציתי רק כסף, לא רציתי להיות קשור לאף אחד מהחלאות האלה ורציתי להציל את כריסטינה. היא התקרבה אליי וחיבקתי אותה בעדינות, נזהר על גבה. לחשתי לה שהיא יכולה לישון בחושך, מפני שלעולם לא אתן למשהו רע לקרות לה שוב והוספתי אותה לרשימה הקצרה מאוד של הנשים שאני שומר עליהן, מפני ששפיותי תלויה בכך. אחותי, אמבר, רבקה דיקסי סטילס ועכשיו, כריסטינה פייבי. ביניהן, רק כריסטינה תדע שאני עושה זאת.