הסוד האחרון

הקדמה

נראה שאני מתה, חשבה האישה.

היא נישאה הרחק מעל צריחי העיר העתיקה. מתחתיה האירו המגדלים הבוהקים של קתדרלת ויטוס הקדוש בים של אורות מנצנצים. בעיניה, אם עוד היו לה כאלה, היא עקבה אחר השיפוע המתון של גבעת הטירה לעבר ליבה של בירת בוהמיה, ואחר מבוך הרחובות המתפתלים, העטופים שמיכת שלג טרי.

פראג.

היא הייתה מבולבלת והתאמצה להבין מה קורה לה.

אני חוקרת מוח, הרגיעה את עצמה. אני שפויה בדעתי.

ההצהרה השנייה, החליטה, מוטלת בספק.

הדבר היחיד שד"ר בריגיטה גֶסנֶר ידעה בוודאות באותו רגע היה שהיא מרחפת מעל עיר הולדתה פראג. גופה לא היה איתה. היא הייתה נטולת מסה וחסרת צורה. אבל כל היתר, האני האמיתי שלה — מהותה, תודעתה נדמו תקינים לחלוטין ודרוכים, צפים לאיטם באוויר לעבר נהר ולטאבה.

גסנר לא זכרה דבר מהעבר הקרוב, למעֵט זיכרון קלוש של כאב גופני, אבל כעת נדמה שגופה מורכב אך ורק מהאטמוספרה שבה היא צפה. ההרגשה הייתה שונה מכל תחושה שחוותה מימיה. ובניגוד לכל אינסטינקט אינטלקטואלי, גסנר מצאה לכך הסבר אחד בלבד.

אני מתה. אלה החיים שלאחר המוות.

ובעוד המחשבה לובשת צורה, היא החליטה שמדובר באבסורד ודחתה אותו על הסף.

החיים שלאחר המוות הם אשליה קולקטיבית... שנועדה להפוך את החיים לנסבלים.

כרופאה בהשכלתה, גסנר הכירה מקרוב את המוות ואת סופיותו. בבית הספר לרפואה, כשניתחו מוחות אנושיים, גסנר הגיעה למסקנה שכל התכונות שהופכות אותנו למי שאנחנו — התקוות, הפחדים, החלומות, הזיכרונות — הם לא יותר מתרכובות כימיות נתונות בתרחיף של מטענים חשמליים בתוך המוח. כשהאדם מת, מקור הכוח של המוח נגדע, הכימיקלים מתפוגגים לשלולית נוזלית חסרת משמעות ומוחקים כל זכר לאדם שהיה פעם.

כשמתים, מתים.

נקודה.

אבל עכשיו, כשנישאה מעל הגנים הסימטריים של ארמון ולנשטיין, הרגישה חיה מאוד. היא צפתה בשלג היורד סביבה — או אולי דרכה? — ומשום־מה לא הרגישה את הקור. כאילו מוחה פשוט ריחף בחלל, עם כל התבונה וההיגיון שבו.

התפקודים המוחיים שלי קיימים, אמרה לעצמה. אם כך, אין ספק שאני חיה.

גסנר יכלה רק להסיק, שהיא נמצאת בעיצומו של מה שמכונה בספרות הרפואית "חוויה חוץ־גופית" — הזיה שמתרחשת כשמַחֲיים חולה במצב קריטי אחרי מוות קליני.

חוויה חוץ־גופית כמעט תמיד מתבטאת באותו האופן — האדם מאמין שמוחו הופרד זמנית מהגוף הגשמי, המריא וריחף ללא צורה. ההרגשה אמנם אמיתית, אבל חוויה חוץ־גופית היא רק מסע מדומיין, שנובע בדרך כלל ממצב של דחק קיצוני ומחסור בחמצן במוח, לפעמים בעידוד תרופות הרדמה של טיפול נמרץ כגון קטמין.

אני הוזה את כל הדברים האלה, הרגיעה את עצמה גסנר, כשהשקיפה על העיקול האפל של נהר ולטאבה, שהתפתל ברחבי העיר. אבל אם זאת חוויה חוץ־גופית... אני כנראה גוססת.

היא הופתעה משלוותה וניסתה להיזכר מה קרה לה.

אני אישה בריאה בת ארבעים ותשע... למה אני גוססת?

הבזק מסנוור של זיכרון מבעית חלף בתודעתה של גסנר. עכשיו היא קלטה שגופה הפיזי נמצא במצב שכיבה... ומבעית אף יותר, היא הבינה מה עושים לה.

היא שכבה על גבה, רצועה בחוזקה למכונה שהיא עצמה יצרה. מפלצת גהרה מעליה. היצור נראה כמו אדם קדמון שזחל מבטן האדמה. פניו וגולגולתו הקירחת היו מצופות שכבה עבה של חֵמר מלוכלך, סדוק ושבור כמו פני הירח. רק עיניו מלאות השנאה נראו מאחורי מסכת האדמה. על מצחו היו חרוטות בגסות שלוש אותיות בשפה עתיקה.

"למה אתה עושה את זה?" צרחה גסנר בבעתה. "מי אתה?!" מה אתה?!

"אני מגן עליה," ענה היצור המפלצתי. קולו היה חלול, והיה לו מבטא סלאבי קל. "היא סמכה עלייך... ואת בגדת בה."

"מי?!" דרשה גסנר לדעת.

היצור הגה את שמה של האישה, ודקירת אימה פילחה את גופה של גסנר. איך הוא יודע מה עשיתי?!

נוזל קפוא הכביד פתאום על זרועותיה, וגסנר הבינה שהיצור התחיל בתהליך. כעבור רגע היא חשה כאב חד, בלתי נסבל, שהתפשט במעלה זרועה השמאלית, לאורך הווריד הקוביטאלי המדיאני, והתנקז אל כתפה. "תפסיק... בבקשה," השתנקה.

"ספרי לי הכול," הוא דרש, כשהכאב המייסר הגיע לבית השחי שלה.

"אני אספר!" הסכימה גסנר בלהט, והיצור עצר את המכונה, כך שהכאב החד בכתף נעלם, אבל תחושת הבעירה נותרה בעינה.

אחוזת אימה, גסנר דיברה במהירות המרבית שאיפשרו לה שיניה החשוקות, וחשפה בקדחתנות את הסודות שנדרה לשמור. היא ענתה לשאלותיו, חושפת את האמת המבעיתה באשר לְמה שהיא ושותפיה יצרו עמוק מתחת לעיר פראג.

היצור הסתכל עליה מלמעלה מבעד למסכת החֵמר העבה, ועיניו הקרות הבזיקו בהבנה... ובשנאה.

"בניתם בית זוועות תת־קרקעי," הוא לחש. "כולכם צריכים למות." הוא שוב הדליק את המכונה, ללא היסוס, ופנה לעבר הדלת.

"לא...!" היא צרחה כשהעינוי התחדש, והכאב עבר מהכתף אל החזה. "אל תלך, בבקשה... זה יהרוג אותי!"

"נכון," הוא אמר מעבר לכתפו. "אבל המוות הוא לא הסוף. אני מַתִּי כבר הרבה פעמים."

ובמילים אלה היצור התפוגג, וגסנר שוב הרגישה שהיא מרחפת. היא ניסתה לבקש רחמים, אבל קולה נבלע בהלמות רעמים מחרישת אוזניים, והשמיים כמו נפתחו לרווחה. היא הרגישה שכוח בלתי נראה אוחז בה — מעין כוח כבידה הפוך — מרים אותה, גורר אותה מעלה.

במשך שנים, ד"ר בריגיטה גסנר ליגלגה על מטופלים שדיווחו על חוויות סף־מוות. עכשיו התחוור לה, שהיא מתפללת להצטרף לשורותיהן של הנשמות הנדירות שריקדו על סף הכיליון, הציצו אל התהום, ואיכשהו הצליחו לסגת ולהינצל.

אני לא יכולה למות... אני חייבת להזהיר את האחרים!

אבל היא ידעה שאיחרה את המועד.

החיים האלה נגמרו.

1

רוברט לנגדון התעורר בשלווה ונהנה מהנעימה הקלאסית שהשמיע השעון המעורר של הטלפון שלו על שידת הלילה. "שיר בוקר" של גריג היה כנראה בחירה נדושה, אבל הוא תמיד חשב שאלו הן ארבע דקות מושלמות להתחיל בהן את היום. כלֵי הנשיפה מעץ גָּאוּ, ולנגדון התמסר לתחושה שאין לו מושג היכן הוא נמצא.

אה, כן, נזכר וחייך לעצמו. עיר מאה הצריחים.

באפלולית, לנגדון בחן את החלון המקומר הגדול, שמשני עבריו ניצבו שידה אדוארדיאנית עתיקה ומנורת בהט. השטיח המפואר, עבודת יד, היה מכוסה עלי כותרת שהשאירו החדרניות כשהכינו את החדר לשינה.

לנגדון הגיע לפראג שלושה ימים קודם לכן, וכמו בביקוריו הקודמים, השתכן במלון "פוֹר סיזֶנס". כשהמנהל התעקש לשדרג את הזמנתו לסוויטה מלכותית בת שלושה חדרים, הוא תהה אם הדבר נובע מנאמנותו למלון, או, סביר יותר להניח, ממעמדה הרם של האישה שבחברתה הגיע.

"האורחים המהוללים ביותר ראויים לתנאים המהוללים ביותר," התעקש המנהל.

הסוויטה כללה שלושה חדרי שינה עם אמבטיות צמודות, סלון, חדר אוכל, פסנתר כנף וחלון מרכזי גדול עם סידור פרחים מפואר של צבעונים אדומים, לבנים וכחולים — מטעם שגרירות ארצות הברית. חדר ההלבשה כלל נעלי בית מצמר מוברש, עם רקמה של ראשי התיבות ר"ל. יש לי הרגשה שזה לא רלף לורן, חשב, והתרשם מהמגע האישי.

עכשיו, כשהתרווח במיטה והאזין לנעימת ההשכמה שלו, הוא חש מגע יד עדינה בכתפו.

"רוברט?" לחש קול רך.

לנגדון התגלגל על צידו והרגיש שפעימות ליבו מואצות. האישה שלצידו חייכה אליו, עיניה האפורות המעושנות עוד רדומות למחצה, ושערה השחור הארוך פזור על כתפיה.

"בוקר טוב, יפהפייה," הוא אמר.

היא ליטפה את לחיו, וניחוח ה"בּאלאד סוֹוַאז'" עדיין נישא משורש ידה.

לנגדון התפעל מתווי פניה האלגנטיים. היא הייתה מבוגרת ממנו בארבע שנים, אבל מהממת יותר בכל פעם שפגש אותה — קמטי הצחוק המעמיקים, האניצים האפורים השזורים בשיער השחור, העיניים השובבות, האינטלקט המהפנט.

לנגדון הכיר את האישה המדהימה הזאת כשהיה סטודנט לתואר ראשון בפרינסטון, והיא הייתה עוזרת הוראה צעירה. היא כנראה לא הבחינה בהתאהבות הנעורים שלו, או התעלמה ממנה, אבל מאז הם ניהלו ידידות אפלטונית, אם גם פלרטטנית משהו. השניים שמרו על קשר גם אחרי שהקריירה שלה נסקה, ולנגדון עצמו הפך למרצה מבוקש ברחבי העולם.

עיתוי זה הכול בחיים, הבין לנגדון, שעדיין נדהם מהמהירות שבה התאהבו בנסיעת העסקים הספונטנית הזאת.

כש"שיר בוקר" התקרב בקרשנדו לחלק של התזמורת המלאה, הוא הצמיד אותה אליו בחוזקה, והיא הצטנפה בחיקו. "ישנת טוב?" לחש. "לא היו לך עוד סיוטים?"

היא ניענעה בראשה ונאנחה. "אני כל כך מתביישת. זה היה נורא."

מוקדם יותר היא התעוררה בבהלה מסיוט חי במיוחד, ולנגדון נאלץ לנחם אותה כמעט חצי שעה עד שהצליחה להירדם שוב. העוצמה החריגה של החלום, הרגיע אותה לנגדון, נבעה מכוס האבסינת הבוהמי ששתתה שלא בטובתה לפני השינה; לנגדון תמיד חשב שצריך להגיש אותו בלוויית הגילוי הנאות: היה פופולרי בתקופת הבֶּל אֶפּוֹק בזכות ההזיות שהוא מייצר.

"לעולם לא עוד," היא הרגיעה אותו.

לנגדון הושיט את זרועו וכיבה את השעון המעורר בטלפון. "תעצמי עיניים. אני אחזור בזמן לארוחת בוקר."

"תישאר איתי," הקניטה אותו ואחזה בידו. "אז לא תשחה יום אחד."

"לא בא בחשבון, אם את רוצה שאשאר צעיר וחטוב," הוא אמר, הזדקף וחייך במעוקם. מדי בוקר, לנגדון רץ שלושה קילומטרים לבריכת השחייה סְטראחוֹב ושחה את הבריכות שלו.

"חשוך בחוץ," היא לחצה. "אולי תשחה כאן?"

"בבריכה של המלון?"

"למה לא? מים הם מים."

"היא קטנטנה. שתי תנועות ואני מגיע לקצה."

"יכולתי להגיב בבוטות, רוברט, אבל אני אהיה נחמדה."

לנגדון חייך. "מצחיקונת. תחזרי לישון וניפגש בארוחת בוקר."

היא שירבבה שפתיים, זרקה עליו כרית והסבה את גבה.

לנגדון לבש את הסווטשרט של הרווארד ופנה לדלת. במקום להידחק למעלית הפרטית של הסוויטה, הוא החליט לרדת במדרגות.

כשהגיע למטה, הוא חצה את המסדרון האלגנטי שחיבר בין האגף הברוקי הצמוד לנהר לבין הלובי. בדרך הוא חלף על פני ארון זכוכית אלגנטי שהציג כמה כרזות ממוסגרות של קונצרטים, סיורים והרצאות שייערכו בשבוע הקרוב, תחת הכותרת אירועים בפראג.

הכרזה המבריקה במרכז העלתה חיוך על שפתיו.

סדרת ההרצאות של אוניברסיטת קארל

בטירת פראג

מקדמת בברכה את חוקרת הנוֹאֶטיקה

בעלת השם העולמי

ד"ר קתרין סולומון

בוקר טוב, יפהפייה, הוא חשב, והתרשם מתצלום הראש של האישה שזה עתה נישק.

בהרצאתה של קתרין אמש האולם היה מלא עד אפס מקום — הישג לא מבוטל, בהתחשב בעובדה שהיא דיברה באולם וְלאדיסלאב האגדי שבטירת פראג — חדר ענקי, מקומר, שבתקופת הרנסנס אירח קרבות אבירים, רכובים על סוסים בשריון מלא.

זו הייתה אחת מסדרות ההרצאות המכובדות ביותר באירופה, והיא משכה דוברים וקהל נלהב מכל העולם. ההרצאה אתמול לא הייתה יוצאת דופן, וכל הנוכחים פרצו במחיאות כפיים כשקתרין עלתה לבמה.

"תודה רבה," היא אמרה, ונעמדה במרכז הבמה בביטחון עצמי שלֵו. היא לבשה סוודר קשמיר לבן ומכנסי בד מחויטים, שהתאימו לה באופן מושלם. "אני רוצה להתחיל בתשובה לשאלה ששואלים אותי כמעט כל יום." היא חייכה ושלפה את המיקרופון מתושבתו. "מה זה נואטיקה, לכל הרוחות?"

גל צחוק קצר חלף באולם.

"במילים פשוטות," פתחה קתרין, "מדע הנוֹאֶטיקה חוקר את התודעה האנושית. בניגוד לאמונה הרווחת, חקר התודעה הוא לא תחום חדש — למעשה, הוא המדע העתיק ביותר בעולם. משחר ההיסטוריה האנושות מחפשת תשובות לתעלומות המתמשכות של המוח האנושי... טבע התודעה והנפש. במשך מאות שנים חקרנו את השאלות האלה בעיקר דרך... נקודת המבט של הדת."

קתרין ירדה מהבמה והתקרבה אל השורה הראשונה. "ואם כבר מדברים על דת, גבירותיי ורבותיי, שמתי לב שנמצא איתנו חוקר הסימבולוגיה הדתית בעל השם הבינלאומי, פרופסור רוברט לנגדון."

לנגדון שמע מלמולי התרגשות בקהל. מה היא חושבת שהיא עושה?!

"פרופסור," אמרה והתייצבה לפניו בחיוך. "תהיתי אם נוכל להיעזר במומחיות שלך לרגע. האם תואיל לקום?"

לנגדון קם בנימוס ושלח אליה חיוך דומם של את עוד תשלמי על זה.

"אני סקרנית, פרופסור... מהו הסמל הדתי הנפוץ ביותר בעולם?"

התשובה הייתה פשוטה, וקתרין כנראה קראה את מאמרו של לנגדון בנושא וידעה מה הוא יגיד, אחרת נכונה לה עוגמת נפש.

לנגדון קיבל לידיו את המיקרופון ופנה אל ים הפרצופים המשולהבים, שהוארו באורן הקלוש של נברשות עתיקות, תלויות על שרשרות ברזל. "ערב טוב לכולם," הוא אמר, וקול הבריטון העמוק שלו הרעים דרך הרמקולים. "ותודה רבה לדוקטור סולומון, שהפנתה אליי את אור הזרקורים בלי התראה מוקדמת."

הקהל מחא כפיים.

"טוב," אמר, "אז מהו הסמל הדתי הנפוץ ביותר בעולם, את שואלת? מי יכול לנחש?"

כעשר ידיים התרוממו.

"מצוין," אמר לנגדון. "מי חושב שזה לא הצלב?"

כל הידיים הורדו.

לנגדון ציחקק. "נכון שהצלב נפוץ מאוד, אבל הוא ייחודי לנצרות. סמל אחר מופיע ביצירות אמנות של כל הדתות בהיסטוריה."

אנשים החליפו מבטים בתמיהה.

"כולכם ראיתם אותו המון פעמים," דירבן אותם לנגדון. "אולי על אַסטֶלת רע־חוֹרַאחתִי?"

הוא שתק.

"או בארון המתים הבודהיסטי של קנישקה? או על ה'ישו פֶּנטוקרָטור' הנודע?"

דממה. מבטים אטומים. אין ספק שמדובר במדענים.

"הוא מופיע גם במאות ציורים מפורסמים מתקופת הרנסנס — המדונה בין הסלעים השני של דה וינצ'י, הבשורה של פְרָה אנג'ליקו, הקינה על מות ישו של ג'וטו, הפיתוי של ישו של טיציאן, ואינספור ציורים של מדונה וילד...?"

כלום.

"הסמל שאני מתכוון אליו," אמר, "הוא ההילה."

קתרין חייכה — היא כנראה ידעה את התשובה.

"ההילה," המשיך לנגדון, "היא טבעת אור שמופיעה סביב ראשה של ישות נשגבת. בנצרות, הילות מקיפות את ראשיהם של ישו, מריה והקדושים. אם נחזור אחורה, הילה של שמש מכסה את ראשו של האל המצרי רע, ובדתות המזרחיות הילת נימבוס מופיעה מעל הבודהה והאלוהויות ההינדיות."

"נהדר. תודה רבה, פרופסור," אמרה קתרין ושלחה יד אל המיקרופון, אבל לנגדון התעלם ממנה והסב את גבו בשובבות — כעין פעולת תגמול. אם את לא מעוניינת בתשובה מלאה, אל תשאלי היסטוריון.

"כדאי להוסיף," אמר לנגדון כשהקהל צחק בהערכה, "שהילות מגיעות בכל מיני צורות, גדלים וייצוגים אמנותיים. יש טבעות זהב מוצקות, יש שקופות ויש אפילו מרובעות. התנ"ך מתאר את ראשו של משה כמוקף הילה. יש הילות שפולטות קרני אור... מעין קוצים בוהקים שמזדקרים לכל הכיוונים."

לנגדון פנה אל קתרין בחיוך ערמומי. "אולי דוקטור סולומון יודעת איך קוראים להילה כזאת?" הוא הטה את המיקרופון לעברה.

"כתר קורן," היא אמרה ללא היסוס.

מישהי הכינה שיעורי בית. לנגדון קירב את המיקרופון אל שפתיו. "נכון, הכתר הקורן הוא סמל בעל משמעות מיוחדת. לאורך ההיסטוריה הוא מופיע על ראשיהם של חור המצרי, הליוס היווני, קלאודיוס פתולמאוס, יוליוס קיסר... ואפילו הקולוסוס מרודוס."

לנגדון חייך בערמומיות. "מעטים יודעים את זה, אבל הצילום הנפוץ ביותר בקרב תיירים בניו יורק הוא של כתר קורן."

תימהון כללי, אפילו מצידה של קתרין.

"מישהו מנחש?" הוא שאל. "אף אחד כאן לא צילם את הכתר הקורן שמתנשא לגובה תשעים מטר מעל נמל ניו יורק?" לנגדון חיכה עד שמלמולי ההבנה גברו.

"פסל החירות!" קרא מישהו.

"בדיוק," אמר לנגדון. "פסל החירות חובש כתר קורן — הסמל העתיק, האוניברסלי, ששימש לאורך ההיסטוריה לזיהוי אנשים מיוחדים, שלפי האמונה זכו להארה אלוהית... או לתודעה מפותחת במיוחד."

לנגדון החזיר את המיקרופון לקתרין, שקרנה מאושר. תודה, סימנה לו בתנועות שפתיים, כשהתיישב לקול מחיאות הכפיים.

קתרין חזרה לבמה. "כפי שפרופסור לנגדון הסביר עכשיו ברהיטות רבה, האנושות חוקרת את התודעה כבר הרבה מאוד זמן. אבל גם עכשיו, עם כל ההתפתחויות המדעיות, אנחנו מתקשים להגדיר אותה. למעשה, מדענים רבים חוששים אפילו לדון בתודעה." קתרין הביטה סביבה ולחשה, "הם קוראים לזה 'המילה שמתחילה ב־ת'."

צחקוקים פזורים שוב נשמעו ברחבי החדר.

קתרין הנידה בראשה לעבר אישה ממושקפת שישבה בשורה הראשונה. "גברתי, איך את היית מגדירה תודעה?"

האישה חשבה רגע. "אני חושבת ש... מודעוּת לקיום שלי?"

"מושלם," אמרה קתרין. "ומאין מגיעה המודעות הזאת?"

"מהמוח, כנראה," היא אמרה. "המחשבות, הרעיונות, הדמיון שלי... הפעילות המוחית שהופכת אותי למי שאני."

"יפה אמרת. תודה רבה." קתרין החזירה את מבטה אל הקהל. "אז אולי נתחיל בהגדרת מושגי היסוד? התודעה נוצרת על ידי המוח — מצבור של שמונים ושישה מיליארד נוירונים ששוקל כ־1.4 קילו ונמצא בתוך הגולגולת שלכם — ולכן התודעה ממוקמת בתוך הראש."

הנהונים מכל עבר.

"יופי," אמרה קתרין. "אז אנחנו מסכימים לגבי מודל התודעה האנושית המקובל כיום." היא שתקה רגע ונאנחה בכבדות. "הבעיה היא... שהמודל המקובל כיום שגוי מן היסוד. התודעה לא נוצרת במוח. למעשה, התודעה אפילו לא ממוקמת בתוך הראש."

הס הושלך באולם.

האישה הממושקפת מהשורה הראשונה אמרה, "אבל... אם התודעה לא ממוקמת בתוך הראש... איפה היא נמצאת?"

"אני כל כך שמחה ששאלת," אמרה קתרין וחייכה לקהל. "תתכוננו, חבר'ה. מחכה לנו חתיכת מסע הלילה."

כוכבת רוק, חשב לנגדון בדרכו ללובי, ובראשו עדיין הידהדו מחיאות הכפיים שקיבלה קתרין. ההרצאה שלה הייתה מופע מדהים שהשאיר טעם של עוד. כשמישהי שאלה על המחקר הנוכחי שלה, קתרין גילתה שהיא נמצאת בשלבים הסופיים של כתיבת ספר, ומקווה שהוא יגדיר מחדש את הפרדיגמה הנוכחית של התודעה.

לנגדון עזר לקתרין להשיג את חוזה הפרסום, אף שטרם קרא את כתב היד. היא סיפרה לו מספיק כדי שיוקסם ויסתקרן לקרוא אותו, אבל הוא הרגיש שאת התגליות המטלטלות ביותר היא שומרת לעצמה. קתרין סולומון אף פעם לא חוסכת בהפתעות.

עכשיו, כשהתקרב ללובי, לנגדון נזכר שקתרין אמורה להיפגש בשמונה בבוקר עם ד"ר בריגיטה גסנר — חוקרת המוח הצ'כית הנודעת, שהזמינה את קתרין אישית להרצות בסדרה. ההזמנה של גסנר הייתה נדיבה, אבל אחרי שהכיר את האישה אמש, בסוף האירוע, וגילה שהיא בלתי נסבלת, לנגדון קיווה בסתר ליבו שקתרין תאחר לקום ותעדיף לאכול ארוחת בוקר איתו.

הוא דחק את המחשבה לשולי תודעתו, נכנס ללובי והתמוגג מניחוח זרי הוורדים שאפף את הכניסה הראשית. אבל המראה שקיבל את פניו היה פחות מסביר פנים.

שני שוטרים במדים שחורים הסתובבו בחלל הפתוח, מוליכים שני רועים גרמניים. הכלבים לבשו אפודי מגן עם הכתובת פּוֹליצְיֶה, ריחרחו וחיפשו... משהו.

זה לא נראה טוב. לנגדון ניגש לדלפק הקבלה. "הכול בסדר?"

"כן, השבח לאל, מר לנגדון!" המנהל המגונדר החווה קידה ומיהר להקיף את הדלפק. "הכול מושלם, פרופסור. הייתה לנו בעיה קטנה בלילה, אבל התברר שזאת אזעקת שווא," אמר בעידוד והניד בראשו בביטול. "אנחנו רק נוקטים אמצעי זהירות. כמו שאתה יודע, הביטחון הוא בראש מעיינינו."

לנגדון שלח מבט לשוטרים. בעיה קטנה? החבר'ה האלה נראים רציניים מאוד.

"אתה מתכוון לשחות, אדוני?" שאל המנהל. "להזמין לך מכונית?"

"לא, תודה," אמר לנגדון ופנה לעבר הדלת. "אני ארוץ. אני אוהב לנשום אוויר צח."

"אבל יורד שלג!"

יליד ניו אינגלנד הציץ על פתיתי השלג שהסתחררו בחוץ וחייך אל המנהל. "אם אני לא חוזר תוך שעה, תשלחו את אחד הכלבים לחפש אותי."