לא נשבר

אני יושב משועמם בתיכון בשיעור לשון, יודע שעוד מעט יש מבחן בגרות אבל בכל זאת מגניב מבטים לטלפון שמוחבא בתוך קסדת האופנוע שמונחת על השולחן. זה מקום טוב לשחק בטלפון.

פתאום נכנסת הודעה מבהילה מאמא: "בוא מהר, אבא עשה תאונה".

אני מתבלבל לרגע, אבא לא מתחבר לי עם תאונה. אני חושב שהוא זה ששולח לי הודעה: "בוא מהר, אמא עשתה תאונה". זה נשמע לי יותר הגיוני כי אמא היא זאת שנוהגת במהירות ולעומתה אבא נוהג לאט, אפילו בכביש מהיר הוא נוסע על חמישים קמ"ש. בכל פעם שאני נוסע איתו אני מבקש "אבא, סע כבר, סע".

אבל לא. הוא זהיר.

אני מסתכל שוב. בכל זאת, ההודעה מאמא: "בוא לבית חולים".

אני מרים את הקסדה במהירות וטס מהכיתה.

אנחנו משפחה של דירות שכורות, בכל כמה שנים מחליפים דירה בהתאם לפרנסה. לאורך השנים אמא מגדלת את הילדים ועובדת בחינוך מיוחד, וכבן בכור מחמישה אחים, אני הכתובת שלה לכל צורך. אבא מנהל חברת אבטחה ובמקביל מתנדב כמגיש עזרה ראשונה בארגון "איחוד הצלה", אבל בלבו מקנן חלום - לפתוח עסק של אוכל ולהאכיל אנשים. בעתיד הוא מתכנן שהעסק יהיה שלי, שאוכל להתפרנס בכבוד. ובאמת החלום שלו מתגשם: הוא פותח דוכן פלאפל, ואני אוהב ללכת אחרי שעות הלימודים ולסייע לו במכירות.

עד שמתהפכים עלינו החיים.

באותו היום, כשאני בשיעור בבית הספר, אבא מקבל קריאה דחופה - צריך לעשות החייאה לילדה בת ארבע שנמצאת במצב קשה. הוא עולה על אופנוע ההצלה, מפעיל הבהוב וממהר לכיוונה. בדרך להחייאה מגיח רכב שנוסע במהירות מטורפת, פוגע באבא, והוא עף מהאופנוע למרחק ומתרסק על הכביש. אבא סובל מפגיעת ראש, משברים ברגליים, מחור בריאה, ובעיקר מפגיעה אנושה בעמוד השדרה.

הפגיעה קשה מאוד.

אני מתייצב במהירות בבית החולים ורואה איך אבא שלי, הזהיר כל כך, מחובר לצינורות, לא מדבר ומחוסר הכרה. אנחנו עדיין לא קולטים שהוא יצטרך לעבור שבעה ניתוחים ושכנראה לא יוכל לעמוד שוב על הרגליים.

הבשורה נוחתת עלינו כרעם ביום בהיר, איך בשנייה אחת הכול משתנה בחיים שלנו.

מעכשיו אמא צריכה להיות לידו במשך כל שעות היממה, ואני יודע שהיא סומכת עלי שאדאג לאחים שלי. יהונתן הקטן רק בן שנתיים. מאותו רגע אני מפסיק להגיע לבית הספר, מפספס את הטיול השנתי ומפעיל בעצמי את הדוכן.

אבא לא יכול להניע את הגב אך הוא מתַקשר איתנו בין הטיפולים, ואנחנו מקווים לטוב. מכה נוספת ניחתת עלינו כאשר במהלך אחד הניתוחים הוא עובר אירוע מוחי ובעקבותיו הוא לא יכול לדבר. מצבו מידרדר והוא בקושי מניע את ראשו ימינה ושמאלה.

זה שבר גדול לראות את אבא שלי במצב כזה.

אבא האהוב, שמטפל בכל כך הרבה אנשים, שתמיד נמצא בצד הנותן, שהוא המשענת שלנו ושל רבים כל כך - מעכשיו הוא זקוק לי, זקוק לכולנו.

אני מחפש דרכים להגדיל את הפרנסה כי אמא סועדת את אבא יום ולילה, וצריך לארגן את הדירה כך שתתאים לו ולהנגיש אותה עבורו.

לא קל להיות בצד שמבקש עזרה, אני לא מיומן בלבקש, אבל מתגבר ומספר את הסיפור שלנו לכל מי שמוכן לשמוע, ואפילו מוצא את עצמי מצטלם לכל מיני כתבות לטלוויזיה ולעיתון. הסיפור נוגע באנשים וההד התקשורתי מושך קונים רבים. מתנדבים מ"איחוד הצלה" ומהקהל הרחב מגיעים לעזור לי בדוכן. בנוסף, נפתח מיזם שמעודד את הציבור לקנות אצלנו פלאפל בשביל החיילים וכוחות ההצלה. העסק מצליח מאוד ואני, הנער מהתיכון בבת ים, נהיה קצת מפורסם כזה.

לא חשבתי שיום אחד בעתיד אתפרסם מאוד בגלל סיוט ארוך ואחר לגמרי.

כל מה שאני רוצה הוא שאבא יחזור הביתה, יעמוד, ילך, לא ישכב במיטה. ידבר. שיהיה לנו אבא בבית.

במשך זמן רב אמא היא זו שמטפלת באבא, כי קשה למצוא עובד זר שמסכים לטפל באדם סיעודי, אז אני נע בין העבודה ללימודים ולחברים. המציאות שלנו מורכבת.

כעבור שנתיים מגיע אלינו אניל, מטפל הודי עדין ומסור, שהופך במהירות לחלק מהמשפחה. הדירה שאנחנו גרים בה לא גדולה ואין מספיק מקום לכולם ולציוד שאבא זקוק לו, אז אני עובר לגור אצל סבתא וסבא.

בתוך ההתמודדויות הללו מגיעה לארץ מגפת הקורונה ומתפשטת במהירות. אין אנשים בחוץ, אין קונים, הרחובות ריקים, ואפילו חתול לא עובר ברחוב. אני מנסה להחזיק את הראש מעל למים ואת העסק פתוח, אבל לא מצליח והדוכן נסגר.

למרות הכול, אני לא מוותר על בחינות הבגרות, חוזר לבית הספר ומסיים את הלימודים. בשנה הבאה אני במכינת "אחרַי", בהכנה לשירות צבאי קרבי ומשמעותי.

מגיע זמן הגיוס. אני כבר כל כך מחכה לצבא אבל מבין שהמשפחה תלויה בפרנסה שאני מביא, ודוחה את תאריך הגיוס.

טוב שיש לי עסק של חילוצים וגרירות.

יום אחד חבר טוב שלי לוקח ממני את האופנוע ואומר: "אני עושה פה סיבוב, קרוב". בסוף הוא נוסע עד נתניה ושם נתקע עם פנצ'ר. הוא מתקשר אלי ואני קצת כועס עליו, למה הוא נסע עד לשם: "לא מעניין אותי איך, תביא את האופנוע לפה", אני אומר לו.

אבל אין לו כסף או דרך טובה להחזיר לי את האופנוע, וממילא יש לנו נגרר שפעם הבאתי הביתה, שיהיה, אז אני נוסע עד אליו עם הנגרר ומעמיס את האופנוע התקוע. האירוע גורם לי להבין שיש צורך בחילוצים ואני פותח את "בר על הגרר", עסק שמחלץ אנשים שנתקעים במקומות רחוקים ובשעות לא שגרתיות. אני אוהב את האדרנלין והאקשן, אוהב את התחושה שאני עוזר ומוצא זמן גם להתנדב בארגון "ידידים" וב"איחוד הצלה", כי אם אבא לא יכול - אני שם במקומו.

מי האמין שבעתיד לא רחוק אחכה ימים ארוכים שיחלצו אותי?

יום אחד אני חוזר מנסיעה ארוכה של גרירת רכב באחד מכבישי הצפון, ובנתיבי איילון אני רואה אופנוען פצוע שרוע על הכביש אחרי תאונת דרכים. אני עוצר לראות איך אוכל לסייע, וניגש לדבר איתו. אבל כל מה שמעניין אותו זה מה יקרה לאופנוע שלו.

"איפה אתה גר?" אני שואל.

"פה בחולון".

"מה הכתובת? אל תדאג, אני שם לך את האופנוע בבית, לך תקבל טיפול".

כך נראים החיים שלי, מלאים וגדושים במפגשים עם אנשים.

מגיל צעיר אהבתי להצטרף לאבא כשקיבל קריאה לעזור. זה כנראה בגנים אצלנו במשפחה. כשאמא היתה צעירה, היא התנדבה כחובשת במגן דוד אדום ואבא הדריך אותה. כך הם התאהבו, והדייטים הרומנטיים שלהם פרחו בנסיעות באמבולנס ובטיפול בפצועים.

כנראה נדבקתי בחיידק וכשאני מתגייס סוף־סוף לנח"ל, די מהר אני מוסמך כחובש קרבי.

שנה לתוך הצבא, ואני עדיין המפרנס היחיד, משלים הכנסה כמאבטח או כמנהל במסיבות בסופי שבוע ובחגים.

כך אני מגיע למסיבת הנובה.

שלושה ימים רצופים של חגיגות, בהתחלה מסיבת היוניטי ואחר כך מסיבת הנובה. שתי מסיבות ענקיות באותו השטח, אווירה שמחה, מוזיקה טובה ואנרגיה בשמים. אני נהנה מאוד מהאחריות שלי כסגן קצין הביטחון שאחראי על יותר משמונים מאבטחים. כיף לי במוזיקה ואני לא נוגע באלכוהול או בסמים, חס ושלום. מעולם לא לקחתי וכאן אני צריך להיות ממוקד וחד. המסיבה נופלת גם לתוך שמחת תורה, חג שמתקיים השנה יחד עם שבת, ואני מתלבט כי אני מרגיש לא בסדר לעבוד בשבת. אמא, שחזרה בתשובה לפני כמה שנים, כל הזמן היתה אומרת לי: "אל תעבוד בשבת, בבקשה, אל תעבוד, בשבת אין ברכה". אבל יום למחרת החג המשפחה שלי שוב צריכה לעבור דירה ועלות המעבר גבוהה, אז אין לי ברירה. מנהל חברת האבטחה דוחק בי: "אני חייב אותך שם, צריך אותך במסיבה". אז אני אומר: "יאללה, אני על זה".

אני מקבל חופשה מיוחדת מהצבא כדי להיות סגן קצין הביטחון במסיבה, ולכסות את עלויות המעבר.

בשיחת הטלפון עם אמא לפני כניסת החג אני מרגיש צורך לומר לה: "אמא, נראה לי שלא אגיע לחג, אבל אעשה השתדלות, אולי כן אצליח להגיע. ואם לא, אעשה מאמץ בכל מקרה לא לנסוע בשבת ובחג". היא מפתיעה אותי ואומרת: "אל תדאג, אני לא כועסת".

המשפט שלה יושב בתוכי זמן רב.

למה היא אמרה אותו? אולי אם היתה אומרת אחרת, לא הייתי הולך לעבוד. אבל אני יודע שבאמת זה לא היה משנה.

כמה ימים לפני המסיבה יש לי הרגשה לא טובה, אני מרגיש שמשהו רע עומד לקרות ומתיישב לכתוב מכתב לאמא. אני כותב שאני לא מרשה לה לעצור את החיים שלהם אם קורה לי משהו, שיש לה עוד ארבעה ילדים חוץ ממני ושהיא צריכה להמשיך לחיות.

אני מוסיף שאני בסדר למרות שקרה לי משהו, ואם היא לא תקשיב למה שאני כותב לה אני אדע מזה, כי בסוף אני אחזור.

כך אני מרגיש ומתכנן להשאיר את המכתב חבוי בחדר.

אני לא שקט עם המכתב ובסופו של דבר מחליט לא להשאיר אותו. למה לטלטל אותה, אולי אני מזַמן משהו רע.

שבוע לפני שמחת תורה אמא חוגגת יום הולדת ואני נותן לה במתנה שעון ותמונה משפחתית. אני לא יודע למה, אבל התחושות שלי לפני שבת 7 באוקטובר הן לא טובות, ויש בי צורך לחזק אותה.

לאתר המסיבה אני מגיע כבר ביום שני, עם שאר המאבטחים וכוחות המשטרה, להערכת מצב. אנחנו מסיירים בשטח ושם אני פוגש בתאומים המצחיקים והמדליקים אושר ומיכאל וקנין, אחים צבעוניים ממפיקי המסיבה, שבכל מקום שהם נמצאים בו הם מייצרים שמחה גדולה וגורמים להרגשה טובה. הם כל כך מתרגשים מהאירוע וממספר הבליינים שעתידים לזרום למתחם, שברגע אחד מיכאל אומר משפט שנחרת בתוכי ולעולם לא אשכח:

"המסיבה הזאת הולכת להיות המסיבה הכי טובה. היא עוד תיכתב בספרי ההיסטוריה".

ניבא ולא ידע מה ניבא.

שלושה ימים אנחנו עובדים מסביב לשעון, ואני כמעט לא ישן. רק פעם אחת אני נוסע למושב לא רחוק, שם יש וילה ששכרה ההפקה בשבילנו העובדים, כדי להתקלח ולעצום עיניים מעט. האדרנלין והאחריות מחזיקים אותי. זאת אולי המסיבה הכי שמחה שעבדתי בה.

היוניטי, המסיבה הראשונה, מסתיימת כעבור יממה, וצריך לשלוח את כל המבלים בשלום הביתה לפני שתתחיל המסיבה השנייה, הנובה. צריך לפנות את המרחב. אבל יש חבר'ה שלא רוצים לעזוב. אני מבין אותם אבל די קשוח איתם. מרחוק אני קולט שבחור אחד מתעקש להישאר והוא מכה את המנהל שלי. אני ניגש לשם ומוציא אותו בכוח. אני לא אדם כזה, אבל התוקפנות שלו לא מוצאת חן בעיני, אז אני תופס אותו חזק, כנראה חזק מדי. הוא נפצע מהמכות שלי ואני שולח אותו לבית החולים. אחר כך חברה שלו באה לכעוס עלי: "הרבצת לחבר שלי?"

אני מרגיע אותה ואת המצב, אבל לא אומר שזה הייתי אני.

לימים, אחרי שאחזור מהשבי, אני יושב במרפסת עם דין, החבר הקרוב שלי שגם היה מאבטח במסיבה ושרד את הטבח. פתאום הוא שואל אותי: "תגיד, אתה זוכר שהיה מאבטח שהכניס מכות לבחור אחד שהתאשפז אחר כך בבית חולים? יש לך מושג מי המאבטח?"

"למה?" אני מיתמם.

"כי יום אחד אני נוסע במונית בכבישי הדרום עם נהגת מונית, ומבקש ממנה שתיקח אותי לאתר הנובה. היא שואלת אותי מה אני מחפש שם ואם יש לי קשר למסיבה. אני מספר לה שהייתי מאבטח ב־7 באוקטובר. ואז היא אומרת לי שהבן שלה התפרע במסיבה ואחד המאבטחים הכניס לו מכות. היא ממשיכה לשאול אותי אם אני יודע מי היה המאבטח. אין לי מושג. היא מוסיפה: תדע לך שהמאבטח הזה הציל את החיים של הבן שלי, ואני רוצה להגיד לו תודה".

אני מספר לדין את האמת.

בזמן שאני שולח הביתה את הבליין האחרון של היוניטי, אחד המאבטחים מעדכן אותי בקשר שיש בכניסה בחור שמאוד רוצה להיכנס למסיבת הנובה. אני לא מבין מי רוצה להצטרף ביום שישי אחר הצהריים, אבל אני מגיע לשם ופוגש בבחור עם שיער מחומצן שאומר לי שהוא מההפקה של קהילת ה-Mushroom, שמתחברת באמצעות המוזיקה, ולא הונפק לו אישור כניסה.

אני: "איך קוראים לך?"

"אלקנה בוחבוט".

בדרך כלל אני לא מכניס ללא אישור, אבל מסיבה כלשהי אני מאפשר לו להיכנס ואפילו לחנות באזור של ההפקה, שיהיה לו קל יותר.

אחרי מנוחה קצרה בווילה של המפיקים, אני חוזר לאתר ונותן משימות למאבטחים לקראת פתיחת מסיבת הנובה המתוכננת, מחלק להם מכשירי קשר ומפזר אותם לעמדות.

כולנו מוכנים ומחכים לצלילי הפתיחה.

אבל המסיבה לא מתחילה.

מנוף גדול נתקע בבמה המרכזית והעסק מתעכב. אני ממהר לשם לעזור וכמוני נרתמים גם אחרים, אבל אנחנו לא מצליחים. תקוע.

בינתיים נוצר פקק גדול של מכוניות בכניסה ואנשים מתחילים להתעצבן בגלל ההמתנה והעיכוב.

אני ממליץ לשחרר את הפקק כי ממילא יש במה נוספת, של קהילת ה-Mushroom, וכך קורה.

המסיבה מתחילה וגם המנוף משתחרר פתאום.

אני מלווה אותו בנסיעה על הרייזר, רכב השטח שלי שאיתו אני מתנהל באבטחה, אל מחוץ למתחם. אבל שם נתקע הרייזר וגם אותו אני צריך לתקן.

כל זה לא פוגם באווירה השמחה.

במהלך הלילה ניגש אלי אחד המאבטחים ומבקש שאשחרר אותו, כי הוא רוצה ללכת הביתה.

אני לא מסכים: "מה פתאום אתה הולך הביתה? באת לעבוד".

הוא עונה שהוא לא מרגיש טוב ורוצה לעזוב, לא מעניין אותו שהתחייב לעבוד במסיבה.

אני מסתכל עליו ולא מרוצה, אבל אין לי אפשרות לעכב אותו. אז אני מבקש שיחזיר לי את הציוד ומכשירי הקשר שקיבל ורושם באיזו שעה הוא יוצא.

אני משחרר אותו והוא עוזב את המקום, נוסע הביתה.

המסיבה גולשת לשעות הקטנות של הלילה, הכול עובד כשורה, ובשעה חמש לפנות בוקר אנחנו מכנסים ישיבת מנהלים בחפ"ק, יחד עם השוטרים והמאבטחים, כדי לעשות הערכת מצב.

ההרגשה שלנו טובה, של עבודת צוות מיומנת ואחראית.

אני כל כך נהנה ומרגיש שזו המסיבה הטובה ביותר שהייתי בה אי־פעם.

אני עושה סיבוב נוסף, ומאחר שהכול רגוע אני הולך לעבוד על המחשב שלי.

ואז זה מתחיל.

הטלפון שלי מזמזם. המון התראות צבע אדום נכנסות אלי לטלפון. אני לא מביט בהן.

אני כבר יודע,

מלחמה.

7 באוקטובר.

מעט לפני הזריחה אני נעמד ומביט לשמים. השמים שקטים. הכול יפה ורגוע כל כך.

ואז, בשעה 06:29, הכול מתחיל.

השמים מעלי מתמלאים ביירוטים ובעשן לבן של טילים, רקטות וכיפת ברזל. משהו קורה. מסיבת טבע על האדמה וטילים למעלה בשמים. לא ייאמן.

שלושת אלפים איש בגוש אחד במתחם אחד. אם חלילה נופל עכשיו טיל על המקום זה יהיה אסון ענקי.

התפקיד שלי הוא הביטחון שלהם.

בעיקרון, ההוראה היא לשכב על הקרקע כשיש התראת צבע אדום, אבל עם כמות כזאת של בליינים עדיף לברוח כמה שיותר מהר.

אנשים מתחילים לרוץ בבהלה, המון בליינים ומכוניות שמחפשות דרך לברוח בשבילי האתר החוצה, אל הכביש הראשי, כביש 232.

אני תופס את האחראי ושואל אותו אם הוא רוצה שאסגור את המסיבה, ודבר ראשון אנחנו מכבים את המוזיקה.

אני עולה בקשר וצועק לכל המאבטחים: "תפתחו את השערים". אבל העומס מתגבר ואני ממשיך: "אז תפילו את הגדרות. תנו לאנשים לצאת. יש מלחמה. תבואו לחפ"ק, חייבים להתחיל לפנות את המבלים".

וכשהמאבטחים מגיעים אני מדגיש: "כולנו רק על תדר אחד בקשר, מתואמים". יש עשרות מאבטחים וכל אחד מדבר בקשר גם על שטויות, אז צריך לאפס את כולם. "מעכשיו רק אני מדבר בקשר, לא אף אחד אחר, רק מקרי חירום". אני ממשיך לחלק הוראות: "אתם לכו תפתחו את השערים, אתם לחניות".

אני מרגיש שאני במשימת חיי, שאני חייב לנהל את האירוע, כי כולנו בהלם. נאלמים.

בליינים ניגשים לחוצים: "מה לעשות?" אבל אף אחד לא באמת יודע מה הדבר הנכון, ואני עונה: "תעשו מה שנכון לכם על הלב, אבל אם אתם שואלים אותי, אני חושב שכדאי לברוח מפה".

הרבה נענים לעצה ובורחים במהירות, מנסים לפלס דרך החוצה. יש גם כאלה שאומרים: "טוב, אבל בואו נחכה שיירגעו הטילים ונצא אחר כך". אבל אני דוחק בהם: "תצאו. תיסעו הביתה, תצאו מפה".

זה מרגיש רע מאוד.

המונים בורחים לכל הכיוונים. במקביל אני מזהה שבאוהלים באזור הקמפינג ועל המחצלות בקאנטות, במרחבי הזוּלות, יושבים צעירים וצעירות בלי לזוז, חלקם טעונים בסמים חזקים והם קפואים מרוב פחד וחרדה. חלקם מקיאים מהאימה, חלקם עושים צרכים על עצמם, משלשלים, בוהים, מתעלפים. בכי וצרחות, אנשים מחובקים ונאחזים זה בזה, חוסר אונים של ממש.

אני מתניע את רכב השטח שלי, עובר אוהל־אוהל, נע בין הזולות ומקים את החבר'ה: "המסיבה נגמרה, תפרקו את האוהלים כמה שיותר מהר, תעלו על הרכבים ותחזרו הביתה". אפילו מעלה לרייזר את מי שלא מסוגלים, ומסיע אותם לרכבים שלהם, כך הלוך וחזור.

*ההמשך זמין בספר המלא*