תיקוני אמונה

פתח דבר

חלק נכבד מהדברים שמופיעים בספר זה נכתבו בתקופה שבה הייתי נתון במצב של דיכאון עמוק. בעזרת הכתיבה הגיע עם הזמן הריפוי, ואיתו עלה בי הרעיון לאגד את הרהוריי ותובנותיי לספר. המטרה שלי הייתה לשתף אנשים נוספים בשיעורים שחוויתי, בתקווה שגם הם יוכלו להפיק ממנו תועלת.

תקופה ארוכה הרעיון נשאר בגדר רעיון, כלוא בין המְצָרים שסגרו על הנפש, והפחד לצאת לעולם.

ואז הגעתי לקאסול, כפר בעמק פרוואטי שבהודו. היה יום שישי. בין שאר החפצים שבתרמילי נערמה זה מכבר כמות נכבדת של חומר כתוב, אותו שמרתי לעצמי.

כמו שעשיתי בכל יעד אליו הגעתי, פניתי היישר לבית חב״ד. היה זה ממש שבועיים לפני חג הפסח. פגשתי שם בחור נחמד בשם מנדי, שאמר לי: “יהודי יקר, בוא תדבר עם הרבי. בוא תקבל ממנו מסר וברכה.״ הוא אמר את הדברים בשיא הטבעיות, למרות שהרבי נפטר כבר מזמן. בראש שלי אמרתי לעצמי: “וואו, איזה כיף!״ כבר שמעתי על הדבר הזה שנקרא רשימו והנה אני נפגש בזה של הרבי בפעם הראשונה״ ׳רשימו׳ זה מה שהאדם משאיר אחריו אחרי לכתו של הגוף. ובקול רם עניתי מייד: “אני איתך! מה עושים?״

מנדי אמר לי לבחור ספר אחד מתוך סדרת הספרים של הרבי, שנקראת בשם “אגרות קודש״. הוא הוסיף והסביר שכל אחד יכול לפתוח את הספרים של הרבי ולתקשר איתו דרך אגרות הקודש שכתב.

ככה פשוט; לפתוח ולראות מה הרבי אומר לו.

בסדרה קיימים שלושים ותשעה ספרים, שבכל אחד מהם יש בממוצע בין ארבע מאות לארבע מאות וחמישים עמודים. הספרים מכילים בסך הכול כעשרת אלפים מכתבים. בחרתי ספר אחד באקראי, ופתחתי אותו — שוב באקראי — בעמוד קל"ב — 132. מספר האיגרת שהופיעה מול עיניי היה “רל"א״ — 231.

האיגרת נפתחה במילים: “ערב חג השבועות״, והמשיכה בהסבר על כך שזהו חג מתן תורה, החותָם של היציאה ממצרים לקבלת התורה. אלה המילים שאמר לי הרבי בכבודו ובעצמו, והן היו קשורות למשהו שרק אני ידעתי באותה תקופה.

מעבר לכך שבהמשך הרבי מדבר על כתיבה והוצאה לאור של ספר, היו שם מספר דברים נוספים שאי־אפשר היה להתעלם מהם.

העניין הראשון מדבר על היציאה ממצרים, כשהתאריך היה, כאמור, ממש רגע לפני פסח. הרבי מסביר שם שהיציאה ממצרים אינה סיפור מהעבר, אלא היא מעשה של היום.

עוד מדובר שם על משה שגדל במקום זר, מקום שונה, והוא לא פחד ללכת עם האמת שלו.

מתוך המכתב הבנתי שהיציאה ממצרים היא הבחירה לצאת מהפחדים והחששות שסוגרים על הנשמה, אלו שמשעבדים את האדם להישאר באותו מקום, כלוא ומפוחד, עבד לתחושות ולפחדים. לכן דווקא האיש שהיה כבד פה וכבד לשון, דווקא הוא מצליח להתגבר, למרות כל הקשיים ולצד חוסר הוודאות.

בהמשך המכתב הרבי מזכיר שני אנשים נוספים, דוד המלך ומייסד החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב. שניהם נפטרו בערב שבועות.

הרבי מסביר שם שדוד המלך התחיל ממקום נמוך, עשה המון טעויות בדרך ונפל, ודווקא מהמקום הזה הוא צמח.

ואילו הבעל שם טוב הוא זה שמלמד אותנו שכל אחד, גם האדם הפשוט ביותר, יכול להתחבר לקדושה דרך הלב.

במכתב הזה הרבי נתן לי מסר עוצמתי. רק אני ידעתי על הכתיבה שלי, והרבי סימן לי, בדיוק לפני פסח, ופקח את עיניי לראות שאני נמצא בתוך פחדים ומצרים. את המכתב הזה הרבי כתב לי דווקא מהעתיד — מערב חג השבועות, ממתן תורה, מהמקום שבשבילו יוצאים מהמצרים.

הכרך הראשון שהודפס מהספר הזה, שאת או אתה מחזיקים עכשיו בידיים, נשלח לרבי מליובאוויטש, כדי להשלים את הברכה.

פתיח

לפני שאתם ממשיכים בקריאה, קוראים יקרים, אני רוצה שתעצרו לרגע. תעצרו ותשאלו את עצמכם איך אתם מרגישים היום. איך התעוררתם? האם אתם כועסים? שמחים? עצובים? מהם הרגשות שעוברים בגוף שלכם היום?

האם הקדשתם זמן להתבוננות?

כל תגובה שיוצאת מאיתנו היא תוצאה ישירה של המצב הרגשי הנוכחי שלנו.

חשוב שתדעו שאת הקשיים או העומס שאין ביכולתנו להתמודד איתם, האמונה יכולה לתקן.

אני כותב פה בצורה הכי אישית וקרובה שניתן לתאר, כי חשוב לי, חשוב לי שנבין את מהות האמונה ואת הכוח שיש לה בחיים שלנו.

אני איתי, וגדלתי בבית חילוני. המושג “חילוני״ הוא מלשון חול, כמו “יום חול״, או “חולין״. כך מתייחסים למילה הזאת במאמרי חז״ל, במשמעות של דברים ועניינים רגילים ויום־יומיים, שנבדלים מהקדושה.

חילוני הוא אדם שנבדל מהקדושה וחי חיים רגילים, ללא שייכות או משמעות. המרחב שהוא נמצא בו זר לפעולות או למצב של קדושה. כלומר אין לו חיבור לקדושה. למעשה הוא אינו שייך לקבוצה מסוימת ואיני יודע אם כך אני רוצה להגדיר את עצמי מלכתחילה.

את כל חיי ביליתי אם כן כחילוני. אומנם יהודי, אבל זר. ללא אמונה פנימית וכנה, ללא התבוננות. במידה מסוימת ניתן לומר אפילו שהייתי במצב של שינה. הגוף ער אך התודעה רחוקה, במצב של תרדמה.

אתן לכם קצת רקע, איך קרה שגדלתי בין הפטיש לסדן.

החלק שכמעט אינו מחובר למסורת היהודית הגיע מצד אמא שלי. אמא שלי גדלה עם הוריה, סבתא וסבא שלי זיכרונם לברכה. סבא שלי יוסף, או בכינויו “יו־יו״, היה ניצול שואה. בעקבות הדברים שעבר בשואה הוא היה נגד הדת. לא רק נגד הדת; היה בו כעס על אלוקים ועל אנשים שמקיימים את הדת, למרות שהוא גדל בבית מאוד דתי וסבא שלו אפילו היה רב בית הכנסת המקומי. אחרי מה שעבר בתקופת המלחמה, סבא שלי היה חסר סבלנות כלפי האמונה.

“במקומות שאני הייתי בהם, והדברים שאני ראיתי, שם אין אלוקים,״ כך הוא היה אומר. מובן שאי־אפשר לבוא אליו בטענות או לשפוט אותו. כל אדם עושה את המסע האישי שלו, לכן לא כל אחד נמצא באותו מקום. אנחנו לא חייבים לעבור שואה כדי להתרחק מהאמונה, וכמובן שלכל אחד יש את הסיבות שלו. מטרתנו היא תשובה והתבוננות.

את התשובות אנחנו נותנים קודם כול לעצמנו, ורק לאחר מכן נכנס עניין האלוקות.

לסבא שלי נחזור עוד מעט. עכשיו נעבור לאבא שלי.

אבא שלי גדל במשפחה “חרדית״ והיה אחד מחמישה אחים. הוא למד בישיבה, והתחיל את החיים שלו עם כל המשתמע מאורח החיים החרדי.

הוא לא התחבר כל כך לדרך, ויצא בשאלה.

מובן שעד היום כל משפחתו של אבי חיה אורח חיים שמוגדר חרדי/דתי, ואנחנו בקשר מעולה איתם מאז ומתמיד.

מדוע אני מספר את כל זה?

על מנת שתבינו שטעמתי משני העולמות. אני מכיר את שניהם. מכיר את המקום שבו רחוקים מהאמונה, ואת המקום שבו היא קיימת ללא תנאי או ספק.

במהלך חיי גיליתי כי עיקר הדרך לשלמות ולתיקון עצמי היא על ידי חיזוק האמונה. העבודה היום־יומית שעלינו לעשות על מנת לנקות את כל הצרות הקיימות בחיינו היא לחזק את האמונה. לחזק אותה עד כדי כך שתעלה מדרגה, ממדרגת האמונה למדרגת הידיעה. כל אדם בתוכו מאמין במשהו, ולא משנה איך הוא קורא ל״משהו״ הזה.

אני לא מצפה שתקראו את הספר הזה באופן רציף וכרונולוגי. יתרה מזאת, כדאי אפילו שמדי פעם תפתחו אקראית בעמוד מסוים ותראו איך הכתוב מתחבר עם חייכם באותה נקודת זמן. המטרה היא להסתכל על הדברים בדרך מסוימת, שלפיה כל סיפור ורעיון בספר הזה מציעים עוד תיקון קטן של מערכת האמונות שלנו.

כמו שאמר האדריכל לודוויג מיס ואן דר רוהה: “אלוקים נמצא בפרטים הקטנים״.

כל שעליכם לכוון אליו הוא לתיקון האמונה, מתוך התבוננות ברגעים הפשוטים של החיים. נכון, יש שילגלגו. ונכון, יש סקפטיים. אך עם זאת חשוב שנבין כי זה אינו דבר גשמי, תיקון האמונה אינו עניין ששייך לשכל. הדבר הזה הוא למעלה מהשכל, למעלה מטעם ודעת. לכן גם אני יכול להבין שחלקכם לא יתחבר. אבל אם הגעתם עד לכאן והספר הזה הגיע אליכם, אולי אתם צריכים לתת הזדמנות. ואם לא עכשיו, אני בטוח שביום מן הימים זה יגיע.

אז ממש כמו שאמרתי, אתם לא חייבים להתחבר. יתרה מזאת, אל תאמינו לי. פשוט תחוו את זה באמת. הרי גם מה שאני אומר לכם עכשיו יכול להשתנות ולדייק את עצמו בכל זמן נתון.

כל עוד יש לכם חששות, מחשבות, פחדים, דיכאון, חרדות, ריקנות וכדומה, כדאי שתדעו שיש פה עוד כלי בסל הכלים שיכול לתת מרגוע לנפש. ובאפשרותכם לתת לו הזדמנות.

זוכרים את סבא שלי זיכרונו לברכה?

יוסף, כן. ניצול השואה שגדל בבית דתי בילדותו ואיבד את כל משפחתו שנספתה בשואה, ונשאר לבד בעולם עוד לפני שהגיע לגיל בר־מצווה. זה שהיה צועק על מכוניות שמכריזות מתי נכנסת השבת, צועק לעברן שאין אלוקים.

לא משנה כמה אתם לא מאמינים, לא מתחברים, מלאים בכעס או ביהירות — כל אחד והסיבה שלו, שעמוק בפנים רק הוא יודע אותה.

אז אני שָׂם עכשיו מולכם ניצול שואה שעבר הכול וראה הכול. כל הזוועות. יש לו את כל הסיבות וההצדקה לחיות חיי כפירה מוחלטת. אז סבא שלי הזה, בגיל שמונים וחמש, כשהוא בכיסא גלגלים כבר חמש־עשרה שנים אחרי שבץ מוחי, קם בוקר אחד ואמר:

“לא עליתי לתורה. בגלל המלחמה לא היה לי בר־מצווה.״

עכשיו, סתם בשביל הספורט, אם נעצור לרגע ונעשה 8+5 — הגיל שלו היה 85, כן? — נקבל 13, שבמקרה זה גם גיל בר־המצווה. אבל זה לא העיקר, זה רק רמז קטן.

הנקודה היא שגם במקום שאין אמונה, יש ידיעה.

וזהו עיקר העבודה שלנו בתיקון: להאמין עד למדרגה של ידיעה ולהשלים עם הידיעה.

לדוגמה, נניח שאתם בקושי כלכלי ובקושי מצליחים לסגור את החודש. כנראה יהיו לכם תלונות על יוקר המחיָה ועל הקושי של החיים שאתם נמצאים בהם. אך אם אגיד לכם שבעוד שבועיים תקבלו סכום כסף ענק ולא תצטרכו לדאוג יותר מקשיים כלכליים, אתם תשכחו מהקושי הכלכלי ומהצרות ותסמכו על אותו סכום כסף שצפוי להגיע אליכם. או לדוגמה אדם שמתמודד עם מחלה שגורמת לו סבל, ומבטיחים לו שבעוד מספר ימים הכול יעבור והוא יהיה בריא כמו חדש — הוא יתחיל להרגיש טוב מייד. גם אם במציאות החיצונית מאום לא השתנה עדיין, במחשבות שלו כבר התחולל שינוי. כי כאשר יש ודאות, קל לנו להתמודד עם קשיי החיים.

למדרגת האמונה מגיעים במעשים ובפעולות, כאלה שצריכים לתחזק יום־יום, שעה־שעה, בדיבורים, בעיון וחקירה, במחשבות ובעוד המון. ידיעה לעומת זאת היא הרגע הזה שבו אני פשוט מבין ויודע, בלי מילים, בלי ספק. אני לא מדבר עם עצמי או מחזק את עצמי. אני מרגיש את אותה תחושת ביטחון — אני פשוט יודע

יודע שכל מה שקורה הוא לטובה.

לכן עיקר העבודה הוא בעניין חוסר הוודאות. שם עלינו לקחת את האמונה שלנו ולשם להשליך את כל הביטחון, שמה שקורה עכשיו קורה לטובה.

ברגע שאני מפסיק “להאמין״ בזה ואני עולה למדרגה שאני יודע שזה לטובתי, שם יהיה לי קל להסיר את החששות. שם עשיתי תיקון לאמונה. המטרה היא לייצר התבוננות בריאה בחיים, ולחיות אותם ממקום של עוד נקודת מבט מאוזנת.

או לפחות לנסות. הרי זוהי כל המהות.