| מבוא
הרגע סיימתי את אחד הפסטיבלים המטורפים שהיו אי פעם – אם לא המטורף מכולם – wacken 2025!
עמדתי שם, מוקף בעשרות אלפי אנשים מכל העולם, גשם זלעפות, בוץ עד הברכיים וברקע גיטרות צורחות. ברגע ההוא ידעתי – חייבים להתחיל מכאן.
אבל אז עצרתי. חשבתי לעצמי: כדי להבין למה אני פה – צועק, קופץ, עושה הדבנגינג ומתרסק במושפיט, צריך לחזור קצת אחורה.
היום אני בן 53, נשוי לאיילת, אבא לתומר (25), לאורי (23) ולליהי (17). בחמש עשרה השנים האחרונות אני מנהל משרד תיווך מצליח בגוש דן. לפני זה ביליתי יותר מעשרים שנה כדיג'יי – מהבולטים בארץ – שניגן בחתונות ובאירועים.
המוזיקה תמיד הייתה חלק ממני. אבל בזמן שהקהל ביקש שוב ושוב את אותם להיטי מיינסטרים, משהו בי צעק החוצה. מצאתי במטאל חופש אמיתי, עוצמה ובריחה מהשגרה הבנאלית. עם השנים, גם הטעם שלי התפתח – ממטאל קלאסי לזרמים נישתיים יותר, כאלה שדורשים אוזן פתוחה ולב אמיץ.
וזה מה שמביא אותי לכאן – לספר לכם על הפסטיבלים, על הרגעים הגדולים, על החוויות המטורפות ועל למה אני מאמין שמי שלא חווה מושפיט אמיתי – לא באמת מבין מה זה חופש.
הרעיון לכתיבת הספר נולד בעקבות מספר אירועים קיצוניים ודרמטיים שחוויתי בפסטיבלים של שנת 2025.
אותם אירועים טלטלו אותי עד כדי כך שהרגשתי צורך עמוק להעלות את החוויות על הכתב.
אבל לא יכולתי להתחיל משם. הרגשתי שחייבים להכיר תחילה את הדרך שהובילה אותי לשם, את כל הפסטיבלים מהעבר ואת החוויה שנבנתה לאורך השנים.
הספר הזה נכתב קודם כול בשבילי, מזכרת אישית למסע שהוא חלק ממני.
אבל הספר נכתב גם עבור המשפחה שלי, בשביל כל מי שאוהב מוזיקת מטאל ומוזיקה בכלל, וגם בשביל האנשים ה"רגילים" שפשוט רוצים לשמוע סיפורים מסמרי שיער על מקומות, על אנשים ועל רגעים שקשה לשכוח.
השנים הראשונות שאכתוב עליהן יוצגו בצורה מקוצרת יותר, גם כי הזיכרון כבר פחות חד וגם כי התמונות מאותן תקופות – נדירות יותר.
ובכל זאת, כל חוויה, קטנה כגדולה, הייתה חלק מהמסע הזה, שהוביל אותי עד הלום.
| קבלו מושגי יסוד בפסטיבלים של מטאל

CIRCLE PIT
מעגל שבו הקהל רץ יחד, סביב סביב, כמו "קרוסלה אנושית", אנרגטי, לפעמים אלים – אבל לרוב עם חוקים של ״תרים את מי שנופל״.

WALL OF DEATH
הקהל מתחלק לשני צדדים, ובספירה של הסולן – רצים זה לכיוון זה ומתנגשים באמצע. נשמע מפחיד, אבל לרוב עושים את זה עם הרבה הומור.

CROWD SURFING
מעריץ "גולש" על הקהל מעל הידיים. זה קורה מלא בהופעות מטאל. לפעמים מלווה בקפיצות מהבמה. אני קורא לזה "גופה".

HEADBANGING
תנועת הראש למעלה־למטה (או סיבובי "הליקופטר") בקצב המוזיקה. סימן ההיכר של המטאליסטים.

SIGN OF THE HORNS
היד הקלאסית של המטאל – אצבע מורה וזרת באוויר. מסמל מטאל לנצח וקדימה, רוק!

BATTLE JACKET
ז׳קט ג׳ינס/עור מלא טלאים עם שמות של להקות. מדים לא רשמיים של מטאליסטים.

CAMP SITE CULTURE
הפסטיבלים הגדולים כוללים שטחי קמפינג – חוויה של לינה באוהלים, שתייה, בישולים וג’אם סשן בלילות.

BEER SHOWER
סצנה בזמן הופעה כשמישהו "פותח" בירה וזורק אותה באוויר. הקהל נרטב, האווירה מתחממת.

MOSHPIT (מושפיט)
הלב הפועם של הופעת מטאל – אזור בקהל שבו כולם נכנסים ל"טירוף מבוקר": דחיפות, קפיצות, התנגשות בכתפיים. למרות שזה נראה כאוס, יש "קוד כבוד": מי שנופל – מרימים אותו מייד.

MERCH HUNTING
בפסטיבלים יש מתחמי מרצ׳נדייז עם חולצות ומזכרות. כל מבקר בפסטיבל חייב שתהיה לו, לפחות, חולצת מזכרת מהפסטיבל עם רשימת הלהקות שהופיעה פלוס מזכרות נוספות.

RAIN OR SHINE
פסטיבלי המטאל מתקיימים מתחת לכיפת השמיים. הם יקרו בכל מצב אפשרי של מזג אוויר, גם קיצוני... גשם, בוץ, שרב ושלג.

צמיד – Bracelet
הצמיד הוא כרטיס הכניסה האישי שלך לפסטיבל. ברוב הפסטיבלים כיום כבר לא עובדים עם כרטיסי נייר רגילים – אלא מחלקים בכניסה צמיד בד (או סיליקון) עם שבב או ברקוד.

CASHLESS
מערכת תשלום בפסטיבל ללא שימוש במזומן או בכרטיסי אשראי רגילים. כל התשלומים מתבצעים דרך הצמיד (bracelet) או דרך כרטיס ייעודי.

איך זה עובד:
* לפני הפסטיבל (או בנקודות שירות במתחם) מטעינים כסף על הצמיד/הכרטיס.
* במהלך הפסטיבל קונים אוכל, שתייה ומרצ’נדייז על ידי סריקת הצמיד – ללא צורך בארנק.
* התהליך מהיר יותר ומונע תורים ארוכים.
* יותר בטוח – אין צורך להסתובב עם כסף מזומן.
טיפ
בדקו מראש אם ניתן להחזיר את הכסף שנשאר בסוף הפסטיבל – בחלק מהפסטיבלים זה אוטומטי לחשבון, ובחלק צריך להגיש בקשה באתר תוך מספר ימים.
מומלץ לא להטעין יותר מדי מראש, אלא להטעין סכומים קטנים בכל פעם, כדי לא להיתקע עם יתרה שלא תקבל חזרה.

LINE-UP
הרשימה הרשמית של כל האמנים והלהקות שמופיעים בפסטיבל, כולל חלוקת ימים ובמות. זה בעצם ה"תפריט" של הפסטיבל, והרבה אנשים בוחרים באיזה יום להגיע לפי הליין אפ.

AFTER PARTY
מסיבה שמתקיימת אחרי ההופעות הרשמיות של היום, בדרך כלל באוהל/במועדון במתחם הפסטיבל. פחות להקות – יותר דיג'יים, שתייה וריקודים עד הבוקר.

WATER STATION
עמדות שתייה חינמיות או בתשלום סמלי – ממלאים בקבוקים/פאוצ’ים במים. חובה לדעת איפה הן נמצאות – במיוחד בקיץ, כשאתה מזיע בהופעות.


| רקע על ROCK IM PARK
פסטיבל רוק/מטאל ענק שמתקיים מדי שנה בנירנברג, גרמניה.
הוא האח התאום של פסטיבל rock am ring, אחד הפסטיבלים הגדולים והוותיקים באירופה (הוקם ב־1985).
שניהם מתקיימים באותו סוף שבוע, עם ליין אפ כמעט זהה, כך שהלהקות מופיעות יום אחד בפסטיבל אחד ולמוחרת בשני.
הקהל: עשרות עד מאות אלפי אנשים.
הסגנון: רוק כבד, מטאל, אלטרנטיבי, פאנק והופעות של להקות על־זמניות לצד להקות צעירות.
אווירה: שילוב גרמני קלאסי של סדר מופתי עם כאוס טוטאלי ברחבות – גדרות, חלוקות שטח, לוגיסטיקה מוקפדת ובמקביל מינגלינג עם ים של אוהדים מכל העולם.
כישראלי שמגיע לנירנברג, היו לי אסוציאציות כבדות מהעבר ההיסטורי של העיר. אבל ברגע שנשמעה הגיטרה הראשונה – החלטתי להתנתק, לנשום עמוק ולהתמסר לחוויה.
בחרתי מראש לא לישון באוהל – תמיד שנאתי את זה. לקחתי מלון בעיר, וכל יום נסעתי כ־45 דקות באוטובוס ועוד חצי שעה הליכה רגלית עד לפסטיבל. כל הדרך הזו הייתה בעצמה חלק מהחוויה. שיירות של אנשים לבושים שחור, דגלים, בירות, צחוקים, תחושה של שותפות במסע.
הייתי ילד בתול בפסטיבלים. לא ידעתי שיש לוח זמנים מסודר, פשוט שוטטתי בין במות, בתקווה ליפול על משהו טוב. מהר מאוד גיליתי גם את הצדדים הפחות כיפיים: גדרות שחילקו את הרחבה הקדמית מהאחורית, תורים מתישים כדי להגיע קרוב לבמה. אבל כל זה התגמד מול הרגעים שהגיעו.
העוצמה שטמונה בהגעה בפעם הראשונה למקום כזה היא בלתי נתפסת. נחילי אנשים, עשרות אלפים, זורמים לכל כיוון. הבמות ענקיות, מפלצות ברזל ותאורה, וכשאני נזכר בבמות של פארק הירקון, הן נראות פתאום כמו גן משחקים לעומת הדבר האמיתי.
ואז מגיע הסאונד, עוצמתי, חודר לכל תא בגוף, גלים של רעש שמרעידים את הקרביים. כל זה מתפוצץ לאנרגיה שקשה להסביר במילים.
ברחבה כולם אוחזים בכוסות בירה ענקיות, ריח של אלכוהול וזיעה באוויר, והתחושה כשאתה נדחף ומתחכך עם ההמון - זו חוויה מטלטלת, כאוס ממכר.
היו גם הופעות שפחות התחברתי אליהן - יותר מדי להקות מקומיות ששרו בגרמנית, סגנון שפשוט לא דיבר אליי. חיכיתי בסבלנות לאלה שידעתי שייתנו לי את הבעיטה האמיתית בבטן.
הלהקות הבולטות שהופיעו:
Slipknot - שם מצאתי את להקת חיי. האנרגיה והכוח שלהם היו חסרי תחרות. בהתחלה עמדתי כמו ילד מנומס, כאילו זו הצגת תיאטרון. שנייה אחרי - מצאתי את עצמי כמעט נרמס במושפיט הראשון שלי. הבנתי שאין לי סיכוי לשרוד מקדימה, וזזתי אחורה - אבל זה היה רגע שהפך אותי למטאליסט אמיתי. שנים אחרי זה הם קיבלו מקום של כבוד על הכתף שלי - בקעקוע... להקה שהמתופף מתופף בראש שלו עם פירוטכניקה מדהימה.
Prodigy - לא ידעתי שאני רואה היסטוריה. קית' פלינט, שהלך לעולמו ב־2019, נתן הופעה מטורפת. מלא אנרגיה, מלא כאוס - לא צפיתי שזה יהיה כל כך טוב.
Motorhead - לראות את למי קילמיסטר על הבמה היה כמו מכת חשמל. כמה חודשים אחרי הוא נפטר, ואני פתאום מבין שזכיתי לראות את אחת ההופעות האחרונות שלו. אז לא הערכתי את זה מספיק, היום זה נכס.

Foo Fighters – כאן אני מודה, הייתי "ילד מפגר". צפיתי בהם רק כמה דקות ועברתי להופעה אחרת. אז לא הבנתי את הגדולה שלהם.
l7 - רגע של דמעות. להקה שגדלתי עליה, פתאום מולי בלייב. התקשרתי לאיילת מייד אחרי ואמרתי לה: ״אני בוכה, זה היה חזק ועוצמתי מדי מכדי להכיל!"

Marilyn Manson – ההופעה הייתה טירוף. הסולן היה מסטול, מסומם – אבל הכריזמה והבמה בערו. עוד הופעה לפנתאון.
Body Count – עוד להקה שגדלתי עליה. גם היא זכתה למקום של כבוד על הכתף השמאלית שלי. הסולן שלה קרוי בשם החיבה: Ice Mother Fucker Beach T. למרות שכבר ראיתי אותם בהופעה בישראל וזאת הייתה הפעם השנייה שזכיתי לראות אותם, זה היה רגע מכונן!

באותם ימים הייתי עדיין תמים. עוד לא ידעתי איך להתנהל, עוד לא הבנתי את הקודים של פסטיבלי מטאל – אבל שם, בנירנברג, נפתח לי שער. הבנתי שזו לא רק מוזיקה, זה עולם שלם.
בסוף הפסטיבל הבנתי שהפסטיבלים האלה הם לא רק הופעות – הם חוויות חיים, רגעים חד פעמיים שאי אפשר לשחזר!