דיוקנה של אלמונית

חלק ראשון:

קרָקֶליר¹

1 Craquelure, צרפתית: תבנית עדינה של סדקים צפופים

1.

מייסוֹנ’ס יארד

בכל יום אחר, ג'וליאן היה זורק אותו ישר לפח. אפילו טוב יותר, הוא היה מזין אותו אל תוך המגרסה המקצועית של שרה. במהלך החורף הארוך והעגום של המגפה העולמית, כשלא מכרו אלא תמונה אחת, היא השתמשה במכשיר לביצוע דילול אכזרי בארכיוניה התפוחים של הגלריה. ג'וליאן, שהפרויקט הותיר בו טראומה, חשש שכאשר לא יישארו עוד לשרה שטרות מכר ותעודות משלוח להשמיד, יגיע תורו להיות מוּזן למכונה. הוא יעזוב את העולם כמקבילית זעירה של נייר צהוב, שתישלח למִחזוּר עם שאר הפסולת השבועית. בגלגול הבא הוא יחזור ככוס קפה ידידותית לסביבה. הוא שיער בנפשו, לא בלי הצדקה מסוימת, שיש גורלות גרועים מזה.

המכתב הגיע לגלריה ביום שישי גשום בשלהי מרס, ממוען למיסיה ג'וליאן אישֶרווּד. אף על פי כן, שרה פתחה אותו; כסוכנת חשאית לשעבר בסי־איי־אי, היא קראה את דברי הדואר של אחרים ללא נקיפות מצפון. המכתב עורר את סקרנותה, והיא הניחה אותו על שולחנו של ג'וליאן לצד כמה פריטים חסרי חשיבות בערימת הדואר של הבוקר, מסוג התכתובות היחידות שהרשתה לו לראות בדרך כלל. הוא קרא אותו לראשונה עוד לפני שפשט את מעיל הגשם הנוטף שלו, ותלתליו האפורים השופעים פרועים על ראשו מן הרוח. השעה היתה אחת־עשרה וחצי, עובדה ראויה לציון כשלעצמה. כף רגלו של ג'וליאן כמעט לא דרכה בגלריה לפני צהרי היום. זה הותיר לו די זמן להציק לסביבותיו עד שיצא לשלוש השעות השמורות ביומו לארוחת הצהריים.

הרושם הראשוני שלו מן המכתב היה שהמחברת, מדאם ואלֶרי בֶּרַנגאר כלשהי, ניחנה בכתב היד הענוג ביותר שראה זה עידן ועידנים. נראה שהבחינה בכתבה שהתפרסמה לא מכבר ב"לה מונד" על גלריית "אישרווד", שמכרה בסכום של מיליונים רבים את הציור דיוקנה של אלמונית, שמן על בד, 115x92 סנטימטר, מאת הצייר הפלמי מתקופת הבארוק, אנתוני ואן דייק. נראה שלמדאם ברנגאר היו חששות בנוגע לעסקה — חששות שביקשה לדון בהם עם ג'וליאן אישית, משום שנשאו לדבריה אופי משפטי אֶתי. היא תמתין לו ב"קפה ראוול" בבורדו ביום שני אחר הצהריים, בשעה ארבע. היא ביקשה שג'וליאן יבוא לבד.

"מה דעתך?" שאלה שרה.

"היא בלי ספק משוגעת על כל הראש." ג'וליאן הציג את המכתב הכתוב ביד כאילו הוא מוכיח את טענתו. "איך הוא הגיע הנה? יונת דואר?"

"DHL."

"כתובת השולח הופיעה בתעודת המשלוח?"

"היא נקבה בכתובת DHL Express בסן־מאקֶר. זה בערך חמישים קילומטר —"

"אני יודע איפה סן־מאקר," אמר ג'וליאן, ומיד התחרט על נימת קולו הבוטה. "למה יש לי תחושה איומה שמנסים לסחוט אותי?"

"היא לא נשמעת לי כמו סחטנית."

"זאת בדיוק הטעות שלך, יקירתי. כל הסחטנים שפגשתי בחיי היו מנומסים ללא דופי."

"אז אולי כדאי שנתקשר למשטרה."

"לערב את המשטרה? יצאת מדעתך?"

"לפחות נראה את זה לרוֹני."

רונלד סַמנֶר־לוֹיד היה עורך הדין היקר של ג'וליאן בבֶּרקלי סקוור. "יש לי רעיון טוב יותר," הוא אמר.

זה היה הרגע, ב־11:36, שג'וליאן — נוכח התרעומת שניבטה אליו מעיניה של שרה — טילטל בו את המכתב מעל פח המתכת העתיק שלו, שריד לימי תהילתה של הגלריה, כשעוד ניצבה ברחוב ניוּ בּוֹנד האופנתי — או ניוּ בּוֹנדשטראסֶה, כפי שנודע בחוגי מקצוע מסוימים. נראה שעד כמה שניסה, לא היה מסוגל לשמוט את הדבר הארור מבין אצבעותיו. או שאולי, כפי שחשב בהמשך, היה זה מכתבה של מדאם ברנגאר שנאחז בו.

הוא הניח אותו על השולחן, סקר את שאר הדואר היומי, עשה כמה טלפונים וחקר את שרה על פרטיה של עסקה תלויה ועומדת. ואז, משלא נותר לו מה לעשות, יצא לצהריים ב"דורצ'סטר". לא לבד, כמובן; התלוותה אליו עובדת של בית מכירות לונדוני מכובד, גרושה טרייה, בלי ילדים, הרבה יותר מדי צעירה אך לא במידה בלתי הולמת. ג'וליאן הדהים אותה בידיעותיו על אודות ציירים איטלקים והולנדים מתקופת הרנסנס ועינג אותה במעללי רכש נועזים. זאת היתה דמות ששיחק בכישרון מסוים כבר שנים רבות מכפי שרצה לזכור. הוא היה ג'וליאן אישוורד האחד והיחיד, ג'ולי בפי חבריו, "ג'וּסי ג'וּלי" בפי שותפיו לפשע השתייה המזדמן. נאמן עד בלי די, תמים באופן מוגזם ואנגלי עד לשד עצמותיו. אנגלי כמו תה ושיניים גרועות, כפי שאהב לומר. ואף על פי כן, אלמלא המלחמה היה נעשה מישהו אחר לגמרי.

כשחזר לגלריה גילה ששרה הצמידה למכתבה של מדאם ברנגאר פתקית דביקה בצבע ורוד, שיעצה לו לשקול מחדש. הוא קרא אותו פעם שנייה, לאט. הנימה היתה רשמית כמו נייר המכתבים דמוי הפשתן שעליו היה כתוב. אפילו ג'וליאן נאלץ להודות שהיא נשמעת הגיונית לגמרי, וכלל לא כסחטנית. מן הסתם, לא יזיק פשוט לשמוע מה יש לה להגיד, חשב לעצמו. לכל הפחות, הנסיעה תספק לו מנוחה נחוצה מאוד מעומס העבודה האדיר בגלריה. חוץ מזה, תחזית מזג האוויר בלונדון ניבאה כמה ימים של קור וגשם בלתי פוסק. אבל בדרום־מערב צרפת כבר החל האביב.

אחד הדברים הראשונים ששרה עשתה לאחר שהחלה לעבוד בגלריה היה להודיע לאֵלָה, המזכירה המהממת אך חסרת תועלת של ג'וליאן, ששירותיה אינם נחוצים עוד. ומאז לא טרחה לגייס מחליפה. לטענתה היא בהחלט מסוגלת לענות לטלפון, להשיב על אימיילים, לנהל יומן פגישות ולפתוח באינטרקום את הדלת למבקרים, שצצו בפתח הנעול תמידית במייסונ'ס יארד.

עם זאת, היא מתחה את הגבול בכל הקשור בסידורי הנסיעות של ג'וליאן, אם כי הסכימה להביט מעבר לכתפו בזמן שביצע את המטלה בעצמו, ולו כדי לוודא שלא הזמין במקרה כרטיס לאוריינט אקספרס לאיסטנבול במקום ליורוסטאר לפריז. הנסיעה משם לבורדו ארכה שעתיים וארבע־עשרה דקות בלבד ב־TGV. הוא רכש בהצלחה כרטיס למחלקה הראשונה, ואחר כך הזמין סוויטת ג'וניור ב"אינטרקונטיננטל" — לשני לילות, ליתר ביטחון.

משהמשימה הושלמה בהצלחה, הוא פרש לבר ב"וילטונ'ס" לכוסית עם אוליבר דימבּלֶבּי ורוֹדי הַצ'ינסוֹן, שנחשבו בעיני רבים סוחרי האמנות המפוקפקים ביותר בלונדון. דבר הוביל לדבר, כפי שקרה לא פעם כשאוליבר ורודי היו מעורבים, ועד שג'וליאן נפל סוף־סוף אל מיטתו, השעה כבר היתה אחרי שתיים בלילה. את השבת הוא העביר בהתאוששות מההנגאובר שלו, וחלק ניכר מיום ראשון הוקדש לאריזת תיקו. בעבר היה עולה על קונקורד בלי לחשוב פעמיים, נושא איתו רק תיק מסמכים ובחורה יפה לצדו. אבל פתאום ההכנות לקפיצה קטנה אל מעבר לתעלת למאנש הצריכו את כל כוח הריכוז שלו. הוא הניח שאין זו אלא תולדה לא רצויה נוספת של ההזדקנות, כמו פיזור הנפש המדאיג שלו או הקולות המוזרים שפלט, או אי־יכולתו לחצות חדר בלי להיתקל במשהו. הוא החזיק רשימת תירוצים ממעיטים־בערך־עצמו מן המוכן להסביר את גמלוניותו המשפילה. מעולם לא היה טיפוס ספורטיבי. זאת אשמת המנורה הארורה. השולחן הוא שתקף אותו.

הוא לא ישן היטב, כפי שקרה לו לא פעם בלילה לפני צאתו לנסיעה חשובה, והתעורר בתחושה מציקה, שפעם נוספת הוא עומד לעשות שורה ארוכה של טעויות איומות. ואולם, רוחו התעודדה כשהיורוסטאר הגיחה ממנהרת התעלה וחצתה את השדות האפורים־ירוקים של פָּא־דֶה־קאלֶה לעבר פריז. הוא נסע במֶטרוֹ מגאר דוּ נוֹר לגאר מוֹנפַּרנאס ונהנה מארוחת צהריים הגונה בקרון המסעדה ב־TGV, בשעה שהאור מבעד לחלונו הלך ולבש איכות של נוף סֶזאני.

הוא נזכר בבהירות מבהילה ברגע שבו ראה אותו לראשונה, את האור הדרומי המסנוור הזה. אז כעתה, הוא נסע ברכבת מפריז. אביו, סוחר האמנות היהודי הגרמני סמואל איזקוביץ, ישב מעברו השני של התא. הוא קרא עיתון בן יום, כאילו לא אירע דבר מחוץ לגדר הרגיל. אמו של ג'וליאן ישבה בידיים שלובות על ברכיה ובהתה בחלל בפנים נטולות הבעה.

במטען מעל לראשיהם היו חבויים ציורים אחדים, מגולגלים בנייר פרפין מגונן. אביו של ג'וליאן השאיר מאחור כמה יצירות פחותות ערך יותר, בגלריה ברוּ לָה בּוֹאֶטי שברובע השמיני האלגנטי. חלק הארי של המצַאי הנותר כבר הוצפן בשאטוֹ ששכר ממזרח לבורדו. ג'וליאן נשאר שם עד הקיץ הנוראי של 1942, שבו הבריחו אותו שני רועים בסקים אל מעבר לפירנאים אל ספרד הניטרלית. הוריו נעצרו ב־1943 וגורשו למחנה ההשמדה הנאצי סוביבור, שבו הומתו בגז עם הגעתם.

תחנת סן־ז'אן בבורדו היתה צמודה לנהר הגארוֹן, בקצה הקוּר דֶה לָה מארן. לוח הרכבות היוצאות באולם הנוסעים המשופץ היה מתקן מודרני — נעלמו תקתוקיהם המנומסים של העדכונים — אבל חזית הבּוֹז־אַר, עם שני השעונים הבולטים, נותרה כפי שג'וליאן זכר אותה. כמוה גם בנייני לואי החמישה־עשר בגון הדבש שעיטרו את השדירות שלאורכן נסע עכשיו במהירות במושב האחורי של מונית. צבען של אחדות מהחזיתות היה עז כל כך, שנדמה שהן זוהרות בזכות מְקור אור פנימי. אחרות היו עמומות מלכלוך. הסיבה לכך היא טיבה הנקבובי של האבן המקומית, הסביר אביו. היא סופגת פיח מהאוויר כמו ספוג, ובדומה לציורי שמן מצריכה ניקוי מעת לעת.

בדרך נס כלשהי המלון לא איבד את הזמנתו. אחרי שהִפקיד תשר נדיב יתר על המידה בכף ידו של הסַבּל המהגר, הוא תלה את בגדיו והסתגר בחדר האמבטיה לטפל בהופעתו המרופטת. השעה כבר היתה אחרי שלוש כשנכנע. הוא נעל את דברי הערך בכספת בחדרו ושקל רגע אם לקחת איתו את מכתבה של מדאם ברנגאר לבית הקפה. קול פנימי — של אביו, כך הניח — יעץ לו להשאיר אותו מאחור, מוצפן במטענו.

אותו הקול הורה לו לקחת איתו את תיק המסמכים, כדי שיאציל עליו נימה בלתי מוצדקת בעליל של סמכות. הוא נשא אותו לאורך הקוּר דֶה ל'אַנטנדַנס על פני תהלוכה של חנויות יוקרתיות. לא היו מכוניות, רק הולכי רגל ורוכבי אופניים וחשמליות אלגנטיות שהחליקו על מסילות הפלדה שלהן בדממה כמעט מוחלטת. ג'וליאן התקדם בלי חיפזון, תיק המסמכים אחוז בידו הימנית, והשמאלית תחובה בכיסו בצד כרטיס המפתח לחדרו במלון.

הוא עקב אחרי חשמלית בקרן הרחוב ופנה איתה לרוּ ויטאל קארל. היישר לפניו היתמר צמד הצריחים הגותיים של הקתדרלה של בורדו. סביבה השתרעו אבני הריצוף המקורצפות של כיכר רחבה. "קפה ראוול" תפס את פינתה הצפונית־מערבית. הוא לא היה מסוג המקומות שרוב תושבי בורדו נוהגים לפקוד, אבל ניצב במקום מרכזי שקל למצוא. ג'וליאן הניח שזאת הסיבה לכך שמדאם ברנגאר בחרה בו.

הצל שהטיל בית העירייה נפל על רוב שולחנות בית הקפה, אבל השולחן הקרוב ביותר לקתדרלה ניצב פנוי באור השמש. ג'וליאן התיישב, הניח לרגליו את תיק המסמכים וסקר את שאר הלקוחות. להוציא אולי את האיש היושב שלושה שולחנות לימינו, איש מהם לא נראה צרפתי. השאר היו תיירים, בעיקר מהסוג של חבילות נופש. ג'וליאן התבלט לרעה; במכנסי הפלנל ומעיל הספורט האפור שלו, הוא נראה כמו דמות מתוך ספר של א"מ פורסטר. לפחות לא תהיה לה בעיה לאתר אותו.

הוא הזמין קפה קרֶם לפני שהתעשת וביקש במקומו חצי בקבוק יין בורדו לבן, קר מאוד, ושתי כוסות. המלצר הביא את ההזמנה בשעה שפעמוני הקתדרלה צילצלו ארבע. ג'וליאן החליק בבלי דעת את חזית מעילו, ועיניו סרקו את הכיכר. אך בארבע וחצי, כשהצללים המתארכים כבר זחלו על שולחנו, עדיין לא היה זכר למדאם ואלרי ברנגאר.

כשג'וליאן סיים את שארית היין, השעה כבר היתה כמעט חמש. הוא שילם את החשבון במזומן, לקח את תיק המסמכים, עבר משולחן לשולחן כמו קבצן בעודו חוזר על שמה של מדאם ברנגאר, אך קיבל בתגובה רק מבטים ריקים.

פְּנים בית הקפה היה ריק מאדם, להוציא את האיש מאחורי הבר הישן המצופה אבץ. הוא לא זכר אף אישה ששמה ואלרי ברנגאר, אבל הציע לג'וליאן להשאיר את שמו ומספר הטלפון שלו. "אישרווד," הוא אמר, כשהברמן צימצם עיניים נוכח השורות העכבישיות ששירבט על גב מפית. "ג'וליאן אישרווד. אני מתאכסן ב'אינטרקונטיננטל'."

בחוץ, פעמוני הקתדרלה צילצלו פעם נוספת. ג'וליאן חצה את הכיכר המרוצפת בעקבות יונה מהדסת ופנה לרוּ ויטאל קארל. כעבור רגע קלט שהוא מלקה את עצמו על כך שבא כל הדרך לבורדו בלי שום סיבה — ועל כך שהתיר לאישה הזאת, למדאם ברנגאר הזאת, להעלות בו זיכרונות לא רצויים מן העבר. "איך היא מעיזה?" הוא צעק והבהיל עובר אורח מסכן. זאת היתה התפתחות מערערת נוספת שהביאו עליו שנותיו המתקדמות, הנטייה החדשה הזאת להביע בקול את המחשבות הפרטיות המתרוצצות בראשו.

סוף כל סוף השתתקו הפעמונים, והמייתה הנעימה של העיר העתיקה שבה והתחדשה. חשמלית החליקה על פניו בלחישה. ג'וליאן, שכעסו החל לדעוך, נעצר מחוץ לגלריה קטנה לאמנות ובחן בצער מקצועי את הציורים בהשראה אימפרסיוניסטית בחלון. הוא היה מודע במעורפל לקולו של אופנוע מתקרב. זה איננו קטנוע, חשב. לא עם מנוע כזה. זאת היתה אחת המפלצות הנמוכות האלה הרכובות בידי גברים בלבוש מיוחד נגד רוח.

בעל הגלריה צץ בפתח והזמין את ג'וליאן להיכנס כדי לבחון את המלאי מקרוב. ג'וליאן דחה את ההצעה והמשיך לצעוד ברחוב לעבר המלון שלו, כשתיק המסמכים אחוז כהרגלו ביד שמאל. עוצמת קולו של מנוע האופנוע התגברה בחדות וגבהה בחצי טון. לפתע פתאום הבחין ג'וליאן באישה קשישה — כפילתה של מדאם ברנגאר, בלי ספק — מצביעה עליו וצועקת משהו בצרפתית שלא הצליח לפענח.

בחשש שמא פלט פעם נוספת דבר־מה בלתי הולם, הוא הסתובב בכיוון ההפוך וראה את האופנוע סוגר עליו, כשיד נתונה בכפפה מושטת לעבר תיק המסמכים שלו. הוא הצמיד את התיק אל חזהו וריקד אל מחוץ לנתיב הנסיעה שלו, היישר אל תוך המתכת הקרה של עמוד גבוה נייח. שרוע על המדרכה בראש סחרחר, הוא ראה פרצופים אחדים מתנוססים מעליו, ולכולם ארשת רחמים. מישהו הציע להזעיק אמבולנס; מישהו אחר, את המשטרה. ג'וליאן המושפל פנה אל אחד מתירוציו המוכנים מראשו. "זאת לא אשמתי," הוא הסביר. "פנס הרחוב הארור תקף אותי."

2.

ונציה

פרַנצֶ'סקוֹ טייפּוֹלוֹ, שעמד מעל קברו של טינטוֹרֶטוֹ בכנסיית המדונה דֶל'אוֹרטוֹ, הוא שהבטיח לגבריאל שיום אחד ישוב לוונציה. לא היו אלה דברים בעלמא, כפי שגילה גבריאל כעבור כמה לילות, במהלך ארוחה לאור נרות עם רעייתו הצעירה היפה בָּאי מוּראנוֹ. הוא העלה כמה התנגדויות זהירות לתוכנית, נטולות כוח שכנוע או הצלחה, והעסקה סוכמה מקץ מפגש חשאי מחשמל ברומא. התנאים היו הוגנים, כולם היו מאושרים. במיוחד קיארה. מבחינתו של גבריאל, זה הדבר היחיד שנודעה לו חשיבות.

יש להודות, הכול היה הגיוני מאוד. אחרי הכול, גבריאל עשה את תקופת החניכוּת שלו בוונציה, ושיחזר בשם בדוי רבות מיצירות המופת הגדולות ביותר בעיר. אף על פי כן, הסידור לא היה נטול מלכודות פוטנציאליות, ובהן המבנה הארגוני המוסכם של "חברת טַייפּוֹלוֹ לרסטורציה", הבולטת מסוגה בעיר. בהתאם לתנאי ההסכם, פרנצ'סקו יוסיף לעמוד בראש החברה עד לפרישתו, שאז תעבור השליטה לידי קיארה, ונציאנית מלידה. לעת עתה היא תכהן כמנכ"לית, וגבריאל יעמוד בראש מחלקת הציורים. משמע, שלכל דבר ועניין הוא היה עתיד לעבוד אצל אשתו.

הוא נתן את אישורו לרכישתה של פּיאנוֹ נוֹבּילֶה מפוארת בת ארבעה חדרי שינה שהשקיפה על התעלה הגדולה בסַן פּוֹלוֹ, אבל פרט לכך השאיר את תכנון המעבר הקרוב והוצאתו לפועל בידיה הכשירות של קיארה. היא פיקחה מרחוק על שיפוץ הדירה ועיצובה ממקומה בירושלים, בשעה שגבריאל סיים את שארית כהונתו בשדירות שאול המלך. החודשים האחרונים עברו במהירות — תמיד נראה שיש עוד ישיבה שעליו לנכוח בה, עוד משבר שעליו לחמוק מפניו — ובשלהי הסתיו הוא פצח במה שבעל טור נודע ב"הארץ" כינה "הפרידה הארוכה". האירועים נעו בין קבלות פנים רוויות קוקטיילים לארוחות ערב עמוסות מחוות, והגיעו לשיאם בסעודה במלון המלך דוד בנוכחותם של רבי־מרגלים מרחבי העולם, ובהם מפַקדו רב־העוצמה של שירות המוח'אבּראת הירדני ומקביליו ממצרים ואיחוד האמירויות הערביות. נוכחותם היתה הוכחה לכך שגבריאל, שטיפח שותפויות ביטחוניות ברחבי העולם הערבי, הותיר חותם בל־יימחה באזור שהיה שקוע במלחמה זה עשרות שנים. חרף כל בעיותיו, המזרח התיכון השתנה לטובה בתקופת כהונתו.

גבריאל, המתבודד מטבעו שחש לא בנוח בקרב קהל, מצא את כל תשומת הלב הזאת בלתי נסבלת. הוא העדיף עליה בהרבה את הערבים השקטים שהעביר עם חברי הסגל הבכיר שלו, הגברים והנשים שעמם הוציא לפועל כמה מן המבצעים המהוללים ביותר בתולדותיו של שירות מהולל. הוא התחנן בפני עוזי נבות שיסלח לו. הוא השיא עצות קריירה ונישואים למיכאל אברמוב ונטלי מזרחי. הוא הזיל דמעות צחוק כשסיפר מעשיות סוערות על שלוש השנים שהעביר עם אלי לבון ההיפוכונדר בחיים מחתרתיים במערב אירופה. דינה שריד, ארכיונאית הטרור הפלסטיני והאסלאמי, התחננה בפני גבריאל לשבת לשורה של ראיונות פרידה כדי שתוכל להקליט את מעלליו במסגרת היסטוריה רשמית לא מסווגת. שלא במפתיע, הוא סירב. אין לו שום רצון להתפלש בעבר, אמר לה. רק בעתיד.

שני קצינים מן הסגל הבכיר שלו, יוסי גביש ממחקר ויעקב רוסמן ממבצעים מיוחדים, נחשבו ליורשיו הסבירים ביותר. אבל שניהם שמחו מאוד לגלות, שגבריאל בחר דווקא ברימונה שטרן, ראש מחלקת האיסוף. באחר צהריים סוער של יום שישי באמצע דצמבר, היא היתה לאישה הראשונה שמונתה לעמוד בראש המשרד בתולדותיו. ולאחר שגבריאל חתם על ערימת מסמכים הנוגעים לפנסיה הצנועה שלו ולהשלכות החמורות שהוא עתיד לסבול, אם יחשוף ביום מן הימים אי־אלו מן הסודות השמורים בראשו, הוא נעשה רשמית למרגל־בדימוס המפורסם בעולם. משתַם טקס השלת הגלימה, הוא הסתובב בשדירות שאול המלך מקצה אל קצה, לחץ ידיים, ניגב לחיים לחות מדמעות. הוא הבטיח לכוחותיו שבורי הלב שזה עדיין לא הסוף, שהוא מתכוון להמשיך לטמון את ידו בעיסה. איש לא האמין לו.

בערב הוא פקד התכנסות אחת אחרונה, הפעם לחוף הכנרת. בניגוד למפגשים הקודמים, זה הנוכחי היה טעון ומורכב לפרקים, אך בסופו של דבר הושגה מידה של שלום. למחרת מוקדם בבוקר הוא עלה לרגל לקבר בנו בהר הזיתים — ולבית החולים הפסיכיאטרי הסמוך לכפר הערבי דיר יאסין, שבו חיה אימו של הילד בכלא של זיכרונות ובגוף שהיה טרף לאש. בברכתה של רימונה, משפחת אלון טסה לוונציה על סיפון ה"גאלפסטרים" של המשרד, ובשעה שלוש אחר הצהריים, מקץ הפלגה סחופת רוחות בלגונה בסירת מונית מעץ מבהיק, היא הגיעה אל ביתה החדש.

גבריאל ניגש ישר אל החדר הגדול והמואר שאותו הועיד לסטודיו שלו ומצא כַּן ציור איטלקי עתיק, שתי מנורות הלוגן לעבודה ועגלת אלומיניום עמוסה מכחולי "וינזוֹר אנד ניוּטוֹן" חדשים משֹער צוֹבֶּל, צבעים, מדיום וממיסים. חסר רק נגן הדיסקים הישן והמוכתם בצבע שלו. במקומו הוא מצא מערכת שמע מתוצרת בריטית וזוג רמקולים עומדים. אוסף המוזיקה הנרחב שלו היה מסודר לפי סוגה, מלחין ואמן.

"מה דעתך?" שאלה קיארה מהפתח.

"הקונצ'רטי לכינור של באך נמצאים באגף של ברהמס. חוץ מזה, זה פשוט —"

"מדהים, לדעתי."

"איך בדיוק הצלחת לחולל את זה כל זה מירושלים?"

היא נופפה בידה בביטול.

"נשאר משהו מהכסף?"

"לא הרבה."

"אני אקח כמה עבודות פרטיות אחרי שנתמקם."

"לא בא בחשבון, לצערי."

"למה?"

"מפני שאתה לא הולך לעבוד בכלל לפני שתנוח ותתאושש כמו שצריך." היא נתנה לו דף נייר. "אתה יכול להתחיל בזה."

"רשימת קניות?"

"אין אוכל בבית."

"חשבתי שאני אמור לנוח."

"אתה נח." היא חייכה. "קח את הזמן, יקירי. תיהנה לעשות משהו נורמלי לשם שינוי."

הסופרמרקט הקרוב ביותר היה ה"קרפור" ליד כנסיית פְרָארי. רמת הלחץ של גבריאל כמו שככה מעט עם כל מוצר שהניח בסל הקניות שבצבע ירוק־ליים. כשחזר הביתה, צפה בחדשות העדכניות ביותר מן המזרח התיכון מתוך עניין אגבי בלבד, בזמן שקיארה שרה חרש לעצמה בעודה מכינה ארוחת ערב במטבח המפואר בדירה. הם סיימו את שארית הבַּרבָּרֶסקוֹ במרפסת הגג למעלה, מכורבלים יחד נגד אוויר דצמבר הקר. מתחת להם התנודדו גונדולות במעגניהן. בעיקולה העדין של התעלה הגדולה, גשר ריאלטוֹ היה מוצף אור זרקורים.

"ואם אני רוצה לצייר משהו מקורי?" שאל גבריאל. "זה ייחשב עבודה?"

"על מה חשבת?"

"נוף תעלה. או אולי טבע דומם."

"טבע דומם? משעמם נורא."

"אם כך, מה דעתך על סדרה של תמונות עירום?"

קיארה זקפה גבה. "מן הסתם תצטרך מודל."

"כן," אמר גבריאל ומשך ברוכסן מעילה. "מן הסתם."

קיארה חיכתה עד ינואר לפני שנכנסה לתפקידה החדש ב"חברת טייפולו לרסטורציה". מחסן החברה שכן בחלק היבשתי, אבל המשרדים העסקיים היו ממוקמים ברחוב האופנתי קאיֶה לארגָה 22 מארסוֹ בסן מרקוֹ, הפלגה של עשר דקות בוואפּוֹרֶטוֹ. פרנצ'סקו הכיר לה את האליטה האמנותית בעיר והפריח רמזים מסתוריים בדבר תוכנית הירושה בחברה. מישהו הדליף את החדשות ל"אִיל גאזֶטינוֹ", ובשלהי פברואר הופיעה כתבה קצרה במדור הקוּלטוּרָה בעיתון. היא הזכירה את קיארה בשם נעוריה, זוֹלי, וציינה כי אביה היה הרב הראשי של הקהילה היהודית המידלדלת בוונציה. להוציא כמה הערות מרושעות של קוראים, בעיקר מן הימין הקיצוני הפופוליסטי, קבלת הפנים היתה אוהדת.

הכתבה לא כללה שום אזכור של בעל או בן זוג, רק שני ילדים, כנראה תאומים, לא צוין גיל או מין. בשל התעקשותה של קיארה, איירין ורפאל נרשמו לבית הספר היסודי השכונתי, ולא לאחד מבתי הספר הבינלאומיים הפרטיים הרבים בעיר. אולי באופן סמלי, בית הספר שלהם נקרא "ברנרדו קנאל", על שם אביו של קאנאלֶטוֹ. גבריאל הפקיד אותם בפתחו בשמונה בבוקר מדי יום ושב ואסף אותם בשלוש וחצי. ביקור יומי בשוק ריאלטו לאיסוף מצרכים לארוחת הערב המשפחתית השלים את תמונת המטלות הביתיות שלו.

מאחר שקיארה אסרה עליו לעבוד או אפילו להיכנס בשערי "חברת טייפולו לרסטורציה", הוא הגה דרכים למלא בהן את מאגר הזמן הפנוי העצום שלו. הוא קרא ספרים עבי כרס. הוא האזין לאוסף המוזיקה שלו במערכת השמע החדשה שלו. הוא צייר את תמונות העירום — מהזיכרון כמובן, שכן המודל שלו לא עמדה עוד לרשותו. מעת לעת היא באה לדירה ל"ארוחת צהריים", כפי שכינו את מפגשי ההתעלסות הרעבתנית שלהם באמצע היום בחדר השינה המדהים המשקיף על התעלה הגדולה.

ובראש ובראשונה, הוא הלך ברגל. לא הטיולים המפרכים אל ראשי המצוקים של ימי גלותו בקורנוול, אלא שוטטויות ונציאניות נטולות תכלית בסגנונו הבלתי נחפז של ההֵלך. אם נטה לבו לכך, הוא היה נכנס לבקר ציור ששיחזר פעם, ולו כדי לראות כיצד עבודתו החזיקה מעמד. לאחר מכן היה עשוי להיכנס לבר לכוס קפה, ובימים קרים — לכוס קטנה של משקה חזק יותר שיחמם את עצמותיו. במקרים רבים אחד הלקוחות היה מנסה לפתוח עמו בשיחה על מזג האוויר או חדשות היום. אם בעבר היה דוחה על הסף ניסיונות כאלה, עכשיו נענה להם — באיטלקית מושלמת אם גם נגועה במבטא מסוים — בדברי שנינה או הבחנות חדות משלו.

בזה אחר זה הלכו ונגוזו השדים שלו, והאלימות שאפיינה את עברוֹ, לילות האש והדם, נסוגו ממחשבותיו ומחלומותיו. הוא צחק ביתר קלות. הוא הניח לשערו לצמוח. הוא רכש מלתחה חדשה של מכנסיים אלגנטיים בתפירה עילית ומקטורני קשמיר ההולמים אדם במעמדו. בטרם עבר זמן רב הוא התקשה לזהות את הדמות שניבטה אליו מן הראי בחדר הארונות שלו מדי בוקר. הטרנספורמציה נראתה לו כמעט מושלמת. הוא לא היה עוד מלאך הנקם הישראלי. הוא היה ראש מחלקת הציורים ב"חברת טייפולו לרסטורציה". קיארה ופרנצ'סקו העניקו לו הזדמנות שנייה לחיים. הוא נדר שלא יחזור שוב על אותן הטעויות.

בתחילת מרס, במהלך פרק זמן גשום במיוחד, הוא ביקש מקיארה רשות להתחיל לעבוד. וכששבה ודחתה את בקשתו, הזמין יאכטה מדגם "בוואריה C42" והעביר את השבועיים הבאים בתכנון מפורט של מסלול הפלגת קיץ ברחבי הים האדריאטי והים התיכון. הוא הציג את התוכנית בפני קיארה במהלך ארוחת צהריים מספקת במיוחד בחדר השינה בדירתם.

"אני מוכרחה לומר," היא רחשה בסיפוק, "שזה היה אחד הביצועים היותר טובים שלך."

"זה בטח בזכות כל המנוחה שצברתי."

"באמת נחת?"

"נחתי כל כך, שאני עומד למות משעמום."

"אז אולי יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי להכניס קצת יותר עניין באחר הצהריים שלך."

"אני לא בטוח שזה אפשרי."

"מה דעתך על כּוֹסית עם חבר ותיק?"

"תלוי איזה חבר."

"ג'וליאן התקשר אליי למשרד בדיוק כשיצאתי. הוא נמצא בוונציה ותהה אם יהיה לך רגע או שניים."

"מה אמרת לו?"

"שתיפגש איתו לכוסית אחרי שתגמור לעשות בי כרצונך."

"אני בטוח שהשמטת את החלק האחרון."

"לא נראה לי, לא."

"באיזו שעה הוא מצפה לי?"

"בשלוש."

"מה עם הילדים?"

"אל תדאג. אני אחפה עליך." היא העיפה מבט בשעון היד שלה. "השאלה היא, מה נעשה עד אז?"

"טוב, כיוון שאת לא לובשת שום דבר..."

"כן?"

"אולי תבואי אליי לסטודיו ותדגמני לי?"

"יש לי רעיון טוב יותר."

"והוא?"

קיארה חייכה. "קינוח."