יהודים אינטלקטואלים, יוצרים והורסים, בפני השאלה היהודית

הקדמה¹

ספר זה מוקדש להיסטוריה של אישים עושי היסטוריה. הם עשו היסטוריה בתחומיהם המקצועיים: מדע, מוזיקה, ספרות, אמנות, פילוסופיה, פוליטיקה. כיהודים, הם ניסו לשנות גם את ההיסטוריה של העם היהודי, הצליחו לתרום לה הרבה, אבל הם היו דומים לאנטי־גיבורים של היסטוריה זו.

המוטיב העיקרי שמהדהד בספר זה הוא התמודדותם של יהודים אינטלקטואלים אירופים עם "השאלה היהודית". הדמויות בספר זה חיו בעשר מדינות אירופה: אוסטריה, בריטניה, ברית המועצות, גרמניה, הולנד, הונגריה, פולין, צ'כיה, צרפת ורוסיה. חייהם ופעילותם נבחנים על פני תקופה של כשלוש מאות שנים. העמדה האמביוולנטית של גיבורי הספר כלפי אומתם וכלפי אומות אחרות השולטות בארץ מולדתם, האהבה הנכזבת שחשו אותם היהודים כלפי מדינות אירופה שבהן נולדו וחיו, הפכה לנטל כבד על קיומם האישי ועל שייכותם היהודית. הם נחשבו ליהודים, גם אם חלקם לא רצו להשתייך לעם היהודי, ולעיתים הטילו קלון על כלל היהודים. הם היו יהודים בעל כורחם, גם אם המירו את דתם.¹

משותפת להם ההכרה שהשאלה היהודית אינה ניתנת לפתרון. חלקם ניסו לבצע שינויים טקטוניים במדינותיהם. הם אף ביצעו מהפכות, שלא הועילו לא לארצותיהם ולא לעם היהודי, אלא להפך, גרמו להם נזק. בספר מוצגת גלריה של דיוקנאות היסטוריים ופסיכולוגיים של אישים כישרוניים אלה, אשר יצרו ותפקדו על רקע דרמות אשר התרחשו בתקופתם, ושהשפיעו על גורלותיהם. במהלך הצגת הדברים אציג את דמויותיהם ואת ניסיונם לפתור את השאלה היהודית, ובכלל ניסיונותיהם — גם התעלמותם מהבעיה ומהצעות לפתרונה.

המתח ששרר סביב השאלה היהודית לא שכך מאז המאבק למען האמנציפציה. הוא שינה צורות ויצר סוגים "אנתרופולוגיים" חדשים של יהודים, כאלה שהעבירו את מרכז ההתעניינות שלהם מהשאלה היהודית לדאגה לבעיות האינטרנציונליות, המעמדיות, החברתיות, הרחוקות מהיהדות. גיבורי הספר שייכים לצמרת האינטלקטואלית והיצירתית במדינותיהם. הם בלטו בתחומי הידע שלהם, והיו עסוקים בפתרון בעיות מדעיות ובכתיבת יצירות מופת בספרות ובמוזיקה, אשר הביאו להם תהילה בתחומיהם המקצועיים. חלקם ניסו את כוחם במאבק באנטישמיות, אבל לא הצליחו. ניתן היה לחשוב שכישלונם נבע מהעובדה שבזמן מאבקם עדיין לא הייתה להם מדינה משלהם, מכיוון שהאנטישמיות שבה הם נתקלו, הייתה ממלכתית. אולם הקמתה וקיומה של מדינת ישראל לא ביטלו את האנטישמיות, והאנטישמיות ממשיכה לשגשג. בלי מדינת היהודים הייתה אנטישמיות, ועם מדינת היהודים קיימת אנטישמיות. האנטישמיות, שבה דנים בספרים רבים וכן בספר זה, לא נשארה רק שאלה אקדמית והיסטורית, אלא ממשיכה להיות אקטואלית. עד עצם היום הזה, רבים, כולל אלה שביצעו את הטבח בדרום ישראל בשבעה באוקטובר 2023 ותומכיהם, שוללים את זכות הקיום של ישראל כמדינה של העם היהודי. הגבולות בין האנטישמיות לבין האנטי־שראליות טושטשו, אולי אף נמחקו. האנטישמיות החדשה, האנטי־ישראלית, התמזגה עם האנטישמיות הישנה, "הקלאסית". האם השאלה היהודית נותרה פתוחה?

ספר חדש חייב להיות חדשני. סופרים אחרים כתבו, כותבים ויכתבו על הדמויות שתיארתי. גם על אהבה כתבו, כותבים ויכתבו רבות, כי נושא זה תמיד נשאר רלוונטי, למרות שאינו חדש. כך גם האנטישמיות. השאלה היא לא רק על מה לכתוב, אלא גם איך לעשות זאת. לדעתי, מצאתי את נקודת המבט שלי על השאלה היהודית. גיבוריי היו אנשים מוכשרים להפליא, כוכבים בתחומיהם, אך למרות כל הישגיהם, הם היו כוכבים נודדים, המחפשים את מקומם ועונים בשאלה על השאלה היהודית.

ספר זה מציג פנורמה של חיי הרוח העשירים של הדמויות שמוצגות בו. בספר זה אציג אסופה של אנשים יוצאים מן הכלל שחיו חיים שונים, היו להם השקפות עולם שונות ועמדות שונות כלפי השאלה היהודית. הם נגעו בשאלה זו, ניסו לפתור אותה, או התעלמו ממנה. כל פעילותם נעשתה בכישרון רב. הם היו שונים אחד מהשני, אבל הייתה להם תכונה אחת משותפת: הם היו יוצרים יוצאים מן הכלל והורסים יוצאים מן הכלל. השאלה היהודית לא הייתה המוטיב העיקרי של עשייתם, אך היא הייתה המניע המודע או הלא־מודע של חייהם, של יצירתם או של פועלם ההרסני. הם עשו היסטוריה, היסטוריה עולמית, וגם, ברצון או שלא ברצון, הם תרמו להיסטוריה היהודית. הם נגעו בשאלה היהודית בדרך זו או אחרת, וברצון או שלא ברצון, הפכו לחלק ממנה.

כל המאמרים הביוגרפיים מסודרים בסדר כרונולוגי, לפי שנת הלידה של האישים.

אני מביע את תודתי העמוקה לראשוני הקוראים והמבקרים של יצירותיי, בראשם רעייתי אינה וילדינו אריאל ודינה. תודתי העמוקה נתונה לבתי דינה על רעיונותיה היצירתיים והמקוריים, אשר יושמו בתמונות שעל עטיפות ספריי. תודתי המיוחדת מגיעה לבני ד"ר אריאל גורדון על הקריאה בעיון של הטקסטים של ספריי, על ההערות הבונות ועל ההצעות הרבות ששיפרו אותם, ועל תמיכתו הידידותית.

הכתיבה של ספר זה הושפעה מאישיותו הבולטת של אבי החורג, פרופסור לפיזיקה, חבר באקדמיה למדעים של אוקראינה הסובייטית, מיכאל דייגן, יהי זכרו ברוך, שלימד אותי לחשוב, וחשף בפניי את ההיסטוריה של העם היהודי. אני אסיר תודה לו על כך שהעניק לי חיים רוחניים עשירים. כמדען, כאדם העוסק בעצמי במדע, התעמקתי ותיארתי בעניין רב ובהתלהבות את חייהם ואת עבודתם של חמישה־עשר המדענים וההוגים המופיעים בספר זה, וביניהם ברוך שפינוזה, משה מנדלסון, משה הס, אוטו וינינגר, וחתני פרס נובל אנרי ברגסון, פאול ארליך וריכרד וילשטאטר. כבנו של פרופסור לספרות גרמנית וצרפתית וכאחיינה היחיד של פרופסורית למוזיקה, חשוכת ילדים, חקרתי ותיארתי בלהט את חייהם ואת יצירתם של עשרים הכותבים והמלחינים המופיעים בספר זה, וביניהם היינריך היינה, בנימין דיזראלי, ג'קומו מאייבר, פליקס מנדלסון, ארנולד שנברג, פרנץ קפקא ואז'ן יונסקו.

נושאים שונים רבים המתוארים בספר נדונו בשיחות רבות שניהלתי עם מורי וחברי היקר הפרופסור לפיזיקה יאן גנוסר־גריונצווייג ז"ל, יליד קרקוב וניצול שואה. צר לי מאוד שהוא לא הספיק לקרוא את הספרים שלי. בספר זה אני מקדיש לזכרו מסה ביוגרפית על בן ארצו ועמיתו, יליד קרקוב, הפרופסור לפיזיקה ליאופולד אינפלד, שערך מחקרים בפיזיקה עם אלברט איינשטיין והיה סופר מוכשר בעצמו, והוא מחברו של הספר "מתמטיקאים ואירועים גדולים בתולדות המתמטיקה" (Quest: The Evolution of a Scientist [1941]), שבו כתב על דמויות מתמטיות חשובות, בין השאר את סיפור חייו של אווריסט גלואה (Évariste Galois), המתמטיקאי הצרפתי המפורסם. אני מודה ליאן על חברות בת ארבעים השנים שהייתה פורה, מעוררת השראה וחשובה.

1 כל הציטוטים המופיעים בטקסט מרוכזים בביבליוגרפיה שבסוף הספר. כמו כן, הספרים המופיעים בהערות מיועדים למסירת מידע לקורא ולא מהווים מקורות לציטוט.

ברוך שפינוזה: האנטי־גיבור האוניברסלי

כך כתב ברוך שפינוזה (1677-1632) במסכת מאמר תאולוגי־מדיני שפורסם ב־1670, ונאסר לפרסום ב־1674: "במדינה חופשית מותר לכל אדם לחשוב בדרכו ולומר את כל מה שהוא חושב". אז הייתה זו אמירה כמו של חייזר מכוכב אחר. את שאיפתו של שפינוזה לחירות מדגים סיפורו של בעל הבית שלו, הצייר ואן דר ספייק ששאל את שפינוזה: "מדוע, כשאני מפסיד בשחמט, אני מודאג? אתה אינך מודאג, אתה אדיש לתוצאת המשחק?"; "בכלל לא", השיב שפינוזה, "אבל לא משנה מי מאיתנו מפסיד, חשוב שאחד המלכים מקבל מט, וזה משמח את ליבי הרפובליקאי". הוא העדיף דמוקרטיה: "העדפתי דמוקרטיה, כי היא הקרובה ביותר לחירות, שאותה הטבע מספק לכולם".²

שפינוזה נחשב בקהילת אמסטרדם למה שהרבנים מכנים "עילוי", תלמיד מצטיין, ואף בולט במיוחד. עם זאת, לעילוי זה הייתה השקפה ביקורתית על התנ"ך והתלמוד. הוא לא התייחס אליהם כאל ספרי קודש, אלא הכפיף אותם לניתוח ולביקורת. הוא לעג לטענת "העם היהודי הנבחר", והטיל ספק בכרונולוגיה של התנ"ך. הוא טען שמשה לא היה יכול להיות מחבר החומש. ספרי משה, לפי דעתו, לא נכתבו על־ידי אדם אחד, ולא עבור אנשי תקופה אחת. הרבנים ניסו לשנות את דעתו של שפינוזה, חקרו אותו, והקצו לו חודש ימים להרהר בדבריו. הרבנים, שלא ניתן היה לגרום להם לוותר על אמונתם אפילו בהפחדה מפני האוטו־דה־פה,³ קיוו לגרום לשפינוזה לדבוק ביהדותו, תחילה באיומים, אחר כך בשוחד. הוצעה לו קצבה שנתית של אלף פלורינים כדי שיקיים את טקסי היהדות ויבקר בבית הכנסת. הפילוסוף סירב. אז נשלח אליו מתנקש שנכשל במשימתו. בעשרים ושבעה ביולי 1656 סולק שפינוזה מבית הכנסת ונאלץ לעזוב את אמסטרדם. למרות החרם, כתב שפינוזה במסכתו, מאמר תאולוגי־מדיני: "אני די מוכן להאמין שיבוא יום שבו, ברגע המתאים, בהתחשב בכך שענייני האדם נתונים לשינוי, הם [היהודים] יקימו שוב את מדינתם".

לאחר פרסום מסכת זו, היה שפינוזה מאוס בעיני תאולוגים מכל הפלגים הנוצריים. בשנת 1685 כתב המיסטיקן הפרוטסטנטי הצרפתי פייר פּוּאַרֶה (1646-1719):

שפינוזה, לאחר שהפך מיהודי לנוצרי [הוא מעולם לא היה נוצרי], מנוצרי לדאיסט, ומדאיסט לאתאיסט, הפך לבסוף לאובסקורנטיסט ולכלי של השטן. הסכנה שלו למאמינים מחמירה בשל העובדה ששפינוזה בשום מקום בעבודותיו לא מודה בגלוי באתאיזם שלו, אלא פונה לאלוהים, שהוא מפרש אותו כערמה של דברים סופיים, גופניים ורוחניים.

תאולוגים הביעו שאט־נפש מפילוסופיית הפנתאיזם של שפינוזה שלפיה אלוהים הוא הגורם האימננטי לדברים, ולא היוצר שפועל מבחוץ; היוצר זהה ליצירתו; אלוהים אינו בורא עולם שמחוצה לו, אלא הוא מתקיים בכל נשמה. אנשים משוכנעים שעיניים נוצרו כדי לראות, צמחים ובעלי חיים נוצרו כדי להיות מזון, ומטרת השמש להאיר. הם יודעים שהאמצעים הללו קיימים ולא נוצרים מעצמם, ולכן הם מאמינים שיש מישהו שיצר אותם. הם לא יכולים לחשוב שהדברים הפכו את עצמם לכאלה. שפינוזה היה נגד הרעיון שאלוהים ברא את האדם בצלמו. הוא האמין שהאדם ברא את אלוהים בצלמו, והוא התנגד לתפילה הנוצרית לאל דמוי בן אנוש. איינשטיין כתב: "אני מאמין באל של שפינוזה, שמתבטא בהרמוניה של כל מה שקיים, ולא באל שמתערב בגורל ובמעשיהם של בני האדם".

לפי שפינוזה, כל דבר בעולם נשלט על־ידי הכרח לוגי: הרוע הוא בלתי נמנע, כמו גם הטוב. זו הסיבה שהכנסייה התייחסה אליו כאל אחד החוטאים הגרועים ביותר שהיו אי־פעם.

שפינוזה חי בלי להזדקק לעידוד. הפילוסוף והמתמטיקאי הגרמני ג"ו לֵייבּניץ (1646-1716), שאף להיות פופולרי בקרב בעלי השררה. הוא היה נוצרי אורתודוקסי, נאמן לדת הנוצרית, וטען שעולם הנשלט על־ידי המלכים והכנסייה הוא העולם הטוב ביותר. הוא רכש את קידומת האציל "פון", והפך למושא ללעג במסעי גוליבר של סוויפט ובקנדיד של וולטר. לייבניץ היה איש רודף כבוד — תכונה שהייתה זרה לשפינוזה. הוא חיפש כל הזמן אותות הצטיינות. שפינוזה מרד נגד הקמת אנדרטאות לאנשים מפורסמים. נראה שלייבניץ היה הפילוסוף היחיד בהיסטוריה שהיו לו שתי פילוסופיות. האחת, הרדודה והפנטסטית, שהייתה ידועה לכול, והמשבחת את בעלי השררה, והפילוסופיה השנייה, העמוקה, הדומה לתורתו של שפינוזה, המבוססת על לוגיקה מתמטית, שהייתה ידועה ומובנת למעטים. ארבעה חודשים לפני מותו, בנובמבר 1676, קיבל שפינוזה את פני לייבניץ. לייבניץ פסע בחדר במהלכים גדולים, ידיו בכיסים. הוא דיבר בהתנשאות. שפינוזה ישב בשלווה בכיסאו, התווכח ברכות, עם חיוך חכם. הוא דיבר בקצרה ובבהירות. למרות מצבו הגופני הקשה, שפינוזה זרח מבפנים ביופי רוחני, ששינה את פניו והפך אותו למרתק וחי. בהשפעת השיחה, השתנה לייבניץ. היובש והיהירות נעלמו. אישיותו הגדולה והצלולה של שפינוזה הביאה עימה בהירות, עומק ואצילות לכל בעיות החיים שהועלו במהלך הדיון. לייבניץ היה מוקסם משפינוזה, מייחודיות דמותו, נשמתו והכריזמה שלו. ב"מאמרים חדשים" (“Nouveaux Essays”) הוא כתב: "בזמנו נטיתי להגותו של שפינוזה, שפינוזה הוא אדם נפלא עם ביוגרפיה נפלאה".⁴

שפינוזה לא התעניין בכסף. בשלושים במרס 1654 נפטר אביו. הונו של אביו הפך לנושא לתביעה משפטית בין ברוך לאחיותיו. שפינוזה התדיין ארוכות, וכשזכה בתיק, ויתר מרצונו על הונו לטובת אחיותיו. כשנשאל, מדוע תבע אותן, השיב: "כדי לראות בעצמי, אם צדק והגינות עדיין קיימים בהולנד. אני לא רוצה עושר, יש לי מטרות שונות לחלוטין".⁵

גירושו של שפינוזה מהקהילה היהודית חייבה אותו למצוא עיסוק לפרנסה. הוא לא קיבל מתנות מנותני חסות. שפינוזה, בהתאם להלכה התלמודית שקבעה כי תלמידי חכמים חייבים ללמוד מקצוע, למד מלאכת ליטוש עדשות.

בשנת 1673 הוזמן שפינוזה לשרת בתפקיד פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת היידלברג. משמעות ההצעה הייתה שגשוג והזדמנות לעשות את מה שהוא אהב, בלי להסתכן במוות משחפת עקב שאיפת אבק זכוכית מהעדשות המעובדות. הפילוסוף לא קיבל את ההצעה, שכן "אינני יודע באילו גבולות ניתנת לי חירות לעסוק בפילוסופיה". בין חבריו של שפינוזה היו אנשים אמידים שהתחננו בפניו לקבל את עזרתם החומרית ולעזוב את העיסוק המזיק. שפינוזה סירב. תלמידו וחברו הקרוב סיימון דה פריס, סוחר מאמסטרדם, התחנן בפניו לקבל ממנו אלפיים פלורינים. הפילוסוף סירב. הוא אמר שסכום כה גדול יסיח את דעתו מהעיסוק בפילוסופיה. לפני מותו רצה סיימון להוריש את כל הונו לשפינוזה, אך האחרון שכנע אותו לערוך צוואה לטובת אחיו, יורשו החוקי. הוא האמין שאפשר לשמור על חירות ועצמאות רוחנית גם אם מקיימים חיי עבודה מלאי קושי ומצוקה.

אדישותו של שפינוזה לכסף, עצמאותו וחוסנו הרוחני — מודגמים באפיזודה שקרתה ב־1673 (המכונה "שנת האסון") במהלך המלחמה האנגלו־הולנדית השלישית, היא מלחמת צרפת ואנגליה נגד הולנד: הפילוסוף קיבל הזמנה להגיע לעיר אוטרכט, שבה שכן המטה הכללי של הצרפתים, כדי להיפגש עם המפקד העליון שלהם, הנסיך קונדה (לואי השני דה בורבון, 1621-1686). הנסיך הציע לו להקדיש יצירה למלך צרפת לואי הארבעה־עשר תמורת קצבה לכל החיים. הפילוסוף סירב. ההמון ההולנדי חשד בו בריגול למען צרפת; החלו קריאות לרצוח את שפינוזה. ואן דר ספייק, בעל הבית, חשש שההמון יהרוס את ביתו. הפילוסוף הרגיעו: "אם נשמע הרעש הקל ביותר של ההמון ליד דלתך, אני בעצמי אצא לפגוש אותם. [...] אני רפובליקאי ישר ומעולם לא חשבתי על דבר מלבד טובתה ותפארתה של ארצי".⁶ הקהל נרתע מלהרוג את האיש "המסוכן", בשל מחלתו הקשה. שברירי וחולני, סבל שפינוזה משחפת, שהוחמרה עקב עבודת ליטוש העדשות. הסובבים אותו לא שמו לב למצבו הבריאותי הרעוע רק בגלל עוצמת רוחו.

יוהאן קולֵרוּס, הביוגרף הראשון של שפינוזה, ציין: "אף אחד לא ראה אותו עצוב במיוחד או עליז במיוחד. הייתה לו דרך נפלאה לשלוט על התשוקות שלו". שפינוזה היה אדם פשוט וצנוע, לא היו לו שאיפות בתחום הפילוסופיה ולא בכל תחום. וכוונתו הייתה רק לשחרר אנשים משליטת הפחד בהם. באתיקה הוא כתב: "האדם החופשי אינו חושב על המוות, וחוכמתו היא לחשוב לא על המוות, אלא על החיים".⁷ הוא האמין שעל האדם להילחם במחלות בכל כוחו, אך להימנע מאימת המוות הממשמש ובא ומהחרדה מפני המחלה, וזאת על־ידי הפניית מחשבותיו לעניינים אחרים. ביום האחרון לחייו הוא היה רגוע, ולא נרגש כמו סוקרטס בדיאלוג פיידון מאת אפלטון, אלא שוחח עם בן שיחו על עניינים שמעניינים אותו כפי שהיה עושה בכל יום רגיל.

יהודים חילונים מגדירים את יהדותם במונחים של לאום. בתקופתו של שפינוזה הייתה ליהודים רק זהות דתית. שפינוזה היה אולי היהודי הראשון שלא הזדהה עם בית הכנסת. במהלך חייו, מעטים הבינו מהי המחשבה הליברלית, ולא היו מודעים לכך שהיא יכולה להיות חשובה יותר מאידיאולוגיה. שפינוזה היה היהודי הלא־דתי הראשון. יהודים המגדירים עצמם לפי לאום, ושאינם מצייתים למצוות הדת, היו "הצאצאים" של הפילוסוף ההולנדי. שפינוזה היה קוסמופוליט, הנאמן — לפי איינשטיין — ל"דת הקוסמית של ההרמוניה של ההוויה".

שפינוזה לא קיבל את הדתות בשל האנלוגיות לדמויות האדם, שבהן השתמשו לתיאור הבריאה וכתבי הקודש, שנכתבו בשפת האדם. הוא הכחיש ניסים. כל הדתות נראו לו כהמצאה של כמה דורות של אידיאולוגים זייפנים. הוא הפך את הדוקטרינה המקראית של העם הנבחר למושג "העם שבחר את אלוהיו". עבורו, אלוהים הוא רעיון ולא בשר ודם שסובל. האל של שפינוזה אינו מבצע פעולות שעושים אנשים. שפינוזה התנתק מהדת האנתרופומורפית. הוא התנגד לקונספציה של הפשע האנושי ושל עונשו של אלוהים על הפשע הזה. הוא ראה שאי־אפשר ליצור מוסר על בסיס פחד מהאלוהות.

שפינוזה היה, ככל הנראה, ההוגה החילוני הראשון. הוא האמין שהכנסייה צריכה להיות כפופה למדינה. ההגדרה העצמית הרוחנית שלו הייתה אוניברסלית, והכילה את רעיונות היהדות במידה הדרושה להבנת הערכים של האדם החופשי. הוא התנגד להרחבת התאוקרטיה של ימי המקרא לחיי הקהילה המודרנית.

שפינוזה היה בקיא בתולדות האנוסים בספרד ובפורטוגל, והיה מודע לכוחו הרוחני של העם היהודי ולתפקידו בהחזרת האנשים ליהדות, לאחר שהיו קתולים במשך עשרות שנים. האנוסים היו יהודים לא לפי הדת, אלא לפי הלאום. יכולתם של היהודים כאומה לשרוד ללא בית המקדש הדהימה את שפינוזה, והייתה מקור לתחזיתו לתחיית מדינת היהודים. הוא ראה שהעוינות כלפי האנוסים אינה נובעת מהתנגדות לדת היהודית, אלא מהתנגדות לעצם קיומם של היהודים. התחזית לתחיית המדינה היהודית בפיו של הוגה חופשי שאינו דתי, מסגירה את עוצמת הקשר שלו לאומה שהוא נשאר בנה.

2 Gordon, A., Stateless Patriots, Jerusalem: Scripta Publications, 2016, p. 16

3 אוטו־דה־פה (Auto־da־fé), בפורטוגזית: "מעשה אמונה", היה טקס פומבי שנערך בתקופת האינקוויזיציה הקתולית, שבו הוכרזו פסקי הדין נגד נאשמים בכפירה או בעבירות דתיות אחרות. לעיתים כלל גם ענישה טקסית, מסירת הנידונים לרשויות האזרחיות לביצוע גזרי דין, ואף הוצאות להורג בשרפה.

4 Gordon, A., Homelandless Patriots, Unpublished Manuscript, 2025 p. 27

5 Gordon, A., Stateless Patriots, Jerusalem: Scripta Publications, 2016, p. 21

6 Ibid., p. 23; Gordon, A., Homelandless Patriots, Unpublished Manuscript, 2025, p. 27

7 Gordon, A., Stateless Patriots, Jerusalem: Scripta Publications, 2016, pp. 16–17, 21, 23