מין, מוות והסופר־אגו

פתח דבר

מלאכת התרגום כמו מקיצה אל חלום

גלית גור

מְכוֹרָה שֶׁלִּי, אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה –

לַמַּלְכָּה אֵין בַּיִת, לַמֶּלֶךְ אֵין כֶּתֶר.

וְשִׁבְעָה יָמִים אָבִיב בַּשָּׁנָה

וְסַגְרִיר וּגְשָׁמִים כָּל הַיֶּתֶר.

אַךְ שִׁבְעָה יָמִים הַוְּרָדִים פּוֹרְחִים,

וְשִׁבְעָה יָמִים הַטְּלָלִים זוֹרְחִים,

וְשִׁבְעָה יָמִים חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים,

וְכָל קַבְּצָנַיִךְ עוֹמְדִים בָּרְחוֹב

וְנוֹשְׂאִים חִוְרוֹנָם אֶל הָאוֹר הַטּוֹב,

וְכָל קַבְּצָנַיִךְ שְׂמֵחִים.

מְכוֹרָה שֶׁלִּי, אֶרֶץ נוֹי אֶבְיוֹנָה,

לַמַּלְכָּה אֵין בַּיִת, לַמֶּלֶךְ אֵין כֶּתֶר,

רַק שִׁבְעָה יָמִים חַגִּים בַּשָּׁנָה

וְעָמָל וְרָעָב כָּל הַיֶּתֶר.

אַךְ שִׁבְעָה יָמִים הַנֵּרוֹת בְּרוּכִים,

וְשִׁבְעָה יָמִים שֻׁלְחָנוֹת עֲרוּכִים,

וְשִׁבְעָה יָמִים הַלְּבָבוֹת פְּתוּחִים,

וְכָל קַבְּצָנַיִךְ עוֹמְדִים בִּתְּפִלָּה,

וּבָנַיִךְ־בְּנוֹתַיִךְ חֲתַן־כַּלָּה,

וְכָל קַבְּצָנַיִךְ אַחִים.

עֲלוּבָה שֶׁלִּי, אֶבְיוֹנָה וּמָרָה,

לַמֶּלֶךְ אֵין בַּיִת, לַמַּלְכָּה אֵין כֶּתֶר –

רַק אַחַת בַּעוֹלָם אֶת שִׁבְחֵךְ אָמְרָה

וּגְנוּתֵךְ־חֶרְפָּתֵךְ כָּל הַיֶּתֶר.

וְעַל־כֵּן אֵלֵךְ לְכָל רְחוֹב וּפִנָּה,

לְכָל שׁוּק וְחָצֵר וְסִמְטָה וְגִנָּה,

מֵחֻרְבָּן חוֹמוֹתַיִךְ כָּל אֶבֶן קְטַנָּה

אֲלַקֵּט וְאֶשְׁמֹר לְמַזְכֶּרֶת.

וּמֵעִיר לְעִיר, מִמְּדִינָה לִמְדִינָה

אָנוּדָה עִם שִׁיר וְתֵבַת־נְגִינָה

לְתַנּוֹת דַּלּוּתֵךְ הַזּוֹהֶרֶת.

לאה גולדברג, "משירי ארץ אהבתי", שיר א ("מכורה שלי"), בתוך: ברק בבוקר, ספרית פועלים, 1955, עמ' 8–9. © כל הזכויות שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד.

שיר אהבה והלל למכורה, למולדת, לחוויית ההשתכנות בחיק הבית ולהשתייכות לאדמה הטובה, פרי עטה של לאה גולדברג (שם), נבחר על־ידי לפתיחת דבריי כמתרגמת הספר הנוכחי. עבורי, השיר אוסף אל חיקו את תמציתה של התיאוריה של מלאני קליין, שאביה המייסד הוא זיגמונד פרויד, ונציגה הנפלא הוא רונלד בריטון – תיאורטיקן פסיכואנליטי מקרב דור ממשיכיה, ואף־על־פי־כן, חושב עצמאי, יצירתי ומקורי. בקוראי את השיר סידרתי מחדש כרצוני החופשי את שורותיו. וכך אני מקדימה וקוראת תחילה: "ועמל ורעב כל היתר", ורק אז, אלומת אורו של השיר מפנה זרקור מיטיב לשורה: "ושבעה ימים אביב בשנה". ואז השורות בשיר מתבהרות: "אך שבעה ימים הנרות ברוכים, ושבעה ימים שולחנות ערוכים ושבעה ימים הלבבות פתוחים". וכך אני משוטטת בדמיוני במרחבי השיר, מפנה מבטי אל "תמצית הטוב" של ישראל, של האדמה, של המדינה, של העם, אשר אף אם מוכה גורל הוא כעת, הוא נושא חיוורונו אל האור הטוב. להבנתי, זהו הצוּף שבתיאוריה הקלייניאנית. לתפיסתה של מלאני קליין, "תמציתו של הטוב" היא האובייקט הטוב המתבסס בהפנמה טובה בנפש, וכך, עם אהבתו לעצמי, האובייקטים הרעים, שלעולם מתקיימים לצידו, יקבלו מעמד מופחת, אורם יתעמעם, ומשילותו של דחף החיים תשלוט בכיפה.

ספק אם הייתי בוחרת פתיח דומה לולא אירועי "שבעה באוקטובר" בשנת 2023, אשר לחשכתם וליגונם תורגם ספר זה. הטבח של השבת השחורה הזכיר לנו נשכחות, חשף בשנית את כיעורו של הרוע האנושי והרעיד את אדמת משכננו. אדמתנו נספגה, שוב, בדם, בדמעות ובאפר, הותירה אותי בתחושה חמוצה של עיוורון המקדים טרגדיה, ובדאגת ההולכים קדימה אל פני העתיד, אלו הממאנים לקבל בשמחה את פניו, בניגוד להמלצתו של פרויד לבתו סופי במכתבו אליה משנת 1920.⁴

ואף־על־פי־כן התעקשתי מתוך תוכי לקבל לידיי, דווקא השנה, בלב חפץ ובזרועות פתוחות, את פרויקט התרגום של ספר זה, דווקא בשנה שבה ההלם, החילול, הכאב, היגון והצער שטפו את חיינו. כמו הטילה עליי העת הזו, בזמנים של חורבן ופירוק, ציווי לבְנות, לחבר ולגשר בין שפות, בין עולמות, בין לאומים, בין תרבויות. דווקא כעת, כי "אביונה ומרה" מדינת ישראל. כי "רק אחת בעולם, את שִׁבחך אמרה".

רונלד בריטון כותב לקורא המשכיל והאינטליגנטי. אין הוא מבאר, מפרש או מבהיר את הגותו, הוא מפקיד אמונו בקורא, וסומך על סקרנותו הפנימית לצאת ולתור, לחקור ולהתבונן. חשיבתו האנליטית של בריטון נפרשׂת בספר זה באמצעות רעיונותיו וחיבוריו הייחודיים, והיא נשענת על האבות המייסדים ועל האימהות הבוראות השזורים לאורכו של הספר. בכתיבתו מפגין בריטון חשיבה מקורית ויצירתית, המחברת בין דיסציפלינות שונות, ובכך מהווה, הוא עצמו, גשר רחב ויציב בין ספרות ושירה לפסיכואנליזה, בין פיזיקה לפסיכולוגיה, בין פילוסופיה לחוויה ולהתנסות אנושיות, בין מדעי המוח לחקירת הנפש האנושית. בריטון הוא איש אשכולות. תיאורטיקנים אנליטיים רבים מתארחים בעולמו לצד משוררים, אומנים, סופרים, מסאים, פילוסופים, פיזיקאים, רופאים. כולם יְשובים סביב שולחנו הערוך, המלא כל טוב, של ספר זה. בריטון סומך על קהל הקוראים, על הדחף הטבעי של קוראיו לדעת, על חשיבתם הסובייקטיבית, ומציע להם את רעיונותיו באופן שפותח את התיאבון, מזמין לטעימה, לעיכול, ואז לחקירה ולפיתוח עצמאיים. כמו ביד אומן, בריטון מנצח על השפה האנגלית בלשונה הבריטי הרם ובניסוחיו התמציתיים והדחוסים. בכך הוא מציע לנו, הקוראים, ללמוד את קו חשיבתו, הנשען על האבות ועל האימהות, אך אין הוא פוסח על הדור הצעיר ועל הדיאלוג בין המחבר לקוראיו, מבוגרים וצעירים כאחד. כלשונו, אין מצב בעולם הפנימי שבו לא דרים בכפיפה הפנמות של אם בוראת ואב מייסד. על אף שבמציאות החיצונית צורות המשפחה העכשוויות משתנות באורח רדיקלי.

מקריאה קפדנית, אות בצד משפט, בהיר לי כי ההבנה היא שאיפתו האולטימטיבית של בריטון, והוא שׂם יהבו בה. בכך משמש הוא עבורנו, קהל הקוראים, דוגמה ומודל לעבודה אנליטית שעיקר מאמציה מצויים בתחום ההבנה האנושית את האחר, את שונוּתו, את שפתו, את אורחותיו, את נפשו ואת המגע עימם.

רונלד בריטון נולד בצפון אנגליה, בשנת 1932, למשפחה נוצרית אנגליקנית. הוא התמחה בפסיכיאטריה של ילדים ומבוגרים בבית הספר לרפואה בלונדון. תחילה הוסמך כרופא, ולאחר מכן כפסיכיאטר ילדים והורים במכון הקליני של טוויסטוק, שם היה מעורב בטיפול בילדים עם חסכים ובהוריהם, וכיהן כראש המחלקה לילדים והורים במכון טוויסטוק. ניסיון זה השפיע על חשיבתו הפסיכואנליטית ועל תפיסתו בדבר חשיבות ה"ילדוּת" כניסיון חיים מעצב. בשנות ה־70 עבר הכשרה פסיכואנליטית במכון הפסיכואנליטי בלונדון, ובשנות ה־80 התמנה לאנליטיקאי מנחה במכון. בריטון כיהן כנשיא החברה הפסיכואנליטית הבריטית וכסגן נשיא החברה הפסיכואנליטית הבין־לאומית.⁵

התיאוריה הפסיכואנליטית של מלאני קליין, שראתה עצמה כממשיכתו של פרויד, היא המצע המיטיב והיציב שבריטון צמח ממנו. בריטון הושפע עמוקות גם מרעיונותיו פורצי הדרך של רונלד פיירברן, יליד סקוטלנד. הוא שואל ממנו את מושג "המחבל הפנימי", ומקדיש לו בספר הנוכחי מקום מכובד. חשיבתו של ביון, שאותו בריטון הכיר מכתביו וממנחיו האנליטיים: חנה סגל, בטי ג'וזף והרברט רוזנפלד, בולטת אף היא בספר זה. מתרגומו של הספר ברור כי חוזקו של בריטון הוא בנטילתו חופש למחשבה משלו. לצד כבוד והישענות על האבות והאימהות בתיאוריה הפסיכואנליטית, הוא דבק בחֵירות המחשבה של האנליטיקאי כאיש מקצוע השואף להשתחרר מכבלי ההכרח להתאמה למחשבות הקבוצה המקצועית שאליה הוא משתייך. בספרו זה מעז בריטון ומביע בקול רם וחופשי גם את שגיאותיו וכשליו של האב המייסד – פרויד. כך כותב בריטון על המאמר "מעבר לעקרון העונג" של פרויד: "כמסה נוירולוגית לזמנים שלה היא חדשנית וגאונית – פרויד היה נוירולוג גדול – אבל המסה היא ביסודה טעות".⁶

כהוגה עכשווי רונלד בריטון בולט בעיסוק המרכזי במושגי האמת והדמיון, עם המחשבה מה אמיתי וכיצד אנו יודעים זאת. הוא הולך בצעדי מחשבתו של ג'ון קיטס, המשורר האנגלי:

"דבר לא הופך לאמיתי אלא אם הוא נחווה".

"Nothing ever becomes real till experienced".⁷

כאנליטיקאי הוא מביא את טענותיו ישירות וברורות, ומבססן על שפע תחומי עניין ומחקר ועל הממשקים ביניהם: אומנות, פיזיקה, רפואה, פילוסופיה, תיאולוגיה, מדע, ספרות, ובמיוחד שירה, כמבשרת ההבנה האנושית. אך נראה כי מעל הכול, השראתו המרכזית היא כוחו של הדמיון האנושי ורוחב יריעתו.

במבט מפוכח וסקרן עוסק בריטון במרחב הנפשי הנקרא "דמיון", ובעיקר באמונות. בספרו אמונה ודמיון (2016), בתרגומה לעברית של יפעת איתן־פרסקו ובעריכתו המדעית של פרופסור עמנואל ברמן, בהוצאת עם עובד, הוא מפתח את רעיונותיו בדבר האמת והמציאות הנפשית. בריטון מציע שהאמונה היא שמעניקה מעמד של מציאות לעולם הפנטסיות והרעיונות, ומתוקף מעמדן זה הן הופכות, לא אחת, לעובדות. הוא מתייחס לאמונה כרכיב של "הדחף לדעת", שהוא רכיב הכרחי לחיים הניצבים בפני אי־ודאות. אמונות הן פנטסיות, לעיתים מוּדעות, לרוב לא מודעות, והיחס של הנפש אליהן הוא כאל אובייקטים נפשיים שבהם תיטען מושקעות רגשית. בה בעת, כאשר לנוכח הלמידה מן הניסיון ומן המציאות נדרש לוותר עליהם, הוויתור כרוך בתהליכי אֵבל וצער. אף שיחסו של היחיד אל האמונה מקבל לעיתים מעמד של ידע או עובדה, בריטון מבחין בין אמונה לידע. הוא מציע שבהיעדר נוכחותה של עובדה, החזקה של אמונה דורשת התפתחות פסיכולוגית. במילים אחרות, היא מחייבת את היכולת להפגיש בין ניסיון סובייקטיבי לבין מודעות עצמית אובייקטיבית, כך שבתהליך זה מתבררת ההבנה כי זוהי אמונה. בריטון סבור כי תהליך זה כרוך בנוכחות של מרחב־נפשי־משולש, ועמדת־שלישי־נפשית, נקודת תצפית של העצמי־הסובייקטיבי שממנה הוא יכול להתבונן בעצמו מנהל מערכת יחסים עם רעיון. לפיכך, בחינת המציאות היא פונקציה של האגו, המחייבת עמדת־שלישי־נפשית, ונשענת על סובלנות לגרסתו הפנימית של התסביך האדיפלי (שם).

בספרו זה, מין, מוות והסופר־אגו (מהדורה שנייה), בהוצאה לאור של רוטלדג' משנת 2020, בריטון נוטל עמדת "שלישי צופה", ומחדש את חשיבתו על התיאוריה לאור ניסיון קליני ענֵף באנליזות המתוארות בנדיבות למטרת ביסוס טענותיו. מציאות נפשית נותרת עניינו המרכזי, ותסביך אדיפוס הוא ליבָּתה. בחלק הראשון של הספר, שכותרתו "היסטריה", שב בריטון ובוחן את הפונקציות של אשליות אדיפליות באמצעות מקרי המבחן: האחד של ברתה פפנהיים (אנה או), המטופלת הידועה של יוזף ברויר, והאחר של סבינה שפילריין, המטופלת של קארל גוסטב יונג. בניתוחו מקרים אלה הוא חוקר מחדש את הזהות הנשית ואת תסביך הסירוס הנשי. בריטון מקדיש פרק נכבד ומאיר עיניים למערכות היחסים הנפשיות של נשים עם אביהן, הנובעות מעמדת בסיס של "תמיד הבת של אבא". בריטון נשען על עולם המיתולוגיה היוונית, ושואל ממנו את סיפורן של אתנה ושל אנטיגונה. אתנה היא בת חסרת אם וצאצאית מנצחת של "אב גדול", ואנטיגונה, אף היא בת חסרת אם, והאישה שתומכת ב"אב גדול בתהליך הידרדרות". הדמות המיתולוגית אתנה נולדה מראשו של אביה זאוס והייתה בתו האהובה. באומנות הקלאסית אתנה מופיעה כאישה הלובשת שריון, נושאת רומח ומגן, כשראשה של הגורגונה מדוזה מוטבע עליו, היא נושאת בכף ידה אלת ניצחון ותחרות. מבחינה פסיכולוגית הבת רואה עצמה כהתגלמות רעיונותיו של אביה וכילדה/אישה פאלית. במחזה אדיפוס בקולונס אנטיגונה היא הדמות הנשית המשמשת עיניים לאביה ומנגנון למימוש משאלותיו. אחת המשמעויות של השם אנטיגונה ביוונית היא "במקום אימא". משמעות נוספת היא "זו שנועדה להתנגד". אנטיגונה היא בתו, אחותו־למחצה של אדיפוס מלך תבאי ושל אשתו־אימו, יוקסטה. דמותה ידועה כדמות מתריסה, שעקרון הצדק מוביל אותה ללא פשרות, והיא פועלת על־פי צו מצפונה. באנלוגיה לכך טוען בריטון כי בעמדות הנפשיות הללו, תחושת החשיבות העצמית של הבָּנות נובעת מהיותן "הבת של אבא".

בחלקו השני של הספר, שהוא ליבָּתו, שב בריטון ובוחן את מערכת היחסים העמוקה בין האגו לסופר־אגו. במרכזה, עמדת העצמי־המתבונן באגו. באמצעות ניתוח סיפורו של איוב ויחסיו המורכבים עם אלוהים מתאר בריטון את מאבקו של האגו להישאר יציב ואיתן לנוכח דמויות הסופר־אגו הרודפות אותו, לעיתים בזעם ובתוכחה, בניסיונן להשית עליו סמכות מוסרית בטרור, בעריצות ובאכזריות. מאבקו האמיץ והעיקש של האגו במגעו עם המציאות, לאמנציפציה משליטת הסופר־אגו על המציאות הנפשית, הוא תהליך הכרוך בייסורים ובאבל. הנפש, על ייסוריה ומכאוביה, היא הכיכר שבמרכזה ניצבים האגו ושאיפותיו לצאת לחופשי.

תהליך האמנציפציה של האגו מדומיננטיות הסופר־אגו היא תרומתו הייחודית של ספר זה.

בחלקו השלישי של הספר סוקר בריטון את מושג הנרקיסיזם כפי שהתפתח במרוצת השנים, הן מן הזווית ההיסטורית הן מנקודת המבט הפסיכואנליטית. בריטון תומך בהבחנה בין נרקיסיזם ליבידינלי לנרקיסיזם הרסני. העמדה הנפשית הראשונה מתוארת כנסיגה הגנתית מהתקשרות אוהבת לאדם נפרד, בעוד השנייה היא יחסי אובייקט עוינים, אשר שורשם באנטיפתיות לאחֵר וטבעם הוא שנאה לזר. בריטון צועד קדימה וטוען כי הפסיכואנליזה נדרשת לתהליך של אמנציפציה מן המודל המיושן של פרויד על המוח, מודל שצמח על בסיס ה"פרויקט" שלו מ־1897, ותהליך שחרור זה הוא הד למה שהניח פיירברן כבר קודם לכן, לפני למעלה משישים שנים. פיירברן הציע שהמקור לאנרגיה נפשית הוא אגו שקשור לאובייקט ולא איד חסר אובייקט. מכאן מנסה בריטון לחבר בין התפתחויות של מודלים נפשיים שצמחו מהפסיכואנליזה לבין מודלים מתפתחים של המוח ממדע הנוירולוגיה העכשווי.

מלאכת התרגום היא מלאכת העמֵלה והיגֵעה. דומה היא למלאכתה של הנמלה, שבחריצותה ובדקדקנותה בכל פרט היא טווה את פירורי ליקוטה לכדי בנייה אשר זיעה בצידה. דומה היא גם למלאכתו של אומן בונה גשרים, אשר ביגיעה אוסף הוא אבן לאבן ומייצר גשרים בין "שם" ל"כאן". גשרים לשוניים הם טווייה עדינה. השפה הזרה, שאם לא גדלת על ברכיה, לעד יהיו שזורות בה הזרות והריחוק, ה"שם־ורחוק". ואילו שפת האם, היא שפת ה"כאן־וקרוב", לעולם תכיל משהו מוכר וידוע, כמו שיר ערש מתנגן המעורר געגוע. טוויית גשרים לשוניים בין השפה האנגלית לשפה העברית אינה פשוטה. הלשון האנגלית שפה עשירה היא, מניפת כל טוב של מילים נרדפות, כל מילה טומנת בחובה משמעות עדינה השונה ממילה נרדפת אחרת. על אדמת שׂפתה ומֵזח לשונה של השפה האנגלית צמח הניב הבריטי. רמיזות, אירוניה, הומור, ציניות וסרקזם הם לחם חוקו, והם אינם שגורים בפיה של הזרה, הלשון האורחת. ואם לא די בכך, השפה האנגלית, בסגנונה הבריטי הרם, מנוסחת בלשון פסיבית. מקפלת היא אל חיקה קודים של נימוס וגינונים מרומזים, אוספת אליה את מזגה הקר של תרבות הממלכה המאוחדת, זו הרחוקה מרחבי אוקיאנוס ומזג אוויר מן השפה העברית. הלשון העברית, הידועה בגלגוליה ההיסטוריים, מחד גיסא עתיקה ונושנה, חוצה אדמות ויבשות, נעה היא בין גלות לבית. מאידך גיסא, עכשווית, משתנה ואקטיבית היא, שפה חמה שאומנם אפשר למצות ממנה ביטויים גבוהים ורמים, מימי אליעזר בן יהודה, אך ידועה היא דווקא בשל ביטוייה המתפרצים, חסרי הגינונים ואף החצופים לפרקים. ועל כן, התרגום מלשון פסיבית ללשון אקטיבית, המעבר מקור לחום, התנועה מאיפוק וריסון אל עבר כוח מתפרץ, דורשים הם מאמצי ויסות טמפרטורה, ויסות בין ריחוק לקִרבה, שחרור לצד בלימה, וכל זאת תחת המטרייה הרחבה של ההבנה, "הבנת כוונות המשורר". המתרגמת, כמו נכנסת בנעלי בית אל עולמו הנפשי של המחבר, אל טרקלין האירוח, אל חדריו הסודיים, אף מתגנבת היא אל חדר המיטות ואל ה"סצנה הראשונית",⁸ ומתגוררת בהם כבאכסניה או בית מלון. המארח הוא רונלד בריטון, כל כולו ג'נטלמן בריטי, מעונב, מאופק ומהודר, דובר לשון גבוהה ורהוטה, רמת מעלה, שניחוחות מלוכה שזורים בה, ואילו המתארחת היא המתרגמת, בעלת לשון עברית דבוּרה, פראית, שֶׁכוחה בחוצפתה ובישירותה. האכסניה היא אחוזתו הצוננת והאדיבה של המחבר, והמתרגמת אמונה על בניית הגשר בין אחוזתו למחוזותינו.

בעודי מעלעלת בדפי ספרו החדש של בריטון נדמיתי בעיני רוחי למי שמתעוררת ומקיצה אל חלום. עבודת החלום, תפקידה ליישב מחוזות של קונפליקט בנפשו הסוערת של החולם. היא אוספת משיירי היום, מביימת סצנות רבות־משתתפים: דמויות מרכזיות, משניות וניצבות, שפענוחן משול לשביל של פירורי לחם, שבו כל פירור מוביל לנתיבי אסוציאציות רבות־משמעות. בעודי מקיצה, כך נדמתה לי מלאכת פענוח הספר על שלל דמויותיו ורעיונותיו, הגותו וחשיבתו. אני סבורה כי עבודת התרגום נשענת ממשית על הדמיון, על המרחב הנפשי הסובייקטיבי – שבריטון מציין בספרו זה כי הוא "מקום" שבו מתאכלסים רעיונות, מחשבות, דמויות, אמונות, משאלות והגיגים – ועל הגשר הנמתח, או "מרחב הביניים" בין עולמה הנפשי של המתרגמת, המתארחת לרגע בחדרי חשיבתו, לבין עולמו הנפשי של המחבר. אולי זהו "החדר האחר". אולי זו כוונת המשורר.

אז איך מחברים? שאלתי את עצמי.

והתשובה הפשוטה היא – באהבה.

כעת ארחיב עליה את הדעת. ואת המחשבה.

כפי שלקחתי את דימוי האורחת בנעלי בית, על תרבותה, אורחותיה, מנהגיה ושפתה, המתארחת באחוזתו הצוננת של המארח הבריטי, כך נדמה לי שנפרשׂה עבודת התרגום. תחילה בהיסוס מה, בלמידה מכבדת את שפתו של המארח, את גינוניה, רמיזותיה. מנת חלקי הייתה אי־הבנה, לא אחת ולא שתיים, יְקום שלם של אי־הבנות, תסכול מתמשך ונשיכת שפתיים, בשל חוסר הדיוק המובנה בעבודת תרגום. אט אט מתגלה יקום ההבנה, ומחוזותיו נפרשים כמו קו אופק מאיר. לא אחת נקראו לעזרה בני בית נוספים כדי שיישאו יחד איתי את עמל המלאכה. תרגום היא שפה קשה. מלאכת התרגום לשפה המתארחת לעולם תישאר אך בקירוב אל שפת המקור, המארחת. לעולם לא תלכוד את כל כולה. זוהי עבודת מימוש שבצידה החמצה. סיפוק וחמיצות מהולים זה בזה. עבודה המניעה גלגליה כמו על פסי רכבת של מחשבות ורעיונות. תחנה ראשונה היא ראשו של המחבר, כפי שמצטייר בדמיוני, כמובן. תחנה שנייה היא ראשי הפרטי, מחשבותיי, תפיסת עולמי. תחנה שלישית עוצרת בראשם המדומיין של קהל הקוראים. כך מתרקמת לה מערכת יחסים אינטימית וקרובה בין המחבר, המתרגמת וקהל הקוראים. בתנועה מעגלית בין שׂפתי לשׂפתו לשׂפתם, בין מִשלבי לשון, כמו בנדנדה אני תלויה בין קצות מילותיה, נתלית בשוליה של השפה העברית, בין רוחבה לקוצר יריעתה. והתגלית היא ישנה נושנה: הלשון העברית אינה מבטאת במדויק את הלך רוחו של המחבר. לא אחת לא תימצאנה להן מילים־אחיות, אפילו חורגות, שיבהירו רעיונותיו של הבריטי הזה. אנגלית שפה עצומה בגודלה, אוקיינוס רחב שלא קל לחצותו, הכיצד, בסירתי הרעועה בלב ים, אנגיש כל זאת לקורא הישראלי, זה הידען והבקיא בתיאוריה הקלייניאנית, או דווקא הקורא מהרחוב העברי, ההדיוט שרוצה להרחיב דעתו?

אות בצד מילה, מילה אוחזת במשפט, צעדתי בשביל פירורי הלחם. לפעמים פגשתי מילים בלתי־אפשריות, שאין להן מנח בלשון העברית. לעיתים חיבור משפטים פרדוקסלי ובלתי־מובן, מובן הוא באנגלית, אך ההמרה מחטיאה מטרתה. וכאשר התבהרה לה הדרך, או אז הגיעו השירים. של מילטון, של דורותי פארקר. וגיליתי עולם מסתורי. אהוב עליי מקדמת דנא, אך אין דין תרגום ספרות מקצועית כדין תרגום שירה.

והנה, שפת השירה. קשה שפה. קשה. קשה.

תרגום שירה משול בעיניי לאריגה עדינה של חוטי זהב. חוטים נשזרים זה בזה בשבריריות המתאספת לכדי שיר. שיר הוא תמצית אריגה. מבנה קצר אך עתיר משמעות. כל מילה חייבת להיות מונחת בדיוק במקומה. מערכת היחסים בין מילה למילה מוטעמת באמצעות מקצב, חרוז ומבנה. ואז, כשהשיר נגלה, כמו סליל חוטי רעיונותיו של המשורר, הוא מפקיד בידי הקורא חוטי מילים הנארגים ונפרמים בקריאה, וכך מתאספים הם מחדש במרחב נפשו של הקורא. המקום שבו הם מוטענים מחדש במשמעויות. בדרכו העדינה של שיר, מילותיו משוחחות עם הקורא, עם נפשו, עם עולמו על התנסויותיו, חוויותיו, מכאוביו. מילות השיר מספרות את סיפורו של הקורא, סיפורו הייחודי, אך בה בעת האוניברסלי.

לקראת סיום אשובה לשירהּ הפותח של לאה גולדברג, שהצליחה לארוג עבורי חוטי זהב, שפרמתי וארגתי מחדש במשמעויות משלי. מלאכת התרגום משולה גם לעבודתו של הקבצן הנע ונד בשיר. זה ההולך בכל רחוב ופינה, משוטט הוא בכל פרק ובכל שורה. מתהלך בשוק, בחצר, בסמטה ובגינה, מלקט הוא מחורבן ההריסות של הטרמינל הבין־שפתי כל אבן קטנה, אות, מילה. בונה הוא מחדש מתל אפרה של שפת המקור ספר בעברית, למזכרת.

לא אסיים בלב שקט מבלי להתייחס למטפורה של מדינת ישראל ול"טבח השבעה באוקטובר". לכן אומר בתפילה צנועה כי דווקא בעת ההרס והחורבן העכשוויים, כשידו של דחף המוות פורצת כל מחסום ומשתוללת בפראות, לא ננוח ולא נשקוט מלנוע ולתור ברחבי העולם מעיר לעיר, ממדינה למדינה, מצוידים בשיר ובתיבת נגינה. לתנות דלותך, ישראל, הזוהרת.

ותמיד לדבר בשבחך.

תודות

לעורך המדעי של סדרת "פגישות" לספרות פסיכואנליטית מקורית ומתורגמת מיסודה של חיה שטיינפלד – עמית פכלר, על האמון שנתן בי בפרויקט זה, ועל החופש האקדמי שהעניק לי ברוחב לב. לבעלי האהוב אלי, על סיוע נאמן בתרגום. לחברתי בלב ובנפש, אסנת סוקר, שליוותה בסקרנות ובנאמנות כל רעיון, שאֵלה או מחשבה הנוגעת לתרגום ספר זה. לחברי גיא טל, שעודד אותי לצאת לדרך וכיוון אותי בעולם הערות השוליים. ליואב בני הבכור, שסייע בידי לפצח משפטים מורכבים. להוצאת כרמל, על האור הירוק לפרויקט הזה.

מוקדש לאבא שלי, אליהו נועם ז"ל, שהלך לדרכו ולמנוחת עולמים ב־22 בפברואר, 2024.

על ברכיו צמחתי וממנו ינקתי את אהבתי ללשון הערבית, ללשון העברית ולתשוקת החיבור בין שפות אחרות ושונות.

בנימינה, 2024

4 פרויד במכתב לבתו סופי הלברשטט, 4 בינואר 1920: "...אני מקווה לשמוע במכתב הבא ממך, כלומר בקרוב, ששניכם התעודדתם ושאתם נכונים לקבל בשמחה את פני העתיד". בתוך: רולניק, ערן (2019). זיגמונד פרויד מכתבים. הוצאת מודן: מושב בן שמן.

5 פתח דבר מאת אורנה הדרי (2014), בתוך: בריטון, רונלד (2016). אמונה ודמיון. תל־אביב: הוצאת עם עובד.

6 ראו הקדמת המחבר.

7 ציטוט של ג'ון קיטס מתוך אתר החברה הפסיכואנליטית הבריטית ברשת. institute of psychoanalysis. British Psychoanalytical Society.

8 "הסצנה הראשונית" היא הפנטסיה הלא־מודעת בדבר היחסים המיניים בין ההורים.