לורה
פרק 1:
לורה התהפכה באנחה כבדה על צידה השני, כשקולה של אמה הדהד מהקומה התחתונה.
״לורה??״
״מה היא רוצה עכשיו?״ מלמלה לעצמה, חצי ישנה.
״לורה??״
שוב בקע הקול הצווחני מלמטה והעיר את לורה בבהלה.
״אוף, יאללה!״ סיננה בכעס, התרוממה לישיבה ושפשפה את עיניה בעייפות.
״לורה!!״
״אני קמה!!!״ צרחה בעצבים, גוררת את עצמה לעבר הדלת.
בדרכה החוצה חלפה על פני הראי הגדול שכיסה את הארון הלבן, הצמוד לקיר. בתחילה, חלפה על פניו בלי לשים לב, אך אז קלטה בזווית עינה משהו מוזר.
היא עצרה בבת אחת.
פניה החווירו כמו הארון שמולה. עיניה נפערו באימה. ליבה הלם בפראות כשידיה התרוממו ברעד אל ראשה — ממששות את שני היצורים הקטנים והחדים שצמחו עליו במהלך הלילה.
אלו... קרניים?
מה לעזאזל?!
תחילה חשבה שהיא הוזה. או אולי חולמת.
אבל כשאצבעותיה ליטפו את המבנה החד והזר שבלט משני צדי ראשה, היא הבינה — הן אמיתיות.
היא קרבה אל הראי, ואז... נשימתה נעתקה.
״העיניים שלי... הן —״ מלמלה בהיסטריה, אצבעותיה הרועדות נחו תחתן. ״ה-הן... שונות?!״
עיניה השחורות, הכהות והרגילות לחלוטין התחלפו בצבעים בלתי אפשריים. במרכזן — שני גוונים התערבלו יחד, יוצרים מראה מהפנט ומוזר.
צהוב עמוק.
אדום כהה וקר.
והקרניים... קטנות, חדות כתער, שחורות כמו זפת.
זו... אני?
היא בהתה בהשתקפותה, מסרבת להאמין.
מ-מה הולך כאן??
היא נגעה שוב בקרניים, כאילו בתקווה שהן ייעלמו. אולי זו סתם בדיחה חולנית של המוח שלה? אולי היא עדיין חולמת?
קולה של אמה לפתע קטע את מחשבותיה בחדות:
״לורה!!! את קמה או מה??״
צליל צעדיה על המדרגות התקרב במהירות.
בהלה אחזה בה, גורמת לליבה לזנק בחזה, היא לשניה קפאה על מקומה ולא היה לה שמץ של מושג מה לעשות עכשיו.
נשימותיה החלו להאיץ שניסתה למצוא פתרון. לעזאזל! חשבה בפניקה. אמא מעולם לא ראתה אותי קודם לכן — טוב... ככה!!
היא כמעט רצתה לרוץ למיטה, לקבור את עצמה מתחת לשמיכה, ולשכוח שכל זה קרה, אבל זה היה אמיתי מדי.
צווחת ייאוש חנוקה נפלטה מגרונה כשהחלה להסתובב בחדר, מחפשת משהו — כל דבר — שיכול להסתיר אותה.
״לעזאזל!״ סיננה לעצמה, בדיוק כשידית הדלת החלה להסתובב.
האינסטינקטים שלה השתלטו עליה.
היא זינקה אל הארון, שלפה כובע צמר אקראי — כחול — והרכיבה על עיניה משקפי שמש לא קשורים בעליל עם ציור של הלו קיטי.
בדיוק כשהדלת נפתחה, היא פרצה החוצה, חלפה על פני אמה כמו סופה.
״קמתי! אני בסדר! הכל מושלם!״
״את הולכת עם כובע צמר לבית הספר?? עכשיו חם אימים בחוץ!״
לורה לא ענתה.
היא נעלה את עצמה במקלחת, גבה נשען על הדלת, נשימותיה מואצות.
מבעד לעדשות המשקפיים המטופשות, היא נעצה מבט במראה.
״מה אני עושה עכשיו??״
היא הורידה את המשקפיים לאט, מביטה בעיניה החדשות — המוזרות — בפחד גובר.
אבל לפני שהספיקה לחשוב על פתרון, קול מוכר גרם לעורה להצטמרר:
״בחיי... את כזאת מוזרה״.
הצרחה שלה הייתה כמעט אוטומטית.
״מה לעזאזל את עושה פה??״
רייקי, אחותה, שילבה ידיים והביטה בה במשועשע.
״מה ז’תומרת, הייתי פה קודם״.
מבטה של רייקי ריצד לעבר כובע הצמר המגוחך שעל ראשה.
״את באמת הולכת לשים כובע צמר ביום רותח — היי רגע, מה קרה לעיניים שלך? שמת עדשות או משהו??״ שאלה והתקרבה צעד אחד מהוסס לעברה כדי לראות טוב יותר את עיניה.
לורה קפאה.
המשקפיים.
שיט!
חיוך מאולץ נמתח על פניה בעודה מתאבקת בפתיחת דלת המקלחת.
״כ-כן! עדשות! בדיוק!״
היא זינקה החוצה, טורקת את הדלת על אחותה, אך היא אפילו לא הספיקה לנשום, כי בדיוק אז...
״הנה את!״
אמא שלה שוב הופיעה.
״את מתכוונת להתארגן כבר או מה? ומוכנה להוריד את הכובע הזה?״
היא ניגשה לשלוף אותו מראשה.
לורה נרתעה לאחור, שתי ידיה מושטות קדימה כמגוננות.
״לא! אני בסדר גמור, אמא! אין צורך לקחת לי את הכובע, אני —״
״מה קרה לעיניים שלך?״ קולה של אמה קטע אותה באחת.
לורה עצרה, קפאה. הלב שלה החל להלום כמו תוף מלחמה.
היא הרגישה את הפאניקה מתחילה להשתלט עליה שוב.
לא. לא. לא.
היא הסתובבה בחדות, רצה לחדר הקרוב ביותר — של רייקי — ונעלה את עצמה בפנים.
״לורה! מה קורה לך היום?״ קולה של אמה נשמע מעבר לדלת.
אולם לורה לא השיבה לשאלתה. היא התיישבה, צמודה לדלת בנשימות מואצות. היא שמעה לחשושים מעבר לדלת כשהוריה דיברו, ופה ושם הצליחה לשמוע מילים שקשורות לעדשות או לעיניים שונות.
הלב שלה עדיין הלם בפראות כשפרסה את ידיה הרועדות מול פניה. ״למה אני נהפכת בדיוק?״ היא לחשה ברעד, בוהה בידיה הרועדות כאילו היו זרות לה.
הצעדים התחזקו כשקרבו לדלת, ואז קולו של אביה נשמע, עדין ורגוע יותר. ״לורה? אם קרא לך משהו מתוקה, או שיש לך משהו שאת... מפחדת לספר לנו, זה בסדר, אנחנו לא נכעס עלייך. את יכולה לדבר על זה״.
לורה הצמידה את מצחה לברכיה, מנסה להסדיר את נשימתה.
לדבר על זה?
איך בדיוק אני אמורה לדבר על זה, כשאני אפילו לא יודעת מה קורה לי?!
החדר פתאום הרגיש קר יותר. מחניק יותר.
עיניה נפערו כשהביטה סביבה.
הקירות החלו להאפיר, האור סביב התעמעם, ותחושה כבדה השתלטה על האוויר.
אני עומדת להתעלף.
המחשבה הבזיקה בראשה, מהדהדת מבפנים, אבל היא ניסתה לנחם את עצמה. אולי כשהכל יחשיך ואקום, אגלה שזה היה רק חלום בלהות.
אבל אז הבינה — זה לא היה עילפון.
זה היה ערפל.
הוא התאסף סביבה כמו צונאמי חרישי, מתגנב מכל עבר ומציף את החדר בגלים כבדים של אפור מעומעם.
לורה הרגישה את רגליה הרועדות מתרוממות מעצמן, גופה חג סביב עצמו — בהתפעלות ואימה כאחד.
איך, לעזאזל, ערפל נכנס לכאן?
היא פסעה קדימה, מתקרבת למרכז החדר, נעצרת מול הראי הגדול התלוי מול מיטתה של אחותה.
הזכוכית כמעט נעלמה בתוך הערפל הסמיך, אבל בצדדים המוארים בקושי, היא הבחינה במשהו.
משהו שגרם לה לעצור בבת אחת.
היא מצמצה, ממקדת מבט, ואז הרגישה את ליבה שוקע.
זו לא אני. זה לא יכול להיות.
הדמות שהשתקפה בה לא נראתה כמו המראה הרגיל שלה.
כובע צמר כחול כיסה את ראשה, אבל מבעדו נצנץ צבע עמום של אפור.
היא התקשתה לנשום.
הכובע הסתיר את ראשה, אבל משהו זרח מבעדו, מטשטש מעט את גווניו — השתקפות של אפור עמום שהתמזג עם האפלה מסביב.
והעיניים...
לורה נרעדה.
זה לא יכול להיות.
הן היו כהות, מעורפלות, אפור כבד כמו הערפל עצמו.
לורה
פרק 2:
עיניה של לורה נפערו כשהשתקפותה במראה, בלתי מוכרת לחלוטין, חיקתה את הבעת הפחד שעל פניה. פעימות ליבה האיצו כשהבחינה בצבע עיניה ובקרניה, שהוסתרו מתחת לכובע, מתכהים בהדרגה לאפור עמוק ככל שהחרדה אחזה בה והשתיקה אותה מבפנים.
מה קורה כאן? המחשבה הקפיאה אותה. מה קורה לי? היא סרקה את החדר, אך הערפל שהחל להתפשט טשטש את כל החפצים והרהיטים סביבה. מבטה שב אל המראה, ופניה התעוותו באימה.
למה אני משתנה? שאלה את עצמה, מתקשה לעכל את המתרחש.
"לורה! מה קורה שם? את בסדר?" קולה של אמה, חד וטעון דאגה, קטע את מחשבותיה.
"לורה, אנחנו מודאגים, מה לא בסדר מתוקה? רוצה לספר לנו?" קולו של אביה היה נמוך ורך יותר, מנסה להרגיע.
"אני... אני לא יכולה", קולה רעד, והיא הופתעה לשמוע כמה הוא צרוד. היא שפשפה את עיניה, אך הדמעות לא חדלו.
"לורה, דברי איתנו!" אמה לא ויתרה, טון קולה הפך חסר סבלנות. "קרה משהו? מישהו עשה לך משהו?"
"לא!" לורה קפצה ממקומה, הפחד שבקולה הידהד בחדר. לרגע השתררה דממה.
"אז מה לא בסדר, לורה?" הקול של אביה היה יציב, אך אפשר היה לשמוע את המתח בו. "אנחנו רק רוצים להבין, תסבירי לנו מה קורה".
לורה הביטה בידיה, רעידות קלות עברו בהן. היא מיהרה לשלב אותן על מותניה, מנסה להסתיר את החולשה. "א-אני לא יודעת..." היא לחשה, ושוב נשמע רחש מוזר, כמו קרחון שנסדק.
"לורה?" אמה ניסתה שוב, הפעם בקול רך יותר. "אנחנו לא נמשיך ללחוץ אם את לא רוצה לדבר". אבל בברור יכלו לשמוע את הדאגה שכרסמה בה.
"כן. אנחנו נהיה בסלון עד שתרצי לדבר". אמר אביה בקול רגוע ומתון יותר.
היא רצתה להסכים להצעה, אך אז הרכינה את ראשה.
אבל אז אהיה לבד, חשבה. איך הם יכולים להבין את זה? איך אני יכולה להסביר להם שמשהו בי משתנה, משהו שאני לא מצליחה לשלוט בו?
הערפל שבחדר התעבה לפתע יחד עם רעש נוסף, לא מוכר.
קרח? לורה הבחינה בו מיד תחת רגליה ומסביבה על הקירות.
מבטה ננעץ שוב בהשתקפותה, וצמרמורת עברה בה כשהבחינה בצבע נוסף שהתערבב בעיניה — תכלת כצבע הקרח עצמו, מתמזג עם האפור.
"לורה", קולו של אביה חדר מבעד לערפל מחשבותיה. "רק תגידי לנו אם את באמת בסדר. ואנחנו נעזוב אותך".
"אני... אני באמת לא יודעת מה קורה לי..." היא חזרה על המילים שוב, לוחשת לעצמה יותר מאשר להם.
השתקפותה במראה הביטה בה, מבועתת בדיוק כמוה.
"לורה, את מתחילה להפחיד אותי! מה לא בסדר איתך שם?!" אמה נעשתה מבועתת ומודאגת יותר, ודפיקותיה על הדלת התחזקו.
"לא יודעת!" לורה ענתה בחדות, ואז הרגישה את זה-פיצוץ של קור שזרם ממנה החוצה. הערפל התעבה, ורסיסי קרח נפרשו על הרצפה.
אמה נאנקה מהצד השני של הדלת. "מה זה היה? למה נהיה פה כל כך קר?!"
לורה קפאה במקומה למשמע דבריה של אמה. לשנייה עברה שתיקה ארוכה לפני שקולו של אביה נשמע.
"לורה?" אביה נשמע זהיר. "אם את לא רוצה לדבר, לא נלחץ עלייך".
עיניה נותרו על הדלת, סוערות מעצב ותסכול.
לאחר מספר דקות, אביה נשם עמוק ואמר לבסוף. "אנחנו נהיה כאן כשאת תהיי מוכנה לדבר, בסדר?"
הצעדים שלהם התרחקו. לורה קרסה על מיטתה של אחותה, כרכה את ידיה סביב רגליה, וטמנה את ראשה בין ברכיה.
למה זה קורה לי? למה דווקא לי?
יבבה נמלטה מבין שפתיה, ורעש הקרחון המוזר נשמע. הקרח בחדר התפרס סביבה עוד יותר, עוטף את הקירות סביבה יחד עם סופה אפלה.
בתוך ההשתקפות, היא ראתה שוב את גוון עיניה וקרניה משתנים. הצבעים המתערבלים — בחלפים ברגשות שלה.
היא ידעה שאין לה שליטה על זה.
אני פשוט מפלצת.
קלרו
פרק 3:
"אנו סומכים עליך שתעשה את הדבר הנכון, מר ווליאמס".
האיש בגלימה האפורה הכהה, שעמד במרכז השורה של אחד-עשר הדמויות עם הברדסים הצבעוניים, דיבר בקול יציב וחד. קרני הירח שחדרו מבעד לחלונות הגדולים של בית המועצה נשברו על גלימותיהם, יוצרות הילה זוהרת של צבעים מרהיבים.
קדתי קידה עמוקה ויצאתי בגב זקוף. כשהדלתות הכבדות נסגרו מאחוריי, אוויר הלילה הקר של נוֹרְבִילְנד נשב בעדינות על פניי, נושא עמו את ניחוחם המתוק של פרחי לילה נדירים, שפורחים רק כאשר השמש נעלמת לגמרי מהשמיים. הרחובות המרוצפים באבנים זוהרות הפיצו אור קלוש, מעניקים לעיר מראה קסום ונושם, כמעט שלא נדרשה תאורת פנסים.
הם סומכים עליי.
כיווצתי את אגרופיי בהחלטיות. אני חייב למצוא אותך, בת-אלמוות קטנה.
המחשבות בעבעו בראשי כמו לבה רותחת, לא נותנות לי מנוח. המשימה שקיבלתי הייתה הראשונה והחשובה ביותר בחיי — ואתגר שאיש לפניי לא הצליח לעמוד בו.
הבתים שסביבי, עשויים מאבן קסם שקופה למחצה, שיקפו את אור הירח, מעניקים לעיר תחושה של עיר זוהרת בלילה נצחי.
"זו משימה שכולם נכשלו בה, מר ווליאמס. אם תצליח — תעלה לדרגת משוטט".
דבריו של חבר המועצה בגלימה האפורה הידהדו בראשי. משוטט — דרגה שלא ניתנת לכל אחד. דרגה של חופש אמיתי.
אסור לי להיכשל.
המשכתי להתהלך ברחובות, חולף על פני בתים עם גגות מכוסים בצמחייה זוהרת, עצים נמוכים המקושטים בפתיתי שלג מאירים, ופטריות ענקיות שהחליפו צבעים בכל משב רוח. השוק היה הומה סוחרים שהציעו את מרכולתם, כדורי אור קטנים ריחפו מעל הדוכנים, משמיעים מנגינות קסומות שיצרו אווירה נעימה ומשכרת.
"קְלָרוֹ!"
קולה של נריסה גרם לי להסתובב בחדות.
היא עמדה שם, שיערה הסגול-לילך גולש כגלים רכים, מואר באור הירח. עיניה הסגלגלות נצצו, ושתי הקרניים הקטנות שעל מצחה בהקו קלות באור הכסוף.
היא חייכה לעברי חיוך קטן. "נו? איך היה שם?" שאלה בקול מלא סקרנות של אחות צעירה ונמרצת.
השבתי לה חיוך קל, טומן את ידיי בכיסי המכנסיים השחורים כזפת. בניגוד לשמלתה הצהובה והמגונדרת, אני לבשתי ג'קט מעור, שעל חזי השמאלית נרקם סמל — מגן ושתי חרבות מוצלבות — סמלו של כל חייל המשרת את נוֹרְבִילְנד.
"היה פנטסטי". עניתי בקרירות והמשכתי לצעוד.
כמובן, היא לא הרפתה. נריסה תמיד אהבה לחקור ולשאול שאלות. היא בילתה שעות בספריות, מחפשת אחר טקסטים עתיקים ומסתוריים, בטוחה ששם טמונים סודות נסתרים. אבל אותי עניין דבר אחד בלבד — תהילה.
ובעיקר — לזכות סוף-סוף בהכרה של אבי.
אבי, חבר המועצה, האיש שמעולם לא ראה בי בן — אלא חייל. כל פגישה איתו הייתה מלאה בריחוק קר. הוא לא הביט בי כְּאָב, אלא ככלי שנועד למלא פקודות.
אבל הפעם, הפעם זה ישתנה.
המשימה הזו היא ההזדמנות שלי. כשהוכיח את עצמי, הוא יראה בי יותר מאשר חייל. הוא יראה בי את בנו.
"היי! כדור הארץ לקְלָרוֹ!" נריסה קראה, מושכת אותי חזרה למציאות. "אז מה הם אמרו לך?"
נאנחתי, מרגיש את דמי בוער מהתרגשות.
"הם רוצים שאעשה בשבילם משימה".
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
