קמצנים, חמדנים, עסקנים

לכמה אדמה אדם זקוק

לב ניקולאיביץ' טולסטוי 

מרוסית: פולינה ברוקמן

לב טולסטוי (1828-1910), היה מגדולי הקלאסיקונים הרוסים בכל הזמנים, והיווה מקור השראה רוחני ואינטלקטואלי עבור דורות של סופרים. החל את לימודיו בשנת 1844, אך בעקבות חובות הימורים התגייס לצבא בשנת 1851, תקופה שהשפיעה על תפיסתו הפציפיסטית ובאה לידי ביטוי בכתיבתו. בין יצירות המופת הגדולות שחיבר נמצאות גם הנובלה סונטת קרויצר והאפוסים המונומנטליים אנה קארנינה ומלחמה ושלום. 

1

אחות בכורה באה מהעיר לבקר את אחותה הצעירה שבכפר. הבכורה נישאה לסוחר בעיר, והצעירה לאיכר בכפר. האחיות שותות תה ומדברות. הבכורה מתרברבת ומתהדרת בחיי העיר: איך היא חיה ומתהלכת בעיר מרווחת ונקייה, מלבישה את ילדיה בבגדי פאר, אוכלת לשובע ושותה לרוויה, מחליקה על הקרח ומבלה ויוצאת לתיאטרון.

הצעירה חשה עלבון והחלה ללעוג לחיי הסוחרים ולהאדיר כנגדם את חיי האיכרים.

"לא אחליף את חיי בשלך," אמרה. "חיינו אומנם אפורים, אך הם נטולי פחד. אתם חיים חיי נוחות, אך פעם עושים הון ופעם מפסידים הון. לא לחינם רווח הפתגם: לכל תמורה קלקלה שמורה. ועוד: היום אתה עשיר ומחר מתחנן לנדבה. חיי האיכרים בטוחים יותר: בטננו רזה אך חסונה, לא נתעשר וגם לא נרעב.

"גם כן שובע," הבכורה עונה, "לצד חזירים ועגלים! לא הליכות ולא נימוסין! כמה שלא יטרח בעלך, בזבל תחיו ובזבל תמותו, וכך גם ילדיכם."

"אכן," אומרת הצעירה, "זה גורלנו. עם זאת, אנחנו עומדים יציבים על הרגליים, לא משפילים ראש מול איש ומאיש לא חוששים. ואילו אתם בעיר חיים תמיד מול פיתויים; היום החיים מיטיבים לכם פנים ומחר יכשיל יצר הרע את בעלך בקלפים, ביין או בנקבה. ואז ילך הכול לעזאזל. לא כך?"

בעל הבית פּאחוֹם שכב על התנור והאזין לפטפוטי הנשים.

"אמת," הוא אומר. "אמת לאמיתה. מי שרגיל מצעירותו להפוך באדמה, לא יסטה מדרך הישר. צרה אחת יש — האדמה מעטה! ואילו הייתה האדמה מרובה, לא הייתי חושש מדבר, אף לא מהשטן עצמו!"

שתו הנשים את התה, פטפטו עוד על מלבושים, פינו את השולחן ושכבו לישון.

ואילו השטן ישב מאחורי התנור ושמע הכול. הוא שמח שאשת האיכר הכשילה את בעלה בחטא היוהרה: הלה התהדר — אילו תהיה בבעלותו אדמה מרובה, גם הסטרא אחרא לא יוכל לו.

"אם כך," חשב השטן, "נתערב אתה ואני; אתן לך אדמה מרובה. ובעזרתה אחטיא אותך."

2

בשכנות לאיכרים חיה גבירה שנכסיה צנועים: בבעלותה אדמה ששטחה מאה ועשרים דסיאטינות1. בימים עברו חיה הגבירה עם האיכרים בשלום, ולא הטרידה אותם. עד אשר התמנה אצלה חייל משוחרר לתפקיד מנהל משק והחל להכביד על האיכרים בקנסות. פאחום נזהר ככל יכולתו ובכל זאת פעם סוסו פורץ לשדה שיבולת שועל, פעם הפרה תועה בגן, ופעם העגלים בורחים אל האחו — ועל כל אלה נקנס.

פאחום משלם ונוזף בבני ביתו ומרים עליהם ידו. סבל רב סבל מאותו מנהל משק בקיץ, ושמח שבהמותיו שבו לחצרו — חבל אומנם על המספוא, אך לפחות הלב שקט.

בחורף נפוצה השמועה שהגבירה מוכרת את אדמותיה והקונה המיועד הוא בעל בית המרזח שעל אם הדרך. שמעו האיכרים את השמועה ונאנחו. "בעל בית המרזח יקבל את האדמה לרשותו," חשבו, "ויכביד עלינו בהיטלים ובקנסות עוד יותר מהגבירה. בלי אדמה זו אין לנו חיים, כולנו גובלים בה." התאספו האיכרים ובאו אצל הגבירה, ביקשו שלא תמכור את האדמה לבעל בית המרזח אלא תיתן אותה להם, והבטיחו לשלם בעדה מחיר יקר יותר. הגבירה הסכימה. החלו האיכרים לחשב איך יקנו את האדמה בשותפות; כינסו אסיפה פעם אחת ושנייה — אך דבר לא הסתייע. רוח רעה מסכסכת ביניהם, אין לאל ידם להסכים. על כן החליטו האיכרים לקנות את השטח בנפרד, כל אחד ככל שידו משגת. גם לכך הסכימה הגבירה. שמע פאחום שהשכן קנה מהגבירה עשרה דסיאטינות ושהסכימה לפרוס לו מחצית מהכסף לתשלומים לאורך שנים, וקנאתו התעוררה. "יקנו את כל האדמה," חשב, "ואני אשאר בלי כלום." והוא הלך להתייעץ עם אשתו.

"אנשים קונים," אמר, "גם אנחנו צריכים לקנות כעשר דסיאטינות. אחרת אין חיים: מנהל המשק מתאכזר אלינו בקנסות."

חככו בדעתם איך לקנות. היה להם חיסכון של מאה רובל, ועוד מכרו סייח, ומחצית מהדבורים, ושלחו את הבן להיות פועל יומי, ועוד לוו מהגיס. כך השיגו מחצית מהסכום.

פאחום לקח את הכסף, בחר לו שטח — חמש־עשרה דסיאטינות ועליהן חורשה קטנה, והלך אצל הגבירה להתמקח. הסכימו על חמש־עשרה דסיאטינות, לחצו ידיים, מסר מקדמה. נסעו העירה, חתמו על שטר מכר, פאחום שילם מחצית מהסכום ואת היתרה התחייב להחזיר בתשלומים בתוך שנתיים.

עכשיו הייתה בידי פאחום אדמה. פאחום לווה זרעים וזרע אותם בקרקע שקנה, וזו הניבה יבול יפה. בתוך שנה אחת השיב את חובותיו לגבירה ולגיס. פאחום נעשה לבעל נחלה: חרש את אדמתו וזרע בה, קצר חציר על אדמתו, כרת עצים והקציע יתדות באדמתו ועל אדמתו רעה את מקנהו. פאחום נוסע לחרוש באחוזת העולם שלו או בא לצפות על הגידולים והאחו וליבו עולץ. נדמה לו שהעשב שצומח כאן מיוחד והפרחים פורחים אחרת. פעם היה חולף על פני אדמה זו — אדמה ככל האדמות, ואילו עכשיו נדמה לו שאין בלתה.

3

חי לו פאחום, שמח בחלקו. הכול הלך כשורה עד שהחלו האיכרים לקלקל את שדות החיטה והמרעה של פאחום. הוא ביקש בכל לשון של בקשה ואלה אינם מרפים: פעם הרועים תועים עם הבקר בשדות המרעה ופעם הסוסים שבים ממרעה הלילה ורומסים את החיטה. פאחום גירש אותם וגם מחל, ולא תבע למשפט, עד אשר פקעה סבלנותו והלך להתלונן במנהל המחוז. אומנם ידע שלא בזדון האיכרים נוהגים כך אלא מדוחק, אך סבר כך: "הרי שאסור לוותר, שמא יְכַלּוּ הכול. יש ללמדם לקח."

לימד אותם לקח במשפט פעם אחת ופעם שנייה, נקנסו פלוני ואלמוני. החלו האיכרים השכנים לנטור לפאחום טינה, ומפעם לפעם אף לגרום נזקים בכוונה תחילה. אחד הסתנן לחורשה בלילה וגדע עשר תרזות להכין מהן סיבים לקליעה. פאחום רכב בחורשה וראה — הכול לבן. התקרב — גזעים גדועים מוטלים וגדמים מזדקרים. מילא היה גודע בפאות ומותיר לפחות שיח אחד לפחות; הלה חיסל את כולם בשורה, הרשע. פאחום זעף: "לו הייתי מגלה מי חיבל," חשב, "כבר הייתי נוקם בו." חכך בדעתו מי זה יכול להיות: "זהו לא אחר מאשר סיוֹמְקָה2." הלך לחפש בחצרו של סיומקה, אך לא מצא דבר, רק הסתכסכו ביניהם. גברה אמונתו של פאחום שסמיון הוא האשם, הגיש תביעה. קראו לסמיון למשפט. התדיינו וזיכו את האיכר, בהיעדר ראיות. פאחום התרעם עוד יותר ופתח בריב עם ראש הכפר ועם השופטים.

"אתם," קבע, "עושים יד אחת עם הגנבים. אילו הייתם רודפי צדק, לא הייתם מזכים גנבים."

פאחום הסתכסך עם השופטים ועם השכנים. החלו לאיים עליו בהצתה. פאחום חש חופשי על אדמתו ודחוק בקהילתו.

אותה עת נפוצה השמועה כי יש העוברים לשטחים חדשים. "לי אין סיבה לעזוב את אדמתי," חשב פאחום, "אך אילו מי משלנו היה הולך, אצלנו היה מתרווח. הייתי נוטל לעצמי את נחלתו ומספח לנחלתי; החיים היו טובים יותר. כי הכול דחוק."

יום אחד יושב פאחום בביתו, והנה נכנס אליו עובר אורח. הציעו לאורח להישאר ללון, הזמינו לשולחן, פתחו בשיחה: מהיכן נשאך האל? הלה סיפר כי בא מהשפלה, מגדות נהר הוולגה, שם היה פועל שכיר. השיחה מתגלגלת והאיכר מספר על אנשים שבאים להתיישב. הוא מספר על בני כפרו שהתנחלו שם, הצטרפו לקהילה וקיבלו עשר דסיאטינות אדמה לנפש.

"ואיזו אדמה," מספר, "זרעו שיפון, צמחו השיבולים לגובה סוס, צפופים — בחמישה חופנים מעמידים אלומה. איכר אחד, עני מרוד, בא בידיים ריקות ועכשיו יש לו שישה סוסים ופרות שתיים."

התלהט ליבו של פאחום. "מדוע להתקיים פה בדוחק," חשב, "אם אפשר לחיות טוב. אמכור את האדמה והמשק, ובכסף הזה אבנה שם מחדש וגם אקים חווה. חטא הוא לחיות כאן בצפיפות. אך שומה עליי לברר הכול בעצמי בדרך ארץ."

לקראת הקיץ התארגן ויצא לדרך. עד העיר סָמָארָה הפליג באונייה במורד נהר הווֹלְגַה, ומשם צעד ברגל ארבע־מאות וֶרסטָאות3. כשהגיע ליעד, ראה שהכול בדיוק כפי ששמע. האיכרים חיים ברווחה, מקציבים להם עשר דסיאטינות אדמה לנפש, מקבלים לקהילה בזרועות פתוחות. ומי שיש בידו ממון, מוזמן לרכוש, נוסף לחכירה, אדמות ככל שיחפוץ ליבו, בשלושה רובל לאדמה משובחת!

פאחום בירר הכול, ולקראת הסתיו שב לביתו והחל למכור את רכושו. מכר את האדמה ברווח, מכר את המשק, את כל בעלי החיים, פרש מהקהילה, המתין לבוא האביב ונסע עם משפחתו למקום החדש.