אנחנו לא כמו הציפורים

רדיו ג'רוזלם, 20:05

שלום לכולם. ברוכים הבאים.

המוות מעסיק אותי. אני רואה אותו בכל מקום. בעיקר כשאני עוצם עיניים. שם אני פוגש את המתים שלי. למשל, את סבתא שלי, שהלכה לישון במיטה הגדולה שלה בחיפה, לצד סבא, ולא התעוררה. כאילו אמרה, די. עד כאן. סבא קרא לזה מוות של צדיקה. הוא החזיק מעמד עשרים שנה אחריה. היה צועד בים כל בוקר וסופר מדוזות שהגלים זרקו אל החוף, עד שיום אחד קרס על החול ומת לצידן.

אני רואה את המתים של המשפחה, גם כשאני ישן וגם כשאני ער. הדוד שלי בני, שמת מהתקף לב. דודה שלי, מהצד של אבא, שנכנעה לסרטן. אפילו את שמואל, שכולם ידעו שהוא ימות בתאונה כי הוא תמיד נהג כמו משוגע, גם אותו אני רואה, ולמרות שהמוות שלו היה מחריד, משום מה אצלי הוא עדיין מחייך.

יש לי גם מתים אחרים. למשל דינה מבית הספר, שמתה בטיול השנתי. דינה גרה שמונה או אחת־עשרה דקות הליכה מהבית שלי, תלוי אם מקצרים מהחורשה או לא. או אימא של חבר שלמד איתי באוניברסיטה, שנרצחה על ידי בעלה במה שהיה ככל הנראה התקף פסיכוטי. הוא חנק אותה במטבח של הדירה שלהם וטען אחר־כך שהוא לא זוכר כלום.

ויש גם את המתים הפרטיים שלי. קטגוריה קטנה ואישית מאוד. אלו המתים הכואבים. הראשון שנכנס לקבוצה הוא יואב. ביקרתי אותו לא מעט בבית החולים, כשהוא אושפז אחרי התאונה שהייתה לו. היינו אז ילדים, בני אותו גיל. בהתחלה עוד הייתה תקווה שהוא יחלים. באחת הפעמים שביקרתי אותו, ביקשתי מאלוהים שיעביר אליי את כל הסבל שלו, את כל הפצעים והדימומים, וייתן לו לחיות. ואז, באוטובוס בדרך הביתה, נלחצתי ומייד התחרטתי. עם דמעות בעיניים התפללתי אפילו יותר חזק שהבקשה הקודמת שלי תתבטל. שנים התביישתי בזה.

השנייה בקטגוריה הפרטית היא אימא שלי, שנפטרה כשהייתי בן עשרים וארבע, שנתיים אחרי שהתגרשה מאבא. היא הייתה בדרך למדריד, ומתה בדיוק כשהחליטה להתחיל לחיות. אני רואה את כל מי שהיה על הטיסה הזו. אני רואה אותם כל הזמן. לפעמים אני רואה אותם ביחד עם אימא, ואז אני שמח שהם מארחים לה חברה. לפעמים הם באים אליי כקבוצה, חלקם עדיין לא מרפים מהמזוודות והדרכונים, ולפעמים הם באים אליי אחד־אחת, בנפרד.

איך נפרדים מאימא, מחבר טוב, מאנשים שמכירים בתחילת החיים או מזרים אקראיים שפוגשים לדקות ספורות? אין לזה תשובה פשוטה. אני חושב שכולם עדיין פה, מתהלכים בינינו, וזה מסבך את העניינים.

אבל רגע, אל תיבהלו. אני לא רוצה להפחיד אתכם. אני יודע שעבור חלקכם רוחות רפאים הן משהו מאיים, ואני לא רוצה לייצר אווירה מרתיעה. נהפוך הוא. לכן לא תשמעו ממני עוד מילה על רוחות רפאים. מבטיח.

אני מודה שאני קצת מתרגש. אני אומנם כבר שדרן רדיו ותיק, אבל תוכנית כזו עדיין לא יצא לי להגיש. למען האמת, אני קצת מופתע שנתנו לי להגיש אותה. בינינו, מי רוצה להקשיב לשעה שלמה של דיבורים על מוות? שעה שלמה, פעם בשבוע, כל שבוע?

התשובה היא שרוב האנשים לא רוצים. כי רוב האנשים בורחים מהמוות, מנסים להדחיק את קיומו. מכסים אותו בכל מיני שכבות. הדוניזם למשל, היא שכבה כזו. גם יצירה. אפילו מחקר אקדמי. או כתיבת קוד. הכול הולך, כל עוד זה מרחיק אותנו מהריק האין־סופי שבא אחרי שהחיים מגיעים לסיומם. מצד שני, יש גם לא מעט אנשים שנמשכים לשיח על המוות. אני יודע שאני לא לבד בזה. חלקם חוו חוויות של כמעט־מוות. חלקם, כמוני, איבדו אנשים יקרים. וחלקם מודעים ליצר המוות שטמון בכולנו, מה שביוונית עתיקה מכונה תָנָטוֹס – ולא נרתעים ממנו.

כשהעליתי את הרעיון לתוכנית הזו בישיבת מערכת, הקולגות בתחנה ניבאו שמספר המאזינים יהיה חד־ספרתי. אבל מבחינתי לא באמת הייתה אופציה אחרת. אני סיימתי לשמור בבטן את האובססיה שלי למוות. אני רוצה להביא לכאן אורחים שידברו על זה, ולבנות גשר מהמתים שלי אל המתים של אחרים. אתם, מאזינים יקרים, אתם ואני, ביחד אנחנו הגשר.

עכשיו ערב, והאולפן חשוך. אני וטכנאי השידור כאן לבד. תודה שהצטרפתם אלינו. בואו נקשיב לקצת מוזיקה, ואז נתחיל.

ירושלים, 2018

אני שוכב במיטה. העיניים עצומות, אבל אני ער כבר זמן־מה. שדרן הרדיו מדבר על מוות בקול צלול, משמיע שירים נוגים, ומסיר ממני בהדרגה את קורי השינה. כשהתוכנית נגמרת אני מחליט שעליי לפקוח עיניים ולקום מהמיטה.

מוקדם יותר פגשתי את סטיבן. זו הייתה הפגישה הראשונה שלנו זה שבע שנים. כשראיתי אותו הייתי בהלם. עכשיו, אחרי כמה שעות, ההלם הפך לעצב עמוק, שמחלחל ויונק את האנרגיה מהגוף שלי. למרות זאת אני מכריח את עצמי להתעורר. אני מכבה את הרדיו ומשפשף את עיניי. החדר קריר והאוויר ספוג בריח של סדינים מעומלנים. אוושות רוח חרישיות בוקעות מבין שלביו של המזגן. אני מתרומם וניגש לחלון. השמיים צבועים בסגול כהה, וגווניה הרכים של חומת העיר העתיקה נמתחים מולי כמו משיכות מכחול ארוכות. שנים שלא ביקרתי בירושלים.

כמה זמן ישנתי? אני מציץ בשעון: יותר משלוש שעות. עכשיו כבר שמונה וחצי בערב. אני בודק את הטלפון. הודעה אחת ממיכל, היא שואלת שאלה לגבי אחד מלקוחות המשרד. אני לא יודע את התשובה ומתנצל. מיכל רואה את ההודעה מייד, ולא מגיבה. אני יודע שמיכל תמצא את המידע שהיא מחפשת – היא תמיד מוצאת את מה שהיא מחפשת – אבל קשה לי עם הכעס שלה, המוצדק כל־כך, על שהודעתי לה בפתאומיות, ברגע האחרון, שאעדר מהמשרד בימים הקרובים. אני מנסח התנצלות נוספת ונכנס להתקלח.

אחרי שעה של התארגנות איטית, אני יוצא מהמלון ופוגש בערב הירושלמי הקריר. אני מזמין מונית אל מרכז העיר, אולי אמצא שם מקום שיאושש אותי קצת מהפגישה עם סטיבן.

בזמן שאני מחכה למונית, אני מעיף מבט מהורהר אל חזית בית המלון. ההבנה שאצטרך לשהות כאן למשך זמן ממושך מתחילה לטפטף לתודעתי. אני מנסה להיזכר בבתי מלון אחרים שבהם שהיתי במהלך חיי. לא היו הרבה כאלה. במלון הראשון ביקרתי כשהייתי נער והתלוויתי לאבי לנסיעת עסקים קצרה. מאז התאכסנתי עוד פעמים ספורות בבתי מלון, ולמעשה כמעט תמיד זה היה עם סטיבן, או בגללו.

גם עכשיו, כאן בירושלים, אני מוצא את עצמי במלון דן בהר הצופים, רק בגללו.

*

קוראים לו סטיבן פורטר. הוא נולד בניו ג'רזי, ובגיל עשר עבר עם הוריו לקווינס. הכרנו במנהטן, כשהיינו בני עשרים ושתיים.

לפני כל דבר אחר, סטיבן רואה את עצמו כבן של מהגרים. הוריו נאלצו לעזוב את מולדתם כשהיו ילדים. כשהיה צעיר, נהג לדבר על עצמו בפאתוס מתריס. ״ינקתי חלב אם ספוג בדמעות״ או ״דם תזזיתי של פליטים זורם בעורקיי״. משפטים בסגנון הזה.

סטיבן נחת בישראל לפני כמה ימים. הוא התקשר אליי כמה שעות לפני שעלה על הטיסה. הייתי די המום. לא דיברנו מאז הביקור האחרון שלי בניו יורק, שנגמר בטעם מר, לפני שנים רבות.

"החלטתי להפר את השתיקה", הוא אמר לי בטלפון. בלקוניות סיפר על מחלתו ועל סיכויי ההחלמה הנמוכים, ואז הוסיף כבדרך אגב שהוא מגיע לירושלים להתייעצות רפואית.

"לקחתַ מלון? אני אשמח לבוא לפגוש אותך", הצלחתי לומר בסוף, בקול קצת רועד.

"אשלח לך כתובת ברגע שאנחת", הוא ענה לאחר שתיקה מביכה, אחר־כך אמר גוּדבַּיי וניתק.

הוא מצא מלון זול, סטודנטיאלי ומרקיב במדרחוב בן יהודה. בזמן שאני תר במסדרון אחר החדר שלו, מקוננת בי תקווה שאולי כל מה שסיפר לי בטלפון היה בדיה או אולי בדיחה לא מוצלחת. בליבי אני יודע שזה לא המצב – זיהיתי את החולשה האיומה בקולו – אבל בכל זאת אני מרשה לעצמי להתנחם בפנטזיות.

כשאני נכנס לחדר התריסים מוגפים, וסטיבן, לבוש בז'קט לבן מחויט, יושב על כיסא ליד החלון ומעשן סיגריה. כפות ידיו גרומות וארוכות.

"תראה אותך. אחרי כל השנים האלה, סוף־סוף הגעת לישראל", אני מנסה לחייך.

"זה או עכשיו או בגלגול הבא", הוא אומר, "לקח לי שישים שנה, אבל הינה אני".

אנחנו יוצאים מאפלת החדר ופוסעים לכיוונו של בית־קפה קטן וריק מאדם בפינת המדרחוב. שלט זעיר על הקיר מברך אותנו: "היום בהקרנה בלעדית – חביתה ושמה תשוקה". סטיבן מתיישב. הז'קט שלו תלוי על כתפיו הכחושות כמו על קולב. הוא מביט בי ולא מדבר. אני מנסה להחזיר מבט רך, אולי בניסיון לדלל מעט את ענן המבוכה הסמיך שאפף אותנו.

אני מסמן למלצר ומזמין עבור שנינו. המלצר מתרחק אבל אז סטיבן מרים את ידו וקורא לו לשוב, ומבקש בקבוק מים קרים. ידו מפשפשת בכיס הז'קט ומוציאה חפיסת סיגריות. הוא מצית סיגריה ומכניס בחזרה את החפיסה אל הכיס הפנימי. את הכול הוא עושה באיטיות, כמין איזה ריטואל משונה, עיניו נעוצות בנקודה כלשהי באוויר. הוא שואף מהסיגריה, משחרר סילון של עשן מעל לראשו ומתפנה להביט בי שוב. אנחנו ממשיכים לשתוק במבוכה.

האוכל מגיע. חביתות וסלט קצוץ. אני סוחט לימון מעל לסלט שלי וסטיבן עושה כמוני. אני מבחין שהוא מכניס לפיו לא יותר מדוגמיות קטנות, ידיו מרחפות, והוא בעיקר מגלגל את האוכל לאורך קו המתאר העגול שעל הצלחת.

"מתי הפגישה שלך בהדסה עין כרם?" אני שואל.

"היום בשתיים, כבר אמרתי לך", עונה סטיבן.

"אני יכול לבוא איתך, אם אתה רוצה".

"אם אני רוצה? אני בונה על זה".

אני מסיים את הסלט – בחביתה בקושי נגעתי – ומזיז את הצלחת הצידה.

"סטיב, אני מודה שאני קצת מבולבל. למה באת לכאן? אתה הרי חולה. אדם במצבך אמור לטלטל את עצמו ככה?"

סטיבן מניח את הסיגריה במאפרה ומביט בי. "אני כאן כי בניו יורק אין לי כבר כלום".

"מה עם הבת שלך? מה עם ההורים שלך? אתה עדיין עובד?"

"כמה שאלות יש לך, אפי", סטיבן נושף, "אתה יורה על אוטומט, חבר. אל תרוקן את כל המחסנית בבת אחת".

"למה אתה ציני?" אני מתמרמר, "אני לא יודע כלום על החיים שלך. לא דיברנו שבע שנים, ופתאום אתה מתקשר ומודיע לי שאתה גוסס ובדרך לישראל. שים את עצמך רגע במקומי. לגיטימי לשאול שאלות, אתה לא חושב?"

"אכן לגיטימי", הבעת פניו מתרככת, "טוב, על מה אתה רוצה שאענה קודם?"

הוא מתחיל לדבר. הוא תמיד אהב לדבר. חששתי שלא יהיה לו כוח, אבל סטיבן זה סטיבן. יש דברים שגם מחלות קשות לא יכולות להרוג.

הוא מספר לי על המחלה, על החולשה, על הכאבים, על הלילות ללא שינה. מספר שהפסיק לעבוד, שהוא חי מהירושה הצנועה שהוריש לו אביו.

"ההורים שלך נפטרו?" אני שואל, ונזכר בביקור המשותף שלנו בביתם לפני שבע שנים. ביקור שהסתיים באופן קודר, מכוער אפילו.

"אימא עדיין בחיים, אבל אבא נפטר", אומר סטיבן, "הוא הוריש לי כאמור סכום קטן שעוזר לי. ברור שמיהרתי להעביר חצי מהכסף לוויולה, כי הרי לי לא יהיה סנט אחד שחוק להוריש לה, אז לפחות שתקבל משהו מסבא שלה", הוא נאנח, "אנחנו עדיין לא בקשר, אבל היא שלחה לי הודעת תודה דרך מנהל העיזבון. אגב, לא סיפרתי לה על המחלה שלי. אין לי כוח לרחמים".

"יש עוד סיבה שאתה כאן? יש פה טיפול ספציפי שאין שם, שיכול אולי לעזור לך? רגע, אמרת שאתה כבר לא עובד – זה קשור לביטוח רפואי?"

"יש בהדסה רופא בעל שם עולמי שאולי יוכל לעזור לי", אומר סטיבן ולוגם מהמים. "אבל זו לא הסיבה העיקרית שאני כאן. מומחים יש גם במנהטן. אתה תצחק עליי, אבל ברגע שהבנתי שהזמן שלי קצוב, התחלתי להתחרט שמעולם לא ביקרתי בישראל. אני אומר ישראל, אבל אני בעיקר מתכוון לירושלים. תמיד היה לי מין דימוי של ירושלים בראש, מאז שהייתי ילד, ורציתי לעמת את הדימוי הזה עם המציאות. תמיד חשבתי שמתישהו אני אגיע, ושיש לי את כל הזמן שבעולם. אבל עכשיו הבנתי שאם לא אגיע לירושלים בקרוב, לא אגיע אליה לעולם".

אני מחייך חיוך קטן, עצוב. "העיר הזאת היא לא מה שאתה חושב שהיא, אתה יודע".

"אני יודע. אני עיתונאי, זוכר? אני מודע לזה שההילה שעטפה את ירושלים בסוף שנות השישים והשבעים כבר לא קיימת. אני יודע שטדי קולק כבר לא מנהל את העניינים. איך אומרים אצלכם? העיר שחוברה לה יחדיו? אני יודע שהדברים לא כל־כך פשוטים".

"פשוטים הם אף פעם לא היו", אני אומר, "שכח ממה שאתה חושב שאתה יודע. ירושלים עומדת להפתיע אותך, מה שלא תרגיש כלפיה, אתה תיתקל בהתנגדות ממקומות שלא ציפית".

"אני לא לוקח שום דבר כמובן מאליו. נהפוך הוא. אם אני כבר כאן, אני רוצה לנסות להבין איך העיר הזו פועלת. תחקיר עיתונאי אחרון, אם תרצה. אתה מכיר אותי. אני לא יכול אחרת".

"זה עלול להתיש אותך", אני מרגיש צורך להזהיר אותו, "האווירה בעיר טעונה. אני לא מגיע לכאן הרבה".

"טוב", אומר סטיבן ונועץ שוב את מבטו באותה נקודה נסתרת בחלל, "נראה כבר מה יהיה".

אני שותק, בניסיון לבחור את מילותיי בקפידה. לבסוף אני אומר, "תקשיב, אני אולי לא מראה את זה, אבל אני שמח שאתה כאן. באמת. אני רק דואג לך ומקווה שעשית את הדבר הנכון. אתה חולה, ואתה צריך מעגל תומך".

"נו, ומה אתה חושב שאתה? אתה תהיה מעגל תומך מצוין. אני בטוח בזה", הוא לוגם מהמים שלו, "מעגל של איש אחד, מה רע?"

לראשונה מאז שנפגשנו, אני ממש נרתע. "סטיבן, אני לא יודע מה אתה חושב שאני יכול לעשות. אין לי קשרים, אין לי ניסיון בדברים כאלה..."

הוא עוצר אותי בתנועת יד מבטלת, מחייך ואומר, "אתה זוכר שהגעת לניו יורק לפני ארבעים שנה? זוכר איך מצאתי אותך? משוטט ברחוב, בודד ועזוב?"

"כן, אני זוכר".

"אז עכשיו תדמיין שאני זה אתה, רק שאני לא עזוב אלא גוסס, ואין לי אף אחד בעולם מלבדך".

אני מביט בו באימה.

"אני לא רוצה למות לבד בניו יורק. אתה הרי יודע שגרתי שם כמעט כל חיי. אין לי יותר מה לחפש שם. ישבתי עם עצמי באחד הערבים ופשוט החלטתי שאני רוצה להגיע לישראל".

"זה קשור לזה שאתה יהודי?"

"לא חושב. כלומר בטוח שקצת, אבל לא רק. היהדות שלי הרי גלותית, ניו יורקית, עם שפיץ מזרח אירופאי מתוסבך".

חולה או לא, סטיבן עדיין היה סטיבן. אשף המילים החידתיות. "אז למה בעצם? אני לא ממש מבין".

סטיבן לוקח נשימה ארוכה. "אפי, כמו שאמרתי, זה לא כל־כך מסובך. הבת שלי לא מדברת איתי. אבא שלי נפטר. לאימא שלי יש דמנציה. לא הייתה לי זוגיות יציבה כבר שנים. אין לי אף אחד. במובן מסוים אתה המשפחה היחידה שלי, עד כמה שזה יישמע לך מוזר אחרי שבע שנים שלא דיברנו".

רטט של צער עמוק מפלח את ליבי. "אני לא יודע מה להגיד".

"אתה לא צריך להגיד שום דבר, חבר", הוא מחייך בפעם השנייה מאז שנפגשנו, "אני פה עכשיו, וזאת עובדה מוגמרת. ועם איך שזה נראה, את המקום הזה כבר לא אעזוב".