שבת בערב
עומדים בתור בכניסה לאצטדיון סמי עופר; יצאתי עם הבנים למשחק של מכבי חיפה, קצת זמן איכות יחד. העמידה הממושכת מעוררת את כאבי הגב, ואני מנסה למצוא את התנוחה הנכונה כדי לעמוד בנוחות. משתדל ליהנות מהאווירה. פתאום טלפון. מי מתקשר אליי במוצאי שבת? זאת כנראה שיחת חירום. השם של הפיזיותרפיסטית שלי על הצג.
שבוע קודם לכן עברתי בדיקת MRI ושלשום קיבלתי את תוצאות הסקירה על דיסק. מייד שלחתי לה.
“קובי, עברתי על התוצאות והעברתי אותן גם לעמית ותיק שמדריך אותי במקרים מורכבים; אנחנו מודאגים מאוד מהמצב של הגב שלך”.
את שאר המילים אני קולט במעורפל.
“עד להודעה חדשה אתה חייב להפסיק לרוץ, ובמיוחד להפסיק את הריצה בשטח”.
מדקה לדקה אני מרגיש כאילו הגב שלי עומד להישבר; אני מרגיש שבכל רגע יקרה האירוע שיגרום לשיתוקי.
בזמן המשחק אומנם הייתי עם הילדים, אך הנפש שלי לא הייתה שם. לפניי עוד לילה של כאבים קשים.
גיל חמישים. אני מוצא את עצמי מתמודד עם כאבים קשים. האם שָׁחַקתי את הגוף שלי במאמצים לא הגיוניים? האם נגמר פרק הזמן של הריצה בחיי? אולי הגיע הזמן לפרוש ולהתמקד בחיי המשפחה? בעבודה שלי?
יום ראשון, ארבע בבוקר
השעון מצלצל, אבל במקום לקום אני שוכב במיטה, סובל מכאבי תופת בגב. תם לילה נוסף של סיוט פיזי. כל הירדמות מסתיימת ביקיצה בגוף חצי משותק. בשבועות האחרונים, מאז חזרתי מהמרוץ, אין לי מנוחה. אני מרגיש כאילו “חבר מהעבר” – שד כאבי הגב שלי – התעורר והחליט להטריד אותי בלילה; בכל לילה. בימים הראשונים של המרוץ חליתי בשפעת ונאלצתי לשכב במיטה במשך כמה ימים. כאב הגב מהעבר התעורר בימים האלה ולא מרפה מאז. גם היום, שבועות לאחר מכן, אני סובל מכאבים שמחריפים בכל ניסיון להירדם, כאבים שהפכו את זמני המנוחה לשלב הקשה ביותר של היום. והשיחה עם הפיזיותרפיסטית שלי אמש עוררה את הקושי הגדול ביותר בחיי כרץ וכאדם.
הריצה היא חלק ממני, מקובי; היא כמו יד או רגל. היא תמיד הייתה איתי, אבל האם תמיד תהיה איתי?
בראשית הייתי רץ
אני נזכר ברגע שבו הכול התחיל, בילדותי. בריצה הראשונה הארוכה שלי הקפתי את בית הספר היסודי שבו למדתי. אני זוכר אותה לפרטי פרטים, כאילו זה קרה אתמול. רצנו במורד הרחוב נגד כיוון התנועה, המשכנו בירידה מגן השעשועים וחזרנו במעלה הרחוב. ופתאום כל מה שרציתי לעשות, הוא להקיא. שלוש מאות מטרים הורגשו כמו נצח, ורק בסוף, לאחר שהכול הסתיים, הרגשתי מרומם, הרגשתי הקלה, הרגשתי בניצחון שלי כלפי עצמי.
בתחילת לימודיי בחטיבה שגרת שיעורי הספורט כללה ריצה סביב מגרש בית הספר, בעיקר כהכנה למשחק כדורגל. ואז, פתאום, התחלנו להתאמן בריצות 2,000 מטרים. למדה איתי ילדה שאהבה לרוץ, ואני זוכר שרציתי להרשים אותה. השתדלתי לעשות זאת בריצה שלי. אך ככל שחלף הזמן והתחלתי לרוץ בקביעות, הרגשתי שאני משתפר מריצה לריצה.
בערך באותה תקופה התחלתי להתאמן גם בחדר כושר; היה מדהים להרגיש את השינוי בתנועה ובקצב שלי בד בבד עם האימונים בחדר הכושר. ככל שהשתפרתי, מצאתי את עצמי חותר לשיפור נוסף. כבר לא רצתי רק בשביל הכיף; רצתי כדי לשפר את יכולות הגוף שלי. באימונים וגם בחיים חתרתי לשיפור, ואפשר לומר שהרצון הזה הוא תשובה הולמת לשאלה למה אני רץ.
בכיתה י”א רשמו אותי יחד עם שלושה ילדים נוספים מבית הספר לתחרות ריצה ארצית. זאת הייתה התחרות הראשונה שלי, ריצת 5,000 מטרים, מרחק שמעולם לא התנסיתי בו. רציתי מאוד להצליח ולהוכיח שמגיע לי להיות שם. ברגע הזינוק נתתי את כולי. דחפתי ודחפתי עד שחציתי את קו הסיום. אני זוכר שרגע לאחר מכן התעלפתי, כאילו מסך שחור ירד עליי. המאמן שלנו אמר לי שסיימתי יפה את המרוץ ונתתי הכול, אבל האמת היא שסיימתי במקום החמישים מבין מאות רצים אחרים. אך התשוקה לריצה, הזוגיות שלי עם התנועה, רק התעצמה מאז. הריצה עזרה לי להבין מי אני, ומה אני רוצה להיות; היא עזרה לי להתחייב לעשייה עד הסוף.
בסוף תקופת לימודיי בתיכון, לצד העומס הלימודי והרצון להצטיין בלימודים, מאמציי בשיעורי הספורט השתלמו – קיבלתי ציון מושלם בתעודה, אך ריצות של 2,000 מטרים כבר לא הספיקו לי. שאפתי להשתתף במרוצים של “גדולים”. התחלתי להתעניין בריצה של עשרה קילומטרים רצופים!
אבי המנוח נהג לצאת מדי פעם להליכות ערב. בילדותי הייתי מצטרף אליו. קצב ההליכה המהיר שלו חייב אותי לרוץ כדי “לצעוד” לצידו, ואני יכול לומר שהוא זה שחיבר אותי באופן בלתי־נמנע לריצה. לבקשתי הוא רשם אותי למרוץ הגדולים הראשון שלי, “מרוץ משגב”. המעט שאני זוכר מהמרוץ הוא ריצה בין מטעים ועליות אין־סופיות. אני זוכר שראיתי את אבא שלי עומד בקו הסיום. הוא חיבק אותי בגאווה ושאל: “נהנית מזה? זה נראה ממש מעייף". אם רק היית יודע, אבא, לאילו רמות של “מעייף” הריצה שלי עוד תגיע.
ואולי הכול התחיל בבית, בחיק המשפחה. דונלד ויניקוט, אחד הפסיכואנליטיקאים שאני מעריך מאז ומתמיד אמר שהכול מתחיל בבית. ובאמת זאת שאלה שאני שואל את עצמי כל הזמן – למה אני רץ? בספר הזה אענה על השאלה הזו מנקודות מבט שונות.
זיכרונותיי הראשונים מהריצה קשורים לתחרות. כיום, בהיותי רץ אולטרה מרתון רב־יומי ברמה עולמית, אני מתמקד בלימוד הריצה, ובמיוחד בהבנת ריצת הסיבולת המתמשכת, וחותר לשיפור המקצועיות ויכולת התחרות שלי. הרצון שלי להתמקצע, להשקיע וללכת עד הסוף בדרכי הייחודית, מושפע מהאווירה ששררה בבית שבו גדלתי.
אימא שלי, שעבדה באוניברסיטה, אהבה לספר לנו על לימודיה בתקופת נעוריה בבית ספר ירושלמי שניכרה בו אוריינטציה אנגלית, ועל הצטיינותה בלימודים. אבא שלי, שהיה מנהל תיכון צעיר ומוכשר, ניהל את בית הספר אורט רוגוזין במגדל העמק. היו לו סיפורים רבים על נערים מרקע קשה ועל מאבקו הבלתי־פוסק לקדם אותם למרות כל המכשולים.
בהיותי הילד הרביעי במשפחה, ייתכן שחתירה להישגיות השפיעה עליי. השאיפה למימוש עצמי הייתה מוטמעת בדי־אן־איי של המשפחה שלי. גדלתי בחוויה של התפתחות ושל הצלחות מכל עבר. לא הייתה אפשרות לגדול לבינוניות במשפחה שלי; כל אחד מאיתנו מצא את דרכו למימוש אישי – כארכיטקטית, כרופא וכפסיכולוג. אומנם לא הייתה תחרות ישירה ביני ובין אחיי ואחותי הגדולים, בעיקר משום שפער הגילים בינינו היה משמעותי – פער של שש שנים ביני ובין אחי דרור, שנולד לפניי; של אחת־עשרה שנים ביני ובין אחי אמנון; ושל חמש־עשרה שנים ביני ובין אחותי אורנה – אך במושגים של תחרות אפשר לומר שהם הוזנקו למרוץ רב־יומי ארוך לפניי.
הוריי גידלו אותנו להיות אינדיבידואלים באווירה של הישגיות. היום, בהיותי הורה, אני יודע שבית הוריי היה מקום חם, תומך, מעניק ומקדם. אך אני גם יודע שהריצה אפשרה לי להתבלט בתחרות שהתנהלה מחוץ למרחב הביתי, בתחום שבו הרגשתי שאוכל להיות טוב ואף יותר מזה.
את תקופת הצבא אני זוכר כמאבק מתמשך. לקח לי זמן למצוא את דרכי ביחידה מובחרת, להתייצב במסלול ולהפסיק לחשוש שיעיפו אותי. נהניתי מכושר משובח וזה פיצה על קשיים מהותיים בהתמצאות במרחב (דבק בי הכינוי “הנווט הגרוע עלי אדמות”). מה שלא היה לי בניווט, היה לי במוטיבציה וביכולת לרוץ מהר ולתקן טעויות ניווט.
לקראת סוף המסלול חלה אבי בסרטן. עברו עליו חודשים קשים של התמודדות עם המחלה, אבל הוא דבק בחיים. למרות היותי לוחם אפשרו לי ללוות אותו בתהליכים הרפואיים שעבר. בשל מחלתו התלבטתי בנוגע למעבר מתפקידי לחימה למערך תומכי הלחימה. חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות כדי לעזור לאבא. אבל לא הצלחתי לקבל החלטה. בסיום סדרת ניווטים מפרכת בדרום זכיתי בצ’ופר – טיסה מבסיס רמון לתל אביב ומשם לבית החולים “אסותא” כדי לפגוש את אבא, שהתאושש מניתוח מורכב. הגעתי במדי אל”ף עם הכומתה האדומה ועם כנפי הצניחה. אבא, שהיה בשירות הסדיר וגם במילואים קצין קרבי בגבעתי, פקח את עיניו ואמר לי שהוא גאה בי. אני, בנו, הייתי לוחם קרבי כמוהו. באותו הרגע ידעתי שאין סיכוי שאני פורש מתפקידי לחימה.
כמה חודשים לאחרי מכן הידרדר מצבו של אבא. הוא נלחם ולא הרפה עד שנפטר. גם אני לא ויתרתי והמשכתי במסלול.
1993. ארבעה חודשים לפני השחרור משירות צבאי סדיר שהיתי בירושלים, בשבוע תרבות. רצתי בעליות באזור הכנסת; עליתי וירדתי במשך יותר משעה. לאחר שחזרתי מיוזע וקפוא לאכסניה, פגשתי את אוהד הסמ”פ. “אורן, מה אתה בחוץ בלילה? למה אתה לא ישן?”
“יצאתי לרוץ, אני מרגיש שאני חייב להשתפר בכושר,” עניתי.
“זה שבוע תרבות, אני רוצה שתנוחו, לא שתצאו לרוץ בלילות; אתה כבר תשלם על זה במוצ”ש,” זה מה שהיה לו לומר לי.
ואכן שילמתי במוצאי שבת כשנענשתי ונדרשתי לחזור מהבית לבסיס שמונה שעות לפני כולם.
בתקופה ההיא הצלחתי רק בקושי לשמר את הכושר בריצה. זה נשמע מוזר, אבל יש משהו בשגרה של לוחם המתמרן בין שגרת קו ובין תקופת אימונים, שלא מאפשר לתחזק כושר יציב וקבוע. אומנם בין לבין הצלחתי לצאת מהשגרה ולהשתתף במרתון תל אביב ובמרתון ירושלים, אבל הייתי “חלוד”. העובדה שאימוני הריצה היו אירוע שמישהו קובע לך (או שאתה נענש בגללו אם אתה יוזם אותו) הרסה לי את חוויית הריצה החופשית. רצתי פעם או פעמיים בשבוע, אבל זה לא הספיק. התנועה החופשית נלקחה ממני בשנות שירותי הצבאי.
לאחר שהשתחררתי משירות סדיר, התחלתי לעבוד באבטחה כדי לחסוך כסף לטיול של אחרי הצבא באפריקה. אבטחתי מזחים בנמל חיפה. השעות היו שעות קשות של משמרות לילה, אבל הן אפשרו לי לרוץ בנמל. בהתחלה הגוף חרק, אבל היה משהו בהרגשה של החופש ששררה שם, על המזחים, וביכולת לפנטז על עלייה לאונייה והפלגה לאיזה נמל אקזוטי, שנתן לי בוסט מטורף של אנרגייה. הגדלתי טווחים. החופש לרוץ חזר אליי.
כאשר פגשתי את החברה שלי, ורד, שלימים הייתה לאשתי, סיפרתי לה שאני מנהל זוגיות ארוכת טווח עם הריצה, אבל בתכלס אפשר לומר שהיא ראתה אותי רץ ונפצע, רץ ונפצע. נפצעתי ברחובות חיפה בתקופת לימודיי לתואר הראשון; נפצעתי בלימודיי לתואר השני בפסיכולוגיה קלינית בבאר שבע. הייתי בעיקר “פצוע למרחקים ארוכים”.
לפני עשרים שנה בערך, החלטתי להרפות, לשחרר קצת מה”זוגיות” שלי עם הריצה לאחר רצף של דַלָקוֹת, של טיפולים מכאיבים ולאחר תחושה של תקיעות. כדי לשמור על שגרת האימונים התחלתי לרכוב על אופני שטח. נהניתי מאוד מהתנועה בשטח, מהחיבור לטבע ומשינויי העונות הרחק מכבישי האספלט. אבל לאט לאט הבנתי שבשונה מחבריי, הרוכבים האחרים, אנשים שגיבשו קהילה ונהנו מהרכיבה המשותפת בקצב רגוע, אני זקוק לתנועה מהירה בשטח. מלבד זאת, כל העיסוק הטכני בתיקון האופניים, בהחלפת גלגלים מפונצ’רים ובהרכבת חוליות בשרשרת הרס לי את האימון. הייתי מגיע לטכנאי האופניים המקומי ומספר לו על תלאותיי. עם הזמן הבנתי שרוכבים אחרים דווקא נהנים מהעיסוק הטכני באופניים ומשדרוגי “המכונה”. אבל מבחינתי, בכל פעם שאימון היה נעצר בגלל תיקון פנצ’ר או סידור שרשרת, השתבש לי היום. האופניים כבר לא כל כך התאימו לי, אבל המפגש עם השטח בתקופת הרכיבה עורר בי “רעב” מחודש לריצה, והפעם בשטח.
בהתחלה, כשרק ניסיתי לחזור לריצה, הייתי ממש “פוסט־טראומטי”. לנוכח אירועי הפציעות החוזרות ונשנות מהעבר, כל מנח רגל על הקרקע הטריד אותי, כל שריר תפוס הכניס אותי לסרטים. התעוררתי מחלומות על פציעה מחודשת, הרגשתי כאילו חרב ענקית מרחפת מעל ראשי ומאיימת עליי להפסיק לרוץ. אך הריצה לא הייתה תחביב בשבילי, היא הייתה דרך חיים מרוממת. ולכן אף על פי שכל יציאה לאימון לוּותה בעננה של תהיות – האם אני רץ מהר מדי? האם “מותר” לי לרוץ בעליות? – במשך חודשים רצתי בפחד עד שאימון התחבר לאימון, ועוד אימון התחבר לעוד אימון, והחשש התפוגג, ואני יכולתי לרוץ בשמחה. הריצה בשטח המשובש על שבילי כורכר בתוך חול עמוק בין סלעים ובולדרים הובילה אותי לקרקע ספורטיבית בטוחה, וזאת הייתה האירוניה של חיי.
ריצת שטח היא משהו גדול מאוד. יש פער גדול בין ריצה בשטחים חקלאיים, המאפשרת לך לחוות את מעגל החיים – לצפות בשינויי העונות, לראות את תהליך עיבוד השדות, להבחין בגידולים המבשילים ונקצרים, ובין ריצה בהרים, המאפשרת לך לחוות עליות וסינגלים,2 לראות חיות בר, כמו תנים, צבאים, חזירי בר, צבים וצבוֹעים, למצוא פינות שכוחות אל ולרגעים להרגיש כמו חוקר המגלה עולם חדש. ריצה תמיד סימלה לי חירות, תנועה חסרת גבולות. לעומת הסביבה המוגבלת של העיר, בשטח אין מגבלות.
ריצת השטח יצרה לי בסיס איתן ופתחה לי דלת לריצות אולטרה מרתון.3 מוזר לומר זאת, אך תנועת הגוף השונה הנדרשת בריצת השטח, בד בבד עם פיתוח יכולות פיזיות אחרות והאמונה שאני שוב “יכול” לריצה, שיש בי המסוגלות להצליח – כל אלה השיבו לי את האמון בזוגיות שלי עם הריצה. ולאחר שהאמון שב, הנחתי שאם אני בטוח שוב ביכולות הריצה שלי, אז למה לא לשוב למרוצים? אז חזרתי למקום הישן והמוכר – למרתון טבריה – ונרשמתי כרץ מרתון חדש־ישן.
אני לא זוכר הרבה מהמרתון ה”ראשון” ההוא. אני רק זוכר שילדי גן “תות” מקיבוץ דגניה נתנו לי רוח גבית. לא עסקתי בתוצאה באותה המידה שעסקתי בניטור הגוף – “רק שלא יחזור לכאוב,” חשבתי, “רק שלא אפצע את עצמי מחדש". הרגשתי כמו גנב לנוכח אלוהי הפציעה; ייחלתי לעבור מתחת לרדאר בלי לקבל עונש. והצלחתי.
באותה תקופה “גרתי” בשטח. טחנתי שוב ושוב את העליות שבין טירת הכרמל לשכונת אחוזה, בין נשר לחיפה וכן באזור החורשן הסמוך לזיכרון יעקב. חיפשתי בנרות מרוץ ממושך שלא עובר בכבישים. היה זה “שד הפציעות”, שליווה אותי שנים כה רבות ועיצב את חיי, שליבה את חששותיי כעת. בפורום ריצה וטריאתלון של אתר “תפוז” שמעתי על מרוץ שאורכו שישים קילומטרים, שעתיד להיערך לרגל שנת ה־60 למדינת ישראל. התחבטתי ביני ובין עצמי לאיזה מקצה להירשם. בסופו של דבר נרשמתי למקצה ה־30 קילומטרים, ולאחר חוויה מטריפה של ריצה בשטח ידעתי שאפקוד את המרוץ הזה גם בשנה שלאחר מכן. כמו כן, ידעתי שהמקצה הבא שלי יהיה שמונים קילומטרים, במגידו.
עד למרוץ מגידו העסקתי את עצמי בחיפוש אחר מידע הנוגע לאימוני ריצה. תהיתי ביני ובין עצמי מהי הדרך הנכונה להתאמן כרץ צעיר־ותיק. אלתרתי עוד ועוד אימוני ריצה ארוכים והרגשתי שהגוף שלי יכול להתמודד איתם בלי שאסתכן בחזרתו של חברי משכבר הימים, הכאב. זכרתי שהכאב והפציעה היו פועל יוצא של הגברת המהירות באימונים, לא של הגדלת המרחק!
והינה אני מוזנק יחד עם קבוצת אנשים קטנה בסמוך לאנדרטת הקיבוצים שליד הבית. לא רק המרחבים היו תענוג צרוף בשבילי אלא גם הריצה בשבילים, הרגעים שבהם לא התרכזתי ולא עקבתי אחר סימוני הדרך ובעיקר התחושה של החופש, של הרוח על הפנים, אלה היו התענוג שלי. עם חיוך גדול על הפנים אמרתי לעצמי לאורך כל הדרך: “את זה אני רוצה”. הגוף תִקתק כפי שצריך, ואני יישמתי את מה שקראתי עליו בספרות המקצועית – ריצה למרחקי אולטרה נופלת וקמה על תזונה ועל גיוון בתזונה. אז רצתי עם טוויקסים, עם טורטית, עם שטוחים ועם עבאדי; חצי תכולה של “גזלן” מקומי.
השטח הוא השפה שלי, ולכן אירשם גם למהדורה הבאה של המרוץ הזה.
בדרכי להשתפר החלטתי שתמיד אנסה להוסיף עוד רכיב לאימונים או עוד רכיב לתזונה שלי. והינה בפורומים מקוונים מחו”ל קראתי על מגנזיום, מינרל שיכול למנוע התכווצויות שרירים בזמן ריצה. חיפשתי עוד מידע על המגנזיום והסתמכתי על ניסיונם של רצים מאירופה ומארצות הברית ועל הידע העממי שלהם. לא התעמקתי בנושא יותר מדי. בהיותי תלמיד טוב, כזה המיישם שיעורים על גופו, תכננתי להשתמש במגנזיום ככלי עזר.
ובכן, אני לא זוכר הרבה מאותו מרוץ אולטרה 100 בגבעות מגידו ב־2008. אבל שני דברים נחקקו בזיכרוני. ראשית, הרווחתי שבעה־עשר קילומטרים. לא כי לא התברברתי במהלך המרוץ – כלומר לא טעיתי בניווט ולא הארכתי לעצמי את הדרך; בורכתי בעוד שבעה־עשר קילומטרים על חשבון הבית כיוון שמדידת המרחק לא הייתה ממש מדויקת. וזה היה כיף. “זכור שככל שהמרחק יגדל, לא תמיד תוכל לשלוט במה שיקרה לך במרוץ, לתכנן ולדייק אותו, קובי,” אמרתי לעצמי. אבל זה היה שיעור מהנה. שנית, וזה השיעור החשוב יותר, למדתי לא לשחק עם חומרים שאני לא מבין בהם ולא יכול לשלוט בהם. למה הכוונה? ובכן, לפני המרוץ כתבתי תוכנית לניהול המרוץ. שילבתי בה נטילה של כמוסת מגנזיום מדי שעתיים במהלך המרוץ. מהכמוסה השנייה אני זוכר בעיקר את החיפוש הנואש אחר השיחים בגלל כאבי בטן מטורפים שתקפו אותי ושלשול קשה שלא הרפה ממני. כיוון שלא הבנתי איך תוסף לא מוכר עלול להשפיע על הגוף, לא קישרתי בין צריכת המגנזיום ובין מצוקת המעיים הקשה. מרוץ מגידו נעשה אסופה של שיחים ששימשו לי כשירותים לאורך כל הדרך.
אז למה בעצם אני רץ?
השאלה הנצחית שלי קיבלה את המענה הבא: אני אוהב להיות גם המורה של עצמי וגם התלמיד. לאחר מרוץ מגידו חזרתי הביתה עייף ומותש. ישבתי וכתבתי תחקיר ארוך על כל מה שהיה שם. חקרתי מה השתבש. מבחינת הביצוע שלי המרוץ היה סביר. האטתי אבל המשכתי בעקיבוּת בין העצירות (המרובות מאוד). החלטתי לקרוא לעומק על המגנזיום. הבנתי שמגנזיום משפיע על קצב הלב, והוא רכיב פעיל בחומרים משלשלים. במילים אחרות, הבנתי שבמו ידיי נטלתי שוב ושוב חומר משלשל לכל אורך המרוץ ובעצם חִרבנתי לעצמי את המרוץ.
חובבנות לשמה!
התחלתי לקרוא ספרים בנושא ספורט, תזונה והשפעות התנועה הממושכת על הגוף. הגוף שלי הוא המְכָל שלי, ואני חייב לחשוב על תחזוקתו ולשלוט בתנועה שלו. אני חייב לצאת מנקודת המבט של החובבן, להעמיק תוך כדי תנועה וללמוד גם מהניסיון שלי וגם מקריאה בספרות מקצועית בחיפוש אחר השאלה: איך נעשים מקצוענים בריצה.
2 שבילים צרים המותאמים לרכיבת אופניים של רוכב יחיד.
3 ריצות ארוכות יותר מריצות מרתון (ריצת מרתון אורכת 42 קילומטרים ו־195 מטרים).
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
