דיירי משנה וקורי עכביש

פרק ראשון

1

גַ׳מיל רַבִּיע

אוּ־וּ־ף... איזו הקלה. צַנְטַה – דממה – ותחושת רווחה.

לחיצה על כפתור השעון. המכסה קופץ. אני ממשש את מחוג השעות ואת מחוג הדקות. השעה שתיים אחרי חצות ואני בדרכי אל החדר המשותף. מן הסתם, סְלִמַאן חַשְוַוה¹ נוחר עכשיו בשנתו. כולם שם בבית ישנים ונוחרים, והשכונה שקטה ודוממת. אין נפש חיה. כיצד רואים האנשים הרגילים את הקרניים הצהובות האלו? כהות יותר? בהירות יותר? מילא, הכול יעבור – במשחקי דומינו, בהאזנה למוזיקה, בפריטה בקאנוּן, דוֹ... רֶה... מי... פָה... סול... הכול יעבור, באשליות!

סְלִמַאן חַשְוַוה ללא ספק מחבק עתה את אלוהים וישן. אלוהים בצדו האחד וצַבְּרִיַיה בצדו השני. "בוקר טוב, אַבּוּ עַ׳אלֵבּ,"² אמרתי לשומר הלילה, "שמעתי את המשרוקית שלך ממרחק של שלוש סמטאות וקלטתי זיוף בצליל שלה. אני מציע שתחליף אותה וגש לקפה של שאול, שתה לך איזו כוס של תה חזק שינקה לך את הראש ויסייע לך לתפוס גנבים."

אני והג׳מאעה בילינו את הלילה בקַהְוַה של מְחַמַד אַלשַּאיֵע ושותפו אבּוּ רוּבֵּן, וגם אם נלך עד לקצה העולם, ימשיך נאג׳י אלְגֻ׳נדי, כלומר נאג׳י החייל, ללכת בעקבותינו. אין מנוס! הוא משתרך אחרינו ממש כמו המזל, הגורל, והצל שלי שנדבק כמו זפת. אינו מרפה לרגע. מבלבל במוח, מפטפט ומקשקש בלי סוף.

- מה קרה? למה שוב פניך נפולות?

הבעת פניי מסגירה אותי תמיד. נסה להסביר זאת למי שהם שוטים ככבשים. לבשתי על פניי חיוך מעושה וכוזב והכרזתי שהוא מדמיין:

- אתה צריך עדשות יותר עבות למשקפיים שלך כדי שתראה טוב יותר. שְמע, אני שם פס על כל העולם המרושע והבזוי הזה!

נאג׳י התמוגג מדבריי והסכים:

- וֶוין מַא־תוּצַל קֻץ חַבְּלַה.³

הוא שב להפציר באִבּן אלשַּאיע, "בבקשה, מְחַמַד, שירחם האל על נשמת אביך, תשמיע לי עבד אלְוַהַאבּ."

ישבתי בצד, מתבדל, כדי להרחיק את הבריות מאסוני ומגורלי המר. העולם לנגדי גצים, קרני אור וצללים, בעוד הבריות רואות את הדברים לפרטי פרטים, כמו חיפושיות שחורות וצרצרים אדומים, שמגיחים ממחילות ומחורים המפוזרים ברחבי הסמטה המחוטטת השחורה. ראייתי מוגבלת מכדי לראות אותם, אך אני רואה את המתרחש בתוך הקירות ומעבר להם.

- אבּו עַ׳אלֵבּ, עוד לא הלכת? אל תישען על הקיר, אחרת...

- אל תפחד, ג׳מיל, אמנם הוא מתנדנד, אבל חי ראשך, הוא לא ייפול.

- אתה טועה, יא אבּו עַ׳לוּבּי, אתה טועה. יש רק דבר אחד שמתנדנד ולא נופל.

- מהו, ג׳מיל?

- לא, מוטב שלא ניכנס לנושא הזה. אני לא רוצה שתקלל אותי עכשיו באלף קללות ותגיד עליי איזה כופר ואפיקורוס הוא איש זה. יש גם עניין הניגודים. מן הסתם, אבּו עַ׳אלֵבּ אינו מבין בזה. אבּו ע׳אלבּ, אתה בוודאי אינך יודע אבל המצב הוא כזה, דע לך שאין דבר שתואם דבר אחר. הכול הוא בבחינת ניגודים, אתה יושב עם ניגודך, ישן עם ניגודך, אוכל עם ניגודך, שותה עם ניגודך, חושב עם ניגודך ומדבר עם ניגודך. ואתה והוריך – ניגודים, אתה ובוראך – ניגודים, אתה ועצמך – ניגודים, ואתה ושכלך גם כן ניגודים. עזבתי אותך, ואני מתרחק עכשיו ממך ומדבר אליך כשאני נמצא מעבר לפינת הסמטה, בעוד אתה שעוּן כעת על הקיר המט לנפול, רחוק ממני, ואינך שומע אותי, אף כאן ניגודים. אבל אני, אבּו ע׳אלבּ, ניגוד הניגודים בעולם הזה.

- צפצף על הכול ומה שיהיה יהיה.

אתה צודק, נאג׳י אלגֻ׳נדי, או שמא נאג׳י עַבְּד אלְוַהַאבּ. אתה מדבר ושמח בחלקך גם אם לפעמים קודרות פניך כמו עטו עבים שחורים. לך, כמו לשאר בני התמותה, יש עליות ומורדות. אמור לי, מה בכלל מטריד אותך, אתה, השאנן והתמים? אני הוא גדול הניגודים. חי לי עם המחלה הכרונית הזאת, שהיא לא רק הקרניים האפלות והשחורות כשחור כנפו הפרושה של עורב מבשר רעות, אלא היא גם אוסף של סבלות אנוש.

אתמול, כשהלכתי ברחוב, נתקלה כתפי בגבו של עובר אורח. הוא נעץ בי מבט זועם, ואז ירק בפניי את הביטוי הנדוש לזרא בפיות האנשים הרגילים:

- הי, אתה אַעְמַא? מה אתה עיוור?!

נזכרתי בתרומתם המקוללת של אבי ואמי לאסוני.

- אני מצטער מאוד.

המחלה הכרונית הראשונה שלי היא העוני.

אתה מבקש עוד, יא..? הרי לך, אם כן: השחקן המצרי יוּסוּף והְבּי, בגרסה המצרית של "עלובי החיים"⁴ – ואני ילד קטן המוצא מפלט בשירותים כדי להסתתר שם, להסתיר את דלותו ואת בלויי הסחבות שעל גופו. צללי המחלה הכרונית השנייה, נאג׳י אלגֻ׳נדי, דבקים בי כמוך, ואינם מרפים.

אני לא סולח לאבי הנבער ולאמי חסרת התרבות, אף על פי שדמעותיה ממהרות לזלוג. לא אסלח לשניהם. ונוסף עליהם, סבי אבּו אלשּייבּה שהיה מדביק עיסות "מרפא" לחולי גזזת ולקירחים. תינוק הייתי, עיניי יפות וגדולות כמו שני שעונים בפניי, ובאחד הימים התמרדו השעונים, ועיניי לקו בדלקת.

סבי, המשוכנע שלכל דבר העיסות הללו מתאימות, התנדב:

- שימו לו בעיניים טיפה מאבקת הכּוּפַּלי, ועוד תראו איך הוא יבריא ויפרח כמו פרח.

אבקת הכּופּלי האדומה מחתה את השחור מהעין הימנית, סילקה מחצית משחור העין השמאלית והותירה בה כתם לבן ופשעים מלוא תבל, ופשעים מלוא העיניים החשוכות האלו. פשעים, שמן הסתם, אין האנשים הרגילים רואים. ועוד בן הכלב ההוא אמר לי, "הי, אתה אַעְמַא? אתה לא רואה? לא רואה? עיוור?"

די לכם, יא אַוְלַאד אלְגַחְבַּה!

החופש נגמר, זכות השתיקה אבדה. נותרו ריחות של עובש וג׳יפה מלאי רטיבות ואבק וחודרים לעצמות. הם מגיעים אליי מ"חוּרבתהּ" של אֻם ג׳ודי, עַטייה אלקַרַאוְוצ׳י. גם את אינך אלא מנוגדת לי. עם זאת, אנו תמימי דעים באשר לדברים מסוימים. בואי, אם כן, ונשוחח עד עלות השחר. את הנך דוגמה נפלאה לניגוד שלי, כי הרי הנך חלק מאמיתות העולם הזה ומהטרגדיה. והנה ה"חורבה" שלה, והבית, ואני, הנה סוף־סוף הגעתי.

1 סְלִמַאן חַשְוַוה: סלמאן בעל הכרס. בערבית משמעות המילה "חַשְוַוה" היא ממולא, ובניב העיראקי משמשת כשם לאחד מחלקי החמין, עורות עוף תפורים ממולאים באורז. נדגיש כאן כי הרומן המקורי, בערבית, שחיבר נקאש, גדוש בהערות שוליים שהוא עצמו כתב – ושנועדו בעיקר להסברת מושגים ולביאורם, וזאת בשל העושר הלשוני של הרומן. בתרגום הרומן לעברית נשמרה רוח הספר המקורי, אם באמצעות הותרת הערות שוליים רלוונטיות בדומה למקור, או באמצעות הוספת הערות שוליים שנועדו לביאור של הטקסט לקוראי העברית ולהבהרתו.

2 הכתיב ברומן המקורי מורכב מאוד. אם המילה נכתבה בערבית ספרותית, תעתקנו על פי גישת התעתיקים של מכּתוּבּ, וככל שהמילה נכתבה בהתייחס להגייה יהודית־עיראקית, תעתקנו לפי ההגייה וכפי שכתב במקור הסופר סמיר נקאש (לדוגמה, שימוש עקבי ב"יעקוּבּ" או "יעגוּבּ" לפי הכתיבה במקור). עם זאת, בחלק מהמקרים שבהם הדגיש הסופר בערבית במקור הגייה יהודית־עיראקית של אותיות מסוימות על פני הגייה מוסלמית־עיראקית (לדוגמה, "אלאערג׳" שנכתב במקור בערבית לעתים גם "אלאעע׳ג׳") – וזאת בשל העובדה שהגיית האות "ר" (ر) של היהודים קרובה יותר בהגייתה לאות "ע׳" (غ) ובגלל הקִרבה בין ע ל־ע׳ בערבית – תעתקנו במקרים שעלולים לבלבל תוך שימוש באות "ר": לדוגמה, אלאערג׳. בשאר המקרים השתדלנו לשמור על תעתיק ההגייה לפי כתיבתו של נקאש.

3 וֶוין מַא־תוּצַל קֻץ חַבְּלַה (כשתגיע תקצוץ את החבל), גרסה עיראקית של האמרה: כשתגיע לגשר, תעבור אותו.

4 סרט קולנוע בשם אַוְולאד אַלְפֻקַרַאא׳ ("ילדי העניים") משנת 1942, שמתאר את חייהם הקשים של העניים במצרים בגרסה של "עלובי החיים" מאת ויקטור הוגו.

2

עַטייה אלְקַרַאוְוצ׳י

וֵינַכּ, ג׳ודי? הי, ג׳ודי! זה אתה? בוא כבר לישון, ודי לך לשוטט בחוצות כשהאנשים מיידים בך אבנים, קליפות של אבטיח, עגבניות ומלפפונים באושים. ג׳ודי, זה לא אתה? לא, זה לא אתה. אתה ישן.

גיששתי באפלה אחר דרכי ומצאתי אותך, וזה שעובר בחוץ – בַּלְכֵּת, אולי, הוא אחד מבני הבית השכן. שן לך, חַ׳איֵבּ, מסכן שכמוך, שן! האלוהים עשק אותך כפי שהסונים עשקו את חַסַן וחֻסֵיין, בני דודו של מֻחַמַּד, מזכותם לשלטון – ולי, הוא מדיר את השינה מעיניי. הי, יא עַמִּי! אתה שעובר ברחוב, מה השעה? ואח׳! כבר שתיים וחצי לפנות בוקר, ואני עדיין מתהפכת ומתפתלת על המחצלת, והשינה רחוקה מעיניי בעוד ג׳ודי ישן ונוחר. שן לך, חַ׳איֵבּ, שן, שהרי אילו דאגות יש לך? פרה – לא כותבת ולא קוראת, מה אתה יודע בכלל על מה שהיה ועל מה שעומד להיות? מה אתה יודע על אַכּו ומַאכּו, על מה שישנו ועל מה שאינו? אני משתוקקת לשפוך את לבי, אך חוששת שאומר דברי כפירה, ואם אשתוק, יְכלו אותי העצב, היגון ותחושת הקיפוח. אוי, אוי, כדברי המקוננות, "היכן הוא זה שיוביל אותנו אל בני משפחתנו?" – ויסיר את הבדידות ואת הנכר – "איפה הוא בן המשפחה הנאמן והרחום, שיבוא וישב מולי, ואספר לו על מעלליו של האלוהים?" על אותו העלם, בחור כארז, שאפילו אמו נשבתה בקסמו. גבר שבגברים. נמנמתי לרגע, והוא נגלה אליי בחלום. אמרתי לו, "בני, למה ככה? למה?!" הוא ענה לי, "דודה, עַמַּתִי, זהו רצון האלוהים." אמרתי לו, "והאם הוא יסכים שבנותיי הנבונות, החכמות ויפות התואר תסתלקנה להן ונישאר אני והמטורף הזה?! מדוע לא הותיר לי את היקרות, ולקח במקומן את ג׳ודי?" אמר לי, "דודה, את מטילה דופי בבורא העולמים, כפוית טובה וכופרת שכמותך?" הוא נשא את רגליו כעומד ללכת, אך אחזתי בידו, לא הנחתי לו ללכת. אמרתי לו, "אני, דע לך, רוצה לחתן את בני ג׳ודי, רוצה לשמוח בשמחתו לפני שאלך לעולמי ואצטרף אל בנותיי היקרות." הבחור הזה התחיל לצחוק לי ואמר, "הרי בנך ג׳ודי כבר נשוי מזמן." השתוממתי עד כי עיניי כמעט קפצו אל קודקודי. אמרתי לו, "בני, מה אתה אומר? תגיד משהו אחר, משהו שמתקבל על הדעת." ענה לי, "מה שאת שומעת. הם לקחו ממך את ג׳ודי והשיאו לו אחת משלהם, ועוד איזו בחורה! ישתבח זה שברא אותה, זוהרת כמו נפרסה מן הירח." שאלתי אותו, "ומי הם אלה?" הוא שתק, לא רוצה לספר לי. פניתי אליו, אך הוא כבר נעלם. הסתלק כפי שהן הסתלקו. תגיד, ג׳ודי, אתה זוכר את היום שבו מתה וַפִיקַה אחותך? אתה לא זוכר איך היא הייתה יפה כמו ורד, ואני הייתי מריחה אותה, מחבקת אותה בתוך לבי ומגוננת עליה? פתאום רחשה ובאה סופת החול האדומה. היה זה יום שחור וארור כשהשתוללה סופת החול האדומה. היא עיוורה את עיניי, ואני שומרת על וַפִיקַה בתוך בבת עיני, ואיני יודעת איך הסופה חטפה אותה מתוך עיני. ובן־רגע, רק חטפה הסופה את ופיקה, התעוורה העין שבתוכה שמרתי אותה. בעין השנייה שמרתי על קַדְרִיַיה. אתה לא זוכר, מטורף שכמוך, את אחותך קַדְרִיַיה הנבונה, השקולה, שדמתה לעלה של ריחן?

הדלקה התלקחה בלב הנהר, וקדרייה, אוי לי עליה, הייתה מהלכת על הגשר והאש יוקדת, מבקעת את המים ומיתמרת כצמרות הדקלים הגבוהים. הניחה האש את ידה על קדרייה, וכשהסירה אותה, קדרייה כבר לא הייתה. הדלקה לקחה אותה. לאן נשאה הדלקה את בתי קדרייה, איש אינו יודע עד היום. אה, שן, חַ׳איֵבּ, שן. העין השנייה שבתוכה הייתה קדרייה גם היא הלכה. מאותו היום כהו עיניי, ובייסורי מוות אני מוצאת את דרכי. ואתה, האם אתה ישן על בוץ ואבן או על נוצות של יען? אני למענך טווה צמר ומוכרת אותו, ולמענך מקבצת נדבות ומבשלת לך קדרה של תַּשְׁרִיבּ, מרק כרעיים, ואילו אתה מגיע אליי אחרי שכבר אכלת מתוך האשפה ושבעת, ולא נותר לי אלא לשפוך את הקדרה לחתולים ולכלבים. אתה יודע, ח׳איֵבּ שכמותך? מחר אפקח את עיניי הכהות ואשב לפלות כינים מבגדיך, ארחץ אותם וארחץ גם אותך. הדִשְׁדַאשַׁה הזאת שלך ישנה נושנה. חדשה הייתה, עם פסים אדומים, ועכשיו שחורה כמעט בצבע העבּאיה שלי. אל ייחשבו לי לחטא בפני האלוהים דבריי אלה, הוא הותיר אותי עם המטורף הזה ועם צרות שמציפות את לבי. איפה היא השמש שתזרח כבר כדי שאשב ואשפוך את שיחי באוזני שכנותיי? איפה את, עמאם אֻם יַעְגוּבּ,⁵ שאספר לך את אשר עולל לי הגורל? אני נשבעת שהיא גבירה שאין כמוה. לה נתן אלוהים את עקובּי, ולי הוא נתן את ג׳ודי.

אה, תראו איזה גורל רע ומר נפל בחלקי ובאיזה מזל זכו המאושרות.

5 בספר מוזכר השם יעקוב בשתי צורות: יעקוּבּ (בהגייה יהודית) או יעגוּבּ (בהגייה מוסלמית). מדובר באותו השם, אולם דרך ההגייה השונה היה הסופר יכול להתייחס לקונטקסט של השיחה או לזהות הדובר. במקרה הזה הדוברת היא מוסלמית.

3

סְלִמאן חַשְוַוה

מאיזה חומר יצר אלוהים, ישתבח, את עורך המרהיב שצבעו בגון היין, הוי, צבּרייה, הוי, בּת עבְּדוש? האם יצר אותו מחמאה עם דבש? מטחינה עם סילאן? מתֶּה עם חלב? ועל מה גידל אותך אביך – לא האכיל אותך אלא שקדים ונבטים? אגוזים ותמר מהזן המשובח, אלְאַשְרַסִי? ואת הקֵימַר החלומי של חג השבועות,⁶ הבלול משמנת וממיץ תמרים? ומי התקין את הקפיצים האלה בכל איבר מאיברייך? אח׳, יא יאבּא, אני נידון לתלייה בין עינייך ונקודת החן בתחתית לחייך המאירה, איני יכול להסיט את מבטי מהן. נגזר עליי להישאר שם למשך כל חיי ולא לרדת לעולם. אוי, מה הוא ברא? בובת שעווה של חנות הכלבו אוֹרוֹזְדִי־בַּאכּ? אוף, יא יאבּא! בשעה זו, צבּרייה, את נמצאת בחיקו של אפרים. הצביטות, השריטות, הגיפופים והנשיקות, כולם בפעולה. הוא מתנפל במרץ על גופך, ממטיר עלייך שלווה ושלום. מכבה גחלת יוקדת של תשוקה באיברייך, אך נותרת בהם גחלת שנייה, זו שעודה בוהקת בפנייך ומנצנצת בעינייך. נותרות גחלים גם במצעיי. אחבק אותן ואישן. הן צורבות אותי, צולות אותי חיים, אוכלות בבשרי ומבשלות בי את עצמותיי! עוד יבוא אליי ההוא, שותפי לחדר, או שפניו זעופות כאחד שנורה ברובה קָרַבִּין, או שלעגו השטני פוער את פיו ונוער. מה רוצה גַ׳מיל רַבּיע? מהי מטרתו בחיים, ומדוע אני גר עמו באותו החדר כשאני והוא כמו נעל ועקרב, כמו חתול ועכבר, או כמו אלוהים והשטן?

אוח׳, יא יאבּא! אַבְּדַאלְכֻּם, בבקשה, רחמו עליי. גופי הפך לסמרטוט, מעיי לוחצים. אני נמצא בין הפטיש לסדן, צבּרייה מצד אחד וג׳מיל מהצד השני. השיגעון שלי לצבּרייה נסבל, אולם איך איחלץ משיגעוני מבנו של רבּיע?

אילו היה ג׳מיל אדם מאמין, כי אז הייתי אומר, "זה מתאבל ויושב שבעה על חורבן בית המקדש." אילו היה גזבר המלכות, כי אז הייתי מבין ואומר, "הוא צודק בכך שאיש אינו מוצא חן בעיניו, מתנשא ודורך על כולם." אילו היה היחיד בעולם שלוקה בעיניו, כי אז בצדק אפשר לומר עליו, "משום כך הוא ׳אוכל׳ את עצמו ומתמרמר." ואילו היה רואה טוב יותר ממני, או לפחות רואה את הדברים כמוני, כי אז הייתי סולח לו על זלזולו והתקלסותו בי ובכל יתר הבריות. נו, מה ג׳מיל רבּיע רוצה?! לעולם לא יעלה בידך לדעת לְמה הוא חותר, מדוע צומי ותפילתי מדריכים את מנוחתו ומסעירים את רוחו, ומדוע אהבתי לצבּרייה גורמת לו לגנות אותי ללא הרף, לסלוד ממני, ולעתים אף מעוררת בו זעם רב כלפיי.

למה? האם לא מתקבל על הדעת שצבּרייה תאהב אותי?! אמנם היא משאירה אותי כצמא ללא מים, אך היא שוברת מכאן ומתקנת משם. משתעשעת בשׂערי ומתבדחת איתי, מדגדגת אותי ומשמיעה באוזניי מילים, ופניי מסמיקות מבושה כמו תינוק.

- הי, שיתאבלו עליך, לך תתפגר, טַקַת עֵינַכּ, שעיניך יתפוצצו.

ג׳מיל רבּיע פורשׂ לרווחה את כפות ידיו ומטיח בפניי בתנועת ביטול את עשר אצבעות ידיו כאומר, "טְפַאכּ" – אמור לי כבר, מי אתה ומה אתה?!

לא, בנו של רבּיע, אינני כמוך. אני לא עורם סביבי את העלטה ומעבה אותה ברגש נחיתות של עיוור. אני בדיוק כמו כל האנשים הרגילים, איני סובל מתסביכים. העולם מלא במומים, ואם כל בעל מום היה חושב כמוך, כי אז הכול היה קורס, ולא הייתה שורדת אהבה בעולם. האם רק משום שצבּרייה היא אשת איש, איני ראוי לאהוב אותה ואסור לה לאהוב אותי? מה, אפרים טוב ממני? הרי כמו שהוא שם מבטחו באלוהים שידאג לפרנסתו, כך גם אני. ג׳מיל בא אליי זועם, בנחירו האחד נושף אש ובשני עשן, כאילו אני גזלתי ממנו את מאור עיניו. הוא מטיח בפניי את עשר אצבעותיו, מתקלס, בז לי ואומר:

- הי, אותך זאת תאהב? אם אכן היא תאהב מישהו כמוך, אז טְפַאכּ עליך, לא רק בעשר אצבעות כפות ידיי, כי אם בעשרים וארבע אצבעותיו של כל אחד מבני משפחת רוּבֵּן – שנולדו עם שש אצבעות בכל אחת מגפיהם.⁷

אינך יודע, אם כן, שצבּרייה נבראה כדי לאהוב ולהיות נאהבת. כל אהבת העולם אין די בה לצבּרייה. לעולם היא משוטטת במרחבים קסומים ונפלאים שאינם נהירים לך. צבּרייה היא פרפר המרחף בגנים נטולי קוצים, שבהם פרחים בלבד. עם צבּרייה נכנסתי אל גן העדן, כשאני מדמיין זאת מרחוק. היא זו שהציבה בו את רגליי, ואני הוא זה שנדחק לתוכו בכוח. נכנסתי אל גן העדן עם צבּרייה, באמת ובתמים, אך כאשר מגיע אפרים יריבי, אני יוצא ממנו. טוב שהוא בא רק פעם אחת בשבוע. אך ברגע שהוא בא, צבּרייה מגרשת אותי מגן העדן... ואז אני מביט מרחוק ונשרף.

כשאפרים מגיע, צבּרייה נכנסת אל חדרה ואפילו לדלת אינה נותנת את דעתה. מותירה אותה פתוחה לרווחה. בפנים מתחילים הגיפופים והנשיקות, וכל דיירי הבית רואים אותה מעבר לג׳מח׳אנה, מעבר לקיר הזכוכית, או מבעד לדלת הפתוחה. אתה יודע עד כמה חריפה ועוקצנית לשונה של פַרְחה ע׳אווי. מי יכול לסגור את פיה של פַרְחה אחרי שהוא נפתח? כשראתה זאת, פרץ כל אשר בלבה:

- הבַּרְבּוּג⁸ הזאת... מאיפה הביא אותה עלינו אלוהים? היא עוד תגמור על כל בחורי הבית! אני, יש לי בן. אני פוחדת על עזיז, ויש לי בנות שהגיעו לפרקן, והזונה הזאת עלולה לקלקל אותן. אני עוד אראה לה! לא ייקרא שמי פַרְחה אם לא אבריח אותה מכאן.

בעלת הבית, לולו בת משיח, עסוקה עם מַרוּדי בנה ומלבדו אין לה עיסוק אחר. בקושי היא מספיקה להלביש אותו, לסרק אותו, ללטף אותו ולהגיד לו ש"היא תהיה חליפתו וכפרתו". קול צפירת האזעקה לא הגיע אל אוזניה. אך עד מהרה נחלצה עמאם לעזרת צבּרייה. עמאם היא אישה כשרה. לעולם לא תרשה שידברו סרה בבריות, ובקול שנשמע כתחינה, בקול רפה שרק אוזני אלה שאינם רואים ואוזני מוזיקאים מסוגלות לקלוט, אמרה לפרחה ע׳אווי:

- אֻם עזיז, שישמור לך האלוהים את עזיז. עזבי במנוחה את האישה הזאת. למה שתחטאי בשל החשד שלך בבריות? גם לי הרי יש בן. מדוע אני לא פוחדת עליו כמוך? אם הייתי יודעת שיש חס וחלילה משהו, הייתי שותקת? אבל זאת בחורה צעירה, כלה טרייה שרוצה ליהנות מהחיים שלה. היא נמצאת בחדרה ויכולה לעשות בו ככל העולה על רוחה. הרי היא לא פשטה את בגדיה ובאה עירומה אלייך לאִיוַואן.⁹

אתה רוצה את האמת? כאשר שמעתי את הסנגוריה של עמאם על צבּרייה, כמעט יצאה נשמתי. אני יודע שעמאם היא טובת לב וכוונותיה טובות. אבל בשעה שאמרה את הדברים האלה לפרחה, היא מחתה אותי מעל פני העולם. וכי תופס אתה מהי משמעות האי־הכרה באהבתה של "בעלת נקודת החן" אליי? כאילו בא מלאך המוות ונטל את נשמתי. אבל צחוקה של פרחה ע׳אווי נשפך כחבית יין, ואז הבנתי כי דבר־מה עומד להתרחש. בעקבות הצחוק בא קול הדומה לקולה של רוח מזרחית, המסתננת מבין בקיעי הבית הזה וסדקיו ושורקת דרכם. קול דקיק אך חד כתער. פרחה ע׳אווי צעקה כמואזין שקולו הקורא לתפילה מגיע אל כל קצווי הסמטה, נישא עד ביתה של חַמידַה אֻם עבּדאללה שמול ביתנו, אל "חורבתה" של עטייה אלקראווצ׳י מצד ימין, ואל ביתם של בני שוכּוּר משמאל, גם עליו אינו פוסח ומכריז:

- ומה פירושם של המזמוזים ולהגי החיזור הבטלים שלה עם שתום העין הזה בעל הכרס?

מה היה קורה, בנו של רבּיע, אילו אתה היית במקומי? אני בן אדם רגיל, איני סובל מהתסביכים הנפשיים שלך, ולכן הבנתי שבשעה שפרחה ע׳אווי הטיחה בפניי את מגרעותיי, היא משתה אותי למעשה מקרקעית של באר מלאה במים מלוחים, נשאה אותי אל אור העולם, או אז חשתי כאילו תבל ומלואה שייכת לי.

***

הדלת עקומה, מנותקת ממקומה, חלודה, סמוקה וגם קודרת כפניו של ג׳מיל. היא נפתחה בלוויית קול חריקה הדומה לשאון קטר. ברחבי החדר שרר ריח עשנהּ של סיגריית לוּקס. לעולם לא יוכל לטעות בניחוח הסיגריות המיוחד של אבּן רבּיע. הוא שמע את קול טפיפת צעדיו, מתנודד, ובעקבותיו קול חבטה עצורה שהגיע ממתג החשמל. החדר התמלא באור צהוב. האור הצהוב ננעץ כפגיונות בתוך עינו בעלת הבבה השחורה, אז נרעד העפעף ברפרוף שנאבק בכל כוחותיו לסלק כאב חריף מאותה עין. העין השנייה הייתה לא יותר מארובה ריקה שלתוכה דחוקים שולי עפעפיים, מעוכים ודבוקים בנוזל צמיגי ושעווני הדומה לשרף. אילו רק היו ברשותו שני דינרים, כי אז היה מתקין בארובה זו עין מזכוכית. מאז התחיל לטבוע באהבתו לצבּרייה, אין הרעיון הזה חדל למלא את הגיגיו ולשבות את לבו. שני הדינרים היו עשויים להציבו במישור אחד עם יריבו, בעלה של צבּרייה, ולוּ למראית עין בלבד. שני הדינרים היו גורמים לפרחה ע׳אווי להגיד כשהיא מספרת על מומיו, "זה בעל עין הזכוכית," ולא, "זה שתום העין." ומה רב ההבדל בין שני התארים ושני הפגמים.

בכל כובד משקלו הפילי התפתל סלמאן חשווה על הצַ׳רְפַּאיַה, המיטה, ומתחתיו משתברים קולות הנפלטים ובוקעים מהקפיצים כשהם נלחצים תחת נטל משקל גופו, ואחר חוזרים ונרפים כשהם משתחררים ממנו. הוא התיישב באור, עדיין ממצמץ בעינו, והדִשְׁדַאשַׁה סבוכה וכרוכה מסביב לכרסו, חונקת אותה. במעין נמנום ראה אותו רזה כמו תולעת. הוא פיהק ושאל:

- וְלַאכּ, הגעת?

ג׳מיל כבר חלץ את נעליו והחל לתור אחר הכַּאלַה – נעלי הבית – בצלליות עינו המוכתמת, בידיו ובכפות רגליו. בקול מתגרה הוא אמר:

- מה, עד עכשיו לא נרדמת? וְלאכּ, תשגיח על השכל שלך כי ממילא חסר בו בורג. לא חסר הרבה ויתפרק לגמרי.

סלמאן נשם נשימה עמוקה. מהרהר היה בה. אילו שיגעונו של ג׳מיל דומה היה לשיגעונו זה, כי אז היה חש ג׳מיל את טעם גן העדן, מתוק כמו שַכְּר. הוא מלמל בנחישות:

- מַיִּחַ׳אלֵף, שיהיה... לא חשוב. וַאלְלַה היא שווה שישתגעו בגללה.

בקושי רב ראה את פניו הקודרות. משתוקק היה לספר לו עליה במשך שעות ארוכות עד בלי די, אולם פניו של הלה בלמו אותו. ייסורי ערגתו לא שככו, ולא כגחלים השרופות באח היו, כי אם הסתתרו מאחורי קליפות של אפר אפרורי. הוא שב ושאל את עצמו, "איזה שטן נכנס בי ועברתי לגור איתו? מה, בגלל שלמדנו באותו בית הספר? הרי גם בבית הספר הוא נהג לעשות ממני צחוק. זה, מה הוא חושב לעצמו? מעשן סיגריה ביום השבת בנוכחותי, אוכל טרפות, ובנוסף, הוא גם כופר באללה. לא! זה, אינו יהודי... כי הרי לקומוניסט אין דת. ולא די לו בכך שלו עצמו אין, רוצה הוא שכולם יזנחו אף הם את דתם. או שיהיו כמוהו, או..." קולו של ג׳מיל נשב עליו כגיחוך השׂם אותו ללעג:

- מה, גם היום אכלת בַּקִלִּי, פול שָלוק?

- לא, למה?

- אז מה אכלת? לַבּלַבּי – חומוס שלוק?

הזעם קימט את קולו וסימא את עינו השנייה. "שאלוהים יסלק אותך, השטן. מה זה רוצה ממני עכשיו? ריחפתי מרוב נחת, והוא בא והעיף הכול מכול וכול," והוא קרא:

- אכלתי מה שאכלתי, מה אכפת לך אתה? אכלתי זַקְנַבּוּת¹⁰ – אני חייב לך משהו?

- מה זאת אומרת מה אכפת לי? בטח שאתה חייב לי. חנקת את החדר בסירחון. איך אוכל לישון?

סלמאן חש דקירת חרב בלבו. כיצד יבין את ג׳מיל זה? מדוע אין הוא חדל מלמצוא פסול בבריות? אם אגיד לו עכשיו איזו מילה, אעשה אותו ככינה מחוקה. אך הוא היה חלש מכדי לומר זאת ויריקתו עוד עלולה לשוב אל פניו, והרי תהיה זו יריקה לא אנושית, של שטן נמהר וקל דעת. הנקמה חסרת ערך ומאוסה, והחֵמה עיוורת אף יותר מעינו השתומה. זה היה רעיון כושל וחסר היגיון. הוא נלחם בגבורה בזעמו, עד כי אילץ זעם זה להפוך לחיבה מהולה ברחמים, ואז לחש כשהוא נושא התנצלות לעצמו ולעולם כולו:

- הג׳ורה הזאת שבחצר סתומה. היא גואה ונשפכת, והנשים הסתכסכו בגללה. אתה מכיר את פרחה ע׳אווי כשהיא פותחת את הפה, כמו חבית יין שנפרצה.

אך ג׳מיל היה שבוי בידי השטן המתקלס. הוא שאל:

- ואתה, מה מנע בעדך? למה לא ניקזת אותה? תשמע, אתה כזה גברתן, כנאמר: ייקח לאריה שנה תמימה לאכול אותך, ועדיין ייוותרו שיירים.

הוא נשמר מלהיכנס פעם נוספת דרך שערו של השטן, ובאורך רוח מלמל:

- מה, חסרים מנקי ביבים? הרי עמאם, אמו של יעקוב, אמרה להם שמחר השכם בבוקר, לפני שבנה ילך לחנותו, הוא יביא מנקה ביבים שינקז את הג׳ורה.

הוא לא קיבל מענה מג׳מיל. ג׳מיל כבר כיבה את האור. בחדר שבה והשתררה עלטה חובקת־כול. לא נותר דבר מלבד ההרהורים. הם היו עולים וגואים בראשו של סלמאן חשווה, בלבו ובתוך כרסו, מתכתשים, מתרוממים ועולים אל פיו כחומצות בגרונה של אישה הרה. הוא המשיך להתהפך במיטתו, והקפיצים מתחתיו פולטים קולות חריקה. חש שהחומצות עומדות לחנוק אותו. חייב הוא לדבר, חייב, ולהקיא את מחשבותיו בקול רם שיגיע אל אוזניו של אדם, אדם כלשהו. החשכה חידדה את רגשותיו, וחמיצות פניו של ג׳מיל והפניית עורפו אליו כמעט החזירו אל מעיו את החומציות שלו עצמו. אזר עוז ולחש כשהוא שובר את הדממה:

- ג׳מיל?

גערה ניחתה על פניו:

- אִלְגֵ׳מו, סתום את הפה! אני רוצה לישון.

אך היכן היא שנתו שלו?! צבּרייה עמדה על קצה לשונו. הוא היה מוג לב מכדי לפלוט אותה בנעימה המורכבת מקטעים מוזיקליים נעימים. עם זאת, חש כי הוא חייב לומר דבר־מה.

- שמע, היום הגיעה אישה אחת. קוראים לה גֵרְגִ׳יֵה נאתי, ואיתה ילד ושמו עיבַּה. הם השתכנו בתַחְ׳תה־בּוֹש – במחסן מעל המרתף שרצפתו מעץ.

השני, כשהוא נאבק עם שנתו, לחשש:

- יופי! זה מה שהיה חסר. נשלמה המחרוזת.

הוא התעודד והוסיף:

- אף אחד לא יודע מאיפה היא באה. מספרים שהייתה בבומביי וחזרה.

ג׳מיל השתיקו בקול גוער ומנומנם:

-אִלְגֵ׳ם, סתום כבר את הפה שלך. תן לי לישון.

6 קֵימַר הוא מעדן שמתקבל מקרום השמנת של החלב, נאכל בדרך כלל בחג השבועות.

7 העושה מחווה זאת בעשר אצבעותיו מול מישהו אומר בדרך כלל לנמענו "טְפַאכּ" – "שיכבה פתיל חייך", שמשמעו הבעת זלזול.

8 מילה עיראקית עתיקה המשמשת ככינוי שלילי לאישה, מקבילה לזונה.

9 המילה "איוואן" משמעה מרפסת מקורה בחלק מהחצר הפנימית של הבית.

10 ביטוי של קללה. "אתזקנבּ" משמעותו: אכל צמח מר ורעיל, שימושו: כקללה או כמילת זעם המסיבה הלאה את ענייני הרעל, ושיעורו: שתיחנק מהאוכל, ארוחה לא נעימה, אוכל ממלא עד שובע מוגזם, אוכל שלא תצא ממנו ברכה.