נדרים עם האקס

פרולוג

אני שונאת לחשוב על הדרך שבה זה נגמר, אבל לפעמים אני נזכרת איך הכול התחיל — כשנכנסתי לבית של מישהו בלי לדפוק על הדלת.

זה קטע שתמיד אפיין אותי בתור ילדת מפתח משוטטת שהייתי בשנותיי הראשונות. אבל בכל מובן אחר, ההתחלה הייתה ביום לא שגרתי בכלל.

כשאני מאפשרת לעצמי לנדוד בזיכרון לשם, אני מתבוננת בכול בתוך הראש כאילו זה סרט. אני נותנת לעצמי להרגיש כאילו הכול מתרחש עכשיו ולא לפני שלוש־עשרה שנים, הזמן שזה באמת קרה, כשאני בת חמש־עשרה ומסובבת את ידית הדלת של הבית שאליו התפרצתי מאות פעמים לפני כן. הידית לא מתנגדת לי, כי בשנה השנייה של התיכון — כשהזיכרון הזה קורה באמת — כבר הייתה לי הזמנה פתוחה לבית של קופר־קים.

החבר הכי טוב שלי, אדם קים, נמצא פה איפשהו, כנראה עדיין מזיע ודוחה מהאימון. אני לפחות הלכתי הביתה והתקלחתי.

אני מברכת את שלושת הכלבים של אדם שאומצו ממקלט לכלבים, גרייווי, פופ־טארט ודייב, והאוזניים שלי קולטות את הצלילים הרמים מדי של משחק הווידאו וגם שני קולות שגוברים עליהם. הכלבים עוקבים אחריי כשאני עושה את דרכי לחדר העבודה, והתגים שעל הקולרים שלהם מקרקשים. הצליל הזה מוכר לי כמו פעימות הלב שלי.

הבית של אדם חמים ומלא אור, רועש לרוב ובעל ארומה עדינה של פרי הדר. בפעם הראשונה שנכנסתי לשם, משהו נפתח אצלי בחזה. הרגשתי בבית, לא סתם במקום שבו גרים שני אנשים שחייהם מצטלבים מדי פעם. הבית שלי לרוב ריק, בדיוק כפי שהיה מאז שאימא שלי עזבה כשהייתי בת שלוש.

הפעמים שבהן אבא שלי ואני באמת נפגשים הן נהדרות. הוא שואל מיליון שאלות ומספר לי איזו ילדה נפלאה אני, כמה קלה הייתי, עד כמה הוא גאה בציונים שלי ובכל הפעילויות האחרות שמעסיקות אותי. הוא מקשיב לכל סיפור שאני מוציאה מהפה, כשהטלפון שלו מונח על שולחן האוכל עם הפנים למטה, ומזמזם ומזמזם ומזמזם. בסופו של דבר, הטלפון מנצח, ואני נשארת עם הכמיהה לעוד זמן.

לכן התרגלתי להפוך את הבתים של אנשים אחרים לבית שלי. ומכולם, הבית של קופר־קים הוא האהוב עליי ביותר.

בזיכרון הזה, אני כמעט מגיעה לחדר העבודה ותוהה מי נמצא אצל אדם. אני ממש מקווה שזה לא ג'ארד. אני תמיד אומרת לאדם שהוא אידיוט.

במבט לאחור, אני כמובן יודעת מה עומד לקרות כמה שניות לפני שזה קורה באמת, לכן אני תמיד עוצרת את הנשימה בקטע הזה...

כשאני עוברת את הפינה, אני נתקלת בחזה רחב. יש שם כל כך מעט ריפוד, עד שהשיניים שלי רועדות.

"וואו," אני שומעת קול מעליי, והשיער שלי סומר. ידיים חמות וחזקות אוחזות בכתפיים שלי כדי לייצב אותי.

אני מביטה למעלה... ויותר למעלה, אל פניו של בחור בן חמש־עשרה שמעולם לא ראיתי.

מי שזה לא יהיה, הוא יפהפה. גבוה (מן הסתם) בעל כתפיים רחבות, עם איברים שהוא עדיין לא גדל לתוכם. ברגע הזה אני עוד לא יודעת שהוא ימלא אותם בצורה מושכת להכאיב — שהחזה שלו יתרחב ויהיה כרית מושלמת לראשי, שהירכיים שלו יתרחבו ויתמלאו שרירים ויהיו עבורי מושב מושלם כשאשב בחיקו.

אבל העיניים שאני מביטה בהן לא ישתנו. הן יישארו שילוב מהפנט של קרמל וזהב, ומסביב חום קפה עמוק בתוך מסגרת שחורה של ריסים וגבות, שתואמת לשיער שעל ראשו. הן ימשיכו ללכוד את העיניים שלי בדיוק כפי שעשו ברגע הזה בסרט — כמו וו של בריח שתופס אותי, ואחר כך נועל את שנינו במקום.

"אה. היי," אני אומרת באופן מבריק.

הפה שלו מתעקל, והוא רחב ונועד לחיוכים מלאי שיניים, כאלה שמאוחר יותר אגלה שהוא לא מחלק בקלות. הוא נוטה לחיוכים קטנים יותר, ביישניים, כמו זה שהוא שולח אליי עכשיו. "היי."

אני נסוגה לאחור, והלב שלי עדיין מפרפר מההתנגשות שלנו ומהחמימות שהותירו הידיים שלו על העור שלי. "סליחה, לא ידעתי שיש מישהו עם אדם."

"זה אף פעם לא הפריע לך, וודוורד," אדם אומר בפיזור דעת, כשעיניו נשארות דבוקות אל מסך הטלוויזיה.

אני מגלגלת עיניים ומסתובבת שוב אל הזר. "אני החברה הכי טובה של הדפוק הזה. קוראים לי ג'ורג'יה."

"כמו האפרסק," הוא אומר, והקול שלו נעשה גבוה מעט בסוף. זאת לא שאלה אלא הקנטה קטנה. שמעתי בחיי מיליון פעמים את הבדיחה הזאת ושנאתי אותה, אבל אני אוהבת את הדרך שבה הוא אומר אותה, כאילו הוא יודע שזה מגוחך.

אני מחייכת. כשאני צופה בסרט הזה, אני חושבת עד כמה ההבעה שלי פתוחה, עד כמה היא מלאת תקווה ואור שמש. "מעולה. אף אחד מעולם לא אמר לי את זה."

העיניים שלו מצטמצמות כאילו הוא מנסה לפענח אותי. אני מתרשמת מהמהירות שבה הוא מצליח. חוט דק של שייכות מסתלסל סביבי כשהוא צוחק. "את צוחקת."

"כן," אני צוחקת בחזרה.

הוא מעמיד פני מאוכזב. "אז אני לא הראשון?"

"יותר כמו מספר המזל תשעים ותשע," אני יורה בחזרה, והוא מחייך חיוך עם שיניים. "שאני אקרא לך במספר הזה או שיש לך גם שם?"

"זה איליי, לעזאזל," אדם צועק.

המבט שלי סוטה מהזר — ששמו איליי ג'וזף מורָה, כך אני מגלה — אל אדם, שהלשון שלו משורבבת החוצה בזמן שהוא חובט בזעם בשלט של המשחק. לידו מונחים שלט נוסף וחבילת דוריטוס שחוסלה כליל.

כשאני משיבה את תשומת הלב שלי אל איליי, העיניים שלנו נפגשות. אני שומעת את זה בראשי, מרגישה את זה בחזה, גם בזיכרון וגם במציאות. בכל פעם שאני נותנת לעצמי לחשוב על ההתחלה, אני רוצה לצאת מהרגע הזה בדיוק כפי שאני רוצה לשקוע בתוכו.

אני בת החמש־עשרה מחייכת למעלה אליו, בן החמש־עשרה. "היי, איליי."

העיניים שלו נוצצות בשמחה, והניצוץ הזה עובר אליי ושוקע עמוק איפשהו. הוא יחכה שם שנים בזמן שנהפוך מזרים לחברים ואחר כך לחברים הכי טובים. הוא לא יידלק ממש עד שנהיה בשנה השלישית של הקולג', כשהוא יצטרף אליי לקאל פולי אחרי שלמד שנתיים בקולג' קהילתי.

"אז מי אתה? מלבד זר גמור עד לפני," אני מביטה למטה בשעון שלי, שעון פוסיל שקניתי בכסף המזומן שאבא שלי נתן לי לחג המולד, כי לא רצה לקנות את השעון הלא נכון, "שלוש דקות."

"הבחור החדש, אני מניח?" כשהוא מעקם את האף, אני שמה לב לכך שהוא שרוף מהשמש. "עברתי רק עכשיו מדנוור והתחלתי ללמוד בגלנלייק לפני יומיים."

הוא לא אומר לי עכשיו, אבל מאוחר יותר הוא יגלה שההורים שלו העבירו אותו ואת שתי האחיות הצעירות שלו לגלנלייק, עיר במחוז מרין מצפון לסן פרנסיסקו, כדי לגור עם הדודה. אבא שלו פוטר מהעבודה כיועץ משכנתאות כשהכלכלה קרסה, וזה התחיל מפולת כלכלית שגרמה להם לאבד את הבית. בגיל חמש־עשרה, איליי ישן על מיטה נפתחת בחדר המשחקים בבית של הדודה. מאוחר יותר, כשאנחנו קונים את המיטה הראשונה שלנו יחד, אני משכנעת אותו ללכת על מיטת קינג סייז מפנקת.

תמיד שמתי לב לאופן שבו הכתפיים שלו מתרוממות לעבר האוזניים, כאילו הוא תוהה אם אני מתכוונת לשאול שאלות. הוא לא סומך עליי עדיין בנושאים הכבדים, אבל בסופו של דבר, הוא ישתף אותי בהם, לפני ששנינו נתחיל להסתיר את עצמנו.

"אדם כבר נעץ בך את הציפורניים שלו?" אני מרימה את הקול. "אתה עובד מהר, קים."

אדם מחייך אבל לא מזכה אותנו במבט.

איליי מביט מעבר לכתף בחבר החדש שלו, ומייד חוזר אליי ומשפשף את העורף. "כן, אני חושב שהוא די אימץ אותי."

"כן, זה מה שהוא עושה," אני אומרת ונזכרת ביום הגורלי בכיתה ו', כשאדם ואני נפגשנו, חודש אחרי שהחברות הכי טובות שלי זה שלוש שנים, התר רוסו ומיה ברוגן, זרקו אותי לכלבים. החברות שחשבתי שיהיו איתי לנצח, החליטו פתאום באמצע השנה הראשונה בחטיבת הביניים שאני תלותית מדי, שהרצון שלי לשרוץ בבתים שלהן כל הזמן הוא נטל עבורן ושהקטעים הרגשניים שלי מעצבנים מדי.

בסופו של דבר, אדם הציל אותי מבדידות. זה הגיוני שהוא יציל גם את איליי, אם כי אני עדיין לא יודעת שגם הוא בודד או שהבית של אדם יהפוך להיות שלו, בדיוק כפי שהוא שלי.

"אוקיי, איליי," אני אומרת ומביטה בו מלמעלה למטה. הוא נועל נעלי נייקי מרופטות ולובש מכנסי ספורט קצרים וטי־שירט עם קרע ליד הצוואר. אני יכולה לראות חלק קטן מעצם הבריח הבולטת שלו על רקע עורו הזהוב וגם נצנוץ קטן של שרשרת זהב דקיקה. "אז אני מניחה שגם אני קצת מאמצת אותך."

עיניו סוקרות את הפנים שלי. "זה כנראה רעיון טוב, כי כבר בחרתי לך כינוי והכול."

"ולאדם יש?"

"קימי צימוקי," איליי אומר מייד, ואני צוחקת כשאדם משמיע נחרה. כולו מרפקים וברכיים בגיל חמש־עשרה. "אבל אני עדיין עובד על זה."

זה ישתנה במשך השנים — קימי צימוקי, קימי דקיקי, קימוני. אני רואה את הדרך שבה הוא בוחן את הגרסאות של הכינויים עם חברים אחרים, אבל שלי תמיד יהיה פיץ'. בסופו של דבר, כשאני שואלת אותו למה, הוא יגיד לי שהוא ידע בדיוק מי אני בשבילו מההתחלה.

אני מביטה באדם. "אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל אני חושבת שזכיתי בחלק של הכינויים בתהליך האימוץ הזה."

אני מרגישה חמימות בחזה כשאני רואה את החיוך המתרחב של איליי. הידיעה שאני באמצע פגישה עם מישהו שאני עומדת להתחבר אליו היא תחושה ממכרת.

אדם מביט בי מעל הכתף של איליי, והשפתיים שלו מתעקלות. אני יודעת שגם הוא מרגיש את ההרגשה הזאת — שלושתנו נהיה חברים. משהו מיוחד.

שנים אחר כך איליי יגיד לי שהוא התאהב בי בדיוק אז, ובזיכרון הזה, שהוא כמו סרט, אני תמיד רואה את זה — את האופן שבו אנחנו לא יכולים להפסיק להביט זה בזה, את הצורה שבה קצה האוזן שלו סמוק כשאני מתיישבת לידו על הספה כמה דקות אחר כך, את העובדה שעיניו משתהות עליי והברך שלו לא מפסיקה לקפוץ כשאדם ואני רבים על השלט של הטלוויזיה ואת החיוך היפה והביישני שהוא שולח אליי מעל הפיצה שאנחנו אוכלים בארוחת הערב.

הוא יחזיק את הניצוץ הזה למשך שנים, אבל בסוף הניצוץ יהפוך לאש משתוללת.

ואז אנחנו נשרוף הכול עד היסוד.

1

כעבור שלוש־עשרה שנה

החתונה הזאת מקוללת.

"אוי, לא שוב," אני רוטנת.

לעין בלתי מיומנת, הטקסט הזה ודאי נראה כמו בדיחה או כמו התחלה של מכתב שרשרת שההורים שלנו נאלצו להעביר הלאה לעשרים מחבריהם הקרובים ביותר כדי להימנע מרצף של מזל רע למשך דורות.

למעשה, זאת המנטרה של אדם במשך שמונת החודשים האחרונים.

אדם הוא האח שמעולם לא היה לי, ואני מרגישה כבוד גדול ללוות אותו במסע החתונה הזה שלו. אבל אם ג'ורג'יה של כיתה ו' הייתה יודעת שהיא תצטרך להתמודד עם ארבעים ושבע הודעות טקסט בכל יום מהחבר הכי טוב שלה, שהולך ומאבד את זה בכל רגע, הייתי חושבת פעמיים לפני שהחמאתי לו על חולצת האנה מונטנה שהוא לבש ביום שבו נפגשנו לראשונה.

אבל אני מרגישה תחושת בטן מוזרה אל מול ההודעה הזאת. היא לא נכתבה באותיות גדולות ועבות, וגם לא לוותה באוסף מטורף של אימוג'ים. מה שקרה עכשיו בהחלט יכול להיות מקרה חירום.

אבל שוב, החתונה בעוד עשרה ימים. ברגע הזה, כל דבר לא מדהים הוא אסון.

אני מרימה את הטלפון מהשולחן וכותבת, מה הנזק?

מייד מופיעה בועה, נעלמת, מופיעה שוב, ושוב נעלמת.

סימן נפלא.

השעה כמעט ארבע אחר הצהריים ביום רביעי, יום לפני שאני יוצאת לחופשה בת שבוע שלקחתי בשביל החתונה, ועדיין יש לי חצי עמוד ברשימת המשימות שלי, שטרם סימנתי וי לצידן. ואני גם צריכה לנסח אימייל היעדרות לבוסית שלי. אבל אני לא יכולה להשאיר את אדם באוויר ברגע של מצוקה. כי איזו שושבינה אני אהיה?

לא טובה יותר מהשושבין הנעלם שלו, מגיעה התשובה הניצחת. אני מייד טורקת את הדלת במוח שלי בפני המחשבה הזאת. לא הפריע לי להיות זאת שמבצעת את רוב המשימות של השושבינים. זה נשלח לי משמיים מכמה סיבות. אבל זה פשוט כל כך אופייני לו.

אני קולטת את השתקפות העין שלי על המסך, והיא משדרת מסר אילם בעזרת הגבות הכהות שלי — תשתקי. אני מעדיפה לחשוב על קללות מאשר על משהו שקשור ולו במעט לנושא של איליי מורָה.

ולא, אני לא מאמינה בקללות.

אבל עמוק בפנים, אני כן חוששת שאנרגיה שלילית רודפת את אדם מאז שהציע נישואים לארוסתו, גרייס סונג, בערב השנה החדשה. התוכניות שלהן כללו קומדיה של טעויות שהידרדרה מ"אוי, כמה חבל" ל"פאק" כששמלת כלה לא נכונה הוזמנה על ידי סלון הכלות ושמות האורחים הודפסו עם טעויות על ההזמנות. פעמיים. ומה שכמעט גרם לי להאמין בכך היה שמפיק החתונות התפטר לפני שלושה חודשים, אחרי שכלבת הברנדודל שלו קיבלה כל כך הרבה עוקבים באינסטגרם, עד שהיא הכפילה לו את המשכורת ו"שכרה את שירותיו" כמנהל שלה.

לאדם, שהמזג הרגיל שלו נוגע בעצב חשוף, זה היה מבחן מתמשך וקשוח של שפיות. אפילו גרייס, שהיא רגועה באופן אכזרי ממש ומתאימה באופן רגשי מושלם לאדם, נבהלה.

אבל אז היא הייתה מוכנה לנישואי בזק. כל אסון חדש חיזק עוד יותר את הדחף שלה לנסוע לווגאס ולהתחתן שם.

ההודעות של אדם נוחתות על הטלפון שלי אחת־אחת.

ג'ורג'יה

הדי־ג'יי המזורגג שלנו

שבר את האגן

בריקודי שורות במסיבת רווקות

בנשוויל

אני מוכרח לדעת מה עשיתי בעשרים ושמונה השנים שלי על כדור הארץ הגוסס הזה, שגורם לכל זה לקרות

אני מתחילה לכתוב, אבל הוא משיג אותי.

זה היה רטורי, וודוורד, אַל

נראה שאדם יוצא מההיסטריה, לכן אני נכנסת למצב של תיקון. זאת הסיבה לכך שמכולם הוא בא אליי, כי הוא יודע שאתגייס בלי שום היסוס.

נשימה עמוקה. שום דבר לא נהרס עד היסוד, נכון? אני כותבת בחזרה. זה בעייתי, אבל לא סופני. אנחנו נחבר רשימה חדשה.

בועות סוף העולם מופיעות שוב, ואני מחכה. שוב.

הלוואי שיכולתי לומר שהקפיצה הלהוטה שלי לתוך הבלגן הזה היא משיקולים אלטרואיסטיים בלבד. אבל מאז שחזרתי לפני שלושה חודשים משישה חודשי עבודה בסיאטל, אני יכולה לספור על אצבעות יד אחת את הפעמים שראיתי את אדם, וכולן היו בענייני החתונה. זאת הייתה הדרך היחידה שלי להישאר במעגל החברים שלו.

לפחות בינתיים.

וזה העניין, אני בחורה של רשימות. למדתי את הקסם שלהן מזמן, את האופן שבו הן יכולות לפשט משימות וציפיות, צרכים ורגשות. הן יכולות לקחת דבר כאוטי ומבולגן ולארגן אותו. הן אסטרטגיית ההתמודדות שלי מאז שהייתי ילדה. הן משקיטות את המוח ומתירות את סבך הרגשות, כך שאני יכולה להיות רגועה, שלווה ומאורגנת, ולא מין דבר לא יציב ומפוזר.

אין צורך לומר עד כמה מצער אותי שאין רשימה שיכולה לעזור לי להיחלץ מההבנה שהגעתי אליה לאחרונה. החברים הכי קרובים שלי התקדמו לשלבים שאני לא שותפה להם — התאהבו, עברו לגור ביחד, בנו לעצמם מעגלים חברתיים עם זוגות מאושרים אחרים, ועכשיו הם גורמים לי להרגיש כמו גלגל חמישי, מצב שאני נמנעת ממנו כמו מקניות בטריידר ג'וז ביום ראשון. התקופה שלי בסיאטל הבהירה את זה ביתר שאת, ואני שונאת את העובדה שאין רשימה שיכולה להסיט אותי מהדרך הזאת.

לא ציפיתי למסיבת קבלת פנים אפית, אבל כן ציפיתי לחזור לאנשים האהובים עליי, שעדיין גרים בעיר שלי. במקום זה, חזרתי לנוף אחר לחלוטין — אדם וגרייס עברו לגלנלייק מהדירה שלהם בריצ'מונד, שהייתה במרחק שישה רחובות ממני. ג'יימי רותנברג, החברה הכי טובה שלי והשותפה לדירה במשך חמש השנים האחרונות, הלכה והתאהבה בזמן שלא הייתי פה, ועברה עם בת הזוג שלה לדירה באוקלנד, בדיוק לפני שחזרתי.

אבל באמת, זה בסדר.

אוקיי, נכון. הבדידות מכרסמת בי, תחושה מוכרת מאז שהייתי מספיק גדולה כדי להבין אותה (גן חובה, כשאבא שלי לא יכול היה לבוא להופעה בחג, ואני שרתי סולו לשכן שלי שהגיע במקומו). וכן, אני יכולה להרגיש שזה מתכרבל לידי בלילה בדירה שבה פעם הדהד הצחוק של ג'יימי ולא השידורים החוזרים של "הבחורה החדשה". אין ספק שכשאני רואה את שני החברים הכי טובים שלי מוצאים אהבה כמו זו שפעם חשבתי שיש לי, זה די הורס אותי. זה וגם העובדה שאני שקועה עד הצוואר בחגיגות החתונה של החבר הכי טוב שלי, כשאני יודעת שבעוד עשרה ימים אצטרך לעמוד לצד...

הטלפון שלי מזמזם, אני קופצת ומנערת את המחשבה הלא רצויה ומשיבה את תשומת הלב להודעה של אדם, את יכולה לעזור עם רשימה של די־ג'ייאים שהיא לא איומה?

בתגובה מגיעה לו הודעה קולית ממני. "אם אני יכולה לעזור עם רשימה? אתה רציני?"

כמו בכל הפעמים האחרות שבהן אדם קרא לי לעזרה, אני חווה פרץ של סרוטונין שמגרש את תחושת הבדידות שלי.

ומה יקרה אחרי החתונה? קול שקט שואל. אני נאבקת לדכא גם את המחשבה הסוררת הזאת כמו את כל האחרות.

התגובה של אדם מגיעה בדיוק ברגע שאני מקבלת הודעה מהבוסית שלי. הראש שלי מסתובב מייד, וקצה זנב הסוס שלי מתחכך בלחי.

ניה אוסמן: אפשר לגנוב אותך לחמש דקות?

אדם והבוסית שלי מתחרים על הנטייה שלי לרצות אנשים, אבל רק אחד מהם משלם לי.

ניה צריכה לדבר איתי, אני כותבת לו. תנשום נשימה עמוקה. תקשיב לאפליקציית ההירגעות שלך. אני אחזור אליך בעניין הדי־ג'יי במהירות האפשרית.

הטלפון מזמזם פעמיים, אבל אני מתעלמת ממנו ומתנצלת בראש בפני אדם כשאני מתחילה במסע הקצר על פני המסדרון לעבר המשרד של ניה.

"ג'ורג'יה!" קול קורא כשאני כמעט מגיעה לדלת שלה.

אני מסתובבת ורואה את שי, מהנדסת שגנבנו לאחרונה מהמתחרה הכי גדול שלנו, הולכת לעברי.

"היי!" אני אומרת ושמה לב לחיוך הרחב שלה. כוכב זהב מופיע בטבלה המנטלית שלי. איפשהו, מלאך של משאבי אנוש מקבל כנפיים. "איך הולך לך?"

"מדהים. אני אוהבת את הצוות שלי ואת הבוס שלי ו..." היא צוחקת במבוכה ומסיטה תלתל בלונדיני אל מאחורי האוזן. "למעשה, יהיה לי קל יותר לחבר רשימה של הדברים שאני לא אוהבת." עיניה הירוקות נפערות. "כי היא בעצם ריקה!"

אני מחייכת ומרגישה את התחושה המוכרת של שטף אנדורפינים בזכות תפקיד שביצעתי היטב. אני אוהבת את העבודה שלי. אני פה כמעט חמש שנים, וידעתי מהרגע שהתראיינתי אצל ניה, שהעבודה הזאת מתאימה לי באופן מושלם. עכשיו אני יכולה לעשות את אותו דבר לאנשים שאני מביאה לכאן.

"אלה העדכונים שאני חיה בשבילם." אני מחווה לעבר המשרד של ניה ואומרת, "אני חייבת ללכת, אבל בואי נאכל צהריים אחרי שתתארגני פה, טוב?"

"נשמע נפלא," שי אומרת וממשיכה ללכת.

ניה יושבת ליד השולחן הלבן והיפה שלה כשאני נכנסת, והסנטר שלה שעון על ידה. מאחוריה חלונות ענק מהרצפה עד התקרה, שממסגרים את צ'יינה טאון ונורת ביץ'. מעבר להם גשר הזהב שנמתח על פני המפרץ שטוף השמש.

"עוד לקוחה מרוצה?" היא שואלת כשאני צונחת על הכיסא מולה, וגבה שחורה מתרוממת מעל מסגרת משקפיים אדומה ועבה.

אני משייפת את הציפורניים על הכתף. "ג'ורג'יה וודוורד דוהרת שנית."

היא מחייכת, אבל החיוך מתפוגג ברגע שהיא מסירה את המשקפיים. "תראי..."

הבטן שלי צונחת. אני בצרות? אני לא יכולה לומר את זה על חיי האישיים, אבל כאן בעבודה השתלבתי בתפקיד שלי בלי שום בעיות. אני טובה במה שאני עושה. אני בקושי עושה טעויות, וכשזה קורה, אני נוטלת אחריות מלאה עליהן. אף פעם אני לא חוזרת עליהן. אני מקפידה על כך, משום שיש לי רשימה של טעויות שאני לא יכולה לעשות שוב, ואני מסתכלת בה לעיתים קרובות.

המוח שלי עובר לפריט שבראש הרשימה — חמישה־עשר החודשים שביליתי בניו־יורק כשסיימתי את הלימודים, החוזה של הדירה עם שתי חתימות מקושקשות, רועדות מרוב התרגשות, זוג עיניים חומות חמות מלאות אושר ואהבה שפוגשות בעיניי.

לא. לא. לא.

אני מתרכזת בניה, שלא עוטה על פניה את ההבעה של הטעות. היא לא נראית שמחה במיוחד, אבל אני לא חושבת שזה קשור אליי.

"אוי אלוהים, את עוזבת?" אני פולטת. היא לא רק הבוסית שלי אלא גם המנטורית. היא מנהלת משאבי אנוש מדהימה, ויום אחד אני מקווה להיות כמוה.

"לא, אני לא עוזבת. ואת לא עשית שום דבר רע, לפני שאת שואלת. אני רוצה שאת..." ניה משתתקת ופותחת את הזרועות. הצמידים העבים שלה מקרקשים באופן מוזיקלי כשהיא ממשיכה. "תביני היטב את מה שאני עומדת לומר לך."

אני מנגבת את כפות הידיים המזיעות שלי במכנסיים. "אוקיי."

"את יודעת, המשרד שלנו בסיאטל גדל באופן משמעותי, בהתחשב בזה שאת אחראית על המילוי של לפחות מחצית מהמשרות האלו."

אני מהנהנת, וחרדה מתחילה לזחול במעלה הגרון שלי.

"ארז'ון" — המנכ"ל שלנו — "רוצה להעביר את המוקד של כוח האדם למשרד בסיאטל, ובסופו של דבר להפוך את המשרד בסן פרנסיסקו לאתר המשני. יש כל מיני השלכות שקשורות למעבר בין מדינות, ואני לא אטריח אותך בהן, אבל החֶברה נמצאת בתהליך של שינויים אסטרטגיים." ניה נשענת לאחור ומעקמת את הפה. "הובלת את בניית הצוות בסיאטל בצורה מושלמת וכיכבת גם כשיצאתי לחופשת לידה לפני כן."

"אוקיי," אני אומרת ומושכת את המילה.

"הדירקטור במשרד בסיאטל התפטר לפני כמה שבועות," היא אומרת ומביטה בי ישירות, ועיניה הכהות חודרות. "הם רוצים למנות מישהו מבפנים למשרה ההיא ולבטל את משרד המנהל הבכיר פה."

אני מרגישה כאילו היא זרקה לתוך ידי פאזל עם אלף חלקים ונתנה לי חמש שניות לפתור אותו. "המנהל הבכ... זאת המשרה שלי."

"מתברר שאת טובה כל כך בתפקיד שלך, עד שהם מרחיקים אותך ממני. ג'ורג'יה. את מקבלת קידום לדרגת דירקטור ותוכלי להוביל צוות משלך." ניה משתתקת. "אבל הקידום הזה בסיאטל."

כל הדם אוזל מגופי.

סיאטל היא לא סן פרנסיסקו. סיאטל היא בוושינגטון, אלף שלוש מאות קילומטרים מכאן. אני מחוברת לאזור המפרץ — נולדתי כאן, גדלתי כאן. הדירה שלי כאן, החברים שלי וגם אבא שלי, אם כי אני בקושי רואה אותו הודות למסירות שלו למשרה שלו כסנגור ציבורי במשך שלושים השנים האחרונות — עד היום. אבל אני רוצה להיות פה כשהוא צריך אותי. זה רק שנינו מאז שאימא שלי החליטה שהורות זה יותר מדי בשבילה. הוא סומך עליי בהקשר הזה.

העניין הוא שכל הקשרים שלי פה. החיים שלי פה, אלה שחטפו פגיעה רצינית במהלך ששת החודשים שלי בסיאטל. ומה אם אני אעבור לשם באופן קבוע? אני אראה את אדם ואת ג'יימי או שאאבד אותם לזמן, למרחק ולאושר הביתי שלהם, כפי שחברויות של אנשים מבוגרים מתמוססות?

"ומה אם אני לא אקבל את ההצעה?"

עיניה של ניה מתרככות בהתנצלות. "לא תהיה לך משרה פה. לא אוכל להשאיר אותך."

אני מספיק קרובה לניה כך שאני יכולה להיות אמיתית איתה, לפחות בחששות שקשורים לעבודה. "את באמת חושבת שאני יכולה להוביל צוות בעצמי?"

היא מסתכלת עליי. "ג'ורג'יה, את כבר עושה את זה."

היא יודעת שאני שואלת על הובלה באופן קבוע, לא זמני, אבל אני נותנת לזה לשקוע בכל מקרה ונזכרת בחרדה שלי כשקיבלתי לידיי את הניהול בזמן שניה הייתה בחופשת לידה, ואיך היא התפוגגה כשארז'ון אמר כמה שבועות אחר כך שהוא שמע שעשיתי עבודה נפלאה. נתנו לי את האפשרות להוביל את הגיוס בסיאטל, והרגשתי תחושת הישג כשעזבתי מאחוריי צוות משגשג. מאז שחזרתי, הרגשתי אי־מנוחה. ביליתי את שמונה־עשר החודשים האחרונים במתיחת הגבולות שלי, ואהבתי את זה. החודשים האחרונים כאן היו כמו נסיעה על בקרת שיוט בשמונים קמ"ש, אחרי טירוף של מאה ושישים.

ניה כנראה קולטת את זה בהבעת הפנים שלי. היא רוכנת כדי לסגור את העסקה, והמרפקים שלה נחים על השולחן. "עבדתי איתך חמש שנים כמעט. את העובדת הכי טובה שהייתה לי אי פעם, ואני לא מגזימה."

"את אלרגית להגזמות."

"בדיוק," היא אומרת, והשפתיים הצבועות בצבע יין שלה מתעקלות. "המעבר הזה הוא הפרי של העבודה הקשה שלך. זה מגיע לך, ג'ורג'יה. השאלה היא רק אם את רוצה אותו."

החרדה והאומללות שלי פוחתות ומוחלפות בתחושה ממכרת — עונג. התגובה שלי לשבחים היא פבלובית. כשאני מקבלת אותם, אני רוצה עוד. ניה מגישה לי אותם על מגש של כסף.

הם רוצים שאעבור לשם באופן קבוע, אבל הם עושים את זה, כי אני פשוט מדהימה בעבודה שלי. כי שיחקתי אותה. כי הם צריכים אותי.

אני בולעת את הרוק עם החרדה והגאווה. "זה חשוב לי מאוד כשזה בא ממך."

החיוך שלה חם, אבל ברגע הבא היא מזדקפת ומרצינה. "אני יודעת שאת יוצאת לחופשה לקראת החתונה של החבר הכי טוב שלך, ואני מצטערת שזרקתי את זה עלייך ביום שאת עוזבת, אבל הם צריכים לדעת עד תחילת ספטמבר אם את מתכוונת לקבל את המשרה, לכן הייתי מוכרחה לדבר איתך עכשיו."

"זה בעוד שלושה שבועות," אני ממש מחרחרת.

היא מהנהנת. "תחשבי על זה בזמן שאת לא כאן. תשקלי את היתרונות ואת החסרונות בעזרת אחת הרשימות שלך, ואחר כך תיהני מהחתונה. כשתחזרי, תגידי לי מה את רוצה לעשות."

זה מעולה. אבל מי, לעזאזל, יגיד לי מה אני רוצה לעשות?