נקודת חיכוך

פרולוג

ניב

בקרים של קפה פושר מדי וישיבות במשרד שהיו יכולות להסתכם במייל. אחר צהריים ברכבת צפופה עם יותר מדי חיילים מיוזעים ופחות מדי חמצן. לילות של גלילה אינסופית באינסטגרם והאלגוריתם שכבר יודע להציג לי סרטונים שמרעידים את המסך, עם וייב שבא לי להיות חלק ממנו.

מי האנשים האלה שיש להם את האומץ לעלות על שני גלגלים, בלי חגורה ובלי קופסה שתגן עליהם ולדהור במאתיים קמ"ש?!

אני מתחילה להרגיש כאילו יש לי חיים מקבילים. האחד הוא זה שכולם מכירים, העבודה, הקפה הקבוע, ארוחות שישי עם המשפחה, הסדר המוכר. המסלול השני, אני עוד לא לגמרי מודה בו. אולי הוא קצת טיפשי ומתלהב בקטע ילדותי, אבל הוא שם.

זה לא שאני רוצה לאבד שליטה, אני פשוט עייפה. עייפה מלרצות את כולם, מלדעת תמיד מה נכון לעשות, מלעמוד בכל הציפיות. עייפה מלעשות רק מה שמותר ולא מה שבאמת בא לי. נמאס לי מעצמי.

אני רוצה להרגיש קצת חיים, קצת ריגוש ותנועה, משהו שישבור את השקט המשעמם הזה שנקרא ׳החיים׳. אולי זה טיפשי, אולי זה סתם שלב, אבל עמוק בפנים אני יודעת שזה יותר מזה.

"די!" אני אומרת בקול, אוספת את עצמי ואת רעמת התלתלים שלי, מניחה את הטלפון בצד והולכת לישון.

1

ניב

הבסטי שלי ואני לא הצלחנו להיפגש הרבה. היא הייתה שקועה במשמרות בעבודה, ואני הייתי שקועה... לא ברור במה. אולי בעצמי. אולי במחשבות שהמשיכו להידבק אליי כמו מדבקה ישנה שלא יורדת כמו שצריך.

"תזכירי לי, למה אנחנו נוסעות לחיפה דרך בית אורן?" לואיז נשענת קדימה על החגורה, מסרבת לתת לבחילה מקום. "את צדה אופנועים!" היא יורה פתאום.

"מה? לא!" אני עונה מהר מדי ולוקחת את הסיבוב רחב מדי.

"נו, ציד אופנועים. בכל פעם שאנחנו יוצאות, את בוחרת מקומות שאיכשהו יש בהם אופנועים. תחנות דלק, יערות וכבישים פאקינג מפותלים מדי. מה, את חושבת שאני לא קולטת? כולם יודעים שבית אורן זה המסלול המועדף על כל האופנוענים. אפילו כשהיינו בבית הקפה ההוא, ראיתי אותך בוהה בקבוצת האופנוענים שהגיעה עד שכמעט נקעת את הצוואר." היא מצמצמת אליי עיניים, מסמנת לי בידה. "תודי."

"איזה שטויות, זה לא ככה, פשוט מפה זה קצר יותר." אני מחניקה גיחוך של מישהי שנתפסה על חם.

"זה בדיוק ככה."

אני יודעת שהיא צודקת. בזמן האחרון מצאתי את עצמי מנווטת למקומות מסוימים בלי לחשוב. כמו אינסטינקט. כאילו אם אהיה שם מספיק זמן, אולי משהו יקרה.

היא ממשיכה להסתכל עליי, חוקרת אותי כמו מישהי שיודעת בדיוק לאן זה הולך. "זה לא סתם מגניב אותך, נכון?"

אני מגלגלת עיניים, אבל לא טורחת להכחיש. "נו, בסדר, גם זה. אבל זה מעבר."

"מעבר..." היא מחייכת. "תפרטי בבקשה."

"יש בזה משהו ממגנט. איך שהם נראים עם כל המיגון, איך שהם עומדים יחד, כל אחד עם הסגנון שלו, אבל עדיין חלק ממשהו גדול יותר. כמו להקה. הם כמו אבירים בני ימינו, עם הקסדה והכפפות. כמו בוקרים רק שבמקום סוסי פרא יש להם אופנועים." אני לוקחת שלוק מהקפה שהכנתי לי בכוס לדרך ומושכת כתפיים. "זו לא רק נסיעה, זה הווי. זה קודים שאף אחד מבחוץ לא מבין. זה לדעת שאתה שולט במכונה, שכל טעות איתה עולה ביוקר, ועדיין להפוך את זה לטבעי. לשחרר את הכוח שלה בדיוק איך שאתה רוצה."

לואיז נשענת לאחור במבט מסופק אחרי הנאום שדפקתי. "וזה גם סקסי בטירוף, תגידי את זה כבר."

אני מחייכת ומביטה אליה. "זה גם סקסי בטירוף."

"אז מה את הולכת לעשות עם זה?"

"כלום?"

"תשובה גרועה."

"נו, אז מה את מציעה?" אני מסתכנת. לואיז מחייכת את החיוך הזדוני הזה שתמיד מסמן שאני לא אצא מזה בקלות.

"פסטיבל עופר."

"פסטיבל מה?"

"זה פסטיבל רכיבה. לא מפיקים אותו בכל שנה, אבל השנה כן, והפעם הוא גדול במיוחד. הם חונכים מסלול חדש. אחי מקים שם כמה דוכני אוכל."

"ואיך זה קשור אליי בדיוק?"

"זה קשור אלייך כי זה מעניין אותך, ואת לא מסוגלת להודות בזה."

"דוכני אוכל?!"

היא מגלגלת עיניים. "לא! אופנועים! אבל לא רק, יש שם דוכני אוכל, מוזיקה, שוק מקומי. כל הקטעים שאת אוהבת. יהיה גם דוכן של המאפייה המושחתת שנמצאת ליד זכרון־יעקב, סתם שתדעי."

"את ממש יודעת איך למכור לי דברים."

"פחמימות ריקות, תמיד עובד עלייך."

וזהו. ככה, בלי תכנונים ארוכים, פתאום יש לי משהו לחכות לו.

אני לא מחפשת תירוצים יותר. אני כאן בגלל זה. לא בגלל דוכני האוכל, לא בגלל המוזיקה, לא בגלל השוק המקומי שכולם מתלהבים ממנו. אני כאן כי זה פסטיבל רכיבה, ואני כאן כדי להזין את הצורך שלי בריגוש.

לואיז לא אומרת כלום, אבל המבט שלה אומר הכול. "נו, כמה זמן נעמוד פה?" היא מתנדנדת על עקביה, עומדת לצידי כבר חמש דקות שלמות בזמן שאני כביכול מנסה להחליט לאיזה דוכן ללכת קודם.

"מה הבעיה שלך? זה יום יפה, תיהני קצת."

"אני נהנית." היא מחייכת, אבל אז נועצת בי מבט. "את מחפשת." אני לא טורחת להכחיש ומתחילה ללכת בין הדוכנים.

אנחנו נמשכות לדוכן קרמיקה קטן שמסתתר בין הדוכנים הצבעוניים יותר. משהו בנוכחות השקטה של המקום הזה, בין כל הרעש וההמולה, מרגיע אותי, מחזיר אותי לעצמי, לאהבה שלי לקרמיקה וליצירה בכלל. יש לי חיבה מיוחדת למכלים מכל סוג, עוד לא הצלחתי להבין עם עצמי למה, אבל אני קונה ומכינה כאלה בכמויות.

אני מתקרבת ובוחנת את הכלים שמסודרים יפה על שולחן פלסטיק שכוסה בבד פשתן כדי לשוות לו מראה קצת יותר טבעי. יש כאן מכלים מכל הסוגים. באמת לא תזיק לי קצת הכלה עצמית.

היד שלי חולפת על פני הספלים, עוצרת ליד אחד שנראה כאילו הוא לא שייך. הוא פחות מעוצב, פחות מלוטש, אבל משהו בו תופס אותי. האצבעות שלי מחליקות עליו, מנסה להבין אם זה לכלוך שאפשר פשוט לגרד או שזה חלק בלתי נפרד מהכלי. יש לו מרקם פראי, הוא לא מושלם, אבל הוא מחזיק. איכשהו, למרות שהוא עבר אש, למרות שהוא עבר שינוי, הוא עדיין כאן.

לפני שרפה, כשהחמר עדיין גולמי, הוא שברירי להחריד. כל דבר קטן, מכה קלה מדי או לחץ לא נכון והוא מתפרק. אבל אחרי שרפה של יותר מאלף מעלות, הוא הופך לעמיד וחזק, בלתי שביר, כמעט.

"זה אחד היפים שלנו," המוכרת מחייכת אליי כשאני מרימה את הספל.

"באמת? הוא לא בדיוק סימטרי."

"זה בדיוק הקסם שלו. את יודעת, לפעמים דווקא הדברים הכי שונים ולא שלמים, הם אלה שהופכים למיוחדים באמת." אני מגישה לה את הספל. "אזלו לי הפצפצים," המוכרת מתנצלת ומכניסה את הספל לשקית חומה, ומוסרת לי אותה בחיוך רחב וחכם.

אני נהנית, או לפחות מנסה לשכנע את עצמי שאני נהנית. יש פה הכול, אוכל מעולה, מוזיקה, אנשים מחייכים, אבל אני מרגישה על קוצים. יש משהו ברעש הרחוק של האופנועים שמושך אותי כמו מגנט ואני מנסה להתעלם מהדחף להיגרר לשם מייד. זה לא פייר כלפי לואיז. היא באה גם בשביל השוק המקומי והדוכנים הקטנים עם עבודות היד, בשביל כל מה שאני אמורה לאהוב. אבל הגוף שלי כמעט מתפתל לכיוון אחר. אני מחזיקה את עצמי, נשארת עם לואיז עוד קצת, מחייכת, שותה מהקפה שלי, עד שנהמות המנועים כבר בלתי נסבלות.

"את רוצה ללכת לשם, נכון?" לואיז שואלת פתאום.

"כן," אני מודה.

"אז לכי."

"את בטוחה?"

"ניב, זה ברור שאת לגמרי לא כאן. את נמשכת לזה כמו חתול לקרטון ריק." היא מחייכת. "אני אסתדר, לכי."

כשאני מגיעה לאזור של הרוכבים, אני מביטה בהם בהשתאות. הם כמו להקה, עומדים יחד, חלקם מדברים, חלקם מסדרים ציוד, אחרים רק מתרגלים את תנועות הרכיבה לפני שיוצאים למסלול. אני הולכת לאט, מנסה לא להיראות כמו מישהי מתלהבת שלא מבינה כלום.

קסדה יחידה עם משקף מבריק בצבעי שקיעה מונחת על שולחן פלסטיק, רחוקה מהאנשים. אני לא יודעת למה, אבל אני מתקרבת. אולי כי היא פשוט יפה. אולי כי אני רוצה לגעת בה. בלי לבדוק של מי היא, אני מרימה אותה ואומדת את הכובד שלה.

2

ראם

אני לא בטוח למה אני הולך היום. כלומר, אני יודע למה, כל הצוות שלי הולך כי זה אירוע גדול. מסלול חדש נפתח ויש כאן אופנועים, ובסוף זה מה שאנחנו אוהבים. אבל ברמת העיקרון, אני לא מחפש התקהלות, בטח לא כשזה כרוך במוזיקה רועשת מדי שלא אני בחרתי, ואנשים שצועקים כדי להתגבר עליה. יותר מדי רעש, יותר מדי אנשים שמסתובבים בלי מטרה מוגדרת, יותר מדי תנועה בלתי צפויה. זה מקום שבו אין לך שליטה על המרחב שלך, יותר מדי משתנים לא ברורים וזה דופק לי את כל האינסטינקטים.

"יאללה זוזו, צריך להגיע לפני שהחניה מתמלאת," דורון צועק, מתיישב על ההוסקוורנה שלו. "אם אנחנו לא זזים עכשיו, נמצא את עצמנו מחנים ליד השירותים הכימיים."

ברק עדיין מתעסק עם הקשירות של אופנוע הבטא 390 שלו. ינאי עובד על הנגרר, זורק מבט עייף.

נתי מסתכל עליהם מהצד, מצית סיגריה. "אז מה, נזכה לראות אותך קופץ היום או שאתה עדיין בתוכנית שיקום?" הוא מסתלבט על ברק שנפצע בפעולה לפני חודשיים ולא רכב מאז.

"אני מקווה שאתה רעב, כי אתה הולך לאכול הרבה אבק." ברק מחייך.

"תיזהר, אין בקופה הקטנה תקציב לפינוי מוסק." ינאי צוחק ובועט קלות בצמיג האחורי של ברק ויורד בקפיצה מהעגלה.

"אתם חבורה של מטומטמות," ברק נאנח ויורד גם. "טוב לחזור."

אנחנו מתחילים תנועה מהבסיס של היחידה בעמק חפר. הכביש צפונה מוכר לכולנו. אספלט חלק יחסית, תנועה ערה של יום חמישי שלא באמת מפריעה לנו. אין מקום למשחקים כשיש לך רמזור בכל חמש מאות מטר, אבל האצבעות על מצערת הגז כבר רוקדות.

"איך הטֶנֶרֶה שלך מרגישה היום?" נתי אומר בקשר הצוותי שבקסדות.

"היא מוכנה לתת בראש." אני מחייך בגאווה, מלטף את מכל הדלק של אופנוע הימאהה שלי.

"כן, כי כל מה שאתה צריך לפסטיבל שטח זה אופנוע טיולים קשוח במשקל של טנק."

"תגיד, אתה שומע את עצמך? לך יש אופנוע KTM 690. בוא, שנינו מוגזמים למסלול של היום."

"תראה, לפחות אני לא צריך להוביל אותה עם מנוף."

"נו, שוב אתם מתווכחים למי יש יותר גדול?" אלכס נכנס לשיחה, מנפנף ביד. "כולנו יודעים למי." צחוק מתגלגל באוזנייה כמו דומינו ראלי. אפילו אני מחייך בעל כורחי.

התנועה מתחילה להצטופף, רכבים פרטיים, ג'יפים, עגלות ואופנועים פונים ימינה, חלק עוצרים בחניה למטה, אבל אנחנו מטפסים על ההר. הצבעים של הפסטיבל מופיעים באופק. אפשר כבר לראות את הדגלונים ואת הגרילנדות קשורים מעץ לעץ. אולי אני לא אוהב את העומס, אבל אני כן אוהב אווירה של חגיגה. בכל פינה ממוקמים אוהלים ומשאיות, טריילרים עם כלים מכל סוג שאפשר לדמיין. רעש המנועים והמוזיקה כבר נשמע מרחוק. אנחנו נכנסים לחניה של הרוכבים, כל אחד מוצא מקום לפרוק את הכלים שלו, ומסירים את הקסדות.

"אוקיי, אז קודם כול סיבוב דוכנים," דורון מכריז.

"קודם כול, אני רוצה לאכול," אלכס קובע.

"קודם כול," אני מתקן את כולם, "אני הולך לראות את הצעצועים שהגיעו." אני מרגיש כמו ילד בחנות ממתקים.

"נו, ראם, זה הרגע," ינאי מתגרה. "תפסיק לשחק עם הרעיון ותביא כבר אופנוע שטח אמיתי."

"כן, כי זה מה שחסר לי, עוד כלי, עוד נגרר, עוד כאב ראש. כבר אין לי מקום בסלון."

"בסלון? לא מצאת מקום טוב יותר?!"

"אני אוהב את הנשים שלי קרוב אליי."

"דפוק!" ברק צוחק. "אתה יודע שאתה תעשה את זה בסוף."

הוא כנראה צודק.

נתי כבר בדרך חזרה מדוכן הבירה, ברק מתעסק עם איזה ג'יפ מפלצתי שעומד בצד, ואני פתאום נזכר שהשארתי את הקסדה על אחד השולחנות. אני צריך לקחת אותה ולזוז, המסלול עומד להיפתח ולא התכוונתי לבזבז כאן יותר זמן.

אני מתחיל ללכת לכיוון הקסדה שמונחת רק כמה צעדים ממני, אבל הראש עדיין חצי בשיחה עם ברק שמתווכח עם דורון על איזו שטות. אני מחייך בזווית הפה, לא באמת מתרכז בדרך. העיניים שלי עדיין על החבורה, שולח יד לאחור לכיוון הקסדה. אני מתכוון לצעוק שדורון צודק בוויכוח ונתקע במשהו. לא בשולחן, במשהו חם, חי.

לפני שאני מספיק להבין, אני שומע משהו נשבר. אני לא דואג לקסדה, אני כבר יודע שהיא בסדר, היא קיבלה חבטות גרועות יותר. פאק. מולי עומדת הבחורה הכי יפה שראיתי מזה זמן רב. שיער מתולתל ופראי ועיניים כהות שגורמות לי לשכוח איפה הייתי אמור להיות בכלל. עובר בי רגע קצר של שיתוק, ואני די בטוח שהלב שלי דילג על כמה פעימות.