העיר וחומתה החמקמקה

חלק ראשון

1

את סיפרת לי על העיר ההיא בערב הקיץ ההוא, כשצעדנו לאורך הנהר נושמים אוויר בריח עשב מתוק. עברנו על פני כמה מפלים וסכרים קטנים שנבנו כדי לעצור את סחף החול. מדי פעם עצרנו כדי להביט בדגים כסופים דקיקים ששחו בבריכות הקטנות שנקוו ליד כל מפל. זה זמן־מה שהלכנו יחפים. המים הקרירים שטפו את הקרסוליים שלנו, והחול הדק של הנהר עטף את כפות הרגליים כמו ענן רך בחלום. הייתי בן שבע־עשרה. ואת צעירה ממני בשנה.

נשאת תיק צהוב מפלסטיק על הכתף. תחבת לתוכו כלאחר יד את סנדלייך האדומים בעלי העקב הנמוך. הלכת קצת לפניי, מנתרת משרטון חול אחד לשני. עשב רטוב דבק לשוקייך, משאיר עליהן סימני פיסוק ירוקים. אני הלכתי אחרייך, אוחז בנעלי הספורט הלבנות והמשומשות שלי, נעל בכל יד.

התיישבת על העשב, אולי התעייפת מההליכה, מביטה בשקט אל השמיים. שתי ציפורים קטנות חצו את הרקיע מעלינו בחטף, זו לצד זו, משמיעות במעופן קריאה חדה. דמדומים כחולים החלו יורדים על סביבותינו חרש. ישבתי לידך והרגשתי משהו מוזר. כאילו אלפי חוטים בלתי נראים קושרים בין גופך לליבי. כל פעם שעפעפת או הנעת את שפתייך, אפילו מעט, ליבי התרגש.

בעת הזו אין לנו שמות, לא לך ולא לי. יש רק רגשות חזקים של נער בן שבע־עשרה ונערה בת שש־עשרה, על העשב ליד הנהר, ושקיעה קיצית. זה הכול. בקרוב הכוכבים יתחילו לנצנץ בלאט מעלינו, אבל גם להם אין שמות. אנחנו יושבים זה ליד זה על העשב, בעולם בלי שמות.

"חומה גבוהה מקיפה את העיר," את מתחילה לספר, מוצאת את המילים מתוך השקט. כמו שולת פנינים בודדה בים העמוק. "זו לא עיר גדולה במיוחד. אבל גם לא קטנה מספיק כדי לראות בה הכול בקלות."

זו הפעם השנייה שאת מדברת על העיר. וכך העיר קיבלה את החומה הגבוהה שלה.

ככל שאת ממשיכה לספר, העיר מקבלת גם נהר יפה ושלושה גשרי אבן (המזרחי, הישן והמערבי), ספרייה ומגדל תצפית, מפעל יציקה נטוש ובנייני מגורים משותפים פשוטים. אנחנו יושבים כתף אל כתף ומסתכלים על העיר הזאת באור הרך והרחוק של ערב הקיץ הקרב. לפעמים אנו צופים עליה מרחוק, מראש גבעה, מצמצמים את עינינו כדי לראות. לפעמים בעיניים פקוחות לרווחה מקרוב מאוד, עד נגיעה.

"אני האמיתית חיה בתוך העיר הזאת, שמוקפת חומה גבוהה," את אומרת.

"אז, זאת שנמצאת כאן מולי עכשיו היא לא את האמיתית?" אני שואל, באופן טבעי.

"לא, זאת שנמצאת כאן עכשיו איננה אני האמיתית. אני רק מחליפה. כמו צל חולף, לא יותר."

אני חושב על הדבר. צל חולף? אבל אני מחליט לשמור את מחשבותיי לעצמי לעת עתה.

"אז מה את האמיתית עושה בעיר?"

"אני עובדת בספרייה," את עונה בשקט. "משעה חמש אחר הצהריים עד עשר בלילה בערך."

"בערך?"

"כן, כל השעות שם הן בערך. בכיכר העיר יש מגדל גבוה עם שעון, אבל לשעון אין מחוגים."

אני מדמיין את המגדל עם שעון בלי מחוגים. "והספרייה הזו, כל אחד יכול להיכנס אליה?"

"לא, לא כל אחד יכול להיכנס חופשי. יש דרישות מיוחדות כדי להיכנס לשם. אבל אתה יכול להיכנס. אתה עומד בדרישות."

"כשאת אומרת דרישות מיוחדות — איזה מין דרישות?"

את מחייכת חיוך שקט, אבל לא עונה לשאלה.

"ואם אלך לשם, אוכל לראות אותך האמיתית?"

"אם תצליח למצוא את העיר. ואם..."

את מפסיקה לדבר, סומק קל עולה על פנייך. אבל אני מצליח לשמוע את המילים שלך, אלה שלא נאמרו.

ואם באמת תחפש אותי האמיתית... אלה היו המילים שנמנעת מלומר אז. אני כורך בעדינות את זרועי סביב כתפך. את לובשת שמלה ירקרקה בהירה בלי שרוולים. לחייך נשענת על כתפי. אבל באותו ערב קיץ, מי שחיבקתי לא הייתה את האמיתית. כמו שאמרת, היא הייתה רק צל שלך.

את האמיתית נמצאת בעיר המוקפת חומה גבוהה. יש שם ערבות נחל על שרטוני חול יפהפיים, כמה גבעות קטנות משתפלות וחיות שקטות בעלות קרן אחת שנמצאות בכל מקום. האנשים גרים במגורים משותפים ישנים, ומנהלים חיים פשוטים אבל נטולי מחסור. החדות־קרן אוהבות לאכול את העלים והפירות של העצים בעיר, אבל החורפים ארוכים ומושלגים, והרבה מהן מתות מקור ורעב.

כמה נכספתי להיכנס לעיר הזאת. לראות שם אותך האמיתית.

"העיר מוקפת בחומה גבוהה. קשה מאוד להיכנס אליה," את אומרת. "וקשה עוד יותר לצאת ממנה."

"מה צריך לעשות כדי להיכנס לשם?"

"צריך רק לרצות. אבל זה לא דבר קל כל כך לרצות משהו מעומק הלב. זה עשוי לקחת זמן. ייתכן שיהיה עליך להיפטר מכל מיני דברים ולזנוח אותם בינתיים, דברים שחשובים לך. אבל אל תתייאש. לא משנה כמה זמן זה ייקח. העיר לא תיעלם."

אני מדמיין איך אני פוגש אותך האמיתית בעיר הזאת. אני מדמיין את מטע התפוחים הגדול המלבלב מחוץ לעיר, את שלושת גשרי האבן על הנהר, את קריאות ציפורי הלילה הנסתרות. את הספרייה הקטנה והישנה שבה את האמיתית עובדת.

"תמיד יהיה שם מקום מוכן בשבילך," את אומרת.

"מקום בשבילי?"

"יש בעיר משרה אחת פנויה. אתה תתאים לה בדיוק."

"איזה מין משרה זאת?"

"אתה תהיה 'קורא חלומות'," את אומרת בלחש. כאילו מגלה סוד גדול.

אני שומע וצוחק מבלי משים. "איך? אני לא מצליח לזכור אפילו את החלומות של עצמי. אני חושב שיהיה די קשה למישהו כמוני להיות 'קורא חלומות'."

"לא נכון, 'קורא חלומות' לא צריך לחלום בעצמו. הוא צריך לשבת בארכיון הספרייה ולקרוא הרבה 'חלומות ישנים' שהצטברו שם. אבל לא כל אחד יכול לעשות את זה."

"ואני יכול?"

את מהנהנת. "כן, אתה יכול. יש לך כישורים מתאימים. ואני שנמצאת שם, אעזור לך בעבודה. אהיה לצידך כל ערב."

"אני אהיה 'קורא חלומות', ומדי ערב אקרא 'חלומות ישנים' בארכיון הספרייה של העיר, ואת תהיי תמיד לידי. 'את האמיתית'," אני חוזר על העובדות בקול.

כתפך החשופה בשמלה הירוקה רועדת קצת תחת זרועי שחובקת אותה. ואז לפתע מתקשחת.

"כן, כן, אבל אני רוצה שתזכור דבר אחד. שגם אם אראה אותך בעיר, אני שנמצאת שם לא זוכרת אותך."

"למה?"

"אתה לא יודע למה?"

אני יודע למה. כי זאת שאני מחבק עכשיו בשקט היא רק המחליפה שלך, לא יותר. את האמיתית גרה בעיר. באותה עיר מסתורית, עם חומה גבוהה, רחוק אי שם.

כתפך בתוך ידי חמימה וחלקה, ובשבילי היא כמו כתפך האמיתית.

2

כאן בעולם האמיתי, אנחנו גרים בשני מקומות נפרדים. לא רחוק מדי, אבל גם לא קרוב מספיק כדי להיפגש מתי שנרצה. עיר מגורייך נמצאת במרחק של כשעה וחצי נסיעה ממני, בשתי רכבות. הערים שבהן אנחנו גרים אינן מוקפות חומה גבוהה. לכן, כמובן, אנחנו יכולים לצאת ולבוא בחופשיות.

אני מתגורר בפרבר שקט ליד הים, ואת גרה במרכזה של עיר גדולה ותוססת. בקיץ ההוא הייתי תלמיד כיתה י"א ואת תלמידת כיתה י׳. אני למדתי בתיכון ציבורי מקומי, ואת בתיכון פרטי לבנות בעיר שלך. בשל הנסיבות אנחנו מתראים פעם או פעמיים בחודש, לא יותר. אני מבקר בעיר מגורייך ואת מגיעה לעיר שלי, כמעט בתורות.

כשאני מבקר בעיר שלך, אנחנו הולכים לפארק קטן קרוב לביתך או לגן הבוטני. הכניסה לגן הבוטני היא בתשלום, אבל ליד החממה מחוץ לגן יש בית קפה שלֵו ורגוע, וזה המקום החביב עלינו. אנחנו מזמינים שם קפה ועוגת תפוחים (אנחנו מרשים לעצמנו קצת מותרות כאלה) ושוקעים בינינו בשיחה חרישית.

כשאת מבקרת בעיר שלי, אנחנו מטיילים על גדת הנהר או על החוף כמעט דרך קבע. בקרבת ביתך, בטבורה של העיר, לא זורם שום נהר, וכמובן שאין שם ים, לכן כשאת באה לעיר שלי, את רוצה ראשית לראות את הנהר או את הים. המים הטבעיים שזורמים שם בשפע מושכים את ליבך.

"כשאני מביטה במים, אני נרגעת," את אומרת. "אני אוהבת להאזין לקול המים."

הכרתי אותך בסתיו שעבר, ואנחנו נפגשים כבר שמונה חודשים בערך. בכל מפגש, אנחנו מתחבקים ומתנשקים במקומות חבויים מעין אדם ככל האפשר. אבל אנחנו לא מתקדמים מעבר לכך. אחת הסיבות היא שאין לנו מספיק זמן לזה. וגם פשוט לא מצאנו מקום מתאים למימוש היחסים. אבל הסיבה העיקרית היא, קרוב לוודאי, שאנו שוקעים בשיחות, מרוכזים בהן כל כך ואיננו רוצים שיסתיימו, חוששים לבזבז אפילו רגע. עד שנפגשנו, לא היה מישהו אחר שאיתו יכולנו להיות עצמנו, לדבר ולהתנהג בטבעיות ובחופשיות, לחשוב ולומר את הדברים כמו שהם. אני חושב שזה פלא קטן להיתקל במישהו כזה. בעת פגישותינו פעם או פעמיים בחודש, שוחחנו ושוחחנו, שוכחים את חלוף הזמן. לא משנה כמה שוחחנו במשך המפגש, אף פעם לא נגמרו לנו הנושאים לשיחה, ואפילו כאשר הגיעה העת להיפרד ליד מכונת הכרטיסים בכניסה לרציף הרכבת, היינו אומרים שלום, ותמיד נדמה שלא הספקנו לדבר על כל כך הרבה דברים שרצינו לדון בהם.

ברור שהיו לי תשוקות גופניות. כאשר נער בריא בן שבע־עשרה מוצא את עצמו מול נערה בת שש־עשרה עם שדיים יפים וחושניים, במיוחד כאשר זרועותיו עוטפות את גופה הגמיש, הוא לא יכול שלא לחוש תשוקה מינית. אבל הרגשתי באופן טבעי שתגיע העת גם לזה. מה שנחוץ לי עכשיו הוא להיפגש איתך פעם או פעמיים בחודש, ללכת ביחד לטיולים ארוכים ולשוחח על דברים בכנות. לגלות זה לזה בחשאי דברים על אודותינו, להכיר זה את זה לעומק יותר. וגם להתחבק בצילו של עץ ולהצמיד שפתיים. לא רציתי להיחפז ולהכניס לתוך השעות היפות הללו שום יסוד זר. אם הייתי עושה כך, משהו חשוב מאוד היה הולך לאיבוד, ואי אפשר היה להחזיר את מצב הדברים לקדמותו. בוא נשאיר את ענייני הגוף לעת מאוחרת יותר, חשבתי לעצמי. או שכך אמרה לי האינטואיציה שלי.

על מה בעצם דיברנו, בעודנו מכורבלים זה בזה? אינני מצליח להיזכר עכשיו. דיברנו על כל כך הרבה דברים, שאיני יכול לקבוע לאשורו מה היה נושא כל שיחה. אבל מרגע שהתחלת לספר לי על העיר המיוחדת, מוקפת חומה גבוהה, היא תפסה את חלק הארי של שיחותינו.

בעיקר סיפרת על היווצרות העיר. שאלתי שאלות מהותיות, ואת ענית לי, וכך התהוו הפרטים על העיר ותועדו בזיכרוני. אַתְּ יצרת את העיר. או אולי כבר הייתה קיימת בתוכך מלכתחילה. אבל אני חושב שגם אני תרמתי לא מעט לחיבור בין קטעי הסיפורים לכדי דברים שניתן לראות ולתאר במילים. את סיפרת, ואני העליתי על הכתב. בדיוק כמו הפילוסופים ואנשי הדת הקדומים, שליוו את הגיגיהם במערכות תיעוד נאמנות ומדוקדקות, או אנשים שלימים כונו השליחים. אפילו השתמשתי בפנקס קטן שהקדשתי למטרה הזאת, כמו מזכיר מיומן או שליח מסור. באותו קיץ היינו שנינו שקועים לחלוטין בעבודה המשותפת הזאת.

3

בסתיו, גופן של החדות־קרן מתכסה בפרווה זהובה ונוצצת, בהכנה לבוא העונה הקרה. הקרן האחת במרכז מצחן לבנה וחדה. הן רוחצות את טלפיהן במי הנהר הצוננים, שולחות את צווארן חרש אל הפירות האדומים שעל העצים וזוללות בחמדה, או לועסות עלי אָחירוֹתֶם.

עונה יפה.

אנחנו עומדים על מגדל תצפית על החומה, וממתינים לתקיעת הקרן בדמדומים. קצת לפני שקיעת החמה, נשמעת תקיעת הקרן. תקיעה אחת ארוכה, שלוש תקיעות קצרות. זה קבוע. הצליל הרך של הקרן חולף כמו מחליק על פני שבילי האבן בחשיכה היורדת. התקיעה מהדהדת כך ללא שינוי כבר כמה מאות שנים (ואולי אפילו זמן רב יותר). גוֹן הצליל נספג עמוק בחרכים בקירות האבן של הבתים, ובפסלי האבן העומדים זה לצד זה לאורך הגדר המקיפה את כיכר העיר.

כאשר תקיעת הקרן מהדהדת בעיר, זוקפות החדות־קרן את צווארן אל עבר זיכרון קדום. אחת תחדל מלעיסת עלים, אחרת תעצור את טפיפת פרסותיהּ על השביל, שלישית תתעורר מנמנום של אחר הצהריים תחת קרני שמש אחרונות, וכולן תזקופנה את צווארן ותסובבנה אותו באותה זווית רכה.

לרגע הכול קופא כמו פסל. רק פרוותן הרכה והזהובה של החדות־קרן מתנועעת ברוח. על מה הן בעצם מסתכלות? מה הן רואות? החדות־קרן מסובבות את ראשיהן בכיוון אחד, עיניהן נעוצות בחלל, והן אינן זזות אפילו כמלוא הנימה. הן כורות אוזן להדהוד התקיעה.

כשהד אחרון של תקיעת הקרן נמוג אל תוך הריק ונעלם, הן מיישרות את רגליהן הקדמיות כמו בשורה ומתרוממות, או מתמתחות, מתייצבות על רגליהן ומתחילות לפסוע כמעט כאחד. הקללה הוסרה. למשך זמן־מה אחר כך, שולט צליל פרסות החדות־קרן ברחובות העיר.

שיירת החדות־קרן מתקדמת ברחובות אבן פתלתלים. איש אינו הולך בראשן, איש אינו מוביל את השיירה. הן משפילות את עיניהן, ויורדות שותקות במורד הנהר, כתפיהן רועדות ברעידות קטנות. ניכר שהן קשורות זו לזו בקשר מורכב שלא ניתן להכחישו.

לאחר שצפיתי בהן כמה פעמים, ניכר שתוואי הדרך ומהירות ההתקדמות של החדות־קרן קבועים ונשמרים בקפדנות. הן מתקדמות, עוד ועוד פרטים מצטרפים לעדר, וביחד הן חוצות את הקשת הרכה של הגשר העתיק לעבר כיכר בה עומד מגדל (השעון הקבוע בו חסרים שני המחוגים שלו, כמו שסיפרת). שם מצטרפת אליהן קבוצה קטנה של פרטים שעסקו עד אז בליחוך עשב ירוק על גדת הנהר. הן פונות אל הדרך העולה במעלה הזרם לאורך הנהר, חולפות על פני אזור תעשייה צפונה, לאורך התעלה החרבה, ואוספות עדר שתר ביער אחר פירות. יחדיו הן משנות את כיוון ההליכה מערבה, חולפות במעבר מקורה ליד מפעל היציקה, ועולות במעלה מדרגות אל גבעה בצפון.

בחומה המקיפה את העיר אין אלא שער אחד. על השער מופקד שומר, ורק הוא פותח וסוגר את השער. השער חזק וכבד, לוחות פלדה עבים מקובעים אליו שתי וערב. אבל שומר השער פותח וסוגר אותו בקלילות. איש מלבדו אינו מורשה לגעת בשער.

שומר השער הוא גבר גדול־גוף וחסון, מסור מאוד לעבודתו. ראשו המחודד מגולח למשעי, ופניו חלקות. מדי בוקר הוא מרתיח מים בסיר גדול, ומגלח בקפידה את פדחתו ואת פניו בתער גדול וחד. את גילו אי אפשר לקבוע. גם התקיעה בקרן כדי לאסוף את החדות־קרן מדי בוקר וערב היא תפקידו. הוא עולה אל צריח שלפני הביתן שלו, שני מטרים בלבד גובהו, מכוון את הקרן אל השמיים ותוקע בה. איך מצליח גבר גס, כמעט פראי למראה, להפיק צליל רך ועשיר, מענג ומכשף כמו זה? הדבר הזה התמיה אותי בכל פעם ששמעתי את קול הקרן.

בזריחה, לאחר שהוא מוציא אל מחוץ לחומה את כל החדות־קרן בלי להותיר אחת, הוא דוחף שוב את השער הכבד, ונועל אותו במנעול ענק. צליל הנעילה יבש, וקריר.

מצפון לשער נמצא המתחם של החדות־קרן. שם הן ישנות, מזדווגות, ממליטות. יש שם יער ואחו, וגם נחל קטן מפכפך. וגם המקום הזה מוקף בחומה. החומה נמוכה, לא יותר ממטר גובהה, אך משום־מה החדות־קרן אינן יכולות לעבור אותה. או שאולי אינן מנסות לעשות זאת.

על החומה, משני צידי השער לעיר, ניצבים שישה מגדלי תצפית. כל אחד יכול לעלות לשם במדרגות לולייניות ישנות, עשויות עץ. מן המגדלים אפשר להשקיף במבט אחד על כל אזור המחייה של החדות־קרן. אבל איש אינו עולה לשם בדרך כלל. אנשי העיר אינם מראים עניין בצורת חייהן של החדות־קרן.

חוץ משבוע אחד בתחילת האביב. אז אנשי העיר עולים במדרגות אל ראשי המגדלים, כדי לחזות בחדות־קרן מתגוששות ביניהן בפראות. בתקופה זו של השנה, נעשות החדות־קרן פראיות באופן שקשה להעלותו על הדעת מתוך מראן בדרך כלל. הזכרים מקיפים את הנקבות, ונלחמים זה בזה עד חורמה, ללא רחמים, שוכחים אפילו לאכול. הם נוערים בקול, ומנסים לנעוץ את קצה קרנם החדה בגרונו או בבטנו של היריב.

בשבוע האחד הזה של ייחום, החדות־קרן אינן מורשות להיכנס אל העיר. שומר השער סוגר את השער כדי שלא יאונה כל רע לתושבי העיר (ומן הסתם, במשך השבוע הזה לא נשמעת תקיעת הקרן). מספר לא קטן של זכרים סופגים פציעות אנושות כתוצאה מהקרבות, ויש בהם המקפחים את חייהם. מתוך הדם האדום שזורם על פני האדמה, נולד סדר חברתי חדש וחיים חדשים. כמו שכל ענפי עץ הערבה הירוקים מנצים בבת אחת בתחילת האביב.

החדות־קרן חיות על פי סדר חברתי ומחזוריות ייחודית לא ידועה שאיננו יכולים לנחש. הכול חוזר על עצמו בדיוק ובסדר, ואת הסדר הן קובעות בדמן. כשחולף השבוע הסוער הזה וגשם רך של תחילת אביב שוטף את הדם מן הארץ, שבות החדות־קרן לקיומן השלֵו והרגוע.

אבל אני לא חזיתי באמת במראות הללו במו עיניי. אני רק שמעתי עליהם ממך.

בסתיו, מסתופפות החדות־קרן במקומן, פרוותן הזהובה מנצנצת בדמדומי השקיעה, ממתינות ללא אומר עד שקול התקיעה האחרונה יתפוגג בחלל. מניינן לא פחות מאלף ראשים.

וכך מגיע יום בעיר לתומו. הימים עוברים, ועונה מתחלפת. אבל בסופו של דבר, ימים ועונות הם דברים חולפים. בעיר, הזמן נמצא במקום אחר.