אמיל זולא נולד ב־1840 בפריז, אך בנעוריו חי באקס־אן־פרובנס. הוא היה רק בן שבע כשמת אביו, ומשפחתו סבלה מקשיים כלכליים. בין השנים 1862 ו־1866 עבד זולא בהוצאת ספרים, ומשרה זו אפשרה לו להכיר את מיטב הסופרים של התקופה. בגיל 24 פרסם את ספרו הראשון. לאחר מכן החל זולא בכתיבת סדרה ששמה רוגון מקר על משפחה שחיה בזמן האימפריה השנייה, ורבע מאה הקדיש את עצמו לבניית היצירה האדירה הזו, המורכבת מרומנים ריאליסטים ו'מדעיים'. כך היה לנציג העיקרי של זרם הנטורליזם.
זולא עסק רבות בפרשת דרייפוס בלוחמנות ובאומץ, ופרסם את ה'אני מאשים!' המפורסם. בעקבות זאת זכה לביקורת רבה מצד הלאומנים. הוא נתבע לדין על הוצאת דיבה והורשע. הוא נאלץ לצאת לגלות באנגליה לשנה. בשובו לצרפת המשיך במאבקו הפוליטי ובספטמבר 1902 נמצא ללא רוח חיים בביתו. אויביו נחשדו כי גרמו ל'תאונה', אך לחקירה לא היו תוצאות חד־משמעיות. זולא הובא למנוחות בבית הקברות מונמרטאר וקהל עצום ליווה אותו.
אחת מדודותיי הורישה לי חתול אנגורה, שהוא בלי ספק בעל החיים הטיפש ביותר שאני מכיר. הינה מה שחתולי סיפר לי ערב חורף אחד, לפני הגחלים הלוחשות.
I
הייתי אז בן שנתיים, ובלי ספק חתול שמן ותמים מאין כמותו. בגיל הרך ההוא עוד הייתי מלא יומרנות של חיה הבזה למנעמי הבית. וזאת בשעה שהיה עליי להודות בכל ליבי להשגחה האלוהית שהביאה אותי אל דודתך! האישה היקרה העריצה אותי. היה לי חדר שינה של ממש בתוך ארון, ובו כרית נוצות ושמיכה של שלוש שכבות. מזוני שפר עליי לא פחות: לעולם לא לחם או מרק, תמיד בשר, בשר משובח ונוטף דם.
אך אבוי! בחיי המנעמים האלה לא היו לי אלא תשוקה אחת, חלום אחד — להתגנב מבעד לחלון הפתוח ולהימלט אל הגגות. הליטופים היו לי לזרא, רכות מיטתי עוררה בי בחילה, הייתי שמן כל כך, עד שמאסתי בעצמי. וכל היום כולו השתעממתי מרוב אושר.
עליי לספר לך שפעם, כשמתחתי את צווארי, ראיתי מבעד לחלון את הגג שממול. ארבעה חתולים נלחמו שם ביום ההוא, פרוותם סומרת, זנבם זקור אל־על, והם מתגלגלים על הרעפים הכחולים לאור השמש ומייללים באושר. מעולם לא חזיתי במחזה נהדר כל כך. מאותו רגע והלאה הייתי סמוך ובטוח: האושר האמיתי נמצא על הגג הזה, מאחורי החלון שעל סגירתו הקפידו כל כך. כהוכחה, אמרתי לעצמי שכך סוגרים את דלתות הארונות שמאחוריהן מחביאים בשר.
החלטתי לברוח. חייב להיות בחיים יותר מבשר נוטף דם. אי־שם מחכה לי הלא נודע, הנשגב. יום אחד שכח מישהו לסגור את חלון המטבח. קפצתי אל הגג הקטן שמתחתיו.
II
כמה יפים היו הגגות! מרזבים ארוכים נמתחו בקצותיהם וריחות מפתים עלו מהם. פסעתי בחושניות לאורך המרזבים הללו, וכפותיי שקעו ברפש דק, חמים ורך עד אין קץ. נדמה לי שאני דורך על קטיפה. חום השמש היה טוב כל כך! הוא המס את שומניי.
לא אסתיר מפניך שרעדתי מכף רגל ועד ראש. האושר שלי היה מהול באימה. יותר מכול זכור לי זעזוע נורא שבגללו כמעט צנחתי מטה, למדרכה. שלושה חתולים שהתגלגלו מגג אחד הבתים קרבו אליי ביללות נוראות. ומכיוון שכמעט התעלפתי, הם כינו אותי חמור ואמרו שייללו רק בצחוק. התחלתי לילל איתם. זה היה נפלא. לשריריים האלה לא היה שומן טיפשי כמו שלי. הם לעגו לי כשהחלקתי ככדור על לוחות האבץ שהתלהטו בשמש. חתול זקן וערמומי מהכנופייה גילה לי חיבה מיוחדת. הוא הציע לחנוך אותי, וקיבלתי את הצעתו בהכרת תודה.
אח! כמה רחוקים היו תפנוקיה של דודתך. שתיתי מהמרזבים, ושום חלב בסוכר מעולם לא מתק לי כל כך. הכול נראה לי נהדר ונפלא. חתולה עברה, חתולה יפהפייה, וכשראיתי אותה התמלאתי רגש לא מוכר. עד אז נראו לי יצורים מופלאים אלה, הניחנים בגמישות גו מופלאה, רק בחלומות. שלושת חבריי ואני מיהרנו לקראת החדשה. עקפתי את האחרים, התכוונתי לברך לשלום את החתולה היפהפייה, ואז אחד מחבריי נשך אותי באכזריות בצווארי. פלטתי צווחת כאב.
"נו!" אמר לי החתול הזקן וגרר אותי משם, "זאת לא תהיה הפעם האחרונה."
III
לאחר ששוטטנו יחד שעה, התעורר בי רעב עז.
"מה אוכלים על הגגות?" שאלתי את ידידי הזקן.
"מה שמוצאים," השיב בתבונה. תשובתו הדאיגה אותי, שכן ככל שחיפשתי לא מצאתי דבר. לבסוף, בעליית גג, הבחנתי בפועלת צעירה שהייתה שקועה בהכנת ארוחת הצהריים. על השולחן, מתחת לחלון, נח נתח בשר נאה, אדום ומפתה.
"הינה, מצאתי," חשבתי לעצמי בתמימותי. זינקתי על השולחן ולקחתי את הבשר. אלא שהפועלת הבחינה בי והנחיתה על עמוד השדרה שלי חבטת מטאטא איומה. הרפיתי מהנתח וברחתי בקללות נמרצות.
"באת מהכפר, או מה?" שאל אותי החתול הזקן. "את הבשר שעל השולחן מותר רק לחמוד מרחוק. במרזבים, שם צריך לחפש."
הרעיון שהבשר במטבחים לא שייך לחתולים לא נקלט במוחי בשום אופן. בטני החלה להתלונן מרות. החתול הזקן העמיק את ייאושי כשאמר שנצטרך לחכות עד רדת הלילה: רק אז נוכל אנחנו לרדת לרחוב ולחטט בערמות האשפה. לחכות ללילה! הוא אמר זאת בשלווה, כפילוסוף סגפני. אני, לעומתו, כמעט התעלפתי רק מהמחשבה על הצום הממושך הזה.
מה הסיפור: ארבעה קלאסיקונים נערצים מנסים, איש איש בדרכו, לפענח מה באמת עובר בתוך מוחו ונפשו של חתול טיפוסי.
קל/ כבד: מושלם בהחלט.
למה כן: זוהי ללא ספק אחת התעלומות הגדולות בעולם, בין אם מגדלים חתול או סתם פוגשים אותו ברחוב, והיא מוציאה מהיוצרים הדגולים האלה זהב טהור.
למה לא: האם גם אוהבי כלבים יתחברו?
השורה התחתונה: הראשון בחבורה הוא זולא, המשוחח עם חתול האנגורה השמנמן והמפונק בן השנתיים שירש מדודתו. פשוט קסם.
רן בן נון ההמלצה היומית 20/04/2026 לקריאת הסקירה המלאה >
אמיל זולא נולד ב־1840 בפריז, אך בנעוריו חי באקס־אן־פרובנס. הוא היה רק בן שבע כשמת אביו, ומשפחתו סבלה מקשיים כלכליים. בין השנים 1862 ו־1866 עבד זולא בהוצאת ספרים, ומשרה זו אפשרה לו להכיר את מיטב הסופרים של התקופה. בגיל 24 פרסם את ספרו הראשון. לאחר מכן החל זולא בכתיבת סדרה ששמה רוגון מקר על משפחה שחיה בזמן האימפריה השנייה, ורבע מאה הקדיש את עצמו לבניית היצירה האדירה הזו, המורכבת מרומנים ריאליסטים ו'מדעיים'. כך היה לנציג העיקרי של זרם הנטורליזם.
זולא עסק רבות בפרשת דרייפוס בלוחמנות ובאומץ, ופרסם את ה'אני מאשים!' המפורסם. בעקבות זאת זכה לביקורת רבה מצד הלאומנים. הוא נתבע לדין על הוצאת דיבה והורשע. הוא נאלץ לצאת לגלות באנגליה לשנה. בשובו לצרפת המשיך במאבקו הפוליטי ובספטמבר 1902 נמצא ללא רוח חיים בביתו. אויביו נחשדו כי גרמו ל'תאונה', אך לחקירה לא היו תוצאות חד־משמעיות. זולא הובא למנוחות בבית הקברות מונמרטאר וקהל עצום ליווה אותו.
אחת מדודותיי הורישה לי חתול אנגורה, שהוא בלי ספק בעל החיים הטיפש ביותר שאני מכיר. הינה מה שחתולי סיפר לי ערב חורף אחד, לפני הגחלים הלוחשות.
I
הייתי אז בן שנתיים, ובלי ספק חתול שמן ותמים מאין כמותו. בגיל הרך ההוא עוד הייתי מלא יומרנות של חיה הבזה למנעמי הבית. וזאת בשעה שהיה עליי להודות בכל ליבי להשגחה האלוהית שהביאה אותי אל דודתך! האישה היקרה העריצה אותי. היה לי חדר שינה של ממש בתוך ארון, ובו כרית נוצות ושמיכה של שלוש שכבות. מזוני שפר עליי לא פחות: לעולם לא לחם או מרק, תמיד בשר, בשר משובח ונוטף דם.
אך אבוי! בחיי המנעמים האלה לא היו לי אלא תשוקה אחת, חלום אחד — להתגנב מבעד לחלון הפתוח ולהימלט אל הגגות. הליטופים היו לי לזרא, רכות מיטתי עוררה בי בחילה, הייתי שמן כל כך, עד שמאסתי בעצמי. וכל היום כולו השתעממתי מרוב אושר.
עליי לספר לך שפעם, כשמתחתי את צווארי, ראיתי מבעד לחלון את הגג שממול. ארבעה חתולים נלחמו שם ביום ההוא, פרוותם סומרת, זנבם זקור אל־על, והם מתגלגלים על הרעפים הכחולים לאור השמש ומייללים באושר. מעולם לא חזיתי במחזה נהדר כל כך. מאותו רגע והלאה הייתי סמוך ובטוח: האושר האמיתי נמצא על הגג הזה, מאחורי החלון שעל סגירתו הקפידו כל כך. כהוכחה, אמרתי לעצמי שכך סוגרים את דלתות הארונות שמאחוריהן מחביאים בשר.
החלטתי לברוח. חייב להיות בחיים יותר מבשר נוטף דם. אי־שם מחכה לי הלא נודע, הנשגב. יום אחד שכח מישהו לסגור את חלון המטבח. קפצתי אל הגג הקטן שמתחתיו.
II
כמה יפים היו הגגות! מרזבים ארוכים נמתחו בקצותיהם וריחות מפתים עלו מהם. פסעתי בחושניות לאורך המרזבים הללו, וכפותיי שקעו ברפש דק, חמים ורך עד אין קץ. נדמה לי שאני דורך על קטיפה. חום השמש היה טוב כל כך! הוא המס את שומניי.
לא אסתיר מפניך שרעדתי מכף רגל ועד ראש. האושר שלי היה מהול באימה. יותר מכול זכור לי זעזוע נורא שבגללו כמעט צנחתי מטה, למדרכה. שלושה חתולים שהתגלגלו מגג אחד הבתים קרבו אליי ביללות נוראות. ומכיוון שכמעט התעלפתי, הם כינו אותי חמור ואמרו שייללו רק בצחוק. התחלתי לילל איתם. זה היה נפלא. לשריריים האלה לא היה שומן טיפשי כמו שלי. הם לעגו לי כשהחלקתי ככדור על לוחות האבץ שהתלהטו בשמש. חתול זקן וערמומי מהכנופייה גילה לי חיבה מיוחדת. הוא הציע לחנוך אותי, וקיבלתי את הצעתו בהכרת תודה.
אח! כמה רחוקים היו תפנוקיה של דודתך. שתיתי מהמרזבים, ושום חלב בסוכר מעולם לא מתק לי כל כך. הכול נראה לי נהדר ונפלא. חתולה עברה, חתולה יפהפייה, וכשראיתי אותה התמלאתי רגש לא מוכר. עד אז נראו לי יצורים מופלאים אלה, הניחנים בגמישות גו מופלאה, רק בחלומות. שלושת חבריי ואני מיהרנו לקראת החדשה. עקפתי את האחרים, התכוונתי לברך לשלום את החתולה היפהפייה, ואז אחד מחבריי נשך אותי באכזריות בצווארי. פלטתי צווחת כאב.
"נו!" אמר לי החתול הזקן וגרר אותי משם, "זאת לא תהיה הפעם האחרונה."
III
לאחר ששוטטנו יחד שעה, התעורר בי רעב עז.
"מה אוכלים על הגגות?" שאלתי את ידידי הזקן.
"מה שמוצאים," השיב בתבונה. תשובתו הדאיגה אותי, שכן ככל שחיפשתי לא מצאתי דבר. לבסוף, בעליית גג, הבחנתי בפועלת צעירה שהייתה שקועה בהכנת ארוחת הצהריים. על השולחן, מתחת לחלון, נח נתח בשר נאה, אדום ומפתה.
"הינה, מצאתי," חשבתי לעצמי בתמימותי. זינקתי על השולחן ולקחתי את הבשר. אלא שהפועלת הבחינה בי והנחיתה על עמוד השדרה שלי חבטת מטאטא איומה. הרפיתי מהנתח וברחתי בקללות נמרצות.
"באת מהכפר, או מה?" שאל אותי החתול הזקן. "את הבשר שעל השולחן מותר רק לחמוד מרחוק. במרזבים, שם צריך לחפש."
הרעיון שהבשר במטבחים לא שייך לחתולים לא נקלט במוחי בשום אופן. בטני החלה להתלונן מרות. החתול הזקן העמיק את ייאושי כשאמר שנצטרך לחכות עד רדת הלילה: רק אז נוכל אנחנו לרדת לרחוב ולחטט בערמות האשפה. לחכות ללילה! הוא אמר זאת בשלווה, כפילוסוף סגפני. אני, לעומתו, כמעט התעלפתי רק מהמחשבה על הצום הממושך הזה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
