התחנה הבאה

חלק ראשון

אִיתן ואֵלָה

I

אִיתן ואֵלָה נפגשו במרחב עבודה משותף, אחד מאותם חללי־עבודה פתוחים, עתירי אור ואוויר, שהיו נפוצים בעירם באותה תקופה. אִיתן עבד שם זמן רב יותר וחיבב את החלל המשרדי, ששכן בקומה העשרים ושש של בניין גבוה. הוא היה מלא בצמחים ומלא באור ובצד המזרחי הייתה מרפסת ובה גינת סלעים וספסלים והוא הִרבה לשבת בחוץ, אפילו בסתיו ובראשית האביב, וזה הזכיר לו את הילדות שלו בזמן המגפה. הוא זכר חלונות, מקומות גבוהים, את הקור.

באותן שנים הם גרו בבניין גבוה מאוד בעיר אחרת. הם היו אמורים לגור בדירה ההיא רק שישה חודשים, בזמן שהוריו חיפשו בית, אבל זה לא מה שקרה. החיים היו צפויים ומסודרים עד שכבר לא, ובסופו של דבר הם גרו שם כמעט שלוש שנים, מאז שהיה בן שש ועד שהיה בן שמונה. הוא למד לקרוא. הוריו רבו והתפייסו בלי סוף. סבתא־רבתא שלו, שאותה לא זכר, מתה.

חלפה יותר משנה עד שבתי הספר נפתחו מחדש באותה עיר, והוא עבר מחזורי־קיבעון רבים במהלכה של התקופה ההיא — דינוזאורים, דיוקנאות עצמיים, מכונות רוֹבּ גולדברג, סרטוני אַנְבּוֹקְסִינג, קראטה בזום, סרטוני יוגה לילדים, מיינקראפט, הכנת סלַיים. ביניהם האריך ימים במיוחד העיסוק בקיפול אווירוני נייר עם אביו, הטלתם מהמרפסת וצפייה בהם כשטסו מעל לאגם. הם חיסלו חבילות נייר שלמות והאווירונים היו פזורים בכל מקום בבית, מה שהציק לאמא שלו ובמשך זמן מה היא התעקשה שיאספו אותם בכל יום לערֵמה בפינת החדר. ואז, ללא התראה, היא הרימה ידיים והאווירונים — אלה שלא יצאו לטיסה בכיוון אחד מעל פני המים — נותרו באשר היו.

אחר כך, כשבא לבקר את הוריו בבגרותו, חלף לא אחת בהליכה על פני הבניין הישן. ופעם אחת, שנים אחדות לפני שפגש את אֵלָה, דפק על דלת הדירה הישנה שלהם, 22E, ושאל את הזוג שהתגורר בה אם הוא יכול להעיף מבט. הם נראו לאִיתן מבוגרים ממנו בהרבה, אף שלמעשה לא היו מבוגרים כל כך, והאישה הייתה בהריון. בתחילה הם הביטו בו בחשדנות מסוימת. אבל אִיתן היה מקסים ורך־מבע, והוא נראה בלתי מזיק ואבוד מעט, כמו ילד. ״גרתי פה בזמן המגפה,״ הוא אמר, והגבר הביט באשתו ואז אמר, ״רוצה להיכנס?״

הם העבירו יחד חצי שעה. הם הכינו קפה ואִיתן ביקש כמה דפי נייר והראה להם איך לקפל כמה דגמי אווירונים. אבל אף אחד מהם לא טס רחוק כמו שזכר.

 

 

אִיתן מעולם לא הטיס אווירון מהמרפסת של בניין המשרדים, אפילו אחרי שכבר עבד שם ארבע שנים. אבל הוא כן חשב על זה.

הוא כתב תכנים לאתר שסיקר טרנדים טכנולוגיים. הוא לא אהב כל כך את העבודה שלו כי הביצועים שלו היו תלויים במישרין בהקלקות והיה לו חשד שהכותבים האחרים — הם היו שישה בסך הכול — היו מהירים ממנו ומצחיקים ממנו. ופעמים רבות כשלא הצליח למצוא נושא לכתוב עליו היה יוצא למרפסת כדי להשקיף על העיר או להביט מעלה בשמיים, ולפעמים היה חושב על הדירה בקומה עשרים ושתיים.

על המרפסת הזאת ראה לראשונה את אֵלָה. מתישהו לקראת סוף נובמבר הוא ישב על ספסל והביט מעלה בצורתו הסכינית של בז נודד שהמריא השמיימה, ואז הבחין בדמותה העומדת ליד המעקה בצִדה האחר של המרפסת. היא לבשה בלייזר צהוב וטייץ ולאִיתן היא נראתה קפואה וקטנה מאוד.

פניה היו מופנות לכיוון ההפוך, כך שככל הנראה הניחה שהיא לבד. לאחר שצפה בה שניות מעטות בלבד, היא הוציאה מכיס מעילה אווירון נייר, התקינה בזריזות את כנפיו והטילה אותו אל שמי העיר. ממקום מושבו הוא לא הצליח לראות אותו במעופו.

כשהסתובבה הוא ראה את פניה, חיוורות ומחודדות, כמו האווירון.

הוא קיער את כפות ידיו סביב פיו וקרא, ״תמיד רציתי לעשות את זה.״

״אז למה לא עשית?״

״נראה לי שחששתי שהאווירון ינחת על מכונית ותהיה תאונה.״

״אתה צריך לחשוש פחות,״ היא אמרה, ואז נשפה אוויר אל תוך כפות ידיה הקעורות וחזרה פנימה.

 

אִיתן דיבר שוב עם אֵלָה רק כעבור כמה שבועות, כשנפגשו במקרה באחד מארבעת המטבחונים של החלל המשרדי. הוא קיווה לדבר אִתה קודם אבל היא הגיעה לשם רק מדי פעם — פעמיים בשבוע של האווירון, פעם אחת בשבוע שלאחריו, ואז במשך שבועיים בכלל לא. בשלב זה האפיזודה על המרפסת כבר לבשה בתודעתו איכות חלומית — אירוע משמעותי אבל כמעט נשכח. וכשהיא צצה לידו, הוא לא מייד זיהה אותה.

היא בחנה חפיסה קטנה של בשר מיובש, הפכה אותה שוב ושוב בידיה. הציפורניים שלה נצבעו לסירוגין בוורוד ובכחול — הלק היה טרי ומבריק — ועל מפרק כף היד היא ענדה כמה צמידי כסף, שנצנצו תחת מנורות התקרה. כל דבר בה היה קטן. היו לה כפות ידיים קטנות וכתפיים קטנות ופה קטן ומעודן. אבל ההבעה שלה הייתה אותה הבעה שזכר מהמרפסת — חמורה וחקרנית — ולפניה הייתה איכות אפלולית למרות עורה החיוור. כל זה לא עלה בקנה אחד עם תווי הפנים השבריריים, הילדיים, כפות הידיים הקטנות והציפורניים הצבועות בלק ססגוני, והיא עדיין קראה את הכיתוב על גבי החפיסה.

״אין בזה שום תוספים משונים,״ הוא אמר.

״אה,״ היא אמרה וזרקה מבט זריז שמאלה. ״זה לא העניין.״

״מה את בודקת?״

״זה לא חשוב. סתם קראתי מה זה מכיל.״

״הם טעימים. אני אוכל אותם יותר מדי.״

היא החזירה את החפיסה לצנצנת. ״אני אצטרך להאמין לך,״ היא אמרה, ופנתה ללכת.

״סליחה,״ הוא אמר. ״שמעי, יכול להיות שאני טועה, אבל לא נפגשנו לפני כמה שבועות על המרפסת? את הטסת אווירון מנייר. זאת היית את, נכון?״

״לא,״ היא אמרה, לאחר הפוגה קצרה. ״אתה כנראה מבלבל אותי עם מישהי אחרת.״

״אה,״ הוא אמר. ״חשבתי שזאת היית את.״

״לא נראה לי,״ היא אמרה, ובמקום חטיפי הבשר לקחה שקית קטנה של גושי גרנולה והלכה משם. 

* * * 

מאוחר יותר אחר הצהריים אֵלָה ראתה אותו שוב על המרפסת. הוא ישב מתחת לפטריית חימום, רגליו מכוסות בשמיכה והמחשב הנייד מאוזן על ברכיו. היה קר בחוץ, אבל לא נראה שקר לו, וזה סִקרן אותה. היא לא ידעה למה בדיוק שיקרה לו בעניין האווירון. לא הייתה שום סיבה לשקר. ועכשיו היא הרגישה אשמה, אף שאם חשבה על כך בעצם גם לזה לא הייתה שום סיבה כי קרוב לוודאי שלעולם לא תדבר אִתו שוב. אֵלָה הייתה צלמת פרילנסרית, שעבדה בשביל מגזין ששכר כמה תחנות עבודה בחלל המשרדי. הפרויקט עמד להסתיים בסוף היום, ולמחרת היא תכננה לנסוע עם בנה דרומה ברכבת כדי לפגוש חברה מהאוניברסיטה. לאחרונה נראה שלא טוב לו בגן, ובבית הוא נעשה מתוח יותר ויותר, ואֵלָה קיוותה שבילוי בסביבה פסטורלית יותר יעזור לו להתאפס. היא לא תכננה לחזור העירה למשך חודש בערך, אלא אם כן יצא לה לעבוד שוב בשביל המגזין ההוא, ואפילו במקרה כזה היא לא התעתדה לחזור לחלל העבודה המשותף הזה.

היא צפתה בו מתחנת העבודה שלה. אחר כך יצאה החוצה. ״קח,״ היא אמרה, הושיטה לו אווירון והתיישבה על קצה הספסל. ״סליחה ששיקרתי קודם.״

הוא הפך את האווירון בידיו. ״זה בסדר. לא ניסיתי להקריפּ.״

״לא הקרפּת.״

״זה אותו אווירון?״

״לא, ההוא היה שונה.״

״הוא עף טוב? לא יכולתי לראות מאיפה שישבתי.״

״הוא התחיל בסדר, אבל אז איזו רוח תפסה אותו והוא נכנס לספירלה. הוא היה מסוג טוב — הדגם ההוא שבר שיא עולמי של מרחק. את זה עיצבתי בעצמי.״

״נראה לי שהמשקל מחולק די טוב.״

״אתה מבין בזה?״

״העברתי את רוב המגפה בלקפל אווירונים עם אבא שלי ולהטיס אותם מהמרפסת של הדירה שלנו.״

היא חייכה. ״גם אני. עם אחותי. היה לי מזל שאני לא בת יחידה.״

הוא הנהן. ״זה צירוף מקרים משעשע. גדלת בַּעיר?״

״כן,״ היא אמרה. ״תמיד גרתי במרכז היקום.״

״הפרובינציאליות האמיתית של יליד.״

היא צחקה, צחוק נינוח ומתגלגל. הצליל היה צלול ומפתיע, כי הוא לא חשב שאמר משהו מצחיק במיוחד. הוא החליט שינסה להצחיק אותה שוב.

״ידעת שאני משקרת?״

״אני חושב שלא הייתי בטוח,״ הוא אמר. ״אני אִיתן, דרך אגב.״

״אֵלָה.״

הם השתתקו למשך שניות אחדות. אִיתן סידר את כנפי האווירון. אחר כך אמר, ״מה את אוהבת בהם? באווירונים, הכוונה,״ והיא חשבה רגע ואמרה, ״נראה לי שאני אוהבת אותם כי הם נראים חופשיים מאוד וקלים מאוד, אפילו כשהם מתרסקים.״

 

אִיתן שאל אנשים אבל אף אחד אחר בקומה לא הכיר את אֵלָה. המגזין, כך גילה, שכר כמה חללי עבודה שונים בשכונה, אבל תחנות העבודה בחלל הזה שימשו רק פרילנסרים וכל מי שהשתמש בהן בשבועות שלאחר מכן לא ידע מי היא.

זה היה מגזין תרבות, שסיקר בעיקר את החיים בעיר. הוא נזכר ששמע עליו כי שנים אחדות קודם לכן התפרסמה בו כתבה עתירת באזז ושנויה במחלוקת על להקת תיאטרון יהודית שהעלתה מופעים אקספרימנטליים בדרום העיר, במחסנים נטושים על קו המים שאותם הפכה לזירות של אירועי תיאטרון אימרסיבי ניסיוני שנקראו ״היהודוחורים״. אבל הוא קרא רק מאמרים על המאמר הזה, ומעולם לא את הכתבה עצמה. בתקווה למצוא את הפרויקט שעבדה עליו — או אולי משהו שעשתה בעבר — אִיתן נכנס לאתר ורפרף על כמה מהכתבות האחרונות וגם על כמה מהתכנים הישנים יותר, המאורכבים. הוא לא מצא שום אֵלָה. ״אֵלָה״ היה שם פופולרי לבנות בתקופה שבה הם נולדו, ובהיעדר שם משפחה הוא נחל כישלון דומה כשחיפש אחר שורת הקרדיט שלה במקומות אחרים. וכך, שוב, היא התחילה להתפוגג בזיכרונו. עד שבוקר אחד, כשלושה שבועות אחר כך, הוא נכנס שוב לאתר המגזין ושם זה היה: ״אל התת־קרקע״ מאת אֵלָה הלפרין.

התצלומים היו בצבע, אבל רובם צולמו בלילה, ובגלל הפָּלֶטָה המוגבלת לגוני כחול־אפור נראו כמעט כתצלומי שחור־לבן. הדבר שיווה לסדרה איכות של משהו לא מן העולם הזה, ובעת שגלל בין התצלומים הייתה לו תחושה שהוא משקיף אחורה בזמן. אנשים שבורחים אל או ממשהו. אנשים שמחכים להיוולד מחדש. יהודים.

יותר מכול הרשים אותו דימוי של משפחה צעירה — אם, אב ושני ילדים. הם ישבו בסלון שלהם, בפתחו של אוהל אפור גדול, האם והאב בשׂיכול רגליים ובחיקו של כל אחד מהם ילד. לשמאלם, היכן שכנף האוהל השתפלה מטה, ניצבו ערֵמה מסודרת של בגדים מקופלים ושורה של סניקרס, לצד כמה ג'ריקנים גדולים של מים. ההורים היישירו מבט למצלמה, בעיניים צלולות ופקוחות לרווחה. הבן הסתכל על אחותו בהבעה מפוחדת ומתריסה בעת ובעונה אחת; הבת, המבוגרת ממנו בכמה שנים, החזיקה בחיקה כמגוננת חתול קליקו. מתחת לתצלום היה תיאור קצר: משפחת גלר מתכננת להיכנס לאנומליה בתחנת הסאבוויי נורת'לאנדס בסוף השבוע הבא. כשנשאלו על החלטתם, שילה ודניאל גלר, שניהם רופאים, הביעו תחושה של אי־ודאות לגבי מה שימצאו שם אבל ציינו שהם דואגים לביטחון ילדיהם לאור ההגבלות החדשות שהוצעו. בימים האחרונים הם תרגלו שינה באוהל שהם מתעתדים לחלוק בעבר השני. בתצלום זה לורן ועזרא גלר, בני 10 ו־6, מגוננים על החתול של המשפחה, שאותו ישאירו אצל בן־דוד.

משהו זע בקרבו של אִיתן למראה התצלומים, והוא גם היה מרוצה מאוד מכך שמצא את שמה של אֵלָה. אבל מאחר שהייתה פרילנסרית, לא צוינו במגזין שום פרטי התקשרות ישירים. ומאחר שלא נראה שיש לה חשבונות פומביים כלשהם ברשתות החברתיות, הוא החליט לנסות את טופס ה״צרו קשר״ שבאתר.

 

היי, אם אפשר, בבקשה תעבירו את ההודעה הבאה לאֵלָה הלפרין. תודה —

 

־־־־־־־־־־־־־־־

 

היי אֵלָה,

 

אני אִיתן מחלל העבודה המשותף במרכז העיר. רק רציתי ליצור קשר כדי לומר שראיתי את הכתבה המצולמת שלך הבוקר. היא כל כך מצוינת, ממש מקסימה. אהבתי במיוחד את התצלום של משפחת גלר. נראה שהוא הדהד לי במיוחד. אשמח לדבר אִתך על זה אם יתאים. מקסימום תרוויחי כוס קפה חינם. תעדכני אותי ―

 

אִיתן בלוק

 

לסיום הוסיף את כתובת האימייל שלו ולחץ על ״שלח״. אחר כך נעמד ליד השולחן שלו ויצא לשיטוט ברחבי המשרד. הוא עצר פעמיים לקחת חטיף, אף שלא היה רעב, ובשתי הפעמים בחר מתוך לחץ חופן קטן של אפוני ואסאבי שהיו חריפים במידה לא נעימה, וניער אותם בכף ידו כמו קוביות. לאורך שארית היום התקשה להתרכז. הוא הצליח להעלות פוסט אחד על שַׁלָּט למשחקי וידיאו שהותאם לכמה ממערכות הקרב החדשות. אבל במשך רוב היום הוא סתם הסתובב ללא מטרה ורִפרש את האימייל שלו. כשהבוס שלו מצא אותו בחוץ, מביט מעלה בשמיים, הוא שאל אותו בדאגה כנה אם הכול בסדר.

״כן, בסדר גמור, לגמרי,״ אמר אִיתן.

״כי אתה קצת בפיגור, אתה יודע את זה, כן? רק רציתי לוודא שהכול בסדר. אני לא מתכוון רק בעבודה. לא קל לנו בימים אלה.״

״לנו?״

הבוס הנמיך את קולו. ״לנו.״

אִיתן חייך ואמר, ״כן, בטח. אני ממש מעריך את זה.״

״אני יודע שאתה מסוגל,״ אמר הבוס. ״אתה רק צריך להחליט. עדיין צריך לחשוב על העתיד.״

אִיתן הנהן. הוא חיבב את הבוס שלו, ורצה להשׂביע את רצונו. אבל בזמן שהבוס התרחק הייתה לאִיתן תחושה מוזרה שהשיחה כולה היא זיכרון של מישהו אחר, משהו שעבר זמנו, בדיוק כמו אֵלָה.

 

אֵלָה קיבלה את ההודעה של אִיתן עוד לפני שחזרה מהדרום. היא לא חשבה עליו מאז שדיברו ועכשיו, בזמן שהשקיפה על בנה, שרץ בחלקה של סביונים והפיץ את זרעיהם בבעיטות לרוח ואל אור השמש, ניסתה להיזכר במראה פניו. התחוור לה שאינה מסוגלת לדמיין אותו בבהירות.

אֵלָה לא הרבתה לצאת לדייטים מאז שמייקל נולד, בבוקר חמים אחד של ראשית הסתיו לפני שש שנים. שבועות אחדים לאחר שגילתה שהיא בהריון נסע אביו של מייקל צפונה, יחד עם רבים אחרים, ולא חזר. בתחילה נתקפה כעס נואש. אבל הכעס נמוג, אולי מהר מכפי שציפתה, ועד מהרה היא הרגישה מרוקנת. היא התכוונה לבצע הפלה. אבל היא דחתה עוד ועוד את ההליך, עד שבוקר אחד התעוררה והבינה שאינה רוצה לבצע אותו כלל. היא עדיין השתאתה על העובדה הזאת, שנותרה אפופה במסתורין.

מאפיין מוזר של החיים בעירם היה שתינוקות הגיעו הביתה במוניות, באוטובוסים, בסאבוויי, משל היו בני אדם ולא אלים קטנים. אמהּ של אֵלָה באה לבית החולים לעזור לה בלידה, שנמשכה כל הלילה. בדמיונה נולד מייקל מוקדם בבוקר, כשהשמש זרחה על פני העיר. זה מפני שעל התצלום האחרון שצילמה לפני שנולד — תצפית על העיר מחלון החדר שלה בקומה החמש־עשרה של בית החולים — הוטבעה השעה 5:26 בבוקר. את התמונה הבאה צילמה אמהּ — תצלום של מייקל, עדיין מכוסה דם, על מאזני שקילה מתחת למנורות חדר ניתוח — והוא היה אפוף באותו זוהר כחלחל ולכן התמונות התערבבו בזיכרונה. במציאות הוא נולד שעות אחר כך, בשעה 10:18 בבוקר, כשהשמש כבר עמדה גבוה בשמיים. אבל בזיכרונה הוא בא עם שחר.

כמו כל הילדים, הוא פרע וארגן מחדש את חייה. כשהביאה אותו הביתה, לאחר שנשאה אותו בסלקל במעלה שלושה גרמי מדרגות, כל דבר בדירה שלה נראה כאילו עבר תמורה ונעשה לא מוחשי איכשהו. היא אמרה, ״כאן אתה גר עכשיו. זה הבית שלך.״

היא נשאה אותו מחדר לחדר. אחר כך עטפה אותו בשמיכה כמו שהאחות לימדה אותה ויחד הם שכבו במיטה. עיניו היו בצבע אפור מימי לא מוגדר והיא ניסתה לדמיין איך היא ודאי נראית לו, מטושטשת ובוהקת. היא חשבה, בשבילך, בשמחה הייתי שורפת את העיר הזאת לאפר, ואחר כך היא לחשה את המילים האלה מעליו כמו תפילה.

עכשיו, כמעט שש וחצי שנים אחר כך, הוא רץ אליה והשעין את סנטרו על אמת ידה. ״מה את קוראת?״ הוא שאל.

״סתם אימייל.״

״זאת עבודה?״

״לא, זה ממישהו שאהב כמה תמונות שצילמתי.״

״חבר?״

״לא,״ היא אמרה. ״לא ממש. הוא רוצה להיות חבר.״

״אני רוצה שתרוצי אִתי,״ אמר מייקל.

אז היא קמה ורצה.

 

אִיתן ואֵלָה נפגשו לקפה שבועיים אחר כך. בית הקפה היה עמוס אף־על־פי שהקפה התייקר בשנים האחרונות. הבריסטה התאמנה בציור לבבות על קצף הקפוצ'ינו. אישה פגשה גבר שלא היה בעלה. אנשים ישבו ודיברו על החיים שלהם, העבודה שלהם, הילדים שלהם. הם דיברו על המצב ועל האירועים ועל החורים או שלא.

אִיתן בחר בבית קפה קרוב לחלל העבודה המשותף שבו נפגשו כי חשב שאולי זה יהיה נוח לה. רק לאחר שקבעו את המפגש עלה על דעתו שאין לו מושג מאין היא תבוא. הוא התנצל ברגע שהתיישבו.

״לא חשבתי,״ הוא אמר.

״זה בסדר. השכונה הזאת בסדר גמור. לא הייתי פה כבר כמה זמן. מאז שגמרתי את הפרויקט שראית.״

״אמרת שנסעת דרומה לכמה שבועות — ״

״כן, ביקרתי חברה מהאוניברסיטה.״

״איך היה?״

״היה נחמד. רק חבל שזה לא היה קרוב יותר. זאת נסיעה של שתים־עשרה שעות ברכבת. היינו צריכים לטוס.״

״למה לא טסתם?״

״האמת היא שאני לא ממש יודעת. כנראה הרגשתי באינטואיציה שעדיף ברכבת משום מה.״ היא לגמה מהקפה, שאותו המתיקה בנדיבות באגבה.

״איפה את גרה?״ הוא שאל.

״בצפון העיר. יש לנו דירת שלושה חדרים קטנה.״

״את גרה עם שותף או שותפה?״

״עם הבן שלי.״

היא צפתה בו בעת שהפך בזה בתודעתו. להפתעתה, אף שנראה מתוח ונבוך כשנכנסה, עכשיו הוא לא נראה כך. הוא חשב — בשלווה, ביסודיות — ובאותו הזמן היא בחנה את פניו, שיער חום ועיניים חומות בהירות ואף חד ובולט ושפתיים שהשתפלו מעט מטה ושיוו לו מראה עצוב גם כשלא היה עצוב. הוא גבר נאה, היא חשבה, ואף שהיה מבוגר ממנה בכמה שנים — ואף שבזקנו הקצר והלא מטופח כבר נבזקו כתמים קטנים של אפור — היה משהו ילדי בפניו, אנרגיית נעורים שרוסנה במשהו אחר, מלנכוליה, אולי, אם כי היא לא הייתה בטוחה.

״יש לך בן?״ הוא אמר.

״כן. אבל לא בן זוג. זה רק אנחנו. אבא שלו נסע צפונה כשהייתה התרמית ההיא על הקרינה מהחור בקנדה. הוא לא יהודי.״

מאחוריו שרקה מכונת האספרסו והעלתה עננת קיטור. ואז הוא אמר, ״אני אמור לדעת מה לשאול, אבל אין לי מושג.״

העובדה שלא איבד את שלוותו הרשימה אותה והיא חייכה. זה היה חיוך אחר מזה שראה קודם לכן. הוא שינה את פניה.

״קוראים לו מייקל,״ היא אמרה. ״הוא בגן.״

״איפה הגן שלו?״

״הוא הולך לבית ספר קטן בשיטת מונטסורי קרוב לבית שלנו בצפון העיר. בדרך כלל טוב לו שם, אבל לאחרונה היו קצת בעיות. כמה מהילדים האחרים הפסיקו לשתף אותו במשחקים. בגלל זה לקחנו חופש ונסענו דרומה.״

״אני מצטער. אני מקווה שזה השתפר מאז.״

״נראה. הוא עדיין אותו ילד.״

״את מתכוונת שהוא עדיין יהודי?״

״כן,״ היא אמרה. ״כן, זה בדיוק מה שאני מתכוונת.״

אחרי הפוגה קצרה הוא אמר, ״גם אני יהודי.״

היא צחקה. ״את זה לא הייתי צריכה שתגיד לי.״

״אני יודע. ברור. אני נלחץ ליד בחורות יפות.״

היא גלגלה עיניים. ״כמה פעמים כבר אמרת את זה?״

״זאת הפעם הראשונה,״ הוא אמר. ואז, ״את שומרת כשרות?״

״איך ידעת?״

״לא אכלת את הבשר המיובש. קצת אחר כך הבנתי למה.״

״חלק מאִתנו עדיין שומרים,״ היא אמרה בטון קפוץ.

״אני יודע.״

״גדלתי בבית קצת דתי. כנראה יש דברים שקשה לוותר עליהם. מה אִתך?״

״הייתה לי בר מצווה. בזה פחות או יותר זה מסתכם.״

״יש לך עדיין חברים לא יהודים? כלומר, ממקודם.״

״יש לי חבר מהאוניברסיטה, פֶנג. המשפחה שלו מטאיוואן. אנחנו מדברים מדי פעם.״ הוא ניסה לאמוד את התגובה שלה. אחר כך אמר, ״אז את באמת שומרת כשרות?״

״לפעמים. בכל אופן, הפופקורן במשרד שלכם לא רע. למען האמת זה אחד הדברים שמייקל הכי אוהב.״

הוא הנהן. ״אולי אני יכול להביא לו שקית מתישהו.״

״אולי,״ היא אמרה.

 

כשגמרו את הקפה שלהם הלכו לטייל בפארק סמוך. התברר שיש להם לא מעט במשותף. שניהם למדו באותה אוניברסיטה בעיר (השנתון שלהם היה אחד האחרונים שבהם סיימו סטודנטים יהודים את התואר), אם כי דרכיהם לא הצטלבו מעולם. לשניהם היו הורים באקדמיה. במקרה של אֵלָה אמהּ וגם אביה היו מרצים באוניברסיטה שבה למדו אִיתן ואֵלָה.

כשיצאו מהפארק, אֵלָה אמרה לו שהיא צריכה ללכת עוד כברת דרך במרכז העיר כדי לפגוש מישהו בענייני עבודה ושהוא מוזמן להתלוות אליה אם ירצה. זה היה יום שלישי בבוקר והמדרכות המו אדם, אם כי לא כמו שנים מעטות קודם לכן. בפינה שמדרום לבית הקפה הם חלפו על פני גבר חסר בית עם חתול לבן ושלט שעליו נכתב:

 

חייזר בתוך הציפורן שלי רוכב על עננים של אסיד.

צהוב אדום. מפל מים בפנים.

זין על היהודים! זין על היהודים! זין על היהודים!

מפלצות נחש מהחורים.

בבקשה עזרו לחייל משוחרר תודה שאלוהים יברך אתכם

 

אִיתן שמט מטבע לתוך הכוס שלו ואֵלָה הביטה בו בהפתעה. הוא משך בכתפיו. ״הוא משוגע,״ אמר. ״המצב גם ככה מחורבן, מה כבר יכול לקרות?״ היא הנהנה והם המשיכו בדרכם דרומה.

בזמן שהלכו אִיתן אמר לה שבאמת אהב מאוד את התצלומים שלה, שזה לא היה סתם תירוץ בשביל להזמין אותה לדייט, והיא אמרה שהיא מעריכה את זה, וזאת הייתה אמת כי היא האמינה לו וגם כי היא ידעה שהתצלומים שלה טובים ונהנתה כשאחרים הכירו בכך. היא שאלה אותו על העבודה שלו, אם תמיד רצה לעבוד בעיתונות, והוא אמר שהוא לא בטוח אם מה שהוא עושה נחשב עיתונות וסיפר לה כמה זה מלחיץ אותו כי הוא לא מייצר פוסטים במהירות מספקת. כשדיברו סוף־סוף על האנשים בתצלומים שלה, במרחק כמה בלוקים מיעדהּ של אֵלָה, פרצה ביניהם מחלוקת צורמת. אִיתן חשב שהם משוגעים על כל הראש. הוא הסביר — בפומפוזיות מרתיעה שנראתה לאֵלָה לא אופיינית — שהמצב ייפתר מאליו ושהאירוע השני יתפוגג והכול יסתדר כי הכול תמיד מסתדר.

אבל לא תמיד הכול מסתדר, היא אמרה. אנשים עוזבים. אנשים בורחים. אנשים אחרים באים וצוברים כוח. או שאף אחד לא אוחז בכוח ואולי זה יותר גרוע. רק בשבוע שעבר, היא אמרה, מכונית התפוצצה מעבר לכביש מול הדירה שלהם. אתה יכול לקרוא על זה. החלונות רעדו. והיא רצתה לומר שבגלל שאין לו עדיין ילדים הוא לא מבין שמוות זה דבר שלא בא בחשבון. אבל היא לא אמרה.

כשהגיעו למשרד שבו עמדה להתקיים הפגישה שלה, עדיין עמד ביניהם מתח מסוים. שניהם הצטערו על הוויכוח, כי מה הטעם, בעצם, וכדי להתפייס היא הראתה לו תצלום של מייקל האוחז בסביון.

״הוא יפהפה,״ אמר אִיתן. ״הוא דומה לך.״ ואז הוא שאל, ״אפשר לנשק אותך על הלחי?״

״אולי בפעם הבאה,״ היא אמרה, ונכנסה בדלת המסתובבת. הדלת נעה על צירה בתנועה חלקה ונשאה אותה משם בקלות.

אִיתן הביט מן המדרכה בעת שדמותה הקטנה והשברירית היטשטשה בזכוכית ובאור.