אספן התקוות

ברמינגהם, 1999

1

שינוי במזג האוויר

כמעט שלוש שנים לא הרשה אלפרד לאיש להיכנס אליו הביתה. לא שזה הפריע למישהו. היה די, בדרך כלל, בעשבים ובשיחים שגדלו פרא והשתלטו על הגינה הקטנה בחזית כדי להרתיע אורחים לא קרואים. כשהדוור הגיע, אלפרד פתח את הדלת כמה סנטמיטרים שהשרשרת אפשרה, והורה לו להניח את מה שהביא מחוץ לדלת. מוטב שכל אחד יעסוק רק בעניינים שלו. הבעיה היא שאנשים אוהבים להתערב, ולאלפרד נמאס שאחרים דוחפים את האף לעניינים שלו.

הוא שלף תקליט מהעטיפה, הסיר ממנו את האבק במברשת ניילון רכה והניח אותו על הפטפון המועדף עליו — מספר שנים־עשר בקטלוג האוספים שלו:

דַנסֶט אימפריאל 1965

ירוק ושמנת, שמור היטב. הספק 8 ואט, איכות צליל גבוהה.

למרבה ההפתעה, הוא מצא אותו במכולת אשפה. דברים שאחרים השליכו לפח, חשבו למיותרים ולחסרי ערך, מצאו לעתים קרובות מקום בלבו. הוא לא בחר אותם לפי ערכם הכספי, אלא בזכות היופי, הייחוד שלהם או אפילו בגלל עבר מדומיין. למעשה, הוא תהה לעתים קרובות אם זה לא הם שבחרו אותו. אם היה צורך, הוא ניקה אותם ושיקם אותם באמצעות שמן פשתן, צבע לכה, קרם הברקה לכסף או סופר גלוּ.

המחט מצאה את מסלולה המוכר בחריצים, צלילי הכינור של "העפרוני הנוסק" מילאו את הסלון. אלפרד הגביר את העוצמה ועצם את העיניים, ודמיין את עצמו מרחף בשמים. הוא מתח לאט את זרועותיו, חש ברוח הצוננת הקלה מלטפת את לחייו, מבדרת את השיער שעוד נותר על ראשו, כשהשמש מחייכת בין העננים ומחממת אותו מבעד למעילו המכופתר.

הוא פקח את העיניים כשהמוזיקה הגיעה לסופה, ומיד מצב רוחו התדרדר בשל האוויר הדחוס של הסלון האפלולי. לפני זמן־מה הוא החליט לכסות את החלונות בעיתונים כדי למנוע מעיניים חוקרות להציץ פנימה. זה חסך ממנו את הצורך בווילונות וגם העניק לו ידע אנציקלופדי על כל מה שהיה בחדשות ב־22 בפברואר, 1997. זה יהיה נושא המומחיות שלו בתוכנית טריוויה, אם יוזמן אי־פעם להשתתף. דולי הכבשה המשובטת גנבה את כותרות היום, אבל הוא העדיף את הסיפורים הקטנים, אלה שהיה קל לפספס. הידיעה על ישיבת ועדת הבטיחות והגהות של המועצה המקומית, שהסתיימה בכך ששוטר שבר את הרגל בדרכו החוצה, עדיין העלתה חיוך על שפתיו.

שעת התה היתה קרובה. הוא יחמם את תבשיל הבקר שהכין קודם ויכין טוסטים משתי פרוסות לחם שיוציא מהמקפיא. כיוצא צבא ותיק, אלפרד ידע היטב כמה חשוב להיות מוכן. אבל זה דרש תכנון רב, מה שהלך ונעשה קשה עם חלוף השנים. אף על פי כן, הוא וידא שהמזווה שלו יהיה מצויד בקופסאות שימורים שיספיקו לחודשיים, למקרה שבאג 2000 יגרום שיבושים. היו לו שלוש מערכות לגילוי אש ועשן, ארבעה פנסים, מערכת מתזים לכיבוי אש, עשרים נורות לכל מקרה, קופסת עטים כדוריים, שלושה בקבוקי מים חמים מרופדים ותיק גב לשעת חירום, מלא בחטיפי אנרגיה בטעם מנטה, ומשרוקית, ליתר ביטחון.

הוא נטה להיות חסר מנוחה בשעה הזאת ביום, והיתה לו תחושה שהבית מתחיל להיות גדול מדי, אף על פי שהיה קרוב להתפקע מחפצים. הוא חיפש את חוברת התשבצים, כי נזכר במילה במאוזן, עיקשת במיוחד, בת שבע אותיות שמתחילה באות ד', שאותה לא הצליח לפצח יום קודם. הוא אהב להיות עסוק — זה השאיר לו פחות זמן לחשוב. הוא חיטט בכמה ארגזי קרטון, אבל לא הצליח למצוא אותה. אולם מתחת לשמיכת טלאים, הוא נתקל באחד החפצים האהובים עליו ביותר.

המחשבות שלו נדדו בבת אחת לאַיידה, אשתו. חמש שנים חלפו מאז מותה. הוא ידע שהיא לא תחזור, אבל למרות זאת חשב על משהו שרק היא היתה מבינה, והעובדה שלא היה יכול לחלוק איתה את המחשבה צבטה את לבו. בהתחלה, אחד הדברים הקשים ביותר בקשר לאובדן שלה היה החלל שהותירה אחריה. הוא ליווה אותו כמו צל לכל מקום שהלך. המיטה נראתה גדולה, ושני הכיסאות שעמדו בקצות שולחן האוכל לעגו לו, הם ידעו שאחד מהם יישאר מיותם. לכן הוא מילא את החלל בחפצים, כל כך הרבה מהם, שבמידה רבה העצב שלו פשוט נדחק החוצה.

איידה נתנה לו את הברומטר ליום הנישואים העשרים וחמישה שלהם. עבר זמן מאז שראה אותו בפעם האחרונה, הוא החביא את רוב הדברים שהזכירו לו אותה. הוא היה נהדר כמו שזכר אותו, מגולף מעץ אלון נפלא בגוון דבש, מעוטר בסדרת פרחים שזורים זה בזה ופלֶר דֶה ליס מקיף את קצהו.

הוא עִרסל אותו בזרועותיו, התנחם במשקלו המוכר ובאיך שהוא חיבר אותו לאיידה בחוט בלתי נראה. הו, כמה היא חסרה לו. הזמן לא ריפא את הכאב, הוא רק מדד את הימשכות החור אשר נפער בחייו. נגיעה קלה בלוח הזכוכית הזיזה את המחוג מטה. הוא עבר ממצבו הנוכחי, "נאה", ונעצר על "סערה".

כשאלפרד ניגש לחלון להסתכל החוצה, הוא דרך על אוספים שגלשו מהמדפים לרצפה: כלבי חרס מסטפורדשייר, שתי מכונות כתיבה וינטג', מקבץ צנצנות טבק, מגוון מנורות ומסגרות לתמונות במידות שונות. הוא קילף מהחלון קצה נייר עיתון מצהיב, הציץ דרך רווח שנוצר בעודו מצמצם את העיניים אל שמש אחר הצהריים. זה היום החמישי ברצף שבו לא נראה ענן אחד בשמים, והעלים שנשרו והתפזרו על המדרכה הפכו צרובים ופריכים. קיץ אינדיאני. לרגע קצר אלפרד התפתה לצאת החוצה ולבעוט בהם, רק כדי לשמוע אותם נכתשים. כמו סיפור אהבה שמיצה את עצמו, הקיץ סירב להשלים עם סופו. אם כי הברומטר מעולם לא טעה. השינוי עמד להגיע. למרבה המזל, אלפרד היה ערוך לכל אפשרות.

2

לעצור את השעון

קיאן איחר, כרגיל, אז הוא נאלץ לרוץ את הקטע האחרון מתחנת האוטובוס לקאנון היל פארק, ולהתעלם מתחושת השריפה בחזה. הגיע הזמן שהוא יפסיק לעשן. פחית הקולה בתיק שלו שקשקה ותססה, בדומה לקיבה שלו.

חלפו שבועות מאז פגש בפעם האחרונה את אחיו הקטן, דן. הסדרי הראייה שלהם התירו להם להיפגש מדי שבוע, אבל במקרה שקיאן עשה בלגן והחמיץ כמה מפגשים, חלף לפעמים חודש שלם מבלי שהם התראו. זה לא נעשה בכוונה — הוא שנא לאכזב את דן — אבל זאת לא היתה אשמתו שהוא יצא לבלות בערב הקודם וישן עד מאוחר. קיאן היה בן שבע־עשרה, הוא היה אמור להיות נטול כל אחריות. הוא רצה נואשות לראות את דן, אבל היה גם מתוח כפי שהיה בראיון העבודה יום קודם. קיאן ידע שהוא לא יקבל את העבודה. זה התחוור כשבאמצע הריאיון המראיינים הפסיקו לרשום את מה שאמר. זה היה סיפור מוכר.

הוא האט לריצה קלה כשהגיע לאגם הסירות, ולצעדים גדולים כשהתקרב לבימת התזמורת, כשהוא מנסה להסדיר את הנשימה. הוא היה יכול לקצר את הדרך אם היה רץ דרך הדשא, אבל הוא בחר להישאר על השביל כדי לא ללכלך את נעלי הספורט שלו. הוא יישר את החולצה והעביר את היד בשיער. אף על פי שרצה להדליק סיגריה, הוא השאיר את החפיסה בכיס, ותחב לפה כמה סוכריות מנטה כדי להסוות את החמרמורת שבהבל פיו. כמודל לחיקוי, קיאן ידע שהוא קבע רף נמוך למדי, אבל היה חייב לפחות לנסות.

כשפנה בפינת הרחוב, הוא הבחין מרחוק באחיו, והזמן עצר מלכת. הוא לא הצליח להסיר ממנו את העיניים. דן בעט בכדור בצל עץ אלון ענקי. הוא גבה מאז שקיאן ראה אותו בפעם האחרונה. הזמן נמדד באופן אכזרי הן בסנטימטרים והן בשעות. אחיו הולך וגדל בלעדיו.

כשדן הרים את המבט והבחין בקיאן, הוא נטש את הכדור ורץ לעברו בזרועות מושטות קדימה, וכמעט הפיל אותו לקרקע. קיאן הצמיד אותו אליו והשתדל לרסן את הרגשות שאת קיומם ניסה בדרך כלל להכחיש: אהבה, עצב ואשמה.

בפעם האחרונה הם נפגשו בימים של מזג אוויר קיצי חם, כשהשמים היו כחול אינסופי ללא עננים. משפחות נהנו מפיקניקים ורכיבה על אופניים, האוויר המה רעש כדורי טניס, גלגיליות ורחש מזרקות מים. הם שטו על האגם והאכילו את הברבורים בשאריות הכריכים שלהם, וברחו מאחד חמדן במיוחד. אחרי כך קיאן קנה לדן גלידה ענקית שפערה את עיניו. הם בילו אחר צהריים נהדר, וכשקיאן חזר הביתה בזרועות חשופות ועדיין חמות, עם כתמי דשא רטוב על הברכיים, גמלה בלבו ההחלטה להגיש בקשה להתמנות לאפוטרופוס של דן. אבל דינם של קֵיצים שהם מגיעים לסופם. קיאן הסתכל על העצים החשופים לצדי השביל, והתקשה לשמור על תחושת האופטימיות, על אף השמש הסתווית. הפעם לא היה בידו כסף לבילויים. הוא קיווה שהקולה תפצה על כך.

קיאן בירך לשלום את סימון, אם האומנה של דן, שהציעה שהם ייפגשו בפארק אחרי בית ספר, למרות שהותר לו לאסוף את דן ולבלות בחברתו בלעדיה. היא אמרה שזה יקל על קיאן, מפני שהפארק נמצא באמצע הדרך ביניהם והיא צריכה לקחת אחר כך את דן לקנות נעליים. קיאן ידע לקרוא בין השורות. הוא לא הוכיח את אמינותו לאחרונה. אבל כל זה עומד להשתנות.

"זה בשבילך, בחורצ'יק," אמר קיאן, והעביר לדן את המשקה. "אבל אל תפתח את זה מיד. זה היטלטל קצת בתיק שלי."

"אני אשאיר אתכם לבד," אמרה סימון. "אני אשב שם, בסדר, דני?" היא הצביעה על ספסל ליד מגרש המשחקים.

דן הנהן.

"אז מה חדש, דן?" שאל קיאן ופרע את שערו של דן כמנהג המבוגרים.

"גברת שֶלטון אומרת שכדאי לי לגשת בשנה הבאה לבחינות מיון לבית ספר תיכון. זאת אומרת, לילדים אחרים יש מורים פרטיים וכל זה, אבל היא חושבת שאני אצליח בכוחות עצמי."

לבו של קיאן התרחב. הילד הזה, רגיש וחכם כל כך. זה היה מטופש מצדו להתגאות בו, לא היתה לו זכות לכך.

"ברור שאתה תצליח בכוחות עצמך. תקשיב, אני רוצה להגיד לך משהו. אל תגמור כמוני. אתה יכול להגיע רחוק, להיות עורך דין או רופא או כל דבר. ואז החיים שלך יהיו מסודרים. לא תהיה תלוי באף אחד. אתה מבין?"

"אני מבין." דן חייך, כיווץ את הנמשים שעל אפו. "ויהיה לי בית גדול ותוכל לגור איתי!"

קיבתו התוססת של קיאן התכווצה. אחיו הקטן הבין סוף־סוף שהוא מקרה אבוד. זה היה התפקיד שלו לדאוג לבית בשביל דן, ולא להפך.

"בא לך לכדרר קצת?" שאל קיאן, מבטל את המחשבות בראשו ומפשיל שרוולים.

"כן, אני אהיה דייוויד בקהם, ואתה גארת סאותגייט," אמר דן. הוא תפס את הכדור ורץ איתו לעבר השער.

"אין מצב — אתה סאותגייט ואני אהיה בקהם!" קיאן השיג אותו וחילץ את הכדור מבין רגליו, הבקיע שער ועשה סיבוב ניצחון תוך שהוא מניף את זרועותיו באוויר. דן זינק על גבו והם התגלגלו על הדשא הבוצי. קיאן הפסיק לנסות לשמור על נעלי הספורט החדשות שלו. תוך זמן קצר הם השליכו זה על זה ערימות עלים ענקיות, וצחקקו כשאספו תחמושת נוספת תוך כדי ריצה.

"נגמר לך האוויר, אה?" אמר קיאן. "הגיע הזמן שאני אבקיע עוד כמה שערים!"

נדמה שלא חלפו יותר מעשר דקות עד שסימון הופיעה לצדם, מציצה בשעונה. קיאן רצה באותו רגע לעצור את השעון, להקפיא את הרגע הזה לנצח: הוא ודן מבלים ביחד, צוחקים ומשחקים כדורגל כמו אחים רגילים. הזמן שהם בילו ביחד אף פעם לא הספיק.

קיאן סילק כמה עלים ממעילו של דן. בלבו רצה לתפוס לו את היד ולהסתלק איתו משם בריצה, אבל הוא היה חייב לחשוב קדימה. בעוד כמה חודשים הוא יהיה בן שמונה־עשרה, ואז לא יהיה בכוחם למנוע מדן לעבור לגור איתו. הוא יגיש בקשה להתמנות כאפוטרופוס של אחיו, ואז יוכל לתקן את הכול, לפצות את דן על היותו חסר תועלת ולהעניק לו את המשפחה שהוא צריך — שמגיעה לו. הוא צריך רק להפסיק עם השתייה, למצוא עבודה, לארגן את החיים ולמצוא דירה. הרשימה היתה מתישה, אבל דן היה שווה את זה. אלא שקיאן לא ידע אם הוא מסוגל לכך.

דן כרך את זרועו סביב המותן של קיאן. "אני יכול לבוא איתך הביתה?"

זה היה כמו בעיטה בצלעות בכל פעם. לפעמים קיאן תהה אם לילד לא יהיה יותר קל אם הוא יצא לו מהחיים.

"בחורצ'יק, אתה יודע שאתה לא יכול. עוד לא. אבל נתראה בקרוב, בסדר? תמשיך להתאמן בהקפצת הכדור, בפעם הבאה אני רוצה לראות אותך עושה מאה הקפצות."

דן הרפה את אחיזתו ופנה בשקט לכיוון הנגדי. הוא הרבה להביט לאחור, וקיאן עמד שם והרגיש כאילו הוא שולח גור כלבים למכלאה. הוא סימן לדן באגודל זקור וחיוך מאולץ והוציא את הנייד.

"גאווין, אחי? אני חייב לדפוק את הראש הערב. מתי אתה גומר את העבודה?"